הרב יצחק זילברשטיין
טעויות רפואיות
1. אחריות נזיקין של הרופא.
שאלה:
רופא מנתח שתוך כדי מלאכתו נשמטה ידו, בלי כונה, ופגעה באבר אחר, וגרם נזק לחולה, או שעצם הנתוח נעשה מתוך טעות בצורה לא נכונה. האם חייב הוא בתשלומי נזיקין כמו ששנינו בבבא קמא (דף כ"ו.) "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד, בין באונס ובין ברצון" והוא מדין תורה כמבואר שם בגמרא.
תשובה:
א. כלל זה שאדם מועד לעולם ואפילו בשוגג ובאונס, אינו אמור ברופא המרפא ברשות בית דין שהזיק. וכך שנינו בשולחן ערוך (יו"ד סימן של"ו א') "לא יתעסק ברפואה אלא אם כן הוא בקי, ולא יהא שם גדול ממנו. שאם לא כן הרי זה שופך דמים. ואם ריפא שלא ברשות בית דין חייב בתשלומין אפילו אם הוא בקי, ואם ריפא ברשות בית דין וטעה והזיק, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים. ואם המית ונודע לו ששגג גולה על ידו", עכ"ל.
ומקור הדין הוא מהתוספתא (בבא קמא פרק ו' ו') שם נאמר: רופא אומן שריפא ברשות בי"ד והזיק פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמיים. רופא אומן שריפא והמית גולה.
והדברים צריכים ביאור, שהרי ממה נפשך, אם מחייבים אנו את הרופא שהמית בגלות, שמע מינה שרופא שטעה דינו כהורג נפש בשגגה שדינו גלות, ואם כן מדוע כשהזיק פטור מתשלום, הרי אדם מועד לעולם בין שוגג ובין מזיד. ואם נחליט שרופא הטועה ומזיק - נחשב כאונס גמור ודומה ל"הנותן בהמה לטבח אומן וניבלה - פטור, להדיוט - חייב", כלומר שוחט אומן שאירעה לו תקלה בשחיטה והבהמה נתנבלה פטור מתשלום והסבירו זאת התוספות (בבבא קמא דף כ"ז). שאף על פי שאדם מועד לעולם ואפילו באונס, היינו דוקא באונס שאינו גמור דהיינו כעין אבידה. אבל אונס גמור כעין גניבה פטור, וזוהי הסיבה שטבח אומן שהזיק פטור משום שנחשב כאונס גמור כעין גניבה. ואם כן אולי נאמר שרופא אומן שהזיק דומה לטבח אומן ופטור, עדיין יקשה מדוע אם המית גולה, הרי גלות ניתנת רק להורג בשגגה ולא לממית באונס.
וניתן להסביר היטב החילוק בין רופא שטעה והזיק לבין רופא שטעה והמית, ע"פ שיטת הרמב"ן (הובא בשיטה מקובצת ב"מ דף פ"ב ובמחנה אפרים נזקי ממון סימן ה') הסובר שאפילו אם הזיק אדם באונס גמור - חייב בתשלומים ולא כשיטת התוספות שבאונס גמור - פטור. ומה ששנינו: "טבח אומן שניבל - פטור" טעמו הוא משום ש"התעסק ברשות" וכל המתעסק ברשות פטור מתשלומים משום שאין עליו שם מזיק, ורק סתם אדם שהזיק חייב בתשלומים, אפילו באונס גמור, כי מה לו להתעסק בדבר שאינו מוטל עליו.
ולפי זה, רופא אומן שריפא והזיק - פטור מתשלומים משום ש"התעסק ברשות", אבל אם ריפא והמית חייב גלות, כי סברת "מתעסק ברשות" אינה פוטרת אלא מתשלומים בלבד.
ולשיטת התוספות שאינם מודים לסברת הרמב"ן שמזיק ברשות פטור, אפשר לומר שמשורת הדין רופא שטעה הרי הוא בבחינת שוגג ומשום כך אם המית גולה, ומה שפטור מתשלום אין זה אלא תקנת חכמים מפני תקון העולם שאם נחייב את הרופאים בתשלום נזיקין ימנעו מלרפאות כי יחששו מפני הטעות ויאמרו מה לנו ולצרה הזאת, ולכן פטרו אותם חז"ל מתשלומים אעפ"י שמעיקר הדין היו חייבים לשלם, כשם שאם המיתו גולים. וכך מבואר בתוספתא (בפרק ג' דגיטין הי"ג) רופא אומן שריפא ברשות בית דין והזיק בשוגג פטור, במזיד חייב מפני תיקון העולם. וכן מבואר בתשב"ץ.
ויש להעיר על הרמב"ן הסובר שהמזיק ברשות פטור, אם כן, משום מה כתבה התוספתא שרופא שהזיק פטור בגלל תקון העולם, הרי משורת הדין צריך להיות פטור, שהרי ברשות מתעסק בו הרופא, וכבר עמד על כך האור שמח פ"ה מהלכות רוצח, ונשאר בצריך עיון.
תירוץ נאה על שאלה זו ניתן ללמוד מדברי הגר"י מקוטנא בספרו ישועות ישראל (חו"מ כ"ה) שכתב: "מזיק ברשות" נחשב דוקא זה שתחילת עיסוקו היה ברשות, כגון טבח אומן שהתחיל להתעסק בממון חברו ברשות והתחיל לשחוט כדת וכדין אלא שלבסוף קלקל. באופן כגון זה פטור הטבח מתשלום משום שהתחיל להתעסק ברשות, אבל לו יצוייר שתחילת עיסוקו של הטבח לא היתה מוצדקת, וכל החלטתו לשחוט נבעה מתוך שקול דעת מוטעה ושחט וקלקל חייב לשלם משום שהזיק שלא ברשות אלא מתוך טעות. כמו כן ברופא, אם החליט לנתח מתוך שקול דעת צודק ותוך כדי הנתוח קלקל הרי הוא פטור מן הדין, ובאופן זה אין צורך לפטרו מחמת "תיקון העולם", היות והוא פטור מדינא, אולם כאשר כל ההחלטה לנתח היתה בטעות אי-אפשר לפטור את הרופא שטעה מחמת ש"התעסק ברשות" משום שהתעסקותו כל כולה טעות, באופן זה אפשר לפוטרו רק מחמת "תיקון העולם", כדי שלא ימנעו הרופאים מלטפל, אבל משורת הדין היה צריך להיות חייב.
