הרב
מנחם סליי
הפרישה
מעבודה כחובת גיל במקורות היהדות*
- בן
בג בג אומר: הפוך בה והפוך
בה, דכולה בה;
ובה
תחזי ; וסיב ובלה בה, ומנה לא תזוע, שאין לך מדה טובה הימנה [= "הפוך בתורה
והפוך בה, שהכל נמצא בתורה, ובה תראה האמת: התעסק בה עד
עת זקנה ובלות, וממנה לא תזוע. שאין לך מדה טובה הימנה"] (אבות פ"ה
מכ"ב)
-
דברי בטלה מיגעין את האדם.
(קהלת
רבה א')
-
אין אדם מת אלא מתוך הבטלה.
(אבות
דרבי נתן י"א)
א.
מבוא
נושא
הפרישה מעבודה כחובת גיל מעסיק רבות את העולם המערבי בשנים האחרונות. למרות שזכות
הפרישה מעבודה בהגיע העובד לגיל ההזדקנות והעייפות היתה בבחינת מטרה נכספת בעיני
ארגוני הפועלים עשרות בשנים, ועבור זכות זו לחמו קשות, היום, עקב ההתקדמות ברפואה
ובהארכת תקופת החיים הפוריים של העובד, נהפכת לעתים זכות זו למקור רעה בעיניו של
הפורש מעבודתו. אדם שהתמסר שנים רבות לעבודה, ליצירה ולתרומה לחברה בדרכו, נזרק
פתאום החוצה ממקום עבודתו ; מרוחק הוא מחברת החברים לעבודה - חסר מעש הוא יושב לו
מול מסך טלויזיה המלא כל ריקן, ומחפש לו עילה לחיות,
דרך לתרום, מוצא לדחף היצירה הטמון בו. אדם כזה מגיע בזמן קצר למחלות נפש, עצבון ומרה שחורה, חוסר רצון לחיות ו"למרבה הפלא" -
גם להתקף לב. הניתוק והריחוק - אלו הם בעוכרינו. אדם עלוב זה (ובמיוחד כבן לתרבות
המערבית של היום, הדוגלת בניכור מערכי העבר, ההורסת את תא המשפחה המצומצם והמורחב)
- הוא משולל מערכת ערכים איתנה, והוא מתדרדר והולך . הדוגמאות בספרות המקצועית
ובתוך החיים עצמם ידועות, ולמפורסמות לא צריכים ראיה.
מה
אומרת ההלכה בנושא זה ? מה עמדת היהדות בספרי המחשבה והמדרש בנדון? מהו נסיונו של עם עולם בשאלה זו ? נדמה שדווקא כאן ערכי המוסר ונסיון החיים של עם הנצח יש להם מה לומר לאנושות.
הבה
נעיין בסוגייא זו.
ב.
חיוב פרישת הלויים מעבודתם בגיל 50.
פרישה
מעבודה כחובת גיל נזכרת מפורשות בתורה שבכתב, בהקשר לשני ענינים - שירות הלוי
באוהל מועד, ושירות הצבאי של בני ישראל במדבר סיני ("כל יוצא צבא
בישראל"). נעיין בשני הנושאים הללו כדי לבחון אם מתוך האמור בהם יוצאת הלכה
לדורות של פרישה כפויה עקב הגעה לגיל מסויים, אחיד לכל
ציבור-עובדים המאיישים משרה מסויימת. לאחר מכן, נעיין
בסוגיית סילוק דיין שהזדקן מתוך שורות הסנהדרין, מתוך סוגיית הגמרא.
