הטיית חץ והטיית הגה של מכונית – מחלוקת
הפוסקים
לכבוד
העורך,
במאמרו החשוב של
העורך
במאמר
(בעמ'
15)
רציתי להפנות את
הקוראים למקור נאמן ל"שמועה" זו
באותו הקשר
דברי
הרב אויערבאך עולים בקנה אחד עם הכרעתו של הרב אליעזר יהודה וולדינברג שצוין
במאמר. לדעתם
אמנם
אכן הגרש"ז
אויערבאך אינו מתייחס מפורשות להסברו של החזון אי"ש
הבהרת רעיונם של הרב
וולדינברג והרב וייס
"ההבחנה בדבריו
אינה ברורה כל צרכה
יחד עם זאת
"אולי
בפנינו
ברור הוא
בכבוד רב
הרב זאב פרימר
*
* *
הערות
על אסיא פט-צ (א)
ראשי
פרקים:
א. שימוש
במשחות בשבת וביו"ט
ב. הפרת
התחייבות לתרומת מח עצם
ג. דימום
בלקיחת גלולות
לכבוד העורך,
בקריאתי באסיא – גליון
הקודם (פט-צ) – מאמרים מאלפים נכבדים,
נתעוררתי במחשבתי למה שלהלן.
א. שימוש במשחות בשבת
וביו"ט
במה שנדפס שם (עמ' 83-62) להתיר למרוח אם המשחה
נספגת בעור, רבו אצלי ההערות ע"ז, וכדי שיהיה באופן מסודר אכתוב בקיצור כל הענין
ואגב זה ההערות:
א.
כתב המג"א (בסי' שט"ז ס"ק כ"ד)
די"ל דממרח לא שייך אלא כשכוונתו שיתמרח דבר ע"ג חבירו, ולא כשרוצה שיבלע
בקרקע (או בספסל וכיו"ב). וכ"פ האחרונים וכמ"ש במ"ב שם (ס"ק מ"ט),
אע"פ דהא"ר העיר על ד' המג"א.
והסבר הדין הוא כדרך שמצאנו
במלאכת דש דדעת הרבה ראשונים ז"ל דלא שייכת תולדת המלאכה במעשה סחיטה אלא כשצריך
למה שנסחט ודומיא דדש עצמו [ועפ"ז יש מהם שהתירו לכתחלה כשא"צ לנסחט ויש
שמ"מ אסרו מדרבנן] וכמובא בסי' ש"כ סי"ח (ובבה"ל שם ד"ה יש). [וגבי איזה מקרים ששייכים
למלאכת עשיית כלי כתב הה"מ (פי"ב
משבת ה"ב)
ההובא במג"א (סי'
שי"ח ס"ק ל"ו) שכל שאינו מתכוין אינו עושה מלאכה כלל ע"ש].
ב. וכבר נזכר במאמר הנדפס
שיש להסתפק אם דינו של המג"א להיתר הוא דוקא כשכוונת המריחה היא כדי שיתעלם הדבר
הנבלע ונספג (כמו הרוק), או אפילו כשכוונת האדם היא לצורך ותועלת הדבר שנספג בו החומר
הנמרח. ונפקא מינה לעניננו כמובן.
והנה
בפמ"ג (שם סי' שט"ז א"א ס"ק כ"ד)
כתב לאסור מריחת רוק ע"ג מכה, ולא חילק בין אם ישאר רוק בעין או ימרחנו עד שלא
ישאר ממשות ממנו, ומשמע דס"ל כהצד הראשון הנ"ל לאיסור [וכבר הזכיר זה מהרש"ם
דלהלן]. וכן הובא במאמר הנזכר בשם השש"כ (פל"ג סי"ג
בהערה) ממש"כ במ"ב בשם הכלכלת שבת (לבעל התפא"י)
לאסור לצחצח הנעלים ע"י מריחתם בחומר שחור ושמשמע שטעמו משום ממרח (שעה"צ שם).
הרי דס"ל כהצד הראשון הנ"ל לאסור בעניננו. [ושכ"כ בס' חוט שני – שבת
ח"א עמ' קט"ז הע' י"ד].
ולעומת
זה מהרש"ם בדע"ת (סי' שכ"ח סכ"ו)
התיר לשפשף ע"ג המכה משיחה עבה עד שנימוחה ונבלעת [הו"ד בשו"ת מנחת
יצחק ח"ז סי' כ' (שהוזכר בפסק"ת סי' שכ"ח לסע' כ"ב),
ע"ש]. [וראיותיו שם ע"ז, צ"ע]. ועד"ז כתבו בשם הגרשז"א זצ"ל
(בשש"כ
בהערה שם. ועפ"ז בשלחן שלמה סי' ש"ג ס"ק יז-ב, וע"ע שם בסי' שכ"ח
ס"ק מ"ז). [יש להעיר שאין חילוק (לפ"ד
מהרש"ם) אם מה שלא נספג הוא הרכיב התרופתי או עצם חומר המשחה (כמ"ש במאמר הנז'
בהערה 89) כי הלא הכל הוא בתערובת ולכן יש דין איסור ממרח על כללות
המשחה].
ומהרש"ם עצמו שם
הזכיר בא"ד מדברי הפמ"ג לאסור גבי רוק ע"ג המכה אך צ"ע שלא ביאר
שם שום חילוק בין זה לבין משחה שדיבר שם.
ג. ובס' שש"כ שם בהערה כתב בדרך אולי
[וכן נכתב במאמר הנז'] לחלק עכ"פ בין דינו של הכלכלת שבת לבין דינו של מהרש"ם,
דבמירוח ע"ג הנעלים הנ"ל כוונת האדם היא ג"כ כדי שישאר צבע המשיחה בחלק
החיצוני של הנעלים וכו', ע"ש.
ואין לחילוק זה מקום לפי טעם כל עיקר
הדין של המג"א, שהוא כנז"ל שכשהחומר הנמרח הוא נספג איננו דומה כלל לממחק,
ולכן לפי דרכו של מהרש"ם (שהוא כהצד הב' הנ"ל) יהיה מותר אפי' כשמכוין לחזותא
שע"ג הנעל כיון דמ"מ נספג ואינו דומה לממחק [והרי המ"ב בשם הכלכ"ש
אסר, וכ"ד הפמ"ג וכנ"ל] [1].
ד. וממילא נסתר כל ההיתר הנדפס
שם המיוסד ע"ד המהרש"ם, שהוא יחידאה בזה. (ראה ג"כ בשו"ת אבני ישפה ח"ב
סי' לב-א).
[וכן דעת הגרי"ש
אלישיב שליט"א (ס'
אשרי האיש ח"ב פל"ו סל"ד) שאפי' במקום צער גדול אסור למרוח. וכ"ד
הגר"נ קרליץ שליט"א (ס'
חוט שני הנ"ל). וכ"כ בשמירת שבת כהלכתה (שם) הגם שהזכיר דברי מהרש"ם].
ד-א.