והנה בסנהדרין (דף ע"ד.) נאמר: רודף שהיה רודף אחרי רודף להצילו ושיבר את הכלים בין של רודף בין של נרדף בין של כל אדם פטור, ולא מן הדין, שאם אי אתה אומר כן נמצא אין לך כל אדם שמציל את חברו מיד הרודף. (לדוגמא: שמעון רדף אחרי לוי להרגו ובא ראובן ורדף אחרי שמעון להציל את לוי, ובדרכו להציל שבר כלים, פטור מלשלם. ולא משורת הדין הוא פטור כי אם מתקנת חכמים, שאם אי אתה פוטרו אין לך כל אדם שהיה מוכן להציל את חברו מיד הרודף).
ולכאורה יש לתמוה על שיטת התוספות (ב"ק כ"ז) הסוברים שהמזיק מתוך אונס גמור פטור אם כן אין לך אונס גמור יותר מזה שבא להציל את חברו ממות ועושה זאת על פי צווי התורה שכתבה "לא תעמוד על דם רעך", ואם כן מדוע מן הדין היה חייב לולא תקנת חכמים, הרי אונס גמור הוא להציל ומתוך האונס שבר והזיק. בשלמא לשיטת הרמב"ן הסובר שהמזיק גם מתוך אונס גמור חייב ורק המזיק ברשות פטור, מובן היטב מדוע מעיקר הדין הרודף היה חייב משום שלא קבל רשותם של בעלי הכלים לשברם, אבל לשיטת התוספות צריך עיון.
ואפשר ליישב על פי דברי הרמב"ם שהוסיף כמה מילים על דברי הגמרא בסנהדרין וזה לשונו (בפרק ח' חובל, י"ד), מי שרדף אחרי הרודף להושיע הנרדף ושבר את הכלים בין של רודף בין של כל אדם פטור. ולא מן הדין אלא תקנה היא כדי שלא יימנע מלהציל או יתמהמה ויעיין בעת שירדוף, עכ"ל.
כוונת הרמב"ם בדבריו אלו היא: אע"פ שהיתה באפשרותו של המציל להמנע משבירת הכלים אם היה מתמהמה מעט ומעיין בדרכו - ואם כן אינו אנוס ממש - אף-על-פי-כן פטרו חז"ל את המציל מתשלום נזיקין מפני "תיקון העולם" כדי שלא יצטרך להתמהמה בדרכו ולהשהות הצלתו. ניתן ללמוד מהרמב"ם שרופא הנוסע במהירות לבית חולים כדי להציל חולה מסוכן ושבר או הזיק תוך כדי נסיעתו הבהולה פטור מלשלם, ואעפ"י שאם היה מתמהמה קצת ומעיין בדרכו לא היה מזיק, בכל זאת פטור מפני "תיקון העולם".
ולפי דברי הרמב"ם תתיישב גם הקושיא שראיתי מקשים על הסוגיא בסנהדרין הנ"ל, הא קיימא לן שהרץ בערב שבת בין השמשות והזיק פטור מפני שרץ ברשות (בבא קמא ל"ב.), ונימא גם במציל מיד הרודף ושבר כלים שייפטר מן הדין לא רק מתקנת חכמים. ולפי הרמב"ם הנ"ל יש ליישב שמן הדין היה המציל מיד הרודף חייב מפני שיכול היה להזהר ולא לשבור את הכלים, ורק מתקנת חכמים פטרו כדי שלא יתמהמה בהצלתו, אולם הרץ בערב שבת והזיק - פטור, מדובר שלא היה לו זמן להתמהמה ולעיין ולכן פטור מדינא.
ב. רק רופא המרפא פטור ולא רופא המייפה.
נראה שישנה נפקא מינה לדינא בין שיטת התוספות לשיטת הרמב"ן במקרה של רופא המנתח נתוח פלסטי לצורך יופי וטעה, לשיטת הרמב"ן פטור משום שהזיק ברשות, שהרי ביקש מהרופא שינתח אותו ומתוך "התעסקות של רשות" הזיק אותו ולכן פטור, כשם, שטבח אומן שניבל את הבהמה - פטור, מה שאין כן לשיטת התוספות, שפטור רק מחמת "תיקון העולם". אם כן יש לומר שדוקא רופא שטיפל בחולה לצורך ריפוי הגוף או לשם שיכוך כאבים פטרוהו חכמים אם טעה - "מפני תיקון העולם", מה שאין כן נתוח פלסטי העשוי רק לנוי או למטרה אחרת אינו בכלל זה, כי דוקא ברופאים הקלו חכמים לפוטרם מתשלומים, כי בזה שייך "תיקון העולם" מה שאין כן בנתוח פלסטי שאין בו אלא נוי ולא ייחרב העולם אם יימנעו מלרפאות לא מצינו תקנת חכמים לפוטרם מהתשלומים.
והנה מצינו בחובת הלבבות (שער הבטחון פ"ד) מצוה על הרופא לרפאות כמו שנאמר "ורפא ירפא", ולדעת האיסור והיתר (סימן ס' ח', ט') מקים הרופא המרפא מצות "וחי בהם" שהיא מצוה על שמירת הגוף. וכמו כן "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד' ט"ו) וכמו כן "וחי אחיך עמך" (ויקרא כ"ה ל"ו) וכמו כן "והשבותו לו" לרבות השבת גופו. ונראה לי שכל אלו המצוות לא נאמרו כי אם ברופא המרפא את הגוף שלא יתקלקל או כאשר משכך יסורים אבל כאשר רופא מנתח נתוח פלסטי לנוי הגוף או כגון רופא המיישר שניים לשם נוי וכדומה אינו מקיים את המצוות הנ"ל והרי הוא כמתקן כלים.
אמנם בפרק החובל (דף פ"ה:) מבואר שתתכן מציאות שהחובל בחברו יחוייב לשלם דמי רפוי מבלי שיצטרך לשלם דמי נזק, והוא באופן שכאב לו באחד המקומות ונתן לו חברו סם על בשרו שריפא לו את הכאב, אולם כתוצאה מכך החויר בשרו כצרעת ועל מקרה זה חייבתו תורה "ורפא ירפא" שישלם דמי רפוי, הרי מוכח שגם תרופה קוסמטית ליפוי הבשר שנפגם מראהו הרי הוא בכלל "ורפא ירפא". אולם מסתבר שהיינו דוקא כאשר מתבייש לצאת בצורה כזו בין האנשים וכמו שכתבו התוספות במסכת שבת (דף נ:) ואם אין לו צער אחר אלא שמתבייש לילך בין בני אדם שרי, דאין לך צער גדול מזה. אבל טיפול קוסמטי לצורך תוספת נוי או יישור שניים שאין בהם פגם גדול נראה דאין בו מצוה, והמטפל בו אינו זוכה לאותה הקלה שתקנו חכמים ברופא שפטור מתשלום נזיקין.
