מבוא

התלמוד הוא ספר החוקים של היהדות, אולם, שונה הוא מכל קודקס אחר בסיגנונו, בתוכנו ובצורתו. יען כי, בנוסף לדיון הלכתי מכיל התלמוד פרשנות מקראית, אתיקה, תיאולוגיה, פילוסופיה, היסטוריה ומדעים מדוייקים - מתמטיקה, גאומטריה, רפואה ומדעי הטבע. כל הידע הזה מובא ללא סדר ומפתח, תוך שקלא וטריא ודיונים הילכתיים האופיניים לתלמוד ובפיזור רב בספרות התלמודית הרחבה, יתר על כן, הידע הזה ניתן רק בהקשר הלכתי ורק במידה והוא תורם להבנה של פסיקה הלכתית, עקב כך לא נשאר בידינו שום ספר מדעי לשמו, שנכתב על ידי חכמי התלמוד,ובתוך זה גם לא ספרי רפואה. אכן, ישנם רמזים לפחות לשני ספרים רפואיים קדומים והם: ספר הרפואות, שגנז המלך חזקיהו (ברכות, י־⁴, ב־⁴) ומגילת סממנין (יומא, לח, א־*), אשר לא נשתמרו,

בעיות רפואיות כלליות מפוזרות, כאמור, בכל הספרות התלמודית ללא סדר וללא מפתח, בעיקר תוך התייחסות להלכות הבאות: שבת ומועדי ישראל, מומים (כוהנים, נשים,קרבנות ובכורות), נידה, מלקות, צומות, מילה, נדרים ובעיקר שחיטה ובדיקת טריפות,

יתר על כן, קיים קושי רב בהבנת המונחים התלמודיים, שהיו בהירים בשעתם, אך לא מוגדרים כל צרכם ולכן כיום קשה לזהותם. זאת הסיבה, שהיסטוריונים זרים לא עמדו על תרומת היהדות למדע הרפואה, מעטים הם המאמרים והספרים, שנכתבו בשטח הרפואה בתלמוד, כי דבר זה דורש בקיאות תלמודית והבנה רפואית כאחת, בשטח הרפואה הצטיינו חכמי התלמוד במיוחד באנטומיה ובפתולוגיה ולמעשה אפשר לראותם כמפלסי דרך בענף האנטומיה הפתולוגית, כאלף שנה לפני פיתוחו ברפואה העולמית.

כמה מחכמי התלמוד בילו זמן רב בהסתכלות ובלימוד מעשי של אנטומיה ופתולוגיה בבעלי-חיים ובבני-אדם. וכך־ העיד על עצמו רב, אחד מגדולי חכמי התלמוד: "שמונה עשר חודשים גדלתי אצל רועה בהמה לידע איזה מום קבוע ואיזה מום עובר" (סנהדרין, ה, ב), יתירה מזאת, הם ביצעו ניסויים שונים בגופות בני-אדם ובעלי-חיים, בדי לעמוד על נתונים אנטומיים, פיסיולוגיים ופתולוגיים, והרי כמה דוגמאות:

חכמי התלמוד היו מהראשונים, שביצעו נתיחה שלאחר המות בבני-אדם (לא יהודים) (תוספתא נידה, פרק ד", ח'; מסכת בכורות, מה, א; מסכת נידה, ל ,ב, ועוד); ביצעו בדיקות אמבריולוגיות (נידה, כה,ב); בדיקות גניקולוגיות (נידה, סו; נידה, כב,א, ועוד); בדיקה גסטרואינטסטינלית בשימוש עם מכשיר (נדרים, נ) ובדומה.

הם ביצעו בדיקות ונתיחות רבות בבעלי-חיים לצורך קביעת כשירותם או טריפותם.-עקב כך היו הם הראשונים שהכירו בעובדה, שסימפטום מחלה מתבטא בשינוי אנטרמי-פתולוגי ברקמות הגוף וזה הביאם לתיאורים מגוונים בענף האנטומיה הפתולוגית. הם קבעו נוכחות שינויים סטרוקטורליים בכל איברי הגוף של חיות שחוטות על בסיס של צבע, צורה, מיקום, קונסיסטנציה, גודל, פגיעות חבלתיות ונוכחות טפילים וגופים זרים.

ואכן, את חשיבות ההישגים של חכמי התלמוד בשטח זה אפשר להעריך בהשוואה לידע ולדיעות שרווחו בתקופתם: Humoralism -(היפוקרטם); Solidism -(אסקלפיאדם); Pneumatism - (גלינום) - מייצגים שלש דרכים שונות להסברה פתוגנטית של מחלות כהפרעות בתכולת הנוזל, המוצק או הגז - בהתאמה. לעומת זאת הבסיס של חכמי התלמוד היה סטרוקטורלי, וזהו גם ההסבר הקרוב ביותר להשקפת המדע החדיש. הבנה פתוגנטית זו גם עזרה לחכמי התלמוד לקבוע את המהלך והפרוגנוזה הקטלנית של מחלות שונות.

