סימן קצא דין אשה שמצאה דם בהשתנה
סעיף א האשה (א)
שהשתינה מים ויצא דם עם מי רגליה, בין שהשתינה והיא עומדת, בין שהשתינה והיא
יושבת, הרי זו טהורה. ואפילו הרגישה גופה ונזדעזעה, אינה חוששת, שהרגשת מי רגליה
היא זו שאין מי רגלים מן החדר, ודם זה דם מכה הוא בחלחולת או בכוליא. הגה
וי"א דאין להתירה אלא ביושבת והשתינה, אבל בעומדת, אם מקלחת לתוך הספל ונמצא
שם דם, טהורה. אבל אם שותתת על שפת הספל ונמצא שם דם, טמאה, דהואיל והמקור צר (ב) חוזרין למקור ומביאים
דם. וי"א דאפילו ביושבת אין להתיר אלא במקלחת ונמצא הדם תוך הספל, אבל על שפת
הספל, טמאה. ובעומדת, בכל ענין, טמאה, והכי נהוג. ודוקא כשנמצא הדם בספל שהיא
משתנת שם לחוד, דידוע שהוא ממנה, אבל אם נמצא בספל שאיש ואשה מטילין שם מים, טהורה
בכל ענין. וכל זה אם נמצא דם במקרה, אבל אשה שרגילה לראות דם במי רגלים (ג) ומרגשת כאב בשעה שמטלת
מים כגון החולי שקורין (הארי"ן וינ"ד), נראה דיש להתיר בכל ענין, דהא
איכא ידים מוכיחות שיש לה מכה המכאיב אותה בהטלת מי רגלים וממנו הדם יוצא. ואפילו
אם מצאה דם אחר הטלת מי רגלים, כשמקנחת עצמה, טהורה, דמאחר דמרגשת כאב ואינה מוצאה
דם רק אחר הטלת מי רגלים, ודאי דם מכה הוא. אך יש מחמירין שלא להתיר רק באשה שיש
לה וסת להצריכה בדיקה, דהיינו קודם שתשתין, תבדוק עצמה היטב בחורין ובסדקין ואם לא
תמצא דם תכניס מוך נקי על המקור בפנים, ותשתין ותקנח עצמה יפה ממי רגליה ותוציא
המוך, אם נקיה היא הוכחה גדולה דאין הדם מן המקור, והכי נהוג. ואם בדקה עצמה ג'
פעמים בכהאי גווני ומצאה המוך נקי, מותרת אחר כך בלא בדיקה שלא בשעת וסתה, דחזקה
דדם מכה הוא מאחר שאינה מוצאה אותו רק אחר שהשתינה. וכל זה דוקא שמרגשת כאב עם מי
רגליה, אבל אם אינה מרגשת כאב ובודקת עצמה אחר הטלת מים ומוצאה דם, אם לא מצאה דם
במי רגליה ודאי טמאה. אבל אם מצאה דם תוך מי רגליה וגם על העד שבדקה עצמה בו, יש
אומרים דהיא טמאה, דלא התירו רק דם שנמצא תוך מי רגליה. וי"א שהיא טהורה דדם
שנמצא תולין שעדיין נשאר מתמצית מי רגליה, ויש להחמיר, מיהו אינה צריכה לבדוק אחר
זה. ואפילו אם היתה רגילה לראות אם בדקה עצמה שלש פעמים ומצאה טהורה, שוב אינה
צריכה בדיקה, ואם אינה רגילה לראות רק לפרקים, קובעת לה וסת אם הוא בדרך קבע, בין
וסת שוה בין וסת דילוגין. ואם אינה מוצאה דם אח"כ כשבודקת עצמה, רק קרטין
קרטין כמו חול וחצץ אדום, ונמצא כזה ג"כ במי רגליה ובשעת וסתה, או לפעמים
אחרים רואה דם ממש כשאר נשים, ואינה מוצאת אותו חול רק אחר מי רגליה, טהורה, דאינו
דם רק חול שדרכו להוולד בכליות.
