פרופ'
משה הלוי ספירו
דיני
ייחוד בטיפול פסיכותרפויטי
ראשי
פרקים
א.
הקדמה
ב. צדדי
היתר
ג. אופי
הטיפול הפסיכותרפויטי
ד.
מנגנון העידון (סובלימציה) ותקדימי היתר
ה.
הסתייגות מהקלות בטיפול פסיכותרפויטי
1.
סיכום
א.
הקדמה
דיני
ייחוד מורכבים הם, ומסויגים בהרבה הגדרות המביעות לא רק את חומרת הדין אלא גם
חומרתם של דחפים נפשיים המתרוצצים בלבו של אדם על יחסיו הבין-אישיים. המקרים
החברתיים והמקצועיים שבהם עולים חששות של איסור ייחוד, כוללים איסורים ברמות
שונות, מהם דרבנן ומהם דאורייתא, ומאות הלכות מעשיות בנות-זמננו שדנו בהן הפוסקים,
נלקטו בספרים רבים 1 .
ענף
מיוחד של דיני ייחוד שייך לתחום של בדיקות וטיפולים רפואיים. האם ניתן להקיש מן
הפסיקה הדנה על איסור ייחוד במערכת הרפואית הכללית להלכות ייחוד הנוגעות לטיפול
בשיחות פסיכותרפויטיות (פסיכיאטריות, פסיכולוגיות או עבודה סוציאלית) שצריכות
להתנהל בסודיות מוחלטת ובפרטיות מקסימלית ?
ב. צדדי
היתר
סקירת
הספרות ההלכתית-רפואית מראה שהצדדים להיתר בסוגיית ייחוד שייכים לאחת משתי קבוצות:
א)
תנאים פיזיים או סביבתיים מסויימים. לדוגמה: דלת פתוחה או סגורה ;
ייחוד
במקום מאוכלס וכדומה.
ב)
הערכות הלכתיות על פיהן ניתן להניח כי יחסים מקצועיים בין מטפל ומטופלת מנותקים
באופיים, במידה רבה, ממצבי חשש הקשורים לאיסור "ייחוד", עקב סיבות
המהוות משקל נגדי לדחפים של המטפל.
למעשה,
קיימים שלושה נתונים המהווים מעין משקל-נגדי לדחפים של המטפל המקצועי, בנסיבות של
ייחוד, אשר עומדים מעבר לפיקוח עצמי סוביקטיבי מודע של המטפל:
א)
"לא מרעי לחזקתייהו", כלומר, אם תיוודע "עובדא בישא" יתרחקו
הבריות ממנו ויסבול מנידוי מקצועי 2 ;
ב) מירתת [=מפחד ] עונש ערכאותי 3 ;
ג) היותו, בזמן הטיפול, "טריד
בעבידתיה". כלומר, טרוד בעבודתו המקצועית המונעת התעניינות אסורה במטופלת 4 .
העקרון של "טריד בעבידתיה" מקורו במסכת
עבודה זרה (כ :), שם נפסק שלמרות האיסור הכללי להסתכל בבהמה חיה ועוף בזמן
שמזדקקין זה לזה, מותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת, מפני שטרדת עיסוקם
במלאכתם מונעת הרהורים אסורים 5 .
ג.
אופי הטיפול הפסיכותרפויטי
אף
שלכאורה, כל אחת משלוש הסיבות כשלעצמה מהווה סניף להתיר ייחוד, במיוחד אם מדובר
ב"ייחוד דרבנן", מתברר שבטיפול פסיכולוגי יש בעיות מיוחדות הנובעות
מאופי הטיפול. למרות ההתרשמות הכללית שרוב המטפלים מחזיקים מעמד נגד הסכנה הנפשית
הקשורה לעבודה מיוחדת זו, מוכיחים דיווחים אמפיריים שלא חסרים במקצוע מקרים של
כשלון, עד כדי מגע מיני בין מטפלים ומטופליהם 6 . הבעיה אינה נפוצה, אבל אפילו עדות
לעשרות מקרים מעוררת דאגה. מכאן הוכחה נוספת שהפגישה הפסיכותרפויטית מהווה מצב
רגיש למדי, על אף מיומנותו וכישוריו של המומחה לטפל בתופעות האמוציונאליות הקורות
בטיפול.