ולמי שנחשב חולה בכל גופו או נפל למשכב, רשאים להשתמש במשחה עבור פצע באופן שיעשה שתפול
עליו (מבלי למרוח) שעי"ז יזכור ולא ימרח [ס' אשרי האיש שם בשם הגריש"א שליט"א]
והוא כמ"ש בחזו"א (או"ח
סי' נ"ב סס"ק ט"ז) שרק ישליכו על הפצע
ע"ש (הוזכר
בשש"כ שם) ועצם לחיצת השפופרת רק כדי להוציא
מה שמונח בתוכה ה"ז מותרת [כמ"ש גם בשו"ת באר משה (ח"ג
ססי' קפ"ה, וח"ח סי' ר"ל)[2]. וכ"כ הגרשז"א זצ"ל (פי"א
סי"ד. ושלחן שלמה סי' שכ"א ס"ק כ"ה) ובס' ארחות שבת (פי"ז סי"ט ובהע' ל'), עי' שם ושם באור בזה.
(ולהשתמש
במזרק-קצפת כדי להוציא קרם וכיו"ב ממנו בצורה מסויימת כשמעונין בכך, עי' מש"כ
בזה בארחות שבת פט"ו סכ"ח, ובשש"כ פי"א שם)];
וה"ה אם מרחו על גזה וכיו"ב בחול ובשבת מניח התחבושת על הפצע, שגם זה שינוי
ולא יבוא למרוח [ס' אשרי האיש שם]. ואין לחוש בזה למה שהמשחה תמרח קצת ע"ג העור ע"י הנחת
התחבושת על הגוף [הגרשז"א זצ"ל; הו"ד בשש"כ פל"ג שם בסו"ס
י"ד ובהערה, ושלחן שלמה סי' שכ"ח ס"ק מ"ו, וכ"ה בארחות שבת
שם בפי"ז הע' כ"ט]. וע"ע מש"כ בזה בשש"כ (פל"ג שם).
ה. עוד יש להעיר (במ"ש שם בעמ' 71) שרוק באמת הוא סמיך קצת
בדרך כלל [הואיל ולא נשפך כשמונח ע"ג דבר אחר]. ומסתברא שהוא כשמן עב המבואר בש"ע
סי' שי"ד סעי' י"א.
עוד יש להעיר במ"ש
שם (בעמ' 70) שמשחה אע"פ שאיננה
נוזלית לא שייך בה מירוח אם היא רכה, והביא ע"ז דברי הב"י בשם הר"ן
– שהרי שם כתוב שהמשיחה היא רכה ביותר [כנזכר במאמר הנז'], ומוכח דבסתם רכה שייך
איסור מדרבנן כמו בשמן עב.
עוד
יש להעיר (במ"ש שם בעמ' 73 ועוד) שאע"פ
שמצאנו שהדרך היה למשוח ברטיה שהיו מניחים ע"ג הגוף ולא ע"ג הגוף עצמו, מ"מ
אין מקור כלל לחדש שלא שייכת מלאכת ממרח בגוף האדם. ואדרבה מצאנו כמה מלאכות
שכן שייכות בגוף האדם אע"פ שעיקר ענינן הוא בדברים דוממים, כמו מכה בפטיש [עי' מס' שבת קז.
ורש"י שם (ד"ה חייב) ותוס' (שם ג. ד"ה ומפיס)], כותב [משנה במס' שבת
קד:], תופר [כ"ד הגרשז"א זצ"ל – שלחן שלמה סי' ש"מ אות ט"ו ומנחת שלמה
ח"ב סי' לד-לב, ע"פ נשמת אברהם ח"ד וח"ה על סי' ש"מ ס"ו][3].
וכ"ש בעניננו שהמירוח נעשה במשחה ומתייחס אליו, ולא בגוף האדם כלל, שהרי זה ככל
ממרח[4].
ו. במה שנדפס (בעמ' 81) גבי הדין שקטן דינו
כחולה שאין בו סכנה כגון לענין אמירה לא"י (ש"ע סי' רע"ו ס"א בהג"ה,
וסי' שכ"ח סי"ז בהג"ה) שבאור לציון (ח"ב פל"ו ס"ד) כתב [ממה שסתמו הפוסקים.
ולו"ד אין הכרח] דהיינו עד שיהיה בשיעור בר מצוה, ושבשש"כ (פל"ג ס"ב) עפ"ד שו"ת
מנחת יצחק (ח"א
סי' ל"ח)
כתב דהיינו עד גיל תשע או עשר [לפי התפתחותו של הילד].
ראוי
לציין שאין זה מוסכם, והעיקר שהוא לפי צורך ובריאותו של הקטן. ויש שנתנו בזה
שיעור [לענין עניני אכילה] שהוא כל זמן שהקטן אינו אוכל ככל האנשים אלא צריך מאכל מיוחד
(כ"כ בערוה"ש סי' של"ח ס"כ, ובקצוה"ש סי' קל"ד בדה"ש
סקי"ח). כמובא בפסק"ת (סי' של"ח סי"ז).
(מ"ש
שם בפסק"ת שבחזו"א (או"ח סי' נ"ט ססק"ג) כתב השיעור בן שתים
או שלש שנים – יש להעיר שזהו רק לענין חלב שעוסק שם ואיננו כלל לשאר דברים
שכתב שם בסק"ד.
מש"כ
בתש' מנחת יצחק הנז"ל ללמוד דבריו ממש"כ האו"ה: ואמרי' במס' יוה"כ
(דף ע"ח) כל מידי דאית רבותא לינוקא לא גזור ביה רבנן, והלכך יכול לומר לעכו"ם
לעשות לתינוק אש וכו' – הנה לא נתפרש שם שהשיעור בכל מקום יהיה כמו
גבי תענית ביום הכפורים, ויש לדייק קצת להיפך ממה שהאו"ה שם לא הזכיר השיעור דבן
תשע ועשר דגבי יוה"כ).
ב. הפרת התחייבות לתרום
מח עצם[5]
במה שמתואר שם (בעמ' 27-29) בענין לחזור בו מההבטחה
לתרום מח עצם לחולה כשע"פ הבטחתו עשו טיפולים שהביאוהו לחולה למצב יותר מסוכן
בהסתמך על התרומה וההשתלה. נראה שההלכה בזה היא:
1.
בעוד שהחולה חי ויש תועלת בתרומה, ואין סיכון כ"כ לתורם [ע"פ מה שיקבעו בית
דין ע"פ נתונים רפואיים], אפשר שיש לדמות זה לדין פועלים שחזרו בהן מהבטחתם, שבדבר
האבד אם אין עצה אחרת מותר אפי' להטעות אותם כדי שיקיימו הבטחתם [ב"מ עה: עו.,
ש"ע חו"מ סי' של"ג ס"ה].
וצ"ע.
2. אם ע"י ההמנעות
שלא כדין מהתרומה מת החולה (כמו כמתואר במאמר שם) – נראה שיש בזה דין גרמא ברציחה,
שפטור בדיני אדם ומ"מ חייב בדיני שמים, עיין מסכת ב"ק (נה: נו.) וסנהדרין (עו: עז.). ועי' באו"ח סי'
תר"ג בשע"ת ובמ"ב סק"ד קצת דרכי כפרה על מעשים דומים לזה ואפילו
יותר קלים ממנו.
ג. דימום בלוקחת גלולות
ושאר גורמים הורמונליים[6]
במ"ש שם (בעמודים 98-96) לחלוק על הנדפס בגליון
אסיא פז-פח (עמ'
137-129).