ויעויין בציץ אליעזר שהביא דבר ה"שער צדק" שכתב: התורה נתנה רשות לרופא לרפאות דוקא מחלה או להציל מצער ויסורין הבאים על האדם בניגוד לטבעו, אבל אם נולד בטבעו כך ורוצים לשנות את טבעו, אין זה בגדר רפואה. ה"שער צדק" מרחיק לכת וכותב שאשה שנולדה בטבעה עקרה אין בטיפול בעקרות מלידה משום רפואה עם כל היתרי הרפואה, משום שבזה רוצים לשנות טבעה ולא לרפאותה. אולם הרבה אחרונים דחו דבריו. ועל כל פנים יש להסתפק מה דינה של אשה שכבר הולידה בנים ובנות ונתעקרה ורוצה להוליד שוב, האם הטפול בה מצוה והרי הוא בכלל ורפא ירפא. ויעויין בהגהות בית לחם יהודה סימן של"ו וז"ל: כתוב בספר חסידים סימן ש"צ מי שאינו יכול להזקק לאשתו לא יאכל דברים אסורים.
ג. רופא שניים שקדח בטעות שן בריאה.
והנה מעשה שהיה ברופא שניים שטיפל בשן חולה ותוך כדי מלאכתו נשמטה ידו וקדח שן אחרת בריאה נשאלה השאלה האם חייב הרופא לשלם. בשאלה זו דן "שבט הלוי" (חלק ד' קנ"א) והביא, שהתשב"ץ כתב שמעיקר הדין היה הרופא חייב לשלם כמו כל מזיק שחייב גם בשוגג וגם באונס, אלא, שמתקנת חכמים הרי הוא פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמיים, כמבואר בתוספתא "ואם עשה יותר מן הראוי לו הוי מזיד וחייב". והנה המשפט האחרון צריך ביאור, והסביר "שבט הלוי" כוונתו, שהרי מעיקר הדין היה מקום לחייבו אפילו שוגג, דאדם מועד לעולם, אלא, מפני תיקון העולם שלא ימנעו עצמם הרופאים ממלאכת הרפואה פטרו השוגג בידי אדם ודינו מסור לשמיים. אבל כל זה נאמר כשעשה מה שצריך לעשות ועסק במקום שהיה ראוי לעסוק ובאותו אבר שהיה צריך לטפל בו, אלא שמלאכת הרפואה לא עלתה בידו טוב, בזה יש מקום לפוטרו מפני תיקון העולם. אבל אם טיפל ביותר מן הראוי לו, על ידי שחתך במקום שלא היה צריך לחתוך או קדח במקום שלא היה צריך ועל ידי זה קלקל, אעפ"י שהיה דרך שוגג הרי זה מזיד בדין תשלומים. ואעפ"י שבנידון דידן יתכן שנשמטה ידו ממקום למקום וגרם שקדח בשן האחרת, מכל מקום לדינא יראה דאין הבדל בזה אם לא שהיה אנוס גמור שלא היתה לו שליטה על ידו כלל, עכ"ל.
ונראה שדברי "שבט הלוי" שאם טעה והזיק באבר אחר חייב, היינו דוקא כפי שהקדים הוא עצמו שרופא שטעה פטור רק "מפני תיקון העולם", אבל לשיטת הרמב"ן שהמתעסק ברשות והזיק פטור מן הדין, ובזה אין צורך לתקנת חכמים, אם כן כשנשמטה ידו וקדח בשן אחרת בשגגה הרי הוא פטור מן הדין, ואין זה משנה כלל וכלל אם הטעות היא באבר זה או באבר אחר, וכמו ש"טבח אומן שניבל - פטור" ואפילו כשסיבת הניבלות על ידי "גרמא" שיצא עם הסכין חוץ לטבעת, כך גם ברופא שיצא מחוץ לאבר והזיק. וכל דברי "שבט הלוי" נאמרו רק אם הפטור הוא "מפני תיקון העולם" אבל לא לשיטת הרמב"ן.
והנה לולא דברי "שבט הלוי" היינו יכולים לפרש דברי התשב"ץ והתוספתא שמה שכתבו "ואם עשה יותר מן הראוי לו חייב" כוונתם היא לדברי "מסגרת השולחן" על יו"ד שכתב שדוקא טעויות רפואיות שאדם עלול להכשל בהם פטרו חכמים, מה שאין כן, אם הוא אומדנא דמוכח (לפי דברי שאר הרופאים) שטעה בדבר משנה שלא למד כל צורכו, חייב. וכן כתב בספר "טוב עין" לחיד"א (סימן ט' ח') שאם הרופא מודה בעצמו שלא העמיק לחקור את טיב המחלה ונתן סמים שהזיקו לחולה - חייב. וב"ציץ אליעזר" כתב שיש מקור מפורש בתורתנו להעביר אדם ממשרת קודש בגלל זלזול בתפקידו, וכמו כן רופא במשרתו, כאשר מתברר שאינו מתנהג כפי שמחייבת אותו משרתו האחראית, ומזלזל בחיי אדם. ויש לזה מקור מפורש ב"תנא דבי אליהו" (פרק כ"ג) וזה לשונו: וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף... וגו', רק שבתו יתן ורפא ירפא. וכי יכה איש את עבדו ומת... וגו', נקם ינקם. אמרתי להם: רבותי מכאן לרופא שריפא את החולה ושליח בית דין שהכה במלקות ארבעים (והלקהו במכה אחת יותר ממה שאמדוהו) והרב הרודה בתלמידו, והדיין, והכהן העובד על גבי המזבח שהרגו את הנפש במזיד כולם יעברו ממלאכתם וילכו ויעשו מלאכה אחרת. ואם חזרו ועשו תשובה מרפאין אותם ואם לאו עונשים אותם. אפילו על ממון שלהם שהוא הדבר הקל (כלומר אפילו הרגו נפש שהוא ממון שלהם כגון עבדו או שפחתו, עונשים אותם למיתה. כך פירש "טובי חיים").
ד. סיכום.