ידוע שאופי השיחות הפסיכותרפיות עשוי להיות
אינטנסיבי מאד. מתפקידי הפסיכותרפיה להביא את המטופל לידי "נסיגה הסתגלותית
(אדפטיבית) תרפויטית", שדרכה הוא יכול לחוות ולשחזר שלבים התפתחותיים מוקדמים,
כמו גם גרסאות ומהדורות ראשוניות של הרגשות מיניות, תוקפניות ואחרות. על ידי נסיגה
זו יכול המטופל ליצור קשר רגשי חיוני עם פרשיות מודחקות או סתומות בחייו. בעקבות
אותה נסיגה, מפתחים המטופלים בדרך כלל מצב רגשי קוגניטיבי הנקרא "העברה"
(transference). לפעמים
גורם המטופל להתפתחות תגובה רגשית מקבילה של המטפל הנקראת "העברת-נגד" (countertransference). שגם
היא מעוררת (במטפל) זרמים רגשיים עמוקים.
מקובל להניח שאופיה של תופעת
"העברת-הנגד" אצל מטפלים מנוסים נובעת, ברוב המקרים, לא מבעיות אישיות
של המטפל, אלא מעצם קליטתו האמפטית את השלכותיו של המטופל, ולטיב הדהדן בו. מכאן
בונה המטפל עבור עצמו מבנה דמיוני פנימי שהוא אנלוגי לעולמו של מטופל.
לפי הדגם הפסיכואנליטי סבורים החוקרים שהמטופל
חווה את ההתערבות הטיפולית במצב של הרגשת חפיפה בין הקשר הנוכחי עם המטפל הממשי,
ובין הדמיונות והפנטזיות מעברו, שדרכן הוא נוטה לתפוס את מצבו ואת יחסיו הנוכחיים.
חשיבות נקודה זו היא שהטיפול הפסיכותרפויטי בעצמו
מעורר במטופל רגשות אשר המטפל חייב, מצד אחד, לקבלם כפי שהם וכשייכים לעולם הפנימי
של המטופל, וחייב, מצד שני, לדחותם אם המטופל מאמין (בלי ביקורת) שהם מכוונים
למטפל הממשי במקום לאחת הדמויות הפנטזיוניות או האובייקטים הראשוניים השייכים
לעולמו הפנימי של המטופל 7 .
חלק הארי של עבודת המטפל הפסיכותרפויטי הוא לעזור
לפציינט לכוון את הרגשותיו ולגלות את הקונפליקטים הנכללים בתוך אותם רגשות ואת
האובייקטים האמיתיים שלהם, ולהביא את המטופל בהדרגה להכרה שהמטפל הנוכחי איננו
מגיב כפי שהגיבו השחקנים באירועים המקוריים.
במילים אחרות, המטפל יכול, במידה משמעותית, להתרחק
מהעוצמות הטבעיות של הרגשות המטופל ומהרגשותיו הנגדיות, עקב תפיסת המטפל את עצמו
כדמות מעבר (image transitional), כבית
קיבול המכיל, זמנית, את רגשות המטופל על מנת לנתחם, אך אינו מפנים אותם בצורה
הדדית יום יומית.
ד. מנגנון העידון (סובלימציה) ותקדימי היתר
לאור האמור, ראוי היה, לכאורה, להתייחס
לפסיכותרפיה כמקרה נוסף שבו המטפל "טרוד בעבודתו", וש"מרכיב
האיסור" הנמצא ברגשות העולים במהלך הטיפול (בעקבות תהליכי "העברה"
וכדומה), יהיה מבוטל מתוך טרדתו של המטפל בעבודה הקלינית. יתרה מזו, הרובד המיני
או האירוטי, למרות משמעותו והתפתחותו ביחסים בין-אישיים רגילים, מתחלף (על ידי
עמדתו המקצועית של המטפל) ביישות אובייקטיבית 8 .