הנה מבלי להתייחס לגמרי
לעיקר הנדון, אעיר רק במ"ש "קושי בהבנת שיטת הגריש"א שליט"א"
שהביאו משמו שכל שלפי ידיעת הרופאים הדימום בזמן נטילת גלולות נובע מהרחם הרי האשה
טמאה אפי' בטיפת דם כל שהיא. וע"ז הקשה הכותב שם שא"כ ביטלת כל דיני כתמים
בזמננו כיון שלפי דברי הרופאים מה שאמרו חז"ל ששמא דם העליה הוא או שמא דם הצדדים
הוא, איננו בנמצא כמעט.
והנה
במאמר הנ"ל לא נמצאת באמת תשובה לזה, ע"ש. [כי מה שנכתב שלא נסמוך על דברי
הרופאים שאומרים רק דרך אומדנא. ודאי שזה אינו, שלא כן ראינו בפוסקים ז"ל שישללו
וידחו השינויים המתבארים לנו מפי חכמי הרופאים (ועי' בתש' חת"ס
יו"ד סי' קע"ג שהובאה בפת"ש סי' קפ"ז ס"ק ל')
ובפרט בעניני אנטומיה (שהם דברים מוחשים ולא דרך אומדנא), אלא גם בהתחשב עם הידיעות
האלו פירשו והורו הנכון לפי התורה בכל מקרה ודין בפ"ע[7]].
אלא
הנכון הוא, שכידוע בעניננו לענין הקולות שלגבי כתמים, גדר הדין נקבע גם לדידן כפי שקבעום
חז"ל ממש גם אם אין אנו מבינים כעת ענין התליות שהזכירו רבותנו, כי כיון שבאופנים
מסוימים לא טימאו את האשה עבור כתמים הרי לא גזרו ומה שייך להחמיר במה שלא נאסר מעיקרא.
וכפי שקבעו חז"ל
אינם מטמאים כל שיש לתלות הדם בדבר אחר (עי' בט"ז סי' ק"צ סק"ב ובתורת השלמים שם). ועפ"ז עצמו, כל
שידוע שאיננו כתם הנמצא במקרה (שאז יש לתלות כנ"ל) אלא מוכח בהכרח שהדימום נובע
מחמת השינוי הורמונלי המשפיע על הרחם לא נכלל בקולא, אלא האשה טמאה – בין בזמן חז"ל
שדיברו על תלית כתמים בצדדים ובעליה ובין לנו. ולכן
עכ"פ באשה שבזמנים שלא לקחה הורמונים (בצורת גלולות או דומיהן) לא היו מצויים
אצלה כתמי דם, מוכח שמקורם עכשיו הוא ברחמה בהשפעת ההורמונים שלוקחת, וכיון שכמעט אין
ספק בזה הרי האשה טמאה. [והדברים מיוסדים על עומק חכמה].
כך נ"ל בכוונת הגריש"א
שליט"א שהביאו בשמו שבנדון שלנו אין הקולות שיש בסתם כתמים, וכן נראה עפ"ז
שהטומאה בזה היא (בתורת ודאי) אך טומאת כתמים. [ונמצא שקרובה שיטה זו לשל האגרות משה
שהזכירוה וביארוה במאמרים הנדפסים הנ"ל]. ועוד חזון למועד בעז"ה.
הרב יעקב פישר
*
* *
הערות על אסיא פט-צ (ב)
לכבוד העורך
הנני מאשר ברוב תודה קבלת גליון אסיא (אסיא פט-צ
על אילו שמועות
מברכים 'ברוך דיין האמת' (עמ' 100) – פסק אדמו"ר
הזקן (בסדר
ברכות הנהנין פי"ב סעי' ח): ומנהג העולם לברך ברכה זו [=ברוך דיין
האמת] בלי הזכרת שם ומלכות על פטירת כל אדם מישראל
ברכה בלידת בת
(עמ'
102) – נחלקו הפוסקים בענין הברכה שיש לברך על השמועה בלידת בת.
האם מברכים שהחיינו (משנה ברורה סי' רכג ס"ק ב. וראה בהרחבה הדעות בזה
בשו"ת ציץ אליעזר (להרב אליעזר יהודה ולדנברג) – חי"ג סי' כ
אדמו"ר הזקן (שם) נתן טעם לכך שאינו
מברך על השמועה בלידת בת משום שאינה שמועה טובה
אולם
בספר עלינו לשבח (בראשית עמ' שיא) מספר הרב יצחק
זילברשטיין: "מעשה שאירע בבית יולדות
כאן לא נסתיימה
הפרשה. לאחר חמש דקות חוזרות האחיות ומבשרות על... לידת בת נוספת
במקרה שלנו לא ידע
האב שמדובר בלידת תאומות
והקשו על כך
ותירץ הרב
זילברשטיין: שכיוון שכל ענין ברכת שהחיינו בלידת בת היא מחודשת
הרב אשר שקאני שליט"א דן במאמרו בגדר ארבעה צריכין
להודות האם חובת ההודאה מותנית בהצלה מסכנה (עמ' 119)
הרב יצחק יהודה רוזן
* * *
עוד על הפרת התחייבות לתרום מח עצם1
לכבוד העורך
תודה
על פרסום מכתב למערכת בעניין בדיקות סקר.
לעניין
מאמרו של ד"ר עו"ד וינרוט בקשר להפרת התחייבות לתרום מח עצם. זה מקרה
מזעזע כל לב.
נראה
שיש לדון בנושא משני אספקטים נוספים:
1. האם אין כאן דין כפיה כמו למינקת בנה שהרי
חובת ההנקה נגזרת מכך שהאם ילדה את בנה? שהרי אשה אחרת לא כופים (ואולי בסכנת חיים
כן יכפו?) כמו במקרה שלנו שבגלל התורמת (=יולדת)
החל טיפול בלתי הפיך של נטרול המערכת החיסונית (=לידה) ולכן חובה על התורמת להשלים
את אשר החלה (=הנקה).
2. מדין רודף
מה
לי רודף אחרי חברו להורגו ומה לי מתרחק מחברו להורגו?
במקרה
הזה
אם
רודף רגיל מתחייב בנפשו וניתן להצילו באחד מאבריו במקרה שלנו כפיה לדבר קטן
אני
חושב שמקרה זה יותר גרוע מדין רודף שהרי ברודף אנחנו לא יודעים מה טיבו של הרודף
(אין זמן לברר!) יתכן והרודף הוא בכלל גואל הדם והנרדף הוא הרוצח ובכל זאת קבעה
התורה דין מהותי ובסיסי שהרודף נהרג כברירת מחדל להצלת נרדף.
שאלה
נוספת שיכולה להבהיר את המצב ההלכתי זאת השאלה מה דינם של הרופאים שנטרלו את מערכת
החיסון "וגרמו" למות הנתרמת?
הרי לא יעלה על הדעת להאשימם בהריגה משום שאין שליח לדבר
עבירה!! לכן חובה לומר שבמקרה זה יש שליח לדבר עבירה והתורמת היא הרוצחת וכמובן
שחל עליה יותר מדין רודף ואפשר לכפות עליה את התרומה.
יקותיאל רוזנפלד
*
* *
האם יש דין כתם אצל נוטלת גלולות?
