ז. עצמות וצלעות

ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת [בראשית ב כא-כג]

פרשנות המקרא

מדרש רבה, בראשית, יז: 'ויקח אחת מצלעותיו' - רשב"ג אמר מן סטרוהי, היך מד"א 'ולצלע המשכן', ושמואל אמר עליעא חדא מבין ב' צלעות נטל.

תרגום אונקלוס: 'מצלעותיו' - מעלעוהי.

תרגום יונתן: 'מצלעותיו' - מעלעוהי הוא עלאה תליסרית דמן סטר ימינא.

רש"י: 'מצלעותיו' - מסטריו, כמו 'ולצלע המשכן'. זה שאמרו שני פרצופין נבראו.

אבן עזרא: 'אחת מצלעותיו' - שתי צלעות היו כענין 'ולצלע המשכן השנית', ומילת צלע לשון נקבה והטעם צד. 'תחתנה' - מקומה, והוא לשון יחיד והנו"ן נוסף ותחתיה לשון רבים.

רמב"ם, מו"נ ב ל: מזה אמרם כי אדם וחוה נבראו יחד מאוחדים אחור באחור, ושהוא נחלק ונלקח חציו והוא חוה וניתן כנגדו, ואמרו 'אחת מצלעותיו' רוצה לומר אחד צדדיו, ולמדו מן 'צלע המשכן', אשר תרגומו סטר משכנא, וכן אמרו מן סטרוהי.

רד"ק: 'ויקח אחת מצלעותיו' - מצינו מחלוקת בזה בדברי רבותינו ז"ל, יש אומרים כי שני פרצופים היו מחוברים גב זה לגב זה, וזהו שאמר 'זכר ונקבה ברא אותם', ויפרשו צלע צד, כמו צלע המשכן (שמות כו כ), ויש אומרים צלע שמשמעו, וכן תרגם אונקלוס 'עלעא'.

רש"ר הירש: 'צלע' - לא מצינו "צלעות" במקרא במשמעות עצמות בית החזה, אין צלע אלא צד, ומכאן גם צלוע: פסוח, להיות נטוי לצד אחד.

['צלע' סתם משמש באופן מושאל לאשתו של אדם, כמבואר בתלמוד בבלי, ב"מ נט א: מאי דכתיב ובצלעי שמחו ונאספו וגו' קרעו ולא דמו (תהלים לה טו), אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע גלוי וידוע לפניך שאם מקרעים בשרי לא היה דמי שותת לארץ, ולא עוד אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי דוד הבא על אשת איש מיתתו במה, ואני אומר להם יתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב אבל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעוה"ב. וכתב רש"י שם ד"ה ובצלעי – בשביל אשתי זו שמתחילה חטאתי בה כמו 'ויבן את הצלע'].

מקומות נוספים במקרא שבהם מוזכרים צלע ועצם:

צלע - אין עוד במובן אנטומי, רק במובן צד

עצם - בראשית נ-כה (ויחי), שמות יב-מו (בא), שמות יג-יט (בשלח), במדבר ט-יב (בהעלותך), במדבר יט-טז, יט-יח (חוקת), במדבר כד-ח (בלק)

* # *

העצמות הם החלקים הקשים ביותר בגוף, המהווים את המרכיב העיקרי של השלד.

עצם נקראת גם גרם [1], ומכאן שלפועל 'לגרום' יש גם משמעות של אכילת עצמות [2].

עצם בהשאלה פירושו עיקרו וממשו של דבר [3]. בגלל תכונת העצם, שהיא החלק הקשה והחזק ביותר בגוף האדם, נגזרו גם המושגים עוצם [4] ועוצמה [5], במובן של חוזק וכוח.

הענף ברפואה העוסק בחקר העצמות ובטיפול במחלות ובפציעות של עצמות נקרא אורטופדיה.

רקע מדעי

השלד מורכב בעיקר מהעצמות, וכולל גם את הסחוסים ואת המפרקים. העצמות הן החלקים הקשים ביותר בגוף, וקשיותן נובעת משקיעת מלחים בתוך הרקמה החיבורית של העצם.