שלשה תקדימים התומכים, לכאורה, בגישה זו נמצאים
בתלמוד:
1 ) "רב גידל הוה רגיל דהוה קאזיל ויתיב
אשערי טבילה. אמר להו: הכי טבילו והכי טבילו.
אמרו ליה רבנן: לא קא מסתפי מר מיצר הרע?
אמר להו: דמיין באפאי כי קאקי חיורי [אווזין לבנים - רש"י]" 9 .
2)
"רבי יוחנן [אדם יפה תואר - רש"י] הוה רגיל דהוי קא אזיל ויתיב בשערי טבילה .
אמר :
כי סלקן בנות ישראל מטבילה ליסתכלן בי, דליהוי להו זרעא דשפירי כוותי .
אמרו
ליה רבנן : לא קא מסתפי מר מעינא בישא ?
אמר
להו : אנא מזרעא דיוסף קא אתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא." וכו' 9
המפרשים מסבירים שרב גידל "כבר נאבד
ממנו חמדת נשים" 10 , ושרבי יוחנן, כנראה לא ראה את הנשים עקב גבות
עיניו הארוכות שכיסו את עיניו 11 .
מאידך, יתכן שההסבר להתנהגות רב גידל ורבי
יוחנן טמון בכך שהמרכיב המיני עבר עידון (sublimation)
קיצוני, עקב גיוס מלא של הרצון למשימה מוסרית אובייקטיבית 12 .
התקדים השלישי מענין במיוחד מפני שהוא מצביע
על פעולה אקטיבית לעומת שני התקדימים הפסיביים הראשונים. תנאים ואמוראים (כגון רבי
יהודה בר אילעאי, רבי זירא ורב אחא) נהגו לשמח חתן וכלה באופן מיוחד:
3) "רב אחא מרכיב לה [לכלה] אכתפיה
ומרקד.
אמרו ליה רבנן: אנן מהו למעבד הכי?
אמר להו : אי דמיא עלייכו ככשורא [כקורה בעלמא
שאין מהרהרין עליה - רש"י] לחיי. ואי לא - לא" 13 .
דומני,
שגם כאן המעשה ניתן להבנה ע"פ תיאוריית תהליך העידון, המאפשר תיעול דחפים
להתייחסות אובייקטיבית מוסרית.
ה.
הסתייגות מהקלות בטיפול פסיכותרפויטי
ברם,
כנגד הנימוקים להתיר את עצם היחוד, יש לכל הפחות שלושה נימוקים להסתייגות :
א)
מיד לאחר דבריו של רב אחא פוסקת הגמרא 13 (בניגוד לדעתו של ר' שמואל בר נחמני בשם רב
יונתן) לאסור הסתכלות בפני הכלה, גם אם הכוונה בכך היא כדי לחבבה על בעלה 14 . הרי שלא רק הנגיעה אסורה, אלא אפילו הסתכלות
בלבד !
אמנם נראה שאין כאן שלילת אפשרות של תהליכי עידון.
יש כאן התנגדות להישענות על תהליכים אלו במקום סכנה, או הערכה שאין להתיר באופן
כללי עקב ההנחה שלא כל אדם מספיק להשלים את תהליכי העידון.
ב) קיים, לכאורה, תקדים בעל משמעות הפוכה לתקדים
של "טרוד בעבודתו" : הלכה היא ש"תינוק בן שלושים יום נקבר רק
ע"י אשה אחת ושני אנשים" 15 , וזאת על אף "דטרידי בהולכת התינוק
וקבורתו". הטעם : יצרו של אדם עלול לתוקפו אפילו בנסיבות האומללות האלו.
ג) הגרש"ז אויערבך סובר (הובא בספר נשמת
אברהם) שהמושג של "טרידי" לענין ייחוד, המובא ע"י הרדב"ז
בתשובתו 2 , בא רק כדי למעט את רמת
הפריצות בנידון התם, אבל אין בו די להתיר ייחוד 16 .