לכבוד העורך
הננו
להוסיף דברים בנושא של "גלולות הורמונליות למניעת הריון לענין הלכות
נדה" [אסיא פ"ז-פ"ח
עמ' 137-129], וזאת בתגובה לביקורת
על מאמרנו
ראשית
הרב
יעקב ששון נר"ו
נמצא
ולסיום
הרב הרב אליעזר בן פורת פרופ' פסח קליימן
עוד
על מקום "בין השיניים"
לכבוד העורך
הנני להודות לו על
חוברת אסיא שהמציא לידי
ואמנם
מה שרצונו לפרש בין השיניים על תעלת צואר הרחם נראה שאינו אפשרי
ולפיכך
נראה ש'בין השיניים' מכוון לשפתים החיצונות של פה צואר הרחם בלבד
לדרך
זו בין השיניים כולל אף את האזור החיצון של השפתיים
כמובן
שכל דברי הן על סמך התרשים שבמאמרו הנזכר ואם אין הדברים עומדים במבחן המציאות
אודה לו אם יעמידני עליה.
הרב אהרן זלזניק
תשובת העורך:
דברי
כת"ר אפשריים ועומדים במבחן המציאות. אמנם יש בהם קולא גדולה כאשר נמצא דם
בחלק הגלוי של תעלת צואר הרחם
הרגשה בהלכות נדה –
סימן או סיבה?
לכבוד העורך,
בראשית מאמר באתי
לברך ולהודות לכם מקרב לב על החוברות והספרים הנכבדים הנקראים בשם
"אסיא", המאירים והמחכימים הן בדברי תורה והן בעניני רפואה.
כדרכה של תורה ראיתי
להאיר במ"ש הרב יוסף אברמובסקי בגליון אסיא (פט-צ עמ' 185) בדין נשים דידן
שאינן מרגישות בזה"ז, דהנה כתב שם שהסכמת הפוסקים שגם כאשר האשה אינה מרגישה
היא טמאה מן התורה, ועל דרך זה עולה והולך שעיקר דין הרגשה הינו לסימן ואינו סיבה,
ודרשת בבשרה עד שתרגיש בבשרה אינו גזה"כ וכו'. יעו"ש. הנה נכון כי כן
הוא דעת רש"י (בנדה
נח. בד"ה רב אשי אמר), שכל שודאי לנו שהדם מגופה טמאה
מדאורי', הגם שלא הרגישה. וכן נראה מדברי ספר האשכול (מהדורת אויערבך עמ' 102 הלכות נדה סי'
מב בד"ה בדקה קרקע עולם וכו') שהרגשה אינה אלא סימן שהדם מגופה, וכל
שידוע שהדם מגופה טמאה מה"ת גם אם לא הרגישה, ורק חזקה שאין האשה רואה אלא
בהרגשה. וכה"ד הראב"ן (בהלכות
נדה סי' שכא)
והתוס' רי"ד (נדה
נז:).
וכ"כ להדיא המהר"ח או"ז (סי' קיב) לאחר שהביא תשובת המהר"ם
מרוטנברוק שמדאורי' אינה נאסרת עד שתרגיש וחכמים אסרו אפי' כמו כתמים. כתב, ואיני מבין
כל הבודקת ומצאה טמא בעלה בחטאת. וכמה ענינים שאפילו אם אינה מרגשת נעשית נדה ודאית.
ובהיותי בנאוישטט דברתי בזה עם מורי הר' עובדיה והשיב לי שפי' עד שתרגיש בבשרה. כלומר
שמצאה דם בבשרה אפילו אם אינה מרגשת ביציאתו. כגון דם הנמצא בפרוזדור שחייבים עליו
ביאת מקדש. אע"פ שלא הרגישה בו ביציאתו מן המקור.
הרי לפנינו שלאלו
הראשונים כל שמצאה דם שהוא ודאי מגופה, אע"פ שלא הרגישה ביציאתו טמאה
מה"ת.
מיהו מדברי התוס' (נח. בד"ה מודה וכו') מבואר שדין טומאה
מהתורה תליא בהרגשה, ובלא הרגשה אינה טמאה אלא מדרבנן. ע"ש. ועיין עוד
בשו"ת נו"ב (מהדו"ק
חיו"ד סי' נה) ובערוך לנר (נדה
נח.).
וכ"כ האו"ז (סי'
שנא)
ע"ש. וכ"פ הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה
(פ"ט ה"א), אין האשה מתטמאה מן
התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה, ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד,
ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור, ה"ז בחזקת שבא בהרגשה.
וכ"כ הרמב"ן (הלכות
נדה פ"ד ה"א) אין האשה מתטמאה מן התורה עד שתרגיש בשעה שהדם יוצא בבשרה, ומדברי
סופרים שכל המוצאה כתם דם על גופה או על בגדיה אע"פ שלא הרגישה ואע"פ שבדקה
עצמה ולא מצאה דם, הרי זו טמאה. וכמו כן מבואר בחי' שלו (נדה נב: ד"ה הא דאמרי'). וכ"כ
הרשב"א בתורת הבית (הארוך
בית ז ריש ש"ד), ד"ת אין האשה מטמאה משום נדה עד שתרגיש בבשרה בשעת יציאת
דם, שנאמר (ויקרא
טו),
דם יהיה זובה בבשרה, עד שתרגיש בבשרה. ותנן בפרק הרואה ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה
בבשרה, ולא כתם. חכמים עשו סייג לדבר וטמאו אפילו את הכתמים להחמיר על דברי תורה וכדתניא
התם לא אמרו חכמים את הדבר להקל אלא להחמיר. ופירש רבינא לא אמרו להקל על דברי תורה
אלא להחמיר על דברי תורה וכתמים עצמן דרבנן. וכ"כ בפסקי הריא"ז (נדה נז:). וכן מבואר בספר החינוך
(מצוה רז) שמן התורה אין אשה מתטמאה
עד שתרגיש בעצמה דם טומאתה, שנאמר, דם יהיה זובה בבשרה, כלומר שתרגיש אותו יוצא.
ע"ש. וכזאת מבואר בהגה"מ (איסו"ב
פ"ד הט"ז) בשם המהר"ם מרוטנברוק דמדאורי' בעינן שתרגיש בבשרה. ע"ש.
וכ"כ בספר אורחות חיים (הלכות נדה אות ב) ובספר הכל בו (הלכות נדה סי' פה) שמן התורה אין האשה מתטמאה
עד שתרגיש ותראה דם ויצא מבשרה וכו'. וכתב הט"ז (סי' קצב סק"א) שכ"כ
הה"מ. וכ"פ השו"ע (יו"ד
ריש סי' קצ),
דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה, וחכמים גזרו על
כתם שנמצא בגופה או בבגדיה, שהיא טמאה. ומבואר בזה שאין אשה נאסרת מהתורה משום נדה
אא"כ הרגישה בבשרה ובלאו הכי אינה אסורה אלא מדרבנן. גם הט"ז (סי' קצ סק"א, סי' קצב סק"א) והש"ך (סי' קצ סק"ג) הסכימו לזה.