תפקיד השלד לשמור על מבנה הגוף, להגן על הרקמות הרכות והאיברים הפנימיים, ולשמש נקודת משען ומנוף לשרירים. כמו כן מהווה מערכת העצמות מרכיב חשוב במשק הסידן בגוף.

בתוך העצמות מצוי מוח העצמות, שתפקידו ליצור את מרכיבי הדם.

מחלקים את העצמות לפי הצורה והמבנה לעצמות ארוכות, קצרות, שטוחות ובעלות מבנה לא סדיר. עצם ארוכה בנויה מגוף העצם וקצה העצם. בגיל הצמיחה מופרד קצה העצם מגוף העצם ברקמה סחוסית פעילה, הגורמת לצמיחת העצם.

מקור הרקמה הגרמית היא רקמת החיבור. יש שהרקמה החיבורית הופכת לעצם במישרין (כגון בעצמות הפנים ובחלק מעצמות הגולגולת), ויש שהיא הופכת לסחוס, וממנו מתפתחת רקמה גרמית (זהו המצב ברוב העצמות הארוכות).

בעובר מתפתחת מערכת השלד מהשכבה המסודרמלית החל מהשבוע השמיני להפריה.

השלד של אדם מבוגר מורכב מ- 206 עצמות לפי החלוקה הבאה: גולגולת ופנים – 22; עצם הלשון – 1; עצמות השמע – 6; עמוד שדרה – 26; צלעות ועצם החזה – 25; גפה עליונה – 64; גפה תחתונה – 62.

העצמות מחוברות ביניהן באמצעות מפרקים שונים. סוג המפרק וצורת העצם קובעים את טיב התנועות באותו מפרק.

העצמות במקרא ובחז"ל

אנטומיה

חז"ל [6] מנו מאתים ארבעים ושמונה (רמ"ח) איברים באדם, שהם למעשה מספר העצמות בגוף האדם [7]. פירוט והסבר העצמות השונות יובא בפרשיות המדברות על חלקי גוף מתאימים. כאן יידונו העצמות באופן כללי, והצלעות באופן מיוחד.

השלד [8] הוא דפוס הצורה של הגוף [9].

כל בריה שאין בו עצם - אינו מתקיים י"ב חודש [10].

חז"ל הכירו והבדילו בין עצמות שיש בהן מוח-עצמות, ולבין עצמות בלי מוח [11].

לפי חז"ל מבחינה תורשתית העצמות באות מהאב [12].

עצם אין גזעו מחליף [13].

העצמות הן חיוורות-לבנות בצבע הסיד [14].

מחלות וטיפולים

פציעות שונות ושברים בעצמות מוזכרות במקרא [15] ובחז"ל, הן ביחס לבני אדם, והן ביחס לבעלי חיים, בעיקר בנוגע להלכות טריפות ומומי בהמה. הגבס המשמש לקיבוע שברים נקרא במשנה גפסיס [16].

אדם שאכילתו מרובה משתייתו - עצמותיו סכויים, היינו שחורים; שתייתו מרובה מאכילתו - עצמותיו שרופים; השותה יין חי - עצמותיו שרופים [17].

רקב עצמות [18] היא מחלה שאין לה מרפא ותרופה. יש המזהים מחלה זו כסרטן העצמות [19].

עיסוק בתורה היא רפואה גם לעצמות [20].

אש של עצמות היא מחלת חום הגורמת לכאבי עצמות [21].

פרטי דינים

עצמות אדם

עצם שנתפרקה מחיבורה בשבת - מותר להחזירה למקומה [22].

עצם שנשברה בשבת, גם אם ברור שאין בכך משום סכנה לכל הגוף - מותר לחובשה בתחבושת זמנית כדי להחזיקה, וכן מותר לקושרה כדי להרים את מקום השבר, וטוב שיעשה קשר עניבה ולא קשר כפול, או שיחבר את התחבושת בסיכת בטחון [23].

מותר לעשות צילום בחשש לשבר בעצמות בשבת, אבל יש לדחות את חבישת הגבס עד למוצאי שבת, אך בתנאי שעל פי הצילום והערכת הרופא לא יוחמר מצבו של החולה כלל עקב השהייה זו [24]; ואם יש צורך דחוף לשים גבס על שבר - יש לעשותו בדרך של שינוי ככל האפשר [25], ועל ידי רופא גוי מותר לעשות תחבושת גבס גם אם אין כל סכנה [26].