תוארו בתלמוד מצבים פתולוגיים מגוונים וביניהם גם מצבים נדירים בעיקר בסוג האנומליות, זאת, בחלקו,בעקבות הסתכלות פעילה ובחלקו עקב הסקת מסקנות מאיברים אחרים, תוך שימוש בהגיון שנרכש באופן מעשי וכן על ידי כללים הלכתיים, שלא תמיד התאימו למציאות המדעית, הרפואה בתלמוד הושפעה במידה מסויימת מן הסביבה - מצרים, בבל, פרם, ובעיקר יוון, אולם רבים מחוקרי ההיסטוריה של הרפואה הוכיחו, שההשפעות הללו היו מוגבלות, עובדה זו נבעה מגורמים היסטוריים כלליים ובעיקר עקב ההבדל העקרוני בגישה לפתוגנזה של המחלות . מכאן ההסבר לכך, שהידע הרפואי של חכמי התלמוד עלה בשטחים שונים על הרמה הרפואית הכללית של תקופתם. כל זאת, למרות שחכמי התלמוד לא עסקו ברפואה לשמה ולא העבירו לנו את כל ידיעותיהם ברפואה, פרט לדברים שנגעו לפסיקה ההלכתית. עובדה זו הדגיש כבר רבי יהודה הלוי (1143-1080) בספרו "הכוזרי" (מאמר ד, פרק ל״א):

"ומזה כל מה שנזכר בהלכות שחיטה והלכות טריפות, שיעז בהן מן החכמות מה שנעלם רובו מגאל ינוס..."

לעומת זאת, יש לציין בפליאה, שמצבים שכיחים רבים לא מצאו כל ביטוי בספרות התלמודית, וכעיקר חסר דיון על מצבים גידוליים, שלא נזכרו אפילו ברמז קל. זאת, למרות שהמידע על הסרטן הוא עתיק-יומין וכבר הרודוטוס (484-425 לפה״ס) מתאר, שאחד הרפואים באתונה בשנת 520 לפה"ם "ריפא״ אשה מסרטן השד ( 8 .Long: A History of Pathology, p ). גם היפוקרטם (430-350 לפה״ם), מביא תיאורים שונים על מצבים גידוליים. מבחינת ההיסטוריה של הפתולוגיה יש לציין, שכבר גלינוס (200-129) חיבר "ספר פתולוגיה" בשם De Locis Affectis .(לא תורגם עדיין לאנגלית). גם רבי משה בן מימון - הרמב״ם - (11351204) כתב על פתולוגיה, אך לא בצורה סיסטמטית,
Theophile Bonet מג'נבה (1689-1620) היה בין הרופאים הראשונים, שהשתמשו בממצאים של נתיחה שלאחר המות והחל להשתחרר מהתיאוריות הפתוגנטיות היווניות, הרופא הראשון, שכתב אנטומיה פתולוגית בצורה פחות או יותר מודרנית וסיסטמטית היה (1771-1682) Giovanni Battista Morgagni , אשר נחשב לאבי הפתולוגיה המודרנית, לפני וירכוב ואחרים, אך למעשה היה הוא פרופסור לאנטומיה בבולוניה.

הפתולוגיה הפכה להיות לענף מוגדר ונפרד ברפואה רק במאה ה-19 על ידי הפתולוג הצרפתי . (1874-1791 ) Jean Cruveilhier והנה, מה שנוגע להיסטוריה של הפתולוגיה, יש לציין שמעט מאד נכתב בנושא זה. כמעט ואין בנמצא ספר שיוחד לנושא זה, פרט לספרים: Long: A History of Pathology (1928) Foster: A History of Clinical Pathology (1961)

ביחס לפתולוגיה בתלמוד ישנן מעט מאד עבודות ורובן הגדול מראשית המאה הנוכחית, כך שהן אינן מעודכנות לפי ידיעות המדע החדיש ולוקות באי דיוקים ובחומרים רבים. בעיקר יש לציין את ספרו של י.ל. קצנלסון, "התלמוד וחכמת הרפואה" (1928) ופרקים מספרו הקלאסי של . “Biblisch — Talmudische Medizin” (1911): J. Preuss

מטרת העבודה:

לאסוף ולסדר פרקים שוגים בידע הפתולוגי, של חכמי התלמוד, בפי שבא לידי בטוי בספרות התלמודית.

השיטה:

העבודה הנוכחית מבוססת על ציטוט מהמקורות, שהם התלמוד ונושאי כליו, כל מקור מלווה בדוקומנטציה ומראה-מקום, ניתן הסבר הילכתי ופירוש מדעי, תוך דיון ענייני על פי הטקסט.

מובאות הקבלות מהרפואה הקדומה ונעשה שילוב בין הצד ההילכתי, ההיסטורי והרפואי. פרטים פתולוגיים החסרים בתלמוד הושלמו מתוך כתבי הפרשנים והפוסקים מדורות מאוחרים יותר.

ניתנה שימת לב לידע הפתולוגי שלא מוזכר בספרות התלמודית, כך שעבודה זו מהווה מעין מאזן לידיעות הפתולוגיות של חכמי התלמוד בפרקים שנידונו.

לצורך הבנה נכונה של הפתולוגיה בתלמוד הובאו גם סיכומים לידע האנטומי והחבלתי בפרקים המתאימים,

בעבודה זו נכללו סקירות על מרבית מערכות הגוף, פרט לאיברי המין, העין והעור - המהווים נושאים מיוחדים ונרחבים, הדורשים חיבור נפרד.

העבודה מסודרת על פי מערכות הגוף בשיטה של ספר לימוד מודרני.

המונחים העבריים לחלקים האנטומים נכתבו על-פי החלטות האקדמיה ללשון העברית ב"מילון למונחי האנטומיה"( ירושלים, תשי"ז).