וכ"כ להדיא המהר"ם מלובלין (סי' ב) שמן התורה הכל תלוי בהרגשה וכל שלא
הרגישה, אע"פ שהדבר ברור שהדם יצא מגופה טהורה היא, מגזה"כ דכתיב בבשרה
עד שתרגיש בבשרה. והוכיח כן מדברי הר"מ והגה"מ הנ"ל. וכ"כ
בשו"ת שב יעקב (סי'
לו)
שאפי' ידוע לה בודאי שמגופה יצא טהורה היא מן התורה. ושכה"ד הרי"ף
והרא"ש. יעו"ש. ואע"פ שהסד"ט (סי' קצ ס"ק צג ד"ה וטרם
אכלה)
דעתו כדעת רש"י ודעימיה ושכן היא ההלכה. ע"ש.
וע"ע בספר שערי
דעה (סי' קפג). ברם החכמת אדם (בבינת אדם סי' ט) דחה דברי הסד"ט
בשתי ידים, וכתב שהעיקר להלכה שאפי' אם היא יודעת בבירור שהדם יצא מגופה, כל שהיה
בלא הרגשה אינה טמאה אלא מדרבנן. וגם בספר פרדס רימונים (פתחי נדה דף י) העלה שלפי כל
הראשונים אם לא הרגישה, אע"ג שבודאי יצא הדם מגופה טהורה היא מן התורה, ודלא
כהסד"ט. ולזה הסכים גם בשו"ת תפארת צבי (חיו"ד סי' ל). וכ"כ להדיא
בספר ערוך השלחן (סי'
קפג סמ"ז)
שכל רבותינו הראשונים והאחרונים הסכימו, דמן התורה אין אשה טמאה כשיצא ממנה דם,
אלא"כ יצא הדם בהרגשה, אבל בלא הרגשה אפי' יצא הדם מהמקור, אין האשה טמאה מן
התורה, ואין חולק בזה. וכך פסקו כל הפוסקים. יעו"ש. ויעו"ע לראש"ל
הגר"ע יוסף שליט"א בספרו הבהיר טהרת הבית (ח"א עמ' ו) שקיבץ כעמיר גורנה
כדרכו בקודש, דברי רוב ככל מהראשונים והאחרונים שמהתורה אין האשה טמאה אא"כ
הרגישה שיצא הדם מגופה. יעו"ש. וכן עיקר.
ומ"מ גם בזמנינו
שהנשים אינן מרגישות אין זה משום שאינן בהרגשה כלל, אלא משום שאינן יודעות להבחין
בהרגשה הן מחמת שנחלשו הגופים והחושים והן מחמת שחוזק ההרגשה נחלש, וכפי שכתב בספר
ערוך השלחן (שם
סס"א-ס"ב). וכ"כ הגר"מ בראנדסופר בשו"ת קנה בשם ח"ב
(עמ' צא סי' ב) שכיום ישנה הרגשה אלא
שאין שמות ליבן לזה. וע"ע בשו"ת שבה"ל ח"י (חיו"ד סי' קמב) שכתב שבזה"ז שהחושים
נחלשו א"א לעמוד על הדבר שאכן לא הרגישה וחוששים שהיתה הרגשה. ע"ש. וע"ע
בשיעורי טהרה (עמ'
מה ובעמ' מז).
אלא שמאחר שאשה שלא בשעת וסתה היא בחזקת מסולקת דמים עד שעת וסתה וכמ"ש הר"ן
בהלכות (פ"ב
דשבועות).
א"כ דם נדה לא שכיח כלל שלא בשעת וסתה, וכמ"ש המהרש"א (כתובות ט.), והבית שמואל (אה"ע סי' סח סק"ג). וכ"כ בשו"ת
באר יצחק (חיו"ד
סי' יז)
ובשו"ת מהרש"ם ח"א (סי'
כג).
ע"ש. וא"כ י"ל העמד את האשה בחזקתה שהרי האשה בחזקת טהרה עומדת.
ועוד יש לצרף לזה מ"ש בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' קיב) שרוב דמים שבאשה
(שלא בשעת וסתה) אינם מחמשת דמים טמאים. ע"ש. ועל אף שהראב"ד (בשער
הוסתות) ס"ל שרוב דמים שבאשה טמאים, מיהו הרז"ה (בהשגות שם אות י) כבר השיג עליו, וכתב
הנו"ב (תנינא
חיו"ד ס"ס קיח) שכן הוא ג"כ דעת התוס'. וגם בשו"ת
ברכת יוסף לנדא (חיו"ד
ס"ס מח)
כתב שכן דעת התוס' ושאר הפוסקים. וע"ע בשו"ת יבי"א ח"ז (יו"ד סי' יג אות א). ולהאמור נילף מינה
שגם באופן שידוע לאשה שדם זה שמצאה יצא מגופה, אין לאוסרה על בעלה מה"ת מחשש
דשמא הרגישה, מאחר שדם נדה אינו שכיח בזמן טהרתה וכנ"ל.
ואמנם אשה שבדקה עצמה
בעד ומצאה דם על העד בדיקה, שיש לחוש שמא הרגישה, וכפי שכתב הר"מ בריש
פ"א מהל' איסו"ב, טמאה מספק מה"ת וכמ"ש ג"כ תה"ד (סי' מז). וכמו כן בזמן שהגיע
שעת וסתה שרואה דם בצורת וסת, יש לחוש שמא הרגישה וטמאה מהתורה. אכן לו יהי שאשה
זו אינה מרגישה כלל כגון שהיא משותקת בחלק התחתון שבגופה, באופן שלא רק שאין לה את
היכולת להרגיש בבשרה שבאו"מ, אלא ידוע לנו שגם בשרה שבאו"מ אינו מרגיש שום
הרגשות אינה טמאה מה"ת, מכיון דבעינן עד שתרגיש בבשרה וליכא. ושו"ר
שכ"פ הגר"נ קרליץ שליט"א בספרו חוט שני (נדה עמ' כט). יעו"ש.
הרב אשר שקאני
סדרי בירור אי-פריון ועיתוי ביצוע בדיקת זרע
לכבוד העורך,
לעיתים ניכרים הבדלי ידע ובעקבותיהם גם אי
הסכמה, בין עצת הרופא המטפל לבין דעת הרב המלוה את בני הזוג, בעניין הסֵדֶר המומלץ
לביצוע בדיקות פוריות. אחת הסיבות לכך היא גישה הלכתית היסטורית, התקופה בה לא היו
טיפולים יעילים לבעיות זרע קשות, וגם אם היו – חלק מהפוסקים לא תמיד התירו, כך שלא
היה טעם למהר בבירור הגברי. בנוסף היה מקובל לדחות בדיקות אי-פריון עד שחלפו לפחות
שנתיים מהנישואין.
נחוץ להבהיר שכאשר זוג פונה לבירור אי-פריון ראשוני [על
פי המקובל היום – אי השגת הריון לאחר שנה אחת של נישואין] עומדות לפנינו
מספר בדיקות אבחנתיות שיקדמו אותנו בהבנת סיבת אי-הפריון. סדר קדימות הבדיקות אינו
יכול להיות קבוע היות וכל מקרה נבחן לגופו, ורק על פי הנתונים המיוחדים של כל זוג
בנפרד תיבנה תוכנית הבירור והטיפול. זוהי אופייה של חוכמת הרפואה, שהיא בגדר
אומנות.
