הלכות נזקי שכנים
סימן קנה
דין הרחקת נזיקין
סעיף טו הכותש הריפות (פי' חטים
הנכתשים במכתשת) וכיוצא בהם בתוך שלו, ובעת שמכה מנדנד לחצר חבירו עד שנדנד
כיסוי החבית שעל פי החבית, (וי"א שאין צריך כל כך, רק שינדנד הכותל קצת),
ה"ז מזיק בחציו וחייב להרחיק כדי שלא ינדנד, או יבטל מלאכתו שמזקת. ואם הזיק
בעת הנדנוד, חייב לשלם שהרי מכחו בא הנזק. הגה ואפילו נבנה החצר אחר שבא המזיק
לכאן, צריך המזיק להרחיק נזקו. וה"ה אם אין מזיק לחצר, אלא (א) שיש
חולי הראש לבעל החצר וקול ההכאה מזיק לו, צריך להרחיק עצמו.
נשמת אברהם
(א)
שיש חולי הראש. עיין בס"ק הבא.
סעיף מא כל דבר שידוע שאין המערער (ב)
יכול לסבלו, אף על פי ששאר בני אדם סובלים אותו, אין לו חזקה כנגד מערער זה.
נשמת אברהם
(ב)
יכול לסבלו. כותב האג"מ [1]: הנה בדבר עישון סיגריות
בביהמ"ד וביהכ"נ שלומדים ומתפללים כל חברי הכולל שיש אברכים שאינם
יכולים לסבול העשן וגם משמע שקשה לגופם שחולים מזה, שהרי כתבו בנוסח הבקשה שאיכא
להם צער גדול וכאב ראש ומזיק להבריאות שלהם ואולי מקצר גם את החיים, ולבד כתיבתם
ידוע שהוא דבר המזיק להרבה אינשי, וממילא יש לחוש שאיכא גם שיוכלו לחלות גם מהעשן
שאחרים מעשנים לא רחוק ממנו ומהעשן אשר נמצא בביהמ"ד, שנשאלתי אם יכולין
למונעם מלעשן בביה"מ וביהכ"נ. והנה פשוט וברור שאפילו אם ליכא חשש סכנה
וחשש חולי דנפילה למשכב אלא שקשה להם לסבול דמצטערין מזה. אסור שם לעשן וכו' ועיין
ברמב"ם פי"א משכנים ה"ה שכתב דינא דר' יוסף (ב"ב כב סוף
ע"ב) גם במה שהאדם מצטער מקול וצפצוף העורבים וכו'. ומצינו דבשביל איזה צער
מקפידא ואיסטניסות בעלמא, אף שלסתם אינשי אין זה צער כלל. אסור לגרום לו שכניו אף
רק ע"י השתמשות שלהם בחצרים ובביתם ויפסדו גם ממון הרבה עי"ז דהא יצטרכו
לשכור מקום להשתמש באומנותם לפרנסתם במקום שלא יהיה מי שמקפיד בזה, וכדכתב
הרא"ש בסוף סי' יח וכו' והביאו הטור והשו"ע להלכה בסי' קנה סע' מא.
וא"כ כ"ש בעישון סיגריות שאלו שאין יכולין לסבול הוא צער ממש בעצם לא
ענין קפידא ואיסטניסות בעלמא, וגם לא רק צער בעלמא אלא גם מזיק ממש להם כידוע,
שאסורין המעשנים לעשן שם, אף אם היה ברשותם ובביתם, אם היה שייך שיגע להם העשן
ויצטערו ויוזקו. אבל הוא עוד גרוע דהא המעשנין עושין מעשה בידים ממש דהרי עושין
בפיהם עשן המזיק להאין מעשנין הנמצאים שם וכו', עכ"ל. ועיין שם מה שכותב עוד
להבדיל בין חבלות וקנסות האידנא וז"ל: דחבלות דהוא ממונא הרי חייב בעצם גם
בלא עדים דלא יכול לתובעו כלל ואיכא עליו החיוב לשלם אף שאין בית דין שיכולין
לחייבו וכו', עכ"ל.