שינויים שונים במבנה העצמות, במבנה הגולגולת, ובמבנה הגפיים נידונו על ידי הפוסקים אם הם מהווים סימן מובהק להכרת המת, לצורך היתר עגונות [27].

רובע קב עצמות מן המת, שדרה, גולגולת, רוב מנין עצמות, או רוב בנין עצמות, ועצם מן המת - הם אבי אבות הטומאה [28].

השדרה, הגולגולת, רוב בניינו ורוב מניינו של המת, רובע עצמות מכל מקום, אף על פי שאין בהם לא רוב בנין ולא רוב מנין – כל אלו בכלל המטמאים במגע, במשא ובאוהל; שדרה שחסרה, ואין בה רובע עצמות, גולגולת שחסרה, ואין בה רובע עצמות, ועצם מן המת, אפילו יש בו שיעור כשעורה - כל אלו בכלל המטמאים במגע ובמשא, ואינם מטמאים באוהל [29].

כל אלו המטמאים באוהל - חייבים לציין עליהם, כדי שלא יהיו תקלה לרבים [30].

ארץ העמים מטמאה במגע ובמשא מדרבנן [31], לפי שהגויים מתרשלים בקבורת מתיהם, וקוברים אותם בכל מקום, וגזרו טומאה מפני העצמות שאין נזהרים בהם [32].

בית הפרס, היינו שדה שנחרש בה קבר, ונידוכו עצמות המת, והתפזרו בכל השדה [33], מטמא במגע ובמשא מדרבנן, כי חוששים שמא יש בעפר עצם כשיעור שעורה [34], אבל אינו מטמא באוהל [35].

כהן אינו מטמא לעצם מעצמות אביו, וכן המלקט עצמות אביו - אינו מטמא להן, אף על פי שהשדרה קיימת [36].

עצמות בעלי חיים

עצמות הראויות למאכל בהמה, מותר לטלטלם בשבת, ולהעבירם מעל השולחן [37], ואפילו אם נתפרקו מעל הבשר בשבת [38], ואפילו אם באותה עיר אין בהמות מצויות [39].

שיעור איסור הוצאה של עצם בשבת מרשות לרשות הוא כדי לעשות ממנו תרווד [40].

עצמות עוף הנמצאות בחמין, שאינן מבושלות כל צרכן לפני השבת, ובמשך הלילה מתבשלות עד שיש שאוכלים אותם ומוצצים את מוח העצמות שלהם - יש מי שכתב, שאין כלל דין בישול בעצמות, כי עצמות אינן נחשבות כאוכלים, ולכן אין איסור החזרת הקדירה עם החמין בשבת [41]; ויש מי שכתב, שיש להקפיד שעצמות העוף תהיינה מבושלות כל צרכן וראויות לאכילה, שאם לא כן יש איסור החזרת הקדירה בשבת [42].

שבורה היא אחת משמונה מיני הטריפות העיקריים [43], ובכלל שבורה - נשברו צלעות הבהמה ונעקרו צלעותיה [44].

נשתברו רוב צלעות הבהמה - הרי היא טריפה, והיינו בין שנשברו שש צלעות מצד אחד, ושש מצד שני, או שנשברו אחת צלעות מצד אחד, ואחת מצד שני, ודווקא כשנשברו במחציתן הסמוכה לעמוד השדרה, ודווקא הצלעות הגדולות שיש בהן מוח עצמות [45].

נעקרו רוב צלעותיה; או שנעקרה אפילו צלע אחת יחד עם חצי חולייתה שהצלע תקועה בה; או שנעקרה חוליה אחת מעמוד השדרה, אפילו היתה מן החוליות שלמטה מהכסלים, שאין בהן צלעות - הרי אלו טריפה [46]. ודווקא נעקרו הצלעות, אבל אם היו חסרים מלידה – הרי זו כשרה [47].