דבר שני. חשוב להבהיר שלצערנו קיימים היום לא מעט
זוגות בהם האשה בגיל מתקדם, ואז המתנה ממושכת לצורך בירור 'על פי הספר' עלולה לאחר
את השעה ולגרום לאי-ילודה עקב השעון הביולוגי שמגיע לקצה זמנו, בלי קשר לבעיה
הרפואית שמנעה קודם את ההריון.
דבר שלישי. בשנים האחרונות נצפית ירידה משמעותית בספירות
זרע בגברים בכל העולם. בהדרגה המאזן נוטה לכך שכמחצית ממקרי אי-הפריון הם על רקע
זכרי, שלא כבעבר. לכן אצל כל זוג שלפנינו, הסבירות שסיבת אי-הפריון היא זכרית
שווה, או עולה, על הסבירות שהסיבה היא נקבית.
לכן עלול להיגרם נזק חמור ובלתי-הפיך אם האשה
תופנה לטיפול הורמונאלי שיתברר כלא-יעיל, בעוד שקיימת אצל בעלה בעיית זרע לא מאובחנת.
בוודאי בזוג מבוגר יחסית [גיל האשה מעל 35] שעקב מרוצת השעון הביולוגי אסור להמתין לסיום
הבירור הממצה כדי להתחיל בטיפול.
אחרי כמה דיונים בעל פה שערכתי עם כמה מרבני
מכון פוע"ה על מקומה וזמנה של בדיקת זרע הלכתית (PCT-כוס [ראה להלן], או, בעת הצורך, בדיקה באמצעות שימוש בקונדום
'הלכתי') במסגרת בירור אי פריון של בני זוג הפונים למרפאה, לדעתי סדר הבדיקות ראוי
שיהיה כדלהלן:
א. קבלת היסטוריה רפואית מפורטת של בני הזוג:
ניתוחים, נטילת תרופות ומחלות רקע
ב. קבלת רקע על יחסי האישות ותקינותם – הפרעות
בתשמיש
ג. בדיקה פיזית אם יש צורך.
ד. ביצוע בדיקות כשסדרן, כאמור, תלוי בנתוני
הזוג שלפנינו.
הנטייה הטבעית של הזוג ושל הרבנים המפנים היא
להורות תחילה על בירור מעמיק ורחב לאשה כדי לבדוק אפשרות של אי סדירות הורמונאלית.
בירור כזה כולל בדיקות דם הורמונאליות בשלבים שונים של המחזור הווסתי, ביצוע מעקב
זקיקים באולטראסונד מספר רב של פעמים במהלך המעגל הווסתי, ולאחר מכן הצלבת הנתונים
שנתקבלו בבדיקות.
אולם חשוב להדגיש, שבירור זה מתאים רק לאשה
שמתברר באנמנזה שלה שקיימת אצלה אי-סדירות בווסת, או שקיים חשש סביר ל'עקרות
הלכתית' המחייב בירור מעמיק לפני נטילה של תכשירים הורמונליים [וק"ו צמחי
מרפא למיניהם המכילים הורמונים, שסיכונם גבוה מאשר התרופות המקובלות היות ואין
עליהם בקורת רפואית מתאימה]. אך ברוב המקרים הסיפור שונה, ולכן הבירור חייב להיות
מותאם למקרה שלפנינו, כדלהלן:
1. אם הוסת סדיר לחלוטין
2. כשהווסת סדיר [כאמור בסע' 1], ובעברו של הגבר היה
ניתוח באגן
3. אם האשה עברה ניתוח אגן, או שיש חשש לבעיה
מכנית – נמשיך בצילום רחם (כולל התייעצות עם
רבנים לגבי אפשרות של טהרה בעקבות הבדיקה).
4. אם אין באנמנזה סבירות לבעיה מכנית – נעבור
לביצוע בדיקת PCT-כוס
(לאחר התייעצות עם רב), לפני שנחשוף את האשה לצילום רחם,
שהיא פעולה חודרנית, לא נעימה, כואבת, ואף מעט מסוכנת לאשה. רק אם בדיקת PCT-כוס
תתגלה כתקינה – נעבור לצילום רחם.
5. כשבדיקת -PCTכוס מצביעה על
אגלוטינציה – ויש לבדוק נוגדנים; או על לויקוציטים ויש לבדוק תרבית; או על נפח זירמה
נמוך ויש לשלול בעיית תשמיש או חסימה חלקית, ע"י בדיקה חוזרת
6. אם בדיקת -PCTכוס מראה פתולוגיה בכמה פרמטרים – נפנה
לבדיקות מקיפות לגבר (בדיקות אורולוג
* * *
נקודה
נוספת. מכון פוע"ה ממליץ שלא לבצע בדיקת ספרמוגרם ע"י איסוף עם קונדום
הלכתי, אלא אם מתבצעת הזרעה תוך רחמית (IUI) בחלק מהזירמה, כדי להקטין את ההשחתה, אף שהבדיקה
היא לצורך קיום מצוות פרו ורבו בהקדם. לדעתי שיטה זו מתאימה רק לשני המצבים הבאים:
הראשון: כשבדיקת PCT-כוס מראה על מצב זרע בינוני
עד גרוע.
השני: כשגיל האשה גבוה, שאז יש מקום לבצע
טיפול IUI
בהקדם.
אך אם האשה אינה מבוגרת, ובבדיקת PCT
כוס התברר שהזרע אינו גרוע – סביר שנגלה גם בבדיקת קונדום הלכתי שהזרע תקין, כולל
בתנועתיות, אזי אין שום הצדקה להתנות את בדיקת הזרע בביצוע IUI. במקרים אלה עדיף להשתמש בכל
הזרע שהתקבל לביצוע הבדיקה, מאשר להשתמש רק בחלקו לבדיקת זרע ולשלב בתהליך גם IUI. נימוקים:
א. הצמדת בדיקת הזרע לתהליך IUI
גורמת אי-נוחות רבה ויש בה גם סיכון מסוים לאשה, כי ה- IUIמתבצע לאחר טיפול הורמונאלי לאשה, בד"כ עם
זריקות
ב. לעיתים האשה נאסרת בעקבות IUI. תיתכן גם פציעה וסיכון נמוך
לזיהום תוך רחמי. לכן לכאורה אסור לבצע IUI בלא הצדקה רפואית.
ג. הצורך להצמיד את בדיקת הזרע שהתקבל בעזרת
הקונדום ההלכתי לביצוע IUI – מגביל את בני הזוג ומונע אפשרות לספונטניות בהליך מתן הזרע
ד. בדרך כלל בדיקת הזרע אופטימלית לאחר שלושה
ימי פרישה, לא פחות ולא יותר. לרוב זה לא מעשי כאשר מבצעים IUI.
ה. באשה צעירה, לאחר בדיקת PCT-כוס
ותוצאה שהזרע לא גרוע, קיימת אפשרות שיווצר הריון באמצעות פעולת ה-IUI
הזו – כאשר יתכן שהיה ניתן להרות גם באופן טבעי ללא IUI, כשבהריון טבעי בני הזוג היו נמנעים
מבעיות הלכתית לדעת כמה פוסקים (בעיות יחוס ועוד).