כתוב
בספר במדבר, בפרשת בהעלותך1 : "וידבר ה' אל משה לאמר. זאת אשר ללויים, מבן חמש ועשרים שנה ומעלה2
יבוא לצבא צבא בעבודת אהל מועד. ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבד עוד,
ושרת את (עם) אחיו באוהל מועד לשמור משמרת, ועבודה לא יעבוד, ככה תעשה ללויים במשמרותם". אם כן, מכאן מקור מובהק לפרישה מעבודה כחובת
גיל, וכלשון הגמרא3 -
"לוים במומין כשרים,
בשנים פסולים", ו"השנים פוסלות בהם". אמנם הגמרא כבר הגבילה את
תחולת הגבלה זו לתקופת קיום אוהל מועד בנידודי המדבר
בלבד : "במה דברים אמורים,
באוהל מועד שבמדבר, אבל בשילה ובבית עולמים (ירושלים ; רש"י) אין נפסלין אלא בקול". היות ותפקידם של הלוים
היה לשיר במקהלה על הדוכן שבבית המקדש, הפסול העיקרי והיחידי שלהם היה כרוך באבדן
נועם הקול, ולא בזקנה. דבר זה נלמד מספר דברי הימים, מהמסופר על חנוכת בית מקדשו
של שלמה המלך: "ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים ("אפילו זקנים במשמע"
; רש"י), להשמיע קול אחד" ("שצריכין
לבשם את קולם שיהא נראה כקול אחד"; רש"י)4 . אם כן להלכה הקבועה לדורות הפסול נעוץ
בכושר לתפקיד, קרי נועם הקול, ולא בגיל. ואפילו בתנאי המדבר, אין הלוי יוצא מעבודת
המקדש, אלא חוזר לתפקידים אחרים, וכדברי הרמב"ם5 : "זה אינו אלא הזמן שהיו נושאים
המקדש ממקום למקום, ואינו מצוה נוהגת לדורות. אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין אלא בקול, שיתקלקל קולו מרוב זקנה יפסל לעבודתו במקדש.
ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה, אבל יהיה מן השוערים".
לאור קביעה זו, אין פלא שהרמב"ם לא מנה מצות
"ולא יעבוד עוד" שבפרשת בהעלותך כאחת מתרי"ג המצוות שבתורה - הרי
שאין היא לדורות. הרקע לדבר : בהקדמת הרמב"ם לספר המצוות שלו, הוא מונה
"י"ד שורשים" שהם קני-מידה לקבוע מצוה כאחת ממצוות התרי"ג
(613) של תורת משה. בשורש השלישי שלו אנו למדים : " שאין ראוי למנות מצות
שאין נוהגות לדורות. דע כי אמרם (מכות כ"ג ע"ב) תרי"ג מצות נאמרו לו
משה בסיני, מורה (מלמד) על היות זה המספר מהמצוות הנוהגות לדורות, כי מצוות שאין
נוהגות לדורות, אין קשר להן בסיני... לפי שעיקר התורה היה בסיני".
קדם לרמב"ם במנין
המצוות, מחבר ספר הלכות גדולות שחי בתקופת הגאונים6 , ברשימת התרי"ג המהווה פתיחה ומבוא
לספרו, ושם, למרבה הפלא, מופיע איסור הלאו ד"לא
יעבוד עוד" כ"לוי לא יעבוד עוד"7 . על קביעה זו יצא קצפו של הרמב"ם
ובמפורש הוא חולק על דעת הבה"ג (=בעל הלכות
גדולות) במצוה זו ועל מצוות מעין אלו, "שלא היו נוהגות כי אם במדבר"8 .
דרכו של הרמב"ן להגן על הבה"ג
מטענותיו של הרמב"ם, ובהגהותיו לספר המצוות כאן9 הוא מעלה את הטיעון הבא, ומתוך דבריו
נלמד גם על הגדרת איסור לא תעשה זה של "לא יעבוד עוד". לדעתו, הבה"ג סבור שאכן לאו זה "היא מצוה נוהגת בכל
הדורות, כל זמן שיצטרכו הלויים לשאת משא בכתף". ואף שהרמב"ם הסתייע
מדברי הגמרא בחולין הנ"ל, שבתקופת משכן שילה ובבית המקדש בירושלים איסור זה
לא שרר, טוען הרמב"ן שבין תקופה לתקופה האיסור כן חל. וכלל גדול בידינו , אם
בגלל סיבה מיוחדת של העדר תנאים מסוימים מצוה איננה ישימה בתקופה כל שהיא - ארוכה
שתהיה - עדיין נחשבת המצוה הזאת מצוה לדורות, ונמנית היא בתוך חשבון התרי"ג,
שהרי רוב המצוות הקשורות בבית המקדש אינן נתנות לביצוע
כיום, בהיעדר המקדש בעוה"ר, ועדיין גם לדעת
הרמב"ם הן נחשבות מצוות לדורות (למרות ההפסקה של כ-2000 שנה, אין זו אלא תקופה
ארעית חולפת).