נשמת אברהם
(א) שהשתינה מים ויצא דם.
עיין ט"ז [1]. דבעינן תלתא לטיבותא, יושבת ומקלחת ותוך הספל,
עכ"ל. וכותב הגרש"ד איידער שליט"א [2] בשם הגר"מ
פיינשטיין שליט"א דאם מצאה דם בתוך הספל או בתוך מי הספל, חיישינן שמא יצא
בהרגשה וטמאה בכל שהוא (אם לא שיש מכה ידועה), אבל על הכסא אינו בכלל הנידון דהספל
והמים. ובתשובותיו [3] כותב הגר"מ פיינשטיין שליט"א: והשאלה
איך לנהוג אם מצאה דם ה"ז ודאי דם נדה ואם יש לה מראה דם טמאה, ואם הוא על
מקום המושב שלה למעלה ממקום החלול, והיה נקי קודם שישבה באופן שברור שממנה נתלכלך
בדם והיה על גופה למעלה מנקביה, הרי ודאי זה בא מנקביה שבסתם אמרינן דהוא מהמקור,
אך א"כ הוא בלא הרגשה בברור, שהרי בשעת הטלת המים לא יצא הדם ממנה כי היה
יורד לספל, אלא היה זה קודם הטלת המים או אח"כ או שפסקה באמצע הטלת המים
ויצאו איזה טפות דם ובאו דרך גופה למעלה, שהיא עכ"פ טמאה, אף שהוא בלא הרגשה,
מדרבנן, עכ"ל.
ואם אחר הטלת מי רגלים קנחה
עצמה בנייר של בית הכסא ומצאה עליו דם, אז עיין בסי' קצ סע' נא דאם שהתה יותר מכדי
שיעור בדיקה (שהוא זמן מועט) מהטלת המי רגלים עד הקינוח, טהורה מדאורייתא.
וכ"כ החוות דעת [4] דאם קינחה עצמה בתוך שיעור וסת שנתבאר שיעורו
בסי' קצ סע' נא סמוך להטלת מי רגלים או תשמיש ומצאה דם הוא ג"כ דאורייתא,
ומוכח שאם שהתה מעל שיעור זה אינה טמאה אלא מדרבנן משום כתם. וכ"כ הגר"מ
פיינשטיין שליט"א [5] שאשה שמצאה דם בקינוח אחר השתנה, אם מיהרה
לקנח דין הקינוח כבדיקה ואם לא מיהרה דין הקינוח ככתם. ועיין גם בשערים מצויינים
בהלכה [6].
ולפי מה שהובא בסי' קצ סע' י
שכתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו, מה דינו של נייר שלנו. עיין
בפ"ת [7] בשם שו"ת נו"ב [8] שכותב דנייר שלנו
מקבל כתמים דלא גרע מלבדים דמקבל טומאה. ובשו"ת שיבת ציון סי' לט מובא שגדול
אחד הקשה על דברי הנו"ב הנ"ל ממה שכתב הרמב"ם בהדיא רפ"ב מהל'
כלים דהנייר אינו מקבל טומאה והיינו טעמא דלא דמי ללבדים דבנייר פנים חדשות באו
לכאן. והשיב לו דיש חילוק בין נייר שלנו שנעשה מבלויי סחבות או מעשבים כתושים שהוא
מעשה לבדים זה בודאי מקבל טומאה, אבל נייר שהיה להם בדורות הקודמים ועדיין עושים
כן במדינות הודו מעלי אילנות וירקות או על קליפות עצים שהחליקו והתקינו אותם לקבל
הדיו זה אינו מקבל טומאה, ומזה מיירי הרמב"ם וכו', עכ"ל הפ"ת.