ברור
גם שבמקור של "טרידי בעבידתייהו" 5 מדובר בהסתכלות בהתנהגות של בהמות, וכל
דחף לפריצות בכגון-דא יהיה קשור לנטייה סוטה וחריגה, מסוג שמודחק למדי בלבו של
אדם, ולפיכך סביר כי טרדתו כבר מספיקה לדחות כל נטייה לפריצות, מה שאין כן לגבי
נטיות הקשורות בסיטואציה בין-אישית.
ד) יתכן ויש לדמות היחסים בין המטפל והמטופלת לדין
של "גייסא ביה" 17 (לבו גס באשה עקב הכרות עמוקה), הרי
שייחוד מעין זה לעולם אסור.
ובספר דבר הלכה מבואר : "ואם היה גס בה
וכו' או שיש להם איזה הכרה ע"י עניני מסחר וכיוצא, אסורים להתייחד אפילו
בכה"ג כשבעלה בעיר" 18 , וכפי שמבואר מדברי הרמב"ם 19 .
קשה להניח שהיכולת האינטלקטואלית ואפילו כשרונות
מעולים להפעלת עידון הינם חזקים מספיק לסמוך עליהם. לכן, במקרה דנן מוטב, אפוא,
לאמץ עמדה של "אל תאמין בעצמך", במיוחד לאור הדיווחים על כשלונות אישיים
בתחום זה 6 .
ו.
סיכום
מתברר
שאין להקל בסיטואציה הפסיכותרפויטית. נראה כי דרך ההידברות הטיפולית אינה
אובייקטיבית ואינה מוגבלת בחבלי המלאכה הטכנית, עד כדי שאפשר יהיה לתארה כאילו לא
שייך לגביה איסור ייחוד. יש לזכור גם שלרוב הפוסקים איסור ייחוד הוא איסור עצמאי,
ללא קשר לנוכחות או אי-נוכחות של דחף או רצון מיני 20
. אפילו לשיטת הרמב"ם והשו"ע, שאיסור ייחוד איננו קיים למעשה במקרה שיש
להניח שלא קיים ענין של חשש פריצות (כמו זקן או גוסס או, אולי, כשטרוד במלאכתו),
קשה לתאר את הנסיבות שלנו בצורה סטרילית כזאת.
ברור,
אם כן, שכדי לקבוע כללי הלכה מעשיים למפגש הפסיכותרפויטי, יש להיצמד לאותם הכללים
המובאים בספרות ההלכתית-רפואית ללא הקלות נוספות 21
.
יש
להדגיש שרוב הפסיכותרפויטים אינם מוכנים להעסיק מזכירה, ובודאי שאינם מוכנים למנוע
את איסור הייחוד ע"י מילוי חדר ההמתנה בחולים נוספים, עקב החשש לפגיעה
בסודיות ובהרגשת הפרטיות של הפונים אליהם.
התנאים
שאכן אפשר ליישמם במסגרת הטיפולית, במקרים של ייחוד דרבנן, הן דלהלן :
1)
מספר מטפלים עובדים בקבוצה של משרדים סמוכים, בשעות קבועות, כך שתמיד יהיו לכל
הפחות שני מטפלים באזור ;
2)
במקרה של משרד טיפולי בודד, יש לסגור בלי לנעול את דלת המשרד, כשהבעל או אשת
המטפל(ת) נמצאים בעיר 22 .
אבל,
היות ויש לתאר את הנדון כ"גס ביה", יש להוסיף :
3)
להפקיד מפתחות ביד בעל או אשת המטפל(ת), עורך-דין או עמית למקצוע. סעיף שלישי זה
חיוני ביותר במקרה של מטופלת (או מטפלת) פנויה (רווקה, גרושה או אלמנה), שהרי
בפנויה לא מצאנו שחז"ל התירו משום "אימת אביה" 23
.
אם ניתן
לקיים את הקליניקה במקום המוגדר כ"שטח ציבורי" פתוח לרבים או "מפתח
ביד אשתו" - יש דעות המתירות אף נעילת הדלת 24
.
(מקור:
אסיא מז-מח (יב, ג-ד), כסלו תש"ן, עמ' 39-32)