ממשיך הרמב"ן ומסביר את תחולת האיסור בשעת
המסעות במדבר: "כי בהיותם במדבר, מפני תדירות משא לא היו מביאין
הלוי הזקן לשיר ולשאר עבודות, כדי שלא יבוא לידי לישא בארון, ולא היה נכנס אלא
לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון (טעינת העגלות), שאינם עבודת פנים, אבל משנכנסו
לארץ לא נפסלו אלא ממשא הארון בעת שנסעו ממקום למקום".
נסביר את דבריו. במערכת העבודה בבית המקדש,
הכוהנים היו ממונים על הקרבת הקרבנות ושאר העבודות הקשורות בזה, ואילו תפקיד
הלויים היה לסייע בידי הכוהנים, לשיר במקהלה על הדוכן בשעת הקרבת קרבנות ציבור
הבאים בתורת חובה, ולשמור את המקדש לבל יקרב זר או טמא10 . ידוע שהמשכן בו שרתה השכינה בתוך בני
ישראל בנדודיהם ארבעים שנה במדבר סיני היה בבחינת מקדש מתפרק ומיטלטל. במדבר,
בנוסף על תפקידים אלו, על הלויים היה לטלטל את המקדש המפורק וכליו ממקום למקום,
מתחנה לתחנה. אמנם הכוהנים הם אשר עשו את הפירוק וההורדה אף כיסו את כלי הקודש
ב"בגדי תכלת", כי אסור היה ללוי לנגוע בחפצי קודש אלו, ואף לראותם11 .
אם כן, אומר הרמב"ן, במדבר, בתנאי הטלטול
והמשא בכתף הקשים, מובן למה התורה אסרה על הלוי להמשיך לעבוד, כי התפקיד המרכזי
היה הנשיאה בכתף, ולוי זקן אינו כשיר לו11* .
ומה לגבי איסור השירה ? כמין גזירה וסייג יש כאן.
לו התירה התורה שירות הלוי בעבודת הפנים - כגון השירה - אזי יש לחשוש שמא ישתתף
אותו הלוי גם במשא. ברם, עבודה בחוץ, כגון הגפת השערים (= שמירה) מותרת בלוי זקן
גם במדבר. כאמור, המצב לדורות השתנה, ובתנאי מקדש נייח (לא נייד) - כגון בתקופת
שילה וכל שכן בבית העולמים אשר בירושלים, אין מגבלה כזאת חלה כלל. כך דעתו של
הרמב"ם. ואילו לפי הבה"ג (ע"פ הסברו של
הרמב"ן), אם יבוא מצב בו יצטרכו לשאת את כלי המקדש בכתף, אולי כגון זו שלפני
ביאת הגואל12 , הגבלה זו של גיל חמישים תחול, מכאן הרי
שזו מצוה לדורות, אבל רק במצב של נשיאת הארון.
ועוד מחלוקת ישנה כאן, שכן לדעת רש"י בפירושו
לתורה שם, חוזר הלוי בגיל חמישים לשיר, שלא כדעת הרמב"ן הנ"ל. ועוד סבור
רש"י, שמכאן ואילך על הלוי בן חמישים לשמש כמייעץ לאחיו, עקב נסיונו הרב בעבודה13 .