1. רופא מנתח, שתוך כדי מלאכתו נשמטה ידו בלי כונה ופגעה באבר אחר וגרם נזק לחולה, לדברי "שבט הלוי" אם הרופא היה אנוס גמור - פטור, ואם לא היה אנוס גמור - חייב.
לעניות דעתי, נאמרו דבריו לדעת התוספות, אבל לדעת הרמב"ן הסובר שהמתעסק ברשות והזיק פטור, אז גם הרופא פטור. והיינו דוקא אם הרופא נכשל בדברים שעלולים לקרות, אבל אם התרשל ולא למד כל צורכו או לא עיין כראוי חייב, כמבואר ב"מסגרת השולחן" ובחיד"א.
2. רופא שטעה ונתח בצורה לא נכונה אולם לא פגע במקום אחר, פטור מדיני אדם "מפני תיקון העולם" וחייב בדיני שמיים.
3. רופא המיישר שניים לשם נוי או מנתח שעסק בנתוח פלסטי וטעה והזיק, לדעת הרמב"ן פטור שהרי "התעסק ברשות", ולדעת התוספות מסתבר שחייב משום שטיפולים אלו אינם כלולים בכלל "מפני תיקון העולם". וגם לדעת הרמב"ן אם כל הנתוח נעשה מתוך שיקול דעת מוטעה פטור מדיני אדם "מפני תיקון העולם" אבל חייב בדיני שמים. זאת ניתן ללמוד מדברי הגר"י מקוטנא.
4. לדעת הרמב"ם והרמב"ן רופא הנוסע במהירות לבית החולים ושבר או הזיק תוך כדי נסיעתו הבהולה פטור מתשלום "מפני תיקון העולם".
2. גרימת מות במהלך טיפול רפואי
[רופא שטעה ונהג אמבולנס שדרס, האם חייבים גלות?]
שאלה:
מן המפורסמות הוא: מי שאינו עושה אינו טועה.
כלל זה חל גם על הרופאים, טעויות רפואיות קורות לעתים קרובות ותוצאותיהן עלולות להיות חמורות, מהי התייחסות ההלכה לטעות רפואית?
לדוגמא: ילד בן ארבע הובא לבית חולים בצפון הארץ בתלונה על כאבי בטן. הרופא התורן איבחן דלקת התוספתן. על-פי אבחנה זו המחייבת ניתוח, נותח הילד. בעת הניתוח הוברר שהיתה טעות באבחנה (שאגב, נפוצה עד כדי עשרים אחוז במחלה זו). לאחר הניתוח וכתוצאה משילוב בין המחלה האמיתית של הילד (כנראה דלקת מעי וכבד קשה) והניתוח, פיתח הילד מחלת חום קשה מלווה בדלקת כבד חמורה ותסמונת של המוליזה (תמס-דם). ההמוליזה המסיבית הביאה לנזק כליות חמור עד כדי אבדן הכליות. הילד מאושפז עתה ביחידה לטיפול נמרץ בבית חולים אחר, ובאם יחיה, בודאי יזדקק לדיאליזה (והשתלת כליה?) לכל חייו. מה דינו של הרופא ששגה בתום לב? האם לפי דין תורה יש להענישו כדין ההורג נפש בשגגה הגולה לעיר מקלט או שמא מאחר ורצה לקיים מצווה פטור מעונש.
ואם נניח שאין להעניש את הרופא, שכן התכוון לקיום מצווה, מדוע יש להעניש נהג אמבולנס שתוך כדי נסיעה מהירה לבית החולים להביא פצוע דרס בשוגג עובר אורח. הרי גם הנהג התכוון לעשות מצווה.
ד"ר אהרן צ'חנובר
תשובה:
א. כתב השולחן ערוך (יורה דעה של"ו א'): "נתנה תורה רשות לרופא לרפאות, ומצווה היא, ובכלל פיקוח נפש הוא וגו' ואם המית ונודע לו ששגג גולה על ידו".
מקור הדברים הם ב"תורת האדם" לרמב"ן שכתב זאת על פי התוספתא (במסכת מכות) שם נאמר: רופא אומן שריפא ומת החולה גולה הרופא. לפי זה נראה לכאורה שהרופא הנזכר בשאלתנו חייב גלות. אולם, במהלך דברינו יתברר בס"ד שישנם אופנים שאין הרופא חייב גלות וישנם גם מקרים קלים יותר שאינו זקוק כלל לכפרה, וגם יתבאר בס"ד מה דינו של נהג האמבולנס שדרס אדם תוך כדי נסיעתו המהירה.
כתב התשב"ץ (חלק ג' פ"ב והביאו ה"ברכי יוסף" של"ו ז') מה שנאמר רופא "אומן" שהמית גולה, הוא דוקא ברופא אומן, שרופא החבורות במלאכת היד וכו' אבל רופא חולים במשקים ובמשלשלים וכו' אינו בכלל זה, ואם שגג וכו' והמית או הוסיף מכאוב ונתכוון לרפאות ולא להזיק, פטור אף מדיני שמיים, שאין לו אלא מה שעיניו רואות, עכ"ל.
הדברים סתומים, ואולי אפשר להסביר את דבריו, שכוונתו לחלק בין שגגה הנגרמת עקב חוסר זהירות בעת הטיפול, לבין טעות באבחנת המחלה, וזהו ביאור דבריו: דווקא רופא החבורות במלאכת היד דהיינו הכירורג המנתח הנקרא "אומן", שפגע איזמלו באבר בריא או בעורק דם מתוך חוסר זהירות, ומת החולה, חייב הרופא גלות משום שדומה לחוטב עצים ביער ונשמט הגרזן והרג שחייב גלות. אבל המרפא חולים בעזרת משקים ומשלשלים, דהיינו רופא פנימי הקובע את דרכי הטיפול במחלה על-פי שיקול דעתו, אם טעה באבחנה והחולה מת פטור הרופא מגלות מאחר ואין לו אלא מה שעיניו רואות. וזאת אם טעותו לא נבעה מתוך רשלנות או חוסר עיון מספיק אלא שלמרות העיון והבדיקה המדוקדקת טעה ואיבחן לא נכון את המחלה ומתוך כך טיפל בה בצורה לא נכונה. אז, פטור הרופא אף בדיני שמיים.
לפעמים קורה שבלחץ הזמן הועמד בתורנות רופא צעיר, שלא הספיק עדיין לצבור נסיון רב, ולפי מיטב הידיעות שרכש הוא שפט נכון את המחלה, אלא שלא כוון אל האמת מתוך חסרון נסיון ולא מתוך רשלנות. נראה שגם אז פטור מגלות משום שאינו שוגג אלא אנוס. כל זאת בתנאי שלא היה באפשרותו להתייעץ עם גדול, וכמו שיבואר להלן.