לכן כשיש צורך לבצע בדיקת זרע בעזרת קונדום
הלכתי, ככלל אין לבצע באותה הזדמנות IUI בחלק מן הזרע, אף שכדאי שהאישה תחזיר את הזרע הנותר
לנרתיקה באמצעות מזרק פשוט, ללא הסבל שבתהליך ה-IUI.
איני אומרת 'קבלו דעתי'
שנזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה
ובמצוות!
ד"ר
חנה קטן
*
* *
רפואה מציאות והלכה –
הערות לחמישה סימנים ראשונים
לכבוד העורך,
שמחתי מאד לעיין בחמשת הסימנים שכתב מעכת"ר בתורתו של
הגרשז"א1,
דברים יסודיים וחשובים מאד שנכתבו בטוטו"ד כדרכו של מר
ורציתי להעיר עליהם מעט כדרכה של תורה
א. בסי' א' הע' 2
העמיד את התוס' בנדה כ. כחולק על התוס' בע"ז ז. לענין אם השואל צריך לומר
לחכם השני שכבר שאל את פלוני ואסר לו.
ומיהו לענ"ד זה אינו
וההכרח לזה הוא דלא יתכן לומר שבכל אופן אין השואל צריך להודיע
לשני ששאל את הראשון דהא סו"ס לשון הגמ' היא הנשאל לחכם וכו' ועל כרחך שיש
איזה דין גם על השואל.
וכן מבואר בדברי הערוך לנר בנדה שם שהבין דהתוס' לא פליגי
אהדדי [ובזכרוני שכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי
וחשבתי בעוניי שהטעם שבנדה לא הזכירו התוס' להדיא את התנאי
שהזכירו בע"ז הוא משום שבנדה מיירי בגמ' שר' יצחק טימא משום כבודו של
רבב"ח
ב. שם בהערה באות ג' כתב בצדק שלא היה
באותו מעשה איסור לשאול חכם אחר משום שבמקום פקו"נ אין חולקין כבוד וכו'.
ורציתי להוסיף ולסייע לדברי מר דהא דעת
רוב האחרונים [ובכללם החכם צבי (סי' נ"ג)
וסמך נוסף לדבר יש בתשו' המהר"ל שנדפסה באסיפת גאונים
החדש (עמ'
ל"ב)
שהמהר"ש מלובלין דן לאסור איזו עגונה
ג. שם בהערה
ומיהו נראה דאי"ז מוכרח דזוהי דעת
רש"י
וע"ע בדברי זקני בשו"ת חכם צבי (סי' נ"ג) שג"כ דחה באופ"א
את מה שיש שהביאו ראיה מרש"י דס"ל לטעם של כבודו
ד. בסי' ב' פר' א'
וכן בתחילת פר' ג' בענין דברי הגרשז"א שבדורינו אין לנו סמכות לגזור גזירות
חדשות
ה. בסי' ב' פר' ג'
דן במחלוקתם של הגרש"ז והחזו"א בענין בונה בחשמל.
ורציתי לנצל הזדמנות זו [אף שהדברים אינם שייכים במישרים לדברי
כת"ר] להציע את צערי ותמיהתי על רבים וטובים שנתלים בדעת הגרש"ז להקל על
פיו בנידון זה.
ולכאורה בשלמא לתלמידיו המובהקים של הגרש"ז [או לתלמידי
תלמידיו --
העורך]
(או לאותם שקבלוהו עליהם לרבם – לדעת החזו"א ביו"ד ק"נ דס"ל
דשרי לקבל רב
ובשלמא מי שעיין בסוגיא והעלה על פי סברות או ראיות שהלכה
כהגרש"ז [והוא בר הכי להכריע]
ופשוט שלא שייך לומר שיש הכרעה של מנהג דלא כהחזו"א, זה
אינו, דאדרבה לא זו בלבד שאצל המון העם האיסור להדליק מאורר ולכבות מנורת פלורוסנט
נתפס כאיסור תורה, וזה א"ש רק להחזו"א, וא"כ המנהג הוא דוקא כן
כהחזו"א, אלא שבלא"ה הרי דעת רוב רובם של פוסקי זמנינו היא להחמיר בחשמל
בשבת דהוי ממש איסור תורה גם כשאין נידון של מבעיר. ולא מבעיא שכך אוחזים תלמידי
החזו"א כבעל הקהילות יעקב זצ"ל והגר"נ קרליץ והגר"ח גריינמן
והגר"ח קניבסקי שליט"א, אלא גם רבים אחרים מפוסקי זמנינו סוברים כך,
וביניהם אציין רק לגרב"צ אבא שאול זצ"ל ולגר"ש וואזנר ולגרי"ש
אלישיב שליט"א. ואשר על כן גם אם יש שהקלו בזה, מ"מ מי הוא זה אשר יכול
להכריע כאן לקולא ולומר גם למי שאינו תלמיד מובהק של המקילים שאין כלפיו אפילו ספק
דאורייתא שחייבים ללכת בו אחר המחמיר.
[ובאמת שאלתי היא כללית
ו. בריש סי' ג' הביא כמה ציטוטים
בענין סמכותו של המרא דאתרא. והנה הצי"א והשרידי אש אינם תח"י כעת לעיין
בדבריהם
ז. בכל פרק ג' ביאר כת"ר את
הסמכות של המרא דאתרא לאסור את המותר לבני מקומו
ובעוניי לא הבנתי
מדוע קרא לזה כת"ר "סמכות מרא דאתרא"
וגם ברמב"ם בהל' ממרים שממנו למד כת"ר את הסמכות
הזאת לא נזכר מאומה על מרא דאתרא אלא על בית דין
ח. ובעיקר ביאורו של
כת"ר בענין סמכות המרא דאתרא
ותמהני
ובכלל
ואם באמת היתה למרא
דאתרא כזאת סמכות היינו נתקלים במקרים רבים למאות ולאלפים של רבנים שהיו משתמשים
בסמכות זאת
עכ"פ
ט. ואגב
י. בפר' ג', בעוניי לא הבנתי מה
קשה בדברי הגרשז"א בענין איסור פונדקאות ולמה זה נחשב לגזירה חדשה או תקנת
מרא דאתרא
וכל חכם יכול וצריך
לאסור את מה שהשכל מחייב לאוסרו גם בלי מקור מהתורה ואי"ז בגדר גזירה לעשות
משמרת ולמנוע מכשול אלא שהדבר במהותו שלו עצמו הוא לא הגון על פי השכל. וכדברי רב
ניסים גאון (בהקדמתו לש"ס) המפורסמים שכתב "ונאמר כי כל המצוות שהן
תלויין בסברא ובאובנתא דליבא
והנה דברי התארכו יתר
על המידה והנני מבקש מחילה על כך
ואחתום בזה בברכת
הדיוט שיזכה כת"ר להמשיך ולזכות את הרבים בחידושיו ובמאמריו הנפלאים, בתודה
מרובה וביקרא דאורייתא
הרב מרדכי הלוי
פטרפרוינד
1. הטיעון כאן לא מובן. הצבע של הנעל נמצא גם על גבי
העור מבחוץ בשכבה חיצונית דקה, ומחמת צבע זה הרי זה ממחק גמור לכו"ע שהרי
בהברקה הנעל הצבועה היא חלקה מאד. וגם אם הכל נבלע אלא שהעור נהיה חלק הרי זה ממחק
גמור. -- העורך.