לסכם, גיל החמישים כקביעה לפרישה מעבודה, נקבע רק
עבור הלויים בתנאי הניידות ונשיאה בכתף שבמדבר ( - ואולי לדורות אם יחזור המצב של
נשיאה בכתף), ובגיל זה חוזר הלוי לעבודות קלות יותר - טעינת העגלות, או אף לשיר (לדעת
רש"י, ואילו לדעת הרמב"ן אין לו לעבוד עבודת פנים כלל, שמא יבוא גם
לעבוד בנשיאה בכתף האסורה עליו), ואף לתפקיד ייעוץ (רש"י). אם כן, מכאן מקור
לפרישה מעבודה כחובת גיל, וזה בעצם המקור הקדום ביותר14 , אבל אין פרישה זו קשורה בתנאי העבודה
הרגילה של הלוי, אלא במצב חריג, כמעט חד-פעמי במדבר, וגם שם המדובר לא בפרישה
טוטלית מעבודה, אלא בהעברה לתפקיד אחר, קל יותר מבחינה פיזית, אבל לא פחות חשוב14* . ועוד, בגיל זה, משמש הלוי המנוסה כיועץ, שכן
"ושרת את אחיו הלויים" מתפרש ע"י רש"י כבעל עצה להם. לומר,
אין הפסול מעבודה פיזית קשה מוציא את הלוי מלשמש בתפקידים קלים יותר מבחינה פיזית,
אבל חשובים ואחראים אולי יותר מבחינה שכלית (ייעוץ) או רוחנית (שירה, לדעת
רש"י).
יצויין,
שממקור זה לא ניתן ללמוד על תשלום או תמיכה, כגון הפנסיה של ימינו, שכן במדבר הלוי
לא קיבל שום תמיכה - מעשר תבואה הריהו מצוה ממצוות התלויות בארץ ישראל, ואילו
במדבר התפרנסו כולם מלחם שמים הוא המן.
ג. השיחרור מחובת
השירות הצבאי.
ממקור אחר המופיע אצל מפרשי המקרא, יוצא שוב עקרון
של פרישה מתפקיד כחובת גיל, והכוונה לשירות בצבא המלחמה של בני ישראל במדבר. בפסוק
מבואר רק גיל התחלתי של השירות, "מבן עשרים שנה ומעלה"15 , ואילו סוף תקופת השירות הצבאי לא מבואר
מתוך הכתוב. אולם, היות והציווי למנות את עם ישראל הזכרים במדבר נאמר בפירוש
"כל יוצא צבא בישראל"16 , ניתן לבדוק את סוף תקופת-הגיל שבמנין זה. איתא במסכת בבא בתרא17 :
"אמר רב אחא בר יעקב, לא נגזרה גזירה (למות במדבר, ולא להיכנס לארץ ישראל),
לא על פחות מבן עשרים ולא על יותר מבן ששים". מהיכן למדנו גיל הששים? מערכין18 .
בנדרי הערכים דובר באדם הנודר את הערך הממוני של פלוני או של עצמו לטובת בית
המקדש, וסכומים סטנדרטיים נקבעו בפסוק בהתאם לגיל. והנה תקופת הגיל החשובה בערכין
הרי היא מבן עשרים ועד בן ששים. אם כן, אחרי שהכתוב אומר "ויהי כאשר תמו כל
אנשי המלחמה למות מקרב העם"19 , הרי שתקופת הגיל היא מבן עשרים ועד גיל
ששים. וכן נמצא בפירוש במדרש במדבר רבה20 , וכן הוא במפרשי המקרא21 . אולם לא מצאנו מגבלות אלו בספרי ההלכה
לדורות, כגון בספר היד החזקה של הרמב"ם22 . הסבר לזה נמצא בדברי הנצי"ב בפירושו לספר במדבר23 . מספר יוצאי הצבא בישראל, שש מאות אלף
ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים, וגיל השירות מבן עשרים ועד ששים, היו בבחינת
דרישה חד-פעמית להשראת השכינה בקרב הולכי המדבר, ולכן המספר הזה - ששים רבוא - תמיד נשאר קבוע במניני
המדבר, כמין חיל מצב קבוע במספר חייליו, או, אם תרצו, מעין "מנין"
להשראת השכינה בעת תפילה בציבור, כך, שאין הדרישות הללו לדורות. וכנראה גיל הגיוס
אמור להקבע בכל פעם ע"י המוסמכים לכך24 . אם
כן, לדעתו של הנצי"ב, קביעת הגיל הזו היתה רק לשעה
לצורך השראת השכינה, ואמנם משקפת עובדת גיל מסויימת,
אבל מכאן ועד פרישה כפוייה מעבודה רחוקה הדרך.