בדין צירוף עצמות לביטול איסור - יש אומרים, שעצמות היתר מצטרפות לשיעור היתר, ועצמות איסור מצטרפות לאיסור [48]; יש אומרים, שעצמות ההיתר מצטרפות להיתר, אך עצמות איסור אינן מצטרפות לא לאיסור ולא להיתר [49]; יש אומרים, שאף עצמות האיסור מצטרפות להיתר, אך לא לאיסור [50]; ויש מחלקים בין עצמות איסור רכות, שמצטרפות אף לאיסור, לבין עצמות קשות ויבשות, שמצטרפות רק להיתר [51].

האוכל מהעצמות של בהמה חיה ועוף הטמאים - הרי זה פטור אבל אסור, ואין העצמות מצטרפים עם הבשר לכזית [52]; וכן האוכל מהעצמות של דגים טמאים - הרי זה פטור אבל אסור [53].

אין העצמות בכלל בשר לענין איסור בישול ואכילה עם חלב [54], אבל מדרבנן אסור באכילה [55] ובבישול [56].

מוח העצמות אסור בחלב, כדין שאר בשר [57].

באיסור בשר מן החי אין העצמות מצטרפות להשלים שיעור כזית [58].

השובר עצם בפסח, בין בפסח ראשון ובין בפסח שני - לוקה [59], אחד השובר את העצם בלילי חמישה עשר, או ששבר בו עצם מבעוד יום, או ששבר אחר כמה ימים, ולפיכך שורפים עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו, כדי שלא יבואו בהם לידי תקלה, והיינו דווקא פסח טהור, אבל פסח שבא בטומאה - אינו לוקה [60].

אין חייבים אלא על שבירת עצם שיש עליו כזית בשר, או שיש בו מוח, אבל עצם שאין עליו כזית בשר, או שאין בו מוח - אינו חייב על שבירתו; היה עליו כזית בשר, ושבר את העצם שלא במקום הבשר - חייב, אף על פי שהמקום ששבר פנוי מבשרו [61].

השורף עצמות - אינו חייב משום שבירת עצם [62].

פסח שהוא נא או מבושל, ושבר בו את העצם - לוקה, אפילו נפסל בטומאה ויציאה וכיוצא בהם - יש בו איסור שבירת העצם; במה דברים אמורים, כשהיתה לו שעת הכושר ונפסל, אבל אם לא היתה לו שעת הכושר, כגון שנתפגל או נעשה מחשבת זמן או מחשבת שינוי השם - אין בו משום שבירת עצם [63].

היה גדי קטן ורך, שעצמותיו רכים - לא יאכל אותן, שזה שובר עצם, ואם אכל - לוקה. זה הכלל - כל שנאכל בשור הגדול אחר שיתבשל, הוא שמותר לאכול כנגדו מן הגדי הרך אחר צלייתו [64].

השובר אחר השובר בעצם אחת - לוקה [65].

אין העצמות בכלל אכילת בשר של קרבן פסח [66].

אין העצמות בכלל איסור נותר [67], והאוכל עצמות מקרבן שנעשה פיגול או נותר, או שהיה טמא כשאכל אותם מקרבן כשר - אינו חייב [68].

הנוגע בידיו בעצמות של פיגול או נותר - ידיו טמאות [69].

העצמות, אפילו אם הן רכות, אינן נחשבות כבשר, ולפיכך אינן מטמאות בטומאת נבלה, אפילו אם בישלם הרבה [70]. לעומת זאת מצטרפות העצמות לשיעור הבשר לקבלת טומאה מדין שומר [71].

האוכל עצמות רכות של נבלת עוף טהור - טהור [72].

המוח שבעצמות הרי הוא כבשר לכל דבר - יוצא בו ידי חובתו בפסח, וחייבים עליו משום פיגול ונותר, ומטמא במת ובנבלה ובשרצים [73].

כאשר היו שורפים פרה אדומה היו כותשים את העצמות לאחר השריפה, כדי להכניס אותן עם אפר הפרה [74].

ידעוני [75] זה המניח עצם ידוע [76] בפיו, והוא מדבר מאליו [77].

אחת הצורות של בעל אוב הוא הלוקח גולגולת המת ומקטיר לה ומנחש בה, עד שישמע כאילו קול יוצא מתחת שחיו שפל עד מאד ומשיבו [78].