לפי זה קיים הבדל פשוט בין שני המקרים (הרופא והנהג) המובאים בשאלה. הרופא שניתח את הילד מתוך אבחנה לא נכונה, טעותו נבעה מתוך שיקול דעת לא נכון, ובאופן כזה אם לא היתה שום רשלנות מצידו אלא שעיין בכובד ראש וגם לא היתה לו אפשרות להתייעץ עם רופא גדול ובכל זאת טעה פטור מגלות, משום שנחשב לאנוס, מה שאין כן נהג האמבולנס שהרג עובר אורח, הרי סיבת המוות היא מתוך חוסר זהירות מספקת, אמנם, מתוך לחץ הנסיבות, הרי הוא בבחינת שוגג ודומה לבא לחטוב עצים ביער ונשל הברזל והמית שחייב גלות. ודומה לרופא החבורות במלאכת יד שפגע האיזמל באבר בריא שחייב גלות. כך אפשר לומר לפי הסבר זה בדברי התשב"ץ.
אולם, בספר מנחת יצחק (חלק ג' ק"ד) פירש דבריו של התשב"ץ שההבדל בין רופא החבורות במלאכת יד לרופא המרפא בעזרת סמים ומשלשלים הוא בזה, שהכירורג המית את החולה בידיים ולכן חייב גלות, ואילו הרופא הפנימי המית את החולה על-ידי "גרמא" ומשום כך פטור. לפי זה, במקרה דנן חייב הרופא גלות, שהרי חתך בידיים, אולם יעויין בטור ובשלחן ערוך שכתבו "ואם המית ונודע לו ששגג גולה על ידו", וכתב ה"פרישה" (להסביר את המילים "ונודע לו") נראה בעיני דמיירי שמת מיד אחר הרפואה, דאם לא כן, איכא למימר שהחולה קירב מיתת עצמו על ידי אכילה ושתיה או על-ידי נענוע וכו'. לפי זה גם בעניננו אם לא מת מיד אחר הניתוח יתכן שהרופא פטור.
ב. החובה להתיעץ עם רופא בכיר.
נאמר בשלחן ערוך (יורה דעה סימן של"ו סעיף א'): "לא יתעסק ברפואה אלא אם כן הוא בקי ולא יהיה שם גדול ממנו, שאם לא כן הרי הוא שופך דמים". לפי זה, אם הרופא התורן שניתח את הילד היה יכול להתייעץ עם גדול ממנו ולא עשה כך, אע"פ שטעה בשיקול הדעת, בכל זאת דינו כשוגג הקרוב למזיד והלוואי שהגלות תכפר עליו, כי היכול להתייעץ עם גדול ממנו ואינו עושה כן הרי הוא בכלל שופך דמים. ואין להמנע ח"ו מלהתייעץ עם גדול בגלל אי נעימות, טירחה או בושה, וכמו שנאמר במסכת ברכות (דף ד.) אמר דוד... ואני ידי מגואלות בדם ושפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי, ואומר לו: מפיבושת רבי יפה דנתי? יפה חייבתי? יפה זיכיתי? יפה טיהרתי? יפה טמאתי? ולא בושתי. ואמר ר' יהושע בריה דרב אידי מאי קרא (תהלים, פרק קי"ט, מו) "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש". תניא, רבו של דוד לא מפיבושת שמו אלא איש בעל שם שמו ולמה נקרא שמו מפיבושת שהיה מבייש פני דוד בהלכה. ובייחוד אסור להתבייש בפיקוח נפש, ובפרט כאשר מדובר במחלה כעין דלקת התוספתן שהטעות באיבחונה שכיחה עד לכדי 20% כדברי השואל, הרופא הנכבד, או בכל מחלה פנימית שהסתום בה מרובה על הגלוי.
ויש להסתפק מה הדין ברופא מפורסם כמומחה כשברור לו שאיבחן נכון את המחלה, אולם יש באפשרותו לשאול גדול ממנו, האם חייב הוא להתייעץ עמו ואם לא התייעץ והמית האם הוא בכלל שופך דמים או לא, שהרי על דברי השלחן ערוך שכתב: לא יתעסק ברפואה אלא אם כן הוא בקי ולא יהיה שם גדול ממנו ציין הגר"א שהמקור הוא: "קל וחומר משאר דינין והוראות שבתורה שאסור, אם לא בכהאי גוונא". והנה ביורה דעה (סימן רמ"ב סעיף ל"א) כתב הרמ"א: "אין לאדם להורות עד ארבעים שנה אם יש גדול ממנו בעיר", משמע שאם כבר הגיע לגיל ארבעים שנה מותר לרב להורות אע"פ שיש גדול ממנו בעיר, אם כן ייתכן שהוא הדין ברופא אם הגיע לדרגת מומחה מותר לו להורות אע"פ שיש גדול ממנו. (וצריך הדבר עיון).
ג.לשאול את האדם הנכון.
מעשה בראובן שהזריק זריקת אינסולין לאמו הסובלת מסכרת כרונית. לאחר הזריקה החלה האם להרגיש סחרחורת והזעת יתר. ראובן, במקום לפנות לרופא, פנה לשכנתו, אחות מוסמכת בבית חולים ידוע וזו הורתה להשקות מיד את האם בתמיסת סוכר. לאחר שלא הוטב מצבה הוחשה לבית חולים ונפטרה שם. הרופא שקבע את המוות איבחן התקף לב אשר סימניו הראשונים היו אותה סחרחורת והזעת יתר אשר האחות המוסמכת לא פירשה אותם נכון. נשאלת השאלה: האם צריך הבן כפרה על שלא שאל בעצת הרופא מיד?
יש לפשוט שאלה זו מדברי ה"פתחי תשובה" (יורה דעה סימן צ"ט ה') הכותב: שאדם שהיה מסופק אם מותר לו לבטל את ה"איסור" או לא ושאל בעצת הלמדנים שבעיר ואמרו לו, מותר. אחר כך נודע לו שטעו, נחשב האדם למבטל איסור במזיד מאחר ולא שאל לבעלי ההוראה המפורסמים. ויעויין בהמשך תשובתו שהביא גם דברי "בית יעקב" בנדון זה. מדברי ה"פתחי תשובה" ניתן ללמוד מקל וחומר שכאשר מתעורר ספק סכנה אין לפנות לאחות כי אם לרופא מוסמך.