תשובת
המחבר: לא הבנתי כלל הדחיה הזאת, ונדון המשחה שע"ג הנעל דומה ממש לנדון המשחה
שע"ג המכה (שדיבר מהרש"ם) שהרי שתיהן נספגות [ורצון האדם הוא בדוקא בפעולה
שעושה] וכאן וכאן במשמוש היד אפשר להרגיש קצת שומניות ע"ג הדבר (הנעל או היד)
ומחליק קצת במשמוש על גביו, ועור הנעל או היד לא נהיה בד"כ יותר חלק בעצמותו
(כדי שיקרא ממחק), וההבדל שלגבי נעל התועלת העיקרית היא מצד חוץ (מראה הצבע) – ע"ז כתבנו דמ"מ
אין זו חומרא לדינא לפי דרכו של מהרש"ם כיון שאין בפעולה עצמה ענין של
מלאכת ממרח (שהיא תולדת ממחק) וכמו שנתבאר למעלה.
2. ובשו"ת באר משה שם כתב בעיקר הנדון דלהשליך
משחה ע"ג פצע מבלי למרוח אח"כ, דזהו רק בשמן עב וכיו"ב שאיסור המירוח
בו הוא רק מדרבנן (עי' ש"ע סי' שי"ד סי"א בנו"כ) ובזה לא גזרינן
שמא ימרח אח"כ דהויא גזירה לגזירה, ולא כן במשחה עבה ששייך איסור דאורייתא במירוח.
3. ובשם הגריש"א שליט"א כתבו שדעתו שזהו
ספק איסור תורה (ס' אשרי האיש או"ח ח"ב פל"ו סמ"א, ע"פ נשמת
אברהם שם - ח"ד סי' ש"מ ס"ו עמ' ס"א) ושיש איסור ודאי משום מלאכת
מתקן ששייכת גם בגוף כנ"ל (ס' אשרי האיש שם, ע"פ הלכות שבת בשבתו ח"ב
פל"ב הערות 41, 57, 58).
7. עיין
חזו"א אה"ע סי' י"ב (סק"ז ד"ה והנה בגמ'. ואח"ז בריש
סק"א) ושו"ת חשב האפוד ח"ב סי' ח' (מד"ה ואמנם) [הו"ד בקצרה
בנשמת אברהם ח"ג (במהד"ק) לאה"ע סי' ה' סק"ג]; ובחי' חת"ס
לנדה י"ח רע"א; ובחזו"א יו"ד סי' צ"ב (ס"ק כ"ח).
וע"ע בש"ע אה"ע סי' קנ"ו ס"ד בהג"ה (צויין במג"א
דבסמוך) ובחזו"א יו"ד סי' ה' (ריש סק"ג) וסי' קנ"ה (סק"ד).
[ולגבי חולאים שאמרו רז"ל
שהם סכנה ומחללים עליהם השבת ואילו חכמי הרופאים עתה סבורים לא כן, עי' מה שהובא בפסק"ת
סי' שכ"ח (ע"ד המ"ב סק"ח) בשם המנחת שבת (סי' צ"ב ס"ק
ל"ב), והשדי חמד (כללים, טי"ת, כלל ה'-ח"ג דף מ"ז) בשם התפא"י
(פי"ט משבת מ"ב) וש"א. ולגבי מאכלים שאסורים משום סכנה, עי' מג"א
(סי' קע"ג סק"א) ושו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' ע'). וע"ע בדרכי
תשובה (סי' צ"ו ס"ק ל"ט) בשם מנחת שי לגבי מאכל חריף. אך ע"ש בפסק"ת
מ"ש בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א, וע"ע בשמו שליט"א בס' אשרי
האיש (או"ח ח"ב פל"ו סל"ג) ע"פ נשמת אברהם (ח"א, לסי'
שכ"ח אות כ')].
1. ראה לעיל עמ' 10-5. --
העורך.
1. מ' הלפרין, רפואה מציאות והלכה (מכון
שלזינגר, ירושלים תשע"ב) עמ' 56-6.
2. אגב
3. ובאמת יש
שאסרו מה"ט ללבוש כזה שעון בשבת
ובמקו"א הארכתי
בעוניי בביאור שיטת החזו"א ושאר האחרונים הסוברים שגם בזמנינו אפשר לפעמים
לגזור גזירות ולעשות משמרת למשמרתי
4. החזו"א שביעית, כג, א ויו"ד קנ, א
כתב: "ומקרי רבו כל שהוא קרוב לו ושומע שמועותיו תמיד ברוב המצוות".
יעו"ש. -- העורך.
5. כידוע הגרש"ז היה נחשב ל"פוסק
הדור"
בשנים
האחרונית של חייו. ורוב ככל הפוסקים בני דורו, ביטלו למעשה את דעתם לדעתו כשהורה
אותה בפירוש. אם כן, מצב זה שונה לכאורה מסתם מחלוקת בין תלמידי חכמים, גדולים ככל
שיהיו. -- העורך.
6. עצם הערתו שלא כל אדם שהתמנה להיות המרא דאתרא
בישוב עם כמה משפחות יהיה רשאי מעתה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי
להחזיר רבים לדת וכו', היא הערה נכונה וחשובה. אכן פשוט שיש להבדיל בצבא בין רב
גדודי או חטיבתי לבין הרב הצבאי הראשי, כמו שמובא בספר "ועלהו לא יבול"
חלק ב, עמ' צג, ו/או בין רב רגיל לבין רב ת"ח מופלג, כעין מה שכתב בנודע
ביהודה תנינא, יו"ד סימן פח. הגבולות המדוייקים של חלות דין מרא דאתרא טרם
נתבררו לי. אך דברי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל נותנים חלק חשוב מהתשובה. --
העורך.
7. בשאלה
הנדונה בפרק א כאן, לא היה ספק בקיומו של מצב פיקוח נפש. הייתי שם כשחיילים נהרגו
במעוזים כמעט מדי יום ביומו. במצב כזה של ודאי פיקוח נפש, כל תיקון ושיפור של
הביצורים היה מקטין את הסכנה, אף שלא היה מבטלה. אע"פ כן הורה לי הגרש"ז
בהחלטיות, ללא ביטוי של ספק כלשהו, כי מרא דאתרא רשאי להקל כאן בדיני פיקוח נפש
ויש להמשיך לנהוג לפי הוראותיו גם להבא!
הרי שפסיקת הגרש"ז היא חד משמעית. לענ"ד שנים מהמקורות החזקים
לדבריו הם דברי חז"ל ביבמות צ, ב, "מיגדר מילתא שאני" ע"פ
תוד"ה "וליגמר מיניה" שם, והרמב"ם בהלכות ממרים שהובא כאן
בסוף הפרק.
ואם ישאל השואל: אם כן למה המפקדים והחיילים
זלזלו בסכנה ולא תיקנוה לפני שבת? אשיב: כמו שאין בעל הנס מכיר בניסו, כך אין בעל
הסכנה מכיר באופן מלא בסכנתו. ההרגל ידוע כגורם ממעיט בהערכת סכנה, ואולי עצם
תכונה זו מסייעת להישרדות הנפשית של החיילים והקצינים בעת המלחמה. -- העורך.