כלים העשויים מעצם - מקבלים טומאה [79], ואין הבדל אם הם עשויים מעצם חיה או בהמה [80], טהורים או טמאים [81], אדם או שרץ [82], אבל כלים העשויים מעצמות עוף - אינם מקבלים טומאה [83], וכן כלים העשויים מעצמות דגים ומעצמות בעלי חיים החיים בים, חוץ מכלב המים - אינם מקבלים טומאה כלל, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים [84].

מקורות והערות

[1] בראשית מט יד; משלי יז כב; איוב מ יח;
[2] במדבר כד ח; צפניה ג ג;
[3] כגון - עצם היום הזה (ויקרא כג יד; יהושע י כז), כעצם השמים (שמות כד י), עצמי ובשרי (בראשית כט יד). וכן במשנה בכורות ו ט;
[4] דברים ח יז; איוב ל כא;
[5] ישעיה מ כט; שם מז ט;
[6] אהלות א ח;
[7] על פירוט מספר העצמות שנימנו בחז"ל, והתאמתם לידע הרפואי בימינו – ראה התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 234 ואילך; פרויס, עמ' 60 ואילך; אנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ע' אברים (א), עמ' קטו-ז. וראה לעיל ברקע המדעי;
[8] מו"ק כה א; ב"ק לא ב; נידה כז ב-כח א; שם נו א;
[9] רש"י נידה נו א ד"ה שלדו. ולעתים משמש כשם נרדף לנבלה - ב"ק לא ב וברש"י שם. בימינו השלד הוא שם כולל לעצמות הגוף המייצבים את הגוף וקובעים את צורתו;
[10] חולין נח א. אמנם ראה ירושלמי שבת א ג, שכל בריה שאין לה גידין ועצמות איננה חיה יותר מששה חדשים;
[11] פסחים פה א; זבחים צז ב. וראה איוב כא כד. וראה עוד באנציקלופדיה הלכתית-רפואית, מהדורה א, כרך ד, ע' מערכת העצבים, עמ' 205-204;
[12] נידה לא א;
[13] נידה נה א;
[14] ב”ק סט א;
[15] שמות כב ט; ויקרא כא יט; שם כב כב; שמו"א ד יח; יחזקאל ל כא-כב; שם לד ד;
[16] כלים י ב;
[17] נידה כד ב;
[18] משלי יב ד; שם יד ל; חבקוק ג טז;
[19] ראה דעת מקרא משלי יב ד, הע' 8;
[20] תנחומא יתרו ח;
[21] ברכות לב א; גיטין ע א;
[22] ערוה"ש או"ח שכח מ; שמירת שבת כהלכתה לג יז. וראה דעת תורה סי' שכח סע' מז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"י סק"י;
[23] שמירת שבת כהלכתה לג יח;
[24] שמירת שבת כהלכתה לה ה;
[25] ראה שמירת שבת כהלכתה, פט"ז הע' לז-לח;
[26] שם לח ו;
[27] ראה אוצה"פ סי' יז סקקצ"ט, לוח הסימנים אות' ו-כג; פו-פח; קטז-קכ; קכב-קלב;
[28] נזיר נב א-ב; רמב"ם טומאת מת ב ח-י. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, ע' גלגלת, עמ' סא-סג, בדיני טומאה הנוגעים לגולגולת;
[29] אהלות ב א-ג; ברכות מא א; רמב"ם טומאת מת ג א-ב;
[30] מו"ק ה ב; רמב"ם טומאת מת ח ט;
[31] אהלות ב ג; שבת יד ב; רמב"ם טומאת מת ב טז;
[32] רמב"ם פיהמ"ש אהלות שם, ורמב"ם טומאת מת שם. וראה בגדר המושג הזה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ב, ע' ארץ העמים, עמ' קצו ואילך;
[33] רמב"ם טומאת מת י א;