ועיין בשו"ת חת"ס [9] שכותב : בכתמים הנמצאים הולכין להקל, אך
בבדיקת עד שאינו בדוק אם הוא נייר אע"פ שלענין שיעור כגריס ועוד יש .לו דין
כתם, מ"מ לענין זה (כתמים הנמצאים על נייר) לא אומר להקל בנייר, עכ"ל.
ובסדרי טהרה [10] כותב: דאין חילוק בנייר שהיה בזמן הש"ס שהיה
מעשבים ונייר דידן שהוא נעשה מבגדי פשתן, שהבגדי פשתן נטחן ופנים חדשות באו לכאן.
אך ראה בחכמת אדם [11] שחולק על הסדרי טהרה וכותב דנייר הוא דבר המקבל
טומאה, ועיין גם בחזו"א [12].
וכותב האג"מ [13]:
אבל נייר שלנו שהוא רך ולא שייך לכבסו שיהיה ראוי להשתמש בהו, וכמו שהוא מלוכלך
בהכתמים ודאי אינו ראוי ובטל זה הנייר, והוא כקרוע ומושחת משום תשמיש לגמרי, שודאי
אינו שוב מקבל טומאה והוי כהסדרי טהרה ולא מטעמיה, ואף הם לא דנו אלא בנייר קשה
שלא נשחת בזה וראוי למלאכה עדיין, אבל לא רוב נייר שלנו וכ"ש לא הנייר שנעשה
לקנוח בבית הכסא וכדומה, עכ"ל. וכן הוא כותב בספר הל' נדה [14],
דבניירות דקות שנעשו במדינותינו לקנוח בבה"כ, ואף בנייר שקורין
"טישוס", יש להקל גם להורות למעשה שאין ע"ז דין כתמים, ומה שכתב
החת"ס ח"ו סי' פא הוא דוקא בנייר עב שלא נבטל מכל תשמיש ולא בניירות
דקות דבמקומנו שנבטל מכל תשמיש וכו', ואף החכ"א לגירסא שלנו שנייר הוא דבר המקבל
טומאה, מסתבר שיודה בנייר דק שלנו שאינו מקבל טומאה וכו', ולכן ודאי שלכו"ע
לא מקבלי דין כתמים, עכ"ל. ולפי האמור יוצא שאשה שמקנחת זמן מה אחרי הטלת שתן
בנייר, ורואה בנייר דם, אינה טמאה אפילו מדרבנן.
אך כתב לי מו"ר
הגרי"י נויבירט שליט"א: ואמנם אם הכניסה את הנייר בשעת הקינוח במקצת
לתוך גופה, ודאי דיש לטמאה כדין בדיקה בכל שהו, ואף אם קינחה בנייר, ואף אם לא
קינחה מיד בשעת הטלת מי רגלים. ואם קינחה מבחוץ וודאי לא נכנסה בפנים, והיא קינחה
שלא בשעת הטלת מי רגלים, הרבה מורי הוראה נוהגים להחמיר כדין בדיקה ולא כדין כתם,
עכ"ל. והסכים עמו הגרש"ז אויערבאך שליט"א, והוסיף לי בכתב : שהרי
לדעת הנו"ב בסי' מו גם מעט לתוך ראשית הפרוזדור חשיב כבדיקה לגבי בעלה,
ומ"מ יש להקל במקום שיש צורך גדול, עכ"ל.
ולגבי בגדי ניילון, כותב
המנחת יצחק [15]: אין מציאות כזה שיהיה בגד שלובשים על הגוף ולא יהיה
מקבל טומאה דאף בנייר דפליגו בזה פוסקים אם הוי דבר המקבל טומאה, מ"מ אם נעשה
ממנו בגד, נראה דלכ"ע מקבל טומאה, עיין בטהרת ישראל (באר יצחק סי' קצ אות
קיא) וביותר בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' ב), ע"ש, וממילא גם בגד
ניילון הוי דבר המקבל טומאה ויש בו משום כתמים, עכ"ל. אך כותב האג"מ [16]
לגבי בגדי ניילון: אבל עתה שמעתי שנעשה רק מהשמן הנמצא במעינות מעומק האדמה
שא"כ ודאי אין מקבלים טומאה גם לא מדרבנן ככלי אדמה, וממילא אין עלייהו דין
כתם, עכ"ל.