ולגבי
עצם הדבר אם יש איסור לעשן סיגריות, כותב האג"מ [2]: נראה פשוט
דבדבר דאיכא הרבה שלא קשה להו לבריאותם כלום, כגון הרבה מיני אוכלין שהאינשי נהנין
מהם ביותר, כבשרא שמנא ודברים חריפים ביותר, אבל קשה זה לבריאותן של כמה אינשי,
ליכא בזה איסור מלאוכלן מצד חשש סכנה, מאחר דהרוב אינשי לא מסתכנין מזה. ועיין
ברמב"ם פ"ד מדעות שנקט שם עניני אוכלין ומשקין הטובים לבריאות הגוף
והרעים לבריאות הגוף ולא כתב בלשון איסור לא מדאורייתא ולא מדרבנן שאסרו חכמים,
כדכתב בהסרת מכשול שיש בו סכנת נפשות בפי"א מרוצח ה"ד, שאסור להניחו
ומחוייבין להסירו אפילו שהוא חשש רק לעצמו מעשה דקרא דהשמר לך ושמור נפשך ובלא
תעשה דלא תשים דמים, וכשאיכא רק חשש סכנה אסרו מדרבנן ומכין מכת מרדות (שם
בה"ה) וחשיב פרטי הדברים עד סוף הפרק וגם בפי"ב וכו' שלכן לא שייך לאסור
אלא רק לעורר להעלמא במה שידעו איזה דבר הוא טוב ואיזה דבר הוא רע וליעץ להם כלשון
שנקט הרמב"ם שם בכל הפרק. ולדברים כאלו דמי עישון סיגריות שאלו הרגילין בזה
נהנין מזה מאד ומצטערין כשאין להם סיגריות עוד יותר מחסרון מיני אוכלין טובים
וכו'. והקלקול לחלות מזה הוא עכ"פ רק מיעוט קטן וכ"ש להחלות מזה בסרטן
ובעוד מחלות מסוכנות הוא קטן ביותר וכו'. מ"מ ודאי כל החולים הנמצאים בבתי
החולים וגם בצירוף אלו שלא באו לבתי החולים הוא מיעוטא לגבי אלו בעלמא שנמצאו
בבתיהם שלא נחלו כלל ובחשש כזה אמרינן שומר פתאים ד'. אבל ודאי מן הראוי לכל איש
ובפרט לבני תורה שלא לעשן מאחר שהוא חשש סכנתא ואין בזה שום תועלת וגם הנאה לאלו
שלא הורגלו בזה וממילא ודאי אין להתרגל לזה ולא יניח אדם לבניו הקטנים שיתרגלו בזה
אף אם הוא עצמו נתרגל. וגם בלא ענין חשש הסכנה הזה יש לאסור להתרגל בזה דהא ודאי
אין להמשיך עצמו לרבוי תאוות והנאות, אלא אדרבא מהראוי לכל אדם למעט עצמו מתאוות
ותענוגים יתרים, עכ"ל. וכן עיין בתשובה קודמת של האג"מ [3].
וכותב
על זה הגר"א נבנצל שליט"א [4]: לענ"ד לא שייך שומר פתאים
ד' בדבר דאנן סהדי דאין רצונו יתברך לשמור, עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך
שליט"א: צ"ע הרי גם על מאכלים שכתב עליהם הרמב"ם "שהם רעים
ביותר עד מאד וראוי שלא לאוכלן לעולם" אשר מסתמא ראה שהם ממש מזיקים,
ואפי"ה לא כתב לשון איסור, עכ"ל.
ולגבי
מה שכתב האג"מ שאנשים הנחלים מעישון סיגריות הם במיעוטא לגבי אלו שמעשנים
ונשארים בבריאותם, ראה בשני מאמרים של רופאים מומחים באסיא [5] שבגיל 45
שיעור התמותה אצל גברים מעשנים הוא 80% גבוה יותר מאשר אצל לא מעשנים ובגיל 60
השיעור ב125% גבוה יותר, כשעיקר סיבת התמותה היתה מחלות לב וריאות. כמו כן אנשים
מעשנים מתים מסרטן (מכל הסוגים) פי שניים יותר מלא מעשנים. וכשמסתכלים על סרטן
הריאה בלבד, שהוא הסרטן הנפוץ ביותר בישראל, נמצא למעלה מפי 7 מתים מסרטן הריאה
בין גברים מעשנים בגילים 64-45 יחסית לבני גילם שאינם מעשנים, ויותר מפי 11
בגילאים 65 ומעלה.
ועיין
גם שם באסיא [6] מאמר על עישון - סקירה הלכתית מאת הרב ד"ר מרדכי
הלפרין שליט"א ועיין בדברינו בנשמת אברהם חאו"ח [7].
[1] חו"מ ח"ב סי' יח.
[2] שם סי' עו. וראה להלן סי' תכז ס"ק ב
בשם החפץ חיים.
[3] יו"ד ח"ב סי' מט.
[4] אסיא, חוברת לז כסלו תשד"מ עמ' 83.
[5] שם עמ' 5 ועמ' 17.
[6] עמ' 21.
[7] סי' תקיא ס"ק א.