כתבנו* להוכיח מדברי הרמ"א שפסק כי דיין שהגיע לגיל ארבעים מותר לו להורות אעפ"י שיש חכם גדול ממנו בעיר, ומכאן יש להקיש גם לרופא, שאם הגיע לדרגת מומחה מותר לו לסמוך על עצמו ואינו חייב להתייעץ עם הגדול ממנו.
ולכאורה יש להקשות על זאת מדברי "השלחן ערוך" (חושן משפט סימן י' ב') שם נאמר: "כל מי שבא לידו דין ומדמהו לדין אחר שבא לידו כבר ופסקו, ויש עמו בעיר גדול ממנו בחכמה ואינו נמלך בו - הרי זה בכלל הרשעים שליבם גס בהוראה".
משמע שגם דיין שהגיע להוראה ויש בו כל המעלות הצריכות להיות בדיינים, הן בחכמת התורה והן בשאר מידות המבוארות בשלחן ערוך חושן משפט סימנים ז' ח', גם הוא חייב להמלך עם מי שגדול ממנו בחכמה ולא כפי שמשמע מהרמ"א הנ"ל.
ואפשר לתרץ שדברי "השלחן ערוך" בחושן משפט נאמרים באופן שהדיין רוצה לחדש הלכה מחודשת ומדמהו לדין אחר ששמעו כבר מרבו, ואעפ"י שאינו דומה לו ממש - במקרה זה חייב הדיין להמלך עם הגדול שבעיר, ואם לא עשה כן הוא רשע וגס ליבו בהוראה. אבל אם ההלכה אינה מחודשת והדבר ברור לו לדיין ללא פקפוק, מותר לו לסמוך על עצמו, כך משמע מדברי רש"י במסכת יבמות (דף ק"ט) שהוא מקור הדין בחושן משפט וכך מבואר גם בסמ"ע שם ה' שדוקא במקום שיכול להיות שמקרה זה אינו דומה למקרה הראשון, אז אסור לדיין לפסוק אלא אם כן התייעץ עם הגדול ממנו.
ומזה נקיש גם לרופא - שאם דרכי הטיפול אינם מחודשים והמצב ברור לו ללא פקפוק מותר לו לסמוך על שיקול דעתו בלבד. אולם במקרה ורוצה הרופא לחדש חידושים מדעתו ולהמציא טיפולים חדשים שאינם ידועים עד כה, ועלולים להיות מסוכנים, בזה חייב הוא להמלך עם גדולים ממנו הנמצאים באותה עיר, אעפ"י שגם הוא מומחה ברפואה.
עד כאן כתבנו להסביר את ההבדל בין רופא שהמית לבין נהג שדרס לפי הבנת השואל, שהבין כי נהג שדרס דינו חמור יותר מרופא שטעה.
אולם קיימת גם נקודת זכות לנהג האמבולנס שדרס תוך כדי הסעת חולה לבית חולים, שבעטיה יהיה דינו של הנהג קל יותר מרופא שטעה כפי שיוסבר.
הנה ב"יד אברהם" בהגהותיו על הנפסק בשלחן ערוך (יורה דעה של"ו) שרופא שטעה והמית חייב גלות, תמה מדוע שונה דין הרופא מדינו של שליח בית דין שהכה בעל דין שסרב לבוא לבית הדין, והמיתו בשגגה? וכן מה הבדל בין הרופא לאב או רב שהכו שפטורים מגלות משום שנאמר (דברים י"ט ה') "ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלו וחי", ודרשו חז"ל במסכת מכות (דף ח') אבא שאול אומר: "מה חטיבת עצים רשות (דהיינו שעסק בדבר הרשות - חייב גלות) אף כל רשות, יצא שליח בית דין וכו' ששגו והרגו בשעת עשית מצוה שפטורים מהגלות" וכך נפסקה ההלכה ברמב"ם.
לפי זה גם רופא שהרג בשוגג היה לו להפטר מגלות, שהרי המית בשעת עשיית מצוה. ותירץ ה"יד אברהם" שיש לחלק בין המקרים:
שליח בית דין שהכה את בעל הדין הסרבן קיים מצוה בהכאתו, ואעפ"י שמת אין המיתה מבטלת את המצוה של עשיית דין ומשפט בעולם, ומטרה זו הושגה למרות שהנתבע מת, מה שאין כן ברופא שהמית את החולה לא קיים מצוה ואעפ"י שטרח והשתדל לרפא, בכל זאת אם לא עלתה בידו לא קיים מצות "והשבותו לו", המתקיימת רק אם אכן זכה להשיב לחולה את גופו, אולם כאשר לא זכה והחולה מת, עם כל רצונו הטוב של הרופא לא נתקיימה המצוה ומשום כך חייב הרופא גלות.
לפי הסבר זה של ה"יד אברהם" יש יותר לפטור נהג אמבולנס שדרס עובר אורח תוך כדי הובלת חולה לבית חולים, מאשר את הרופא ששגג והמית והוא: משום שהנהג קיים מצוה בהובלת החולה, ומה שהמית תוך כדי עשיית מצוה פטור הוא שהרי קיים מצוה, ודומה הוא לשליח בית דין שהמית, הפטור מגלות. מה שאין כן רופא שהמית אין כל מצוה בידו ולכן חייב גלות.
אולם אפשר לחלק ולומר שנהג האמבולנס חייב גלות, ואף כי עסק במצות הצלה היתה זו הצלת ראובן, ואילו חטאו בשגגה היה בהריגת שמעון, ואין הוא דומה לשליח בית דין שהכה את הנתבע והרגו, שאז המצוה והעבירה באדם אחד, מה שאין כן בנידון שהעבירה היא בשמעון והמצוה בראובן.
אולם יש להוכיח כי גם אם המצוה באדם זה והעבירה באדם אחר בכל זאת פטור מגלות, שהרי במסכת מכות (דף ח:) "אמר ליה ההוא מרבנן לרבא ממאי דמחטבת עצים דרשות, דלמא מחטבת עצים דמצוה דסוכה וחטבת עצים דמערכה".
כלומר - מנין לנו לפרש שהפסוק "ואשר יבא את רעהו ביער" עוסק בחטיבת עצים של רשות, אולי כוונת התורה לחטיבת עצים לצורך מצות סוכה או עצי המערכה, ואעפ"י שמצוה היא בכל זאת חייב ההורג גלות. ותרצה הגמרא שחטיבת עצים אין היא גוף המצוה כי אם "מכשירי מצוה", והמצוה עצמה היא בניית הסוכה. אולם בנדוננו נהג האמבולנס בנסיעתו מקיים מצוה בכל רגע ורגע ולא רק מכשירי מצוה. וראיה לכך מדברי הר"ן בפרק אלו מציאות (דף ל') שתמה איך יעלה על הדעת שמותר לכהן להטמאות בבית קברות כדי להשיב אבידה לבעליה מטעם יבא עשה של השבת אבידה וידחה לא תעשה של טומאת כהנים, הרי באותה שעה שעובר על הלאו בכניסתו לבית הקברות עדיין אינו מקיים את העשה של השבת אבידה. ותירץ: שכל זמן שמתעסק בהשבה מקיים הוא מצות עשה של השבת אבידה, ואעפ"י שהמצוה נגמרת רק בסוף, ולכן היה בכוחה לדחות את הלאו של טומאת כהנים.
מזה נלמד גם לעניננו שעצם נסיעתו של נהג האמבולנס מצוה היא, וכשם שאילו היתה חטיבת עצי סוכה מצוה ולא רק "מכשירים" היתה פוטרת את ההורג מגלות, ואעפ"י שהמצוה בסוכה היא ואילו העבירה בגופו של הנהרג, כך גם בנהג האמבולנס מאחר ועצם הנסיעה מצוה היא פוטרת היא אותו מגלות אף שהעבירה היא ביחס לאחר, וביחוד כאשר הנהג חייב היה להסיע את החולה בחפזון ובבהילות.
ד. מזגה נפט במקום יי"ש והמיתה.
מעשה שאירע בימי החתם סופר באדם בליעל שהבעית נערה משרתת ומפחד פתאום נתעלפה וגבירתה נבהלה מאד ושלחה יד לקחת צלוחית יין שרוף לשפוך לתוך פיה כדי לעורר את החמימות הטבעית ולהקימה מעלפונה, ונדחה ידה לצלוחית נפט ושפכה לתוך פיה ומתה. ונשאל החתם סופר האם העלובה הזאת (הגבירה) צריכה כפרה או לא?
וכתב בתשובתו סימן קע"ז באורח חיים שמאחר ומעשה האשה היה לדבר מצוה להצלת נפשות פטורה מגלות. שהרי מצינו בשליח בית דין שהלקה את החוטא וטעה במספר והכהו מכה אחת יותר מהקיצבה שאמדוהו בה, ושיטת הראב"ד שפטור מהגלות אעפ"י שכבר כלתה מצוותו של המכה בכל זאת פטור מאחר והטעות ארעה תוך כדי עסקנותו במצוה, אם כן קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאשה זו פטורה מהגלות שהרי עסקה בהחייאת הנערה אלא שנזדמן לידה דבר הממית. אכן עם זאת הואיל ואירע מכשול על ידה צריכה קצת כפרה, שהרי המהרי"ל הצריך קצת תשובה למי ששכר שליח שילך לסחורה ונהרג בדרך, ולמד זאת מדברי הגמרא בפרק חלק מסכת סנהדרין שדוד המלך נענש על כך שעל ידו ועל ידי גרמתו נהרגה נוב עיר הכהנים עם דואג. והצמח צדק סימן ו' כתב שאינו דומה משום שדוד המלך גרם לזה על ידי שלקח הלחם מהכהן הגדול והיה צריך להעלות על דעתו שדואג האדומי ילשין עליו לפני שאול ומכל מקום, מסיים החתם סופר, צריכה האשה קצת תשובה משום שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. אך אין להעמיס עליה הרבה כיון שעסקה בהצלת נפשות. וגם היתה בהולה וכו', עכ"ל.
ותמה על דבריו המנחת יצחק (ח"ג ק"ד) אם כן איך נפסקה הלכה בשלחן ערוך (יור"ד של"ו) רופא שטעה והמית חייב גלות, הרי גם הוא עסק במצוה ולמה שונה דין הרופא מדין האשה? ונראה לתרץ שרופא שטעה דינו חמור יותר מסתם מציל שטעה, שהרי הרופא זקוק להיתר מיוחד כדי שיותר לו לטפל בדברים הפנימיים שבאדם, ומשום כך הוצרכה התורה לכתוב "ורפא ירפא" כמבואר בש"ך סימן של"ו, שלא יאמר שמא אטעה ואתחייב, ולכן רשותה של התורה ניתנה רק בתנאי שהרופא מדקדק במעשיו, ואם לא דקדק הרי שלא נהג כמידתו של רופא, ובכגון זה לא קבל את הרשות. מה שאין כן אדם המתעלף שאין כל צורך בנטילת רשות כדי להצילו ביי"ש מאחר ואין כאן כל דבר פנימי הזקוק לעיון מדוקדק, וזו היתה דרך מקובלת להצלה בימים ההם, ומשום כך אם טעה השופך במקום יי"ש שפך נפט - פטור מאחר והוא עסוק במצוה של הצלת נפשות ואין הוא זקוק לרשות בית דין, והדברים קרובים לדברי ה"יד אברהם".
ואולי לזה נתכוין גם ה"ברכי יוסף" סימן של"ו בדבריו על הקושיה מדוע שליח בי"ד שהכה פטור ורופא שטעה והמית חייב? וכתב "משום ששליח בי"ד הכה הכאה רגילה כדרך אחרים המכים ולא טעה בכלל, אלא שקרה מקרה ומת המוכה. מה שאין כן טעה ברפואתו ולא ריפא כדרך הרופאים באופן זה חייב גלות", ע"כ.
גם מדברי החתם סופר ניתן ללמוד שנהג הממהר להסיע את הפצוע ותוך כדי נסיעה נהרג עובר אורח, הרי הוא פטור מגלות, שהרי נתכוין לעשות כדין ולהציל כדרך המצילים, ואם לא היתה פשיעה מצדו בנסיעה המהירה הרי הא הוא פטור מגלות.
ויעויין בחתם סופר (חושן משפט סימן קפ"ד) אשר דן בענין אשה שהניקה את בנה בחצות הלילה ובעיפותה נרדמה ובבוקר מצאה את התינוק ללא רוח חיים וכנראה חנקתו תוך כדי שנתה. ונשאל החתם סופר אשה מסכנה זו האם חייבת גלות או לא? תשובתו היתה שמאחר וחז"ל פטרו רופא שהמית מגלות, כל שכן אשה זו שלקחה את התינוק אליה לטובתו כדי להניקו ונאנסה בשינה, שפטורה מן הגלות.
לכאורה יש להבין היכן מצינו שחז"ל פטרו את הרופא מגלות, אדרבה בתוספתא ובשלחן ערוך נאמר "רופא שהמית חייב גלות". ואולי כוונתו למה שכתב הוא עצמו בסימן קע"ז שאשה ששפכה נפט במקום יי"ש והמיתה את הנערה המתעלפת פטורה מהגלות, ולטעות רפואית מעין זו מתכוין החתם סופר. כלומר טיפול מקובל שאינו זקוק להוראת רופא.
ויעוין בשו"ת הרב"ז סימן ט"ז שהביא הרבה פוסקים הסוברים שאשה זו קרובה לפשיעה היא, והתשובה המובחרת ביותר בדורותינו אלו החלושים שהתעניות קשות היא שתגדל האשה יתום בתוך ביתה, והרי שנינו בסנהדרין (י"ט): "כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" וכמבואר במגילה (דף י"ג), ועל ידי זה תכופר חטאתה כי תקיים "נפש תחת נפש", ועוד תוסיף להתענות כל ערב ראש חודש משך שנה תמימה.
לפי דברי ה"יד אברהם": מוהל שמל ופגע בוריד דם והמית הנימול, יהיה פטור מגלות, שכן המוהל קיים מצוה במעשיו, ואין הוא דומה לרופא שאם לא ריפא לא קיים המצוה, דמעשה המצוה עלה בידו אלא שלמרבה הצער מן הילוד אח"כ ודומה הוא לשליח בי"ד שהכה הנתבע ומת שפטור. אלא שעדיין יש לחלק דבשליח בי"ד אין המכות האחרונות בלבד גורמות המות אלא בצרוף מעשה המצוה הקודם שהן המכות הראשונות, ועל כן פטור, מה שאין כן במוהל, חיתוך הוריד אינו קשור למצות המילה ובא לאחר סיום המצוה.
ה. לפעמים אין הרופא זקוק כלל לכפרה.
מעשה בנער יהודי שפצע בשגגה ילד נכרי. הגויים זממו לתפוס את הנער ולעשות בו שמות. אמר להם יהודי אחד אני ארוץ אחריו, אתפשנו ואענישו בכל חומר הדין. כוונתו היתה להציל את הנער מידיהם האכזריות. התחיל היהודי לרדוף אחר הנער והוא מתוך בהלה נפל לתוך בור מים וטבע. פנה היהודי בשאלה למהרש"ל האם חייב הוא גלות? תשובתו היתה שאין בידו כל אשמה, שהרי אילו היו שם בי"ד גם הם היו אומרים לו לנהוג כפי שנהג, ואשר אירע גזירה היא משמים ואין כל אשמה למציל. סיים המהרש"ל ואמר - אסור להעמיס על המציל כל סוג שהוא של כפרה, שאם נטיל עליו תעניות כפרה הרי ננעול דלת בפני המצילים שיאמרו מה לנו ולצרה זו וימנעו מלהציל.
ומדברים אלו לעניננו:
שוטר שנורה בבטנו והובהל לחדר מיון עם סימני שוק (לחץ דם נמוך דופק מהיר) והרופא התורן החליט מיד על ניתוח דחוף מתוך חשד של דימום חריף בבטן. לאחר שהכינו את הפצוע לניתוח וגם הרדימו אותו הראה הפצוע תגובות אלרגיות לחומר ההרדמה, וכל מאמצי הרופאים להצילו עלו בתוהו, והוא נפטר. סיבת המוות כנראה נעוצה בחומר ההרדמה שהזריקו לגופו.
במקרה זה פטור הרופא מגלות שהרי כל אשמה אין בידו וגם אין להטיל עליו שום כפרה כדי לא לנעול דלת בפני המצילים, ואינו דומה לשליח שנהרג בדרך שהמשלחו זקוק לכפרה מאחר ומגלגלים זכות על ידי זכאי וחוב על ידי חייב, מאחר והרופא עסק בהצלה ושכר מצוה בידו ואין בידו שום סרח של חטא, אדרבה שכר טוב צפוי לו. ואין הוא דומה לשאלה הראשונה ששם משגה היה ביד הרופא שניתח ללא צורך, אבל כאן חייב היה הניתוח להתבצע, וגם אינו דומה לאשה ששפכה נפט במקום יי"ש, ששם פעלה האשה מתוך חוסר זהירות, וכל רופא אחר היה נוהג כמעשי רופא זה, ולכן אינו זקוק כלל לכפרה, שאם נטיל עליו כפרה תנעול דלת בפני מצילים.
ו.סיכום:
1. רופא מנתח שפגע תוך כדי ניתוח באבר אחר מתוך אי זהירות או בעורק דם והמית, חייב גלות.
2. החליף תרופה תוך כדי טיפול במקרה דחוף והמית, פטור מגלות, אולם יש להטיל על המטפל קצת כפרה מאחר וכלל הוא "שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב".
3. רופא שטעה בשיקול דעת ולא איבחן נכון את המחלה, וניתח את החולה, וכתוצאה מכך מת, כשאלתנו, אם הטעות לא נבעה מרשלנות באיבחון וגם לא היתה אפשרות להוועץ ברופא גדול, פטור מגלות משום שנחשב הוא לאנוס. אולם מסתבר שחייב קצת בכפרה משום שהמוות נגרם כתוצאה מטעותו, "ומגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב".
4. רופא שהובא לפניו פצוע בבטנו והיו חייבים לנתחו מיד והרדימוהו ומת מסיבת חומר ההרדמה, מאחר ולא היתה כל שגיאה מצד המנתח וגם עשה כל מה שרופא אחר היה עושה במקומו, אינו חייב גלות, וגם אין להטיל עליו כפרה כדי לא לנעול דלת בפני המצילים.
5. נהג אמבולנס שמיהר להביא חולה לבית חולים ודרס עובר אורח פטור מגלות, מסתבר שחייב כפרה, אולם אם נהג באותה מידת זהירות שכל נהג אמבולנס אחר במקומו היה נוהג כך ובכל זאת קרה המקרה, פטור אפילו מכפרה כדי שלא לנעול דלת בפני מצילים.
6. הרג בגרמא או שהחולה קרב מיתת עצמו על ידי אכילה ושתיה וכו' פטור הרופא מגלות.
* סוף פסקה ב לעיל. - העורך