לז. גיד הנשה

על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה [בראשית לב לג]

פרשנות המקרא

תלמוד בבלי, פסחים כב א: 'לא יאכלו' - אמר רבי אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וכו', מתיב ר' יצחק נפחא, והרי גיד הנשה דרחמנא אמר 'על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה', ותנן שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו מפני שמקומו ניכר, קסבר ר' אבהו כשהותרה נבלה, היא וחלבה וגידה הותרה.

תלמוד בבלי, חולין צו ב: 'לא יאכלו' - האוכל מגיד הנשה כזית סופג את הארבעים, אכלו ואין בו כזית חייב וכו', רבי יהודה אומר עד שיהא בו כזית, מ"ט דרבנן בריה הוא, ור' יהודה אכילה כתיבא ביה, ורבנן ההיא אכילה דכי אית ביה ארבעה וחמישה זיתים וכל חד כזית מיחייב, ור' יהודה מאשר על כף הירך נפקא.

תלמוד בבלי, חולין קא ב: 'בני ישראל' - גיד הנשה נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה, רבי יהודה אומר אף בטמאה, אמר ר' יהודה והלוא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיים בהמה טמאה מותרת להם, אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו, תניא אמרו לו לרבי יהודה, וכי נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב, והלוא לא נאמר אלא בני ישראל, ולא נקראו בני ישראל עד סיני, אלא בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר להם.

תלמוד בבלי, חולין צא א: 'גיד הנשה' - למה נקרא שמו גיד הנשה, שנשה ממקומו ועלה.

פרקי דרבי אליעזר, פל"ז: 'אשר על כף הירך' - רצה יעקב להתגבר עם המלאך והפילו לארץ, מה עשה המלאך, אחז בגיד הנשה שעל כף הירך ונשה גיד הנשה שלו ונעשה כחלב המת, לפיכך אסור לבני ישראל לאכול גיד הנשה שעל כף הירך שנאמר 'על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך'.

תלמוד בבלי, חולין צו א: 'אשר על כף הירך' - אמר שמואל, לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד, שנאמר 'על כף הירך', ור' יהודה 'הירך' כתיב, דכוליה ירך.

תלמוד בבלי, הוריות יב א: 'הירך' - המיומנת שבירך.

רש"י: למה נקרא שמו 'גיד הנשה' - לפי שנשה ממקומו ועלה, והוא מלשון קפיצה. 'על כף הירך' - כל בשר גבוה ותלול ועגול קרוי כף, כמו עד שתתמרך הכף בסימני בגרות.

רשב"ם: 'על כן לא יאכלו' - לזכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו הקב"ה שלא מת.

אבן עזרא: 'בגיד הנשה' ידוע כאשר העתיקו קדמונינו ז"ל, ואין בו ספק כי אם לחסרי הדעת. ותולדת שמפרשים שהוא האבר ויפרשו הנשה מגזרת נשים.

רד"ק: 'על כן לא יאכלו' - בני יעקב אסרוהו על עצמן לכבוד אביהם שלקה בו, והם ציוו לבניהם ובניהם לבניהם עד היום וכו' ונאסר להם ולבניהם ולבני בניהם עד עולם. וכתבו משה רבנו בתורה ללאו כאחד מלאוי התורה על פי ה', אבל לפי שנאסר קודם מתן תורה כתבו במקומו להודיע הטעם שנאסר בעבורו. 'גיד הנשה' - פירשו רבותינו ז"ל שנקרא כן לפי שנשה ממקומו ועלה, כלומר נפסק ונעלה מעל הכף שהוא דבק בו.

ספר החינוך, מ' ג: משרשי מצווה זו, כדי שתהיה רמז לישראל שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלויות מיד העמים ומיד בני עשו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם וכו', ובזכרם תמיד ענין זה על ידי המצווה שתהיה לזכרון יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם, כמו שמצינו באב שזרחה לו השמש לרפואתו ונושע מן הצער, כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערנו ויגאלנו, אמן במהרה בימינו.

ספורנו: 'על כן לא יאכלו בני ישראל' - כדי שיהיה ההיזק אשר הורע בנגיעת כף הירך היזק בדבר בלתי נחשב אצלנו.