ד. פרישת חכם מן הסנהדרין.
נעיין בסוגיית פרישת חכם משורות חכמי הסנהדרין עקב
הזדקנות. והנה במסכת סנהדרין25 למדנו : "אין מושיבין
בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים. רבי יהודה מוסיף אף אכזרי". הראשונים
הסבירו שהטעם לפסול זה נובע מחוסר רחמנות הדרושה כתנאי לדון בדיני נפשות (על דיני
ממונות ראה להלן). רש"י אומר: "ששכח כבר צער גידול בנים ואינו
רחמני". בשיטה זו עומד גם הרשב"א : "סיבת הזיקנה
- האכזריות"26 . ר' מאיר הלוי אבולעפיה
מפרש: "זקן - לפי שדעתו קצרה עליו ואינו רחמני, וכן הסריס"27 . לכאורה הרי שלדבריו פסול זה תלוי בטבע הזיקנה, ולאו דווקא בשיכחת צער
גידול בנים. ויש שהבינו שכך סובר גם הרמב"ם, הכותב : "אין מעמידים בכל
הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס, מפני שיש בהם אכזריות, ולא מי שאין לו
בנים, כדי שיהא רחמן"28 . הרי שלדעת הרמב"ם קיימים הבדלי
אופי בין מי שאין לו בנים, החסר מידת הרחמנות בצורה מספקת לדון דיני נפשות, לבין
הזקן שהוא אכזרי29 .
עדיין יש לברר למה שינה הרמב"ם בלשונו מהאמור
בגמרא ? בש"ס כתוב שה"זקן" פסול, ואילו ברמב"ם מופיע
"זקן מופלג בשנים" ? עיון בדברי הרמב"ם בקובעו דרישות לחכמי
הסנהדרין מעלה התשובה לכך : "וצריך להשתדל ולחפש שיהיו כולן בעלי
שיבה..."30 . הרי שלהידור גדול נחשבת סנהדרין
המורכבת מבעלי שיבה, והידור זה עומד לכאורה בסתירה לפסול הזקן מישיבתו בסנהדרין.
גם כאן יש מקור לרמב"ם במסכת סנהדרין31 : "אמר רבי יוחנן, אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי
זקנה וכו'". מסביר הלחם משנה, אם כן, בכדי ליישב
את הסתירה בין דרישת בעלי השיבה ובין פסול הזקן, הסיק הרמב"ם שבפסול דובר
בזקן מופלג בשנים, מעבר לגיל השיבה32 .
מהם הגילאים הללו? במסכת אבות מבואר33 שגיל
השיבה הוא שבעים, וכן נפסק להלכה בשלחן ערוך יורה דעה34 : "מצוה לקום מפני שיבה, דהיינו בן
שבעים שנה". אם כן יש מקום לומר שפסול השנים הוא בגיל שמונים-תשעים, לפי שיטת
הרמב"ם.35
האם מגבלה זו חלה גם לגבי דיני ממונות ? לפי דעת
רוב רבני דורנו שעסקו בנושא הזה, לא36 . אם כן, זקן מופלג ייפסל מלדון רק בדיני
נפשות, אבל עדיין יתפקד בשורות הסנהדרין בדינם דיני ממונות. מניין נלמד דין זה?
מדין המסית37 .
בספר דברים למדנו38 שאדם המסית ומדיח את רעהו היהודי "לאמר, נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר
לא ידעת אתה ואבותיך", אזי מצווים אנו להמית את המסית והמדיח, כמוכן לאחר
משפטו בסנהדרין, ללא רחמנות : "לא תאבה לו, ולא תשמע אליו, ולא תחוס עינך
עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו". עונשו עונש מוות, "כי בקש להדיחך מעל ה'
אלוקיך... וכל ישראל ישמעון ויראון,
ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך". מן הפסוק "לא תחמול", לומדת
הגמרא עקרון - בדין המסית יש להושיב דיינים ללא רחמנות, ומכאן שבכל יתר דיני נפשות
יש מצוה אחרת - לרחם39 . ומכאן לפסול חסר-הרחמנות בדיני נפשות.