(ב) חוזרין למקור.
וכרופא קשה לי להבין איך יתכן דבר זה במציאות, שזרם מי רגלים שיוצא מהשופכן יכול
להתקפל על עצמו ולעלות בחזרה לתוך הנרתיק ולהיכנס דרך צואר הרחם לתוך חלל הרחם.
(ג) ומרגשת כאב. הגרח"ד פדווא
שליט"א נשאל [17] מה דינה של אשה מעוברת שהרגישה כאב בשעת הטלת מי
רגלים וקבע הרופא שיש לה דלקת בכיס השתן, ופעם אחת מצאה דם במי רגלים. והוא פסק שם
בחשב האפוד להתירה בלי בדיקה, וראיתו: מהשו"ת פנים מאירות ח"א סי' יב
שכתב בכה"ג להתיר בזקנה בלי בדיקה לפי שדם במי רגלים אינו אלא כתם וזקנה אין
לה דין כתמים. ואמנם תמה עליו בסדרי טהרה לפי המבואר בסי' קצ דזקנה יש לה יין כתמים,
ועיין בפ"ת כאן ס"ק ב, אך בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' ס
יישב דברי הפנים מאירות: שכמו שזקנה תולה בילדה גבי שתי נשים (סי' קצ סע' נב)
הואיל ודם חברתה שכיח יותר, ה"נ באותה אשה גופה, כיון דשכיח יותר שדם השתן בא
ממכה, שבזה אין חילוק בין ילדה לזקנה, עכ"ל של המהרי"א הלוי. ולכן גם
בנ"ד שהאשה מעוברת תולה באינה מעוברת (עיין סי' קצ סע' נב), גם היא בכלל דברי
הפנים מאירות שאם מצאה דם במי רגלים טהורה. וקבלתי על הוראה זו הסכמת הגאון
מטשעבין. ולפי הנראה, יש להתיר אשה זו אפילו אינה מרגשת כאב בשעת הטלת מי רגלים,
ובנ"ד שהיא מרגשת כאב בשעת הטלה כש"כ שהיא טהורה, עכ"ל של החשב
האפוד. ועיין גם בשו"ת שבט
הלוי [18]
שדן לגבי אשה (לא מעוברת) שיש לה כאב באיזור הכליות וראתה דם פעם אחת בעת עשיית
צרכיה, והוא מחמיר. ואף אם ראתה כמה פעמים מיקל רק בתנאים מסויימים, ע"ש.
[1] ס"ק ב.
[2] ספר הל' נדה
ח"א עמ' 28 הערה קכז.
[3] שם בסוף הספר, אות
יג.
[4] סי' קפג בחידושים
ס"ק ב.
[5] שם אות יג.
[6] סי' קנג ס"ק
ז.
[7] סי' קצ ס"ק
יח.
[8] תניינא סי' קה.
[9] ח"ו סי' פא.
[10] ס"ק יט.
[11] כלל קיג סע' ח.
וכנראה שגירסא אחרת היתה להפ"ת סי' קצ ס"ק יח ולהשו"ת
חת"ס ח"ו סי' פא.
[12] יו"ד סי' פט
ס"ק ב ו-ג.
[13] יו"ד
ח"ג סי' נג.
[14] בתשובות בסוף
הספר, אות יד.
[15] ח"ד סי' קיח.
[16] יו"ד
ח"ג סי' נג.
[17] שו"ת
ח"ב האפוד ח"א סי' קכז.
[18] ח"ה סי' קכג.