אור החיים: 'על כן לא יאכלו וגו' - פירוש לצד שנזדעזע הגיד ממקור הקדושה ושלט בו הקליפה, בחינה זו בכל מקום שהיא נטמאה ואסרה הבורא, כי הוא היודע. ותמצא סוד בזה, כי גיד זה אין בו טעם, והוא סימן לבחינת הקליפה, כי אין בה טעם כיון שנעקרה קדושה ממנו, ויש בזה פשטים לומר אלא שהעיקר כמו שאמרנו.

הרש"ר הירש: 'נשה' - שורם של 'נשים' ו'נושה'. נראה כי הוארת היסוד להיות ברשותו של אחר בגוף או ברכוש, מכאן 'הנושה' שמסר לאחר חלק מרכושו וכתוצאה מכך תובע ממנו דבר ... נמצא גיד הנשה גיד הכניעה וחוסר האונים. הרי כאן משמעותו ההיסטורית, לא האנטומית, של גיד הנשה.

מלבי"ם: אחר כי בשר בעלי חיים הנאכל מתהפך לבשר האדם הניזון, ועל כן הזהיר מאכילת הטמאים ושקצים, כי בזה יקנה האוכל טבע הדורס והאכזריות, על כן אחר שראו כי נגע בכף ירך יעקב, שבגיד הזה צרורה התאווה והחומריות, עד שאף יעקב שנפרד מכל גשמיותו לא נפרד הגשמיות מגיד זה, ואם כן גם גיד הבהמה משחתו בו כוח הבהמי והתאווני שלא יפרד משם, והאוכלו ידבק בו כוח התאווה, לכן נאסר להם אכילת גיד הנשה לזכרון כי צריכים להתפרד מכל תאווה ויצר ולהיות קדושים לאלקיהם.

העמק דבר: 'על כן וגו' - לזכור לדורות מה שאירע לאבינו יעקב.

יחידי במקרא

* # *

המונח "גיד" משמש בתלמוד כשם משותף לעצב היקפי, כמו גיד הנשה, לרצועות, כגון צומת הגידין, ולכלי דם [1].

העצב ההיקפי היחיד המוזכר במקרא ובתלמוד הוא גיד הנשה [2], אשר מזוהה כעצב השת. מיקומו של עצב זה, מהלכו, ודיניו נידונו בהרחבה בתלמוד ובפוסקים [3].

גיד הנשה, שהוא העצב המרכזי לאורך הרגל האחורית, מתפצל לשני חלקים: חלק פנימי, שנשאר סמוך לעצם השוק; וחלק חיצוני, שעובר דרך השרירים בכיוון לעור. צומת הגידין הוא ההתפצלות וההסתעפות של שלוחות עצביות היוצאות מגיד הנשה לאורך השוק, אלא שנחלקו הפוסקים בהגדרת מיקום צומת הגידין - יש אומרים, שהכוונה להסתעפויות של הגיד הפנימי [4]; ויש אומרים, שהכוונה להסתעפויות של הגיד החיצוני [5]. להלכה נפסק להחמיר כדעת שתי השיטות [6].

מקורות והערות

[1] וראה פיהמ"ש לרמב"ם זבחים ג ד, שהמונח גיד כולל גידים ממש, עורקים הדופקים ושאינם דופקים, המיתרים, והגידים הקושרים את הפרקים;
[2] בפסוקנו. וראה חולין צא א;
[3]<18>ראה חולין שם; רמב"ם, מאכלות אסורות, ח א; טושו"ע יו"ד סה א. ראה באריכות בכרתי יו"ד סי' סה סקט"ז, שבזמנו של הגר"י אייבשיץ היה וויכוח חריף על זיהוי גיד הנשה. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, ע' גיד הנשה. וראה עוד במאמרו של א. שור, בד"ד, 4, תשנ"ז, עמ' 73 ואילך;
[4] ראב"ד, תמים דעים, פסקה ג; רבנו ירוחם, נתיב טו אות יח;
[5] רא"ש חולין פ"ד סי' ז;
[6] ב"ח יו"ד סי' נו; ש"ך שם סק"ב.

* # *