אבל, כאמור, יתפקד הזקן הזה לדעת רוב הפוסקים בדיני ממונות. אם כן גם כאן מדובר על
העברה מתפקיד, לו אין לזקן הכישור הנפשי המיוחד, לתפקיד קל יותר, אליו הוא עדיין
מתאים, ולא בפרישה מוחלטת מן העבודה40 .
יודגש, שלמרות שמלשון הגמרא "אין מושיבין", ולשון הרמב"ם "אין מעמידין", משמע איסור של מינוי לכתחילה, הכוונה שגם אדם
שהושב בסנהדרין שלא בהיותו זקן והזדקן, יסולק מלדון בדיני נפשות41 .
אם כן, גם מכאן נובע עקרון של הפרישה כחובת גיל,
אבל רק מתפקיד מיוחד, והחכם הזקן ממשיך לטפל בנושאים אחרים - דיני ממונות - להם יש
לו כשירות לדון.
ה. סיכום ביניים.
נסכם את שלושת הנושאים הללו, בהם משתמע פסול
לתפקיד עקב גיל: הלוי במשכן, החייל בצבא ה' - (בשני אלו מדובר רק בתקופת נדידת בני
ישראל במדבר סיני, ולפי פשטות הדברים, לא לדורות) הפסול בשני המקרים נובעים כנראה
מירידה בכוחות הגוף לפי גיל ממוצע. גם הפסול של חכם מחכמי הסנהדרין שהזדקן, נוגע
רק לדיני נפשות ולא לדיני ממונות. אם כן, גם בלוי וגם בחכם לרוב הדיעות, מדובר בהעברה מתפקיד לתפקיד קל יותר, פחות תובע, אבל
לא פחות אחראי.
אין בידינו ידיעות על החייל המזדקן, אם המשיך לשרת
בתפקידי סיוע ומפקדה או היה פטור לגמרי מכל שירות שהוא. כאמור, מגבלת השנים בחייל
לא הובאה להלכה ע"י הרמב"ם.
לעומת המקורות הללו, קיימים מקורות רבים בש"ס
ובפוסקים המצביעים על עקרון הפוך, שאין לפסול אדם מתפקיד מחמת גיל, אלא אך ורק
מחמת אי תיפקוד, ירידה בכושר ומאי-התאמה לתפקיד מבחינה
אישית. נעיין במקורות אלו.
ו.
חובת פרישת הזקן מתפקידי כהונה ושררה.
על גילו של הלוי הנפסל לעבודה כבר דנו באריכות
לעיל**, ולהלכה לדורות אנו נוקטים שהפסול היחידי הוא קלקול הקול עקב זקנה. מהו
הדין לגבי הכהן המזדקן, מתי הוא נפסל לעבוד בבית המקדש? בסוגיה מפורשת במסכת חולין
(בעצם אותה סוגיה שהובאה בהערה 2 לעיל לגבי הלוי), יוצא שפסולו של הכהן נקבע בהתאם לבדיקה גופנית. בלשון הברייתא
המובאה בחולין42 , כהן כשר לעבודה בבית המקדש "עד
שיזקין". "עד כמה? אמר רבי אלעא אמר רבי חנינא, עד שירתת", ומפרש
רש"י : "ידיו ורגליו רותתין מאין כח".
בהמשך הסוגיה שם, רבי חנינא נותן לנו מבחן ומבדק כושר,
שהוא בעצמו בגיל שמונים עדיין עמד בו : "כל שעומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו
ונועל מנעלו". רבי חנינא ייחס כושרו המיוחד לטיפול
הטוב והמסור של אמו: "חמין ושמן שסכתני אמי
בילדותי, הן עמדו לי בעת זקנותי". אם כן הכהן עובד כל זמן שגופו כשר לעבודה,
כמו הלוי.