[34] ר"ש, רא"ש ורע"ב אהלות יח ב;
[35] אהלות ב ג; פסחים צב א; רמב"ם טומאת מת ב טז; שם ג ב;
[36] רמב"ם אבל ב יד, על פי נזיר מג ב. וראה בנו"כ הרמב"ם שם;
[37] שבת קמג א; רמב"ם שבת כו טז; טושו"ע או"ח שח כז;
[38] מ"ב שם סקק"י;
[39] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' שמירת שבת כהלכתה פי"ב הע' צא;
[40] שבת פא א; רמב"ם שבת יח יב;
[41] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' עו-עז;
[42] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה פ"א סי"ח אות ד. וראה בשו"ת אגרות משה שם, מו"מ עם הגרש"ז אויערבאך בנידון;
[43] חולין מג א; טושו"ע יו"ד כט א;
[44] ש"ך שם סק"ט;
[45] חולין נב א-ב; רמב"ם שחיטה י א-ב; טושו"ע יו"ד נד א-ב;
[46] חולין שם; רמב"ם שם; טושו"ע שם ג-ד;
[47] רמ"א שם ג;
[48] תורת הבית הארוך בית ד שער א; רא"ש חולין פ"ח סי' ל, ור"ש תרומות ה ט, דעה א; טור יו"ד סי' צט, בשם י"א;
[49] או"ז ע"ז פ"ה סי' רעז; רמ"א יו"ד צט א, בשם יש מחמירים;
[50] רא"ש חולין שם ור"ש תרומות שם; טושו"ע יו"ד צט א; רמ"א שם, במקום הפסד;
[51] רא"ה בבדק הבית בית ד שער א; ש"ך שם סק"א;
[52] חולין קיז ב; רמב"ם מאכלות אסורות ד יח;
[53] תו"כ ויקרא יא יא. וראה רמב"ם שם, שהביא דין זה בעצמות בהמה, חיה ועוף, ולא הזכיר עצמות דגים;
[54] חולין קיד א; רמב"ם מאכלות אסורות ט ו; טושו"ע יו"ד פז ו;
[55] ש"ך שם סקכ"ב; פרי תואר שם סקט"ו;
[56] באה"ט שם סקי"ט; חכמת אדם מ ו;
[57] פרמ"ג יו"ד סי' פז בשפ"ד סקכ"ב; דרכ"ת שם סקק"א;
[58] ב"ח יו"ד סי' סב;
[59] שמות יב מו; במדבר ט יב;
[60] פסחים פד א-ב; ירושלמי פסחים ז ב; רמב"ם קרבן פסח י א-ב;
[61] פסחים שם; רמב"ם שם ג;
[62] פסחים שם; רמב"ם שם ה;
[63] פסחים שם; רמב"ם שם ה. וראה בהשגת הראב"ד שם;
[64] פסחים שם; רמב"ם שם ט;
[65] ירושלמי פסחים ז יג; רמב"ם שם ד. וראה עוד בדיני שבירת עצם בקרבן פסח במנ"ח מ' טז;
[66] מכילתא שמות יב ח;
[67] תו"כ ויקרא ז יז;
[68] זבחים לה א;
[69] פסחים פג א; חולין קכה א; רמב"ם אבות הטומאות ח ד;
[70] חולין עז ב; רמב"ם אבות הטומאות א ז;
[71] משנה עוקצין ב ב;
[72] ביצה ז א; רמב"ם אבות הטומאות ג י. וראה בכס"מ שם. וראה עוד רש"י ומאירי ביצה שם; משל"מ מאכלות אסורות ח ו;
[73] רמב"ם טומאת מת ב ה; שם ג י. וראה פסחים פד ב; חולין קכה א;
[74] משנה פרה ג יא;
[75] דברים יח יא;
[76] לפי רש"י ידוע הוא שם חיה, ולפי הרמב"ם ידוע הוא עוף;
[77] סנהדרין סה ב; רמב"ם ע"ז ו ב;
[78] סנהדרין סח ב; רמב"ם ע"ז ו א. וראה בלח"מ שם;
[79] ספרי במדבר יט יד; רמב"ם הקדמה לסדר טהרות; רמב"ם כלים א א;
[80] חולין כה ב; רמב"ם כלים א ב;
[81] שבת כח א;
[82] ר"ש, רא"ש ורע"ב כלים יז יד;
[83] ספרי, חולין ורמב"ם שם;
[84] משנה כלים יז יג; רמב"ם טומאת מת ו א.

* # *