יתירה
מזו מצאנו. אם דובר באדם המכהן בקודש או בתפקיד "שררה"
("מינוי"), קיים איסור לסלק אותו ממשרתו, כל זמן שהוא מתפקד בכושר. ואלו
דברי הרמב"ם43
; "מעלין משררה
לשררה גדולה ממנה, ואין מורידין אותו לשררה שהיא למטה
ממנה, שמעלין בקודש ולא מורידין,
ואין מורידין לעולם משררה שבקרב ישראל אלא אם סרח44
". לומר, רק אם נמצא פסול מוסרי (או חוסר כושר לתפקיד) אצל העובד מותר לסלק
אותו מתפקידו. ברוח הדברים הללו נפסק שאי אפשר להוציא רב ממשרתו45
, וחזן ממשרתו46 , מלך, חכם, שופט, מוהל, גבאי47
- בכולם אין להוציאם ממשרתם כל זמן שאין בהם פסול48
. וכבר האריך הגרא"י הכהן קוק להוכיח שאין זכות
לסלק רופא ציבורי ממשרתו, והוא הדין לשמש בית הכנסת ולכל מינוי ציבורי הכרוך עם
כבוד או חכמה ורק בפסיקת בית דין על פי טענת פסול הנמצא בו, ניתן לסלק49.
זכותו של העובד להמשיך בתפקיד נובע מהטעמים הבאים : מטעם חשד - שלא יאמרו הבריות
שפסול נמצא בו50 , מטעם חזקה51 , מטעם התקדשות לתפקיד52 , ומטעם מעלין בקודש
ולא מורידין53 .
אמנם יש להדגיש שמדובר כאן במינוי שררה סתם, ללא
התניית תקופת השירות מראש. כאשר קיימת התנייה מראש -
הדין ישתנה כמובן כפי שיתבאר בפרק הבא.
ז. סיום שירות עקב מנהג מדינה או תנאי סמוי.
מהו הדין במקרה של היעדר תנאי לתקופת שירותו של
שכיר בתפקיד שאינו של שררה, כאשר הוא נתקבל לעבודה לתקופה בלתי מוגדרת מראש, לפרק
זמן "סתם" ?
בשאלה זו אין אנו עוסקים במינוי ציבורי או בשררה,
אלא בהסכם חוזי בין מעביד לבין עובד, ללא התניית פרק זמן מסויים.
מצאנו מחלוקת בדבר אצל אחרוני האחרונים. המהריא"ז ענזל, הדברי מלכיאל54
והחזון איש55 סבורים שניתן לפטר את העובד לאחר תום
יחידת הזמן המשמשת כבסיס לתשלום - לומר שכיר חודש ניתן לפטר רק בתום כל חודש אבל
לא באמצעיתו, שכיר שבוע בסוף כל שבוע, אבל לא באמצעיתו, וכו',
או כדברי החזון איש, "דסתמא אין דעת בעל הבית לכך
שיהיה קשור לפועל זה כל הימים".
לעומתם, סבור רבי משה פיינשטיין שמן הסתם,
שוכרים פועל לעולם, כל זמן שהעבודה מצויה ואין סיבה רצינית לפסול העובד מלהמשיך
בתפקידו56 .
לכל הדיעות כולן, אם יש מנהג במקום זה המלמד על תנאי הזמן בשכירות
הפועלים, ברור שאומדים דעתו של נותן העבודה כמתאים לנהוג במקומו57 .
כי "סתמא אצלו (אצל המעביד) הוי כהתנו לעולם"58 . גם מנהג בית החרושת או אפילו מנהג נותן
העבודה בעצמו יחייב במקרה זה59 . בדיעה זו עומדים כל הפוסקים כולם60 .
לפי זה, אם מנהג המקום גורס שעל העובד
לצאת מעבודתו כתום תקופת זמן ידועה, או בהגיעו לגיל מסויים,
אין לעובד זכות כלשהי לתבוע ממעבידו להמשיך בתפקידו מכח הדין. אדרבה, הדין עם
המעביד. עקרון זה עולה מצרור של מקורות, המדגישים שגם אם דובר במינוי ציבורי או
שררה, בהם חל האיסור מעלים בקודש ולא מורידים, אין הדין הזה חל במקום שהמנהג
המקומי מלמד אחרת.
נביא חלק מן המקורות61 .
ראשית, כבר ראינו לעיל שלוי בן חמישים
נפסל מנשיאת הארון, למרות שזו בשבילו ירידה. ועוד ראיה מדין הדיין בשורות הסנהדרין
שהזדקן, וכבר עמדנו שההלכה ברורה במקרה זה, שמעבירין אותו מתפקידו (אם אין אחר
המסוגל לתפקד כמותו, משאירים אותו). וכן ראינו אצל ממלא מקומו של הכהן הגדול
בעבודת יום הכיפורים, שבחזרת הכהן הגדול לכשירות בתפקיד, אזי מסתלק השני ממשרת
"כהונה הגדולה. מכל המקומות הללו עולה שאין האיסור להוריד בקדושה חל כשדובר
בכניסה לתפקיד מראש על דעת תקופת עבודה מוגבלת62 . ובעצם, בפירוש פסק הרשב"א בנדון
שלנו, ואלו דבריו 63 : "עכשיו נהגו כל הקהילות למנות
אנשים על כל צרכי הציבור לזמן, ובהגיע הזמן, יצאו אלו ונכנסים אחרים תחתיהם... בין
שנוטלין עליה שכר, בין שאין נוטלין
עליה שכר. ואפילו לא קבעו להם זמן, סתמן כפירושן, אחר שנהגו כך, והמנהג
כהלכה". כלומר כל המינויים הציבוריים כולם, בין כאלו הנותנים שכר טירחה, בין כאלו שהם שלא על מנת לקבל פרס, למרות האיסור
להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה, תנאי הזמן תקיף, ואפילו בלי תנאי מפורש, אם המנהג
במקום כן, דיו64 . פסקו זה של הרשב"א הובא להלכה
בשלחן ערוך.65
נסכם את הדברים עד עתה. אם דובר במקום
שאין בהסכם העבודה תנאי מפורש, או בהיעדר מנהג המקום (או מקום העבודה, וכדומה)
פועל הנשכר לעבוד אצל בעל הבית ניתן לפיטורים בתום תקופת היסוד שנקבעה לתשלום שכרו66 . אם הוכנס תנאי לחוזה העבודה, או קיים
מנהג ארצי, מקצועי, מקומי או ארגוני, תנאי זה או מנהג זה מחייב, ואין לעובד שום
טענות או זכויות, ואפילו במינוי של שררה. אחרת, אין להוריד אדם ממשרה של שררה, ללא
קלקול מוסרי או ליקוי בכושר לתפקיד.
ח. הדגם האידיאלי של חקיקה הקובעת את מועד
הפרישה.
עדיין נותר לנו לדון בשאלה העקרונית,
שאליה בעצם שאפנו להגיע: האם רצוי לחקוק, לתקן, להנהיג או להתנות יציאה מהעבודה
כחובת גיל, כמצב אידיאלי, או שמא הדגם הנאות ביותר הוא של המשכה בעבודה, כל זמן
שכוחות הגוף ובריאותו מאפשרים זאת? כלומר, למרות שהמנהג או התנאי תקיף מבחינת
הלכה, אין זה עדיין מביא למסקנה שזוהי הדרך הטובה ביותר, ממבטה של תורת ישראל, על
אורח חייו של האדם מישראל.
והנה מצאנו מחלוקת מעניינת בנושא זה, בין
קיסר רומי אדריינוס, שחיק טמיא,
העריץ והאכזרי, ולבין יהודי פשוט עובד אדמה, זקן בן מאה שנה67 . באחד הביקורים שלו בארץ ישראל, טייל אדריינוס בשבילי טבריה וראה זקן אחד אשר חפר חפירות לנטוע עצי
תאנה. אמר לו הקיסר: "זקן, זקן, אם יגעת בבוקר, בימי נעוריך, כדי שיהיה לך מה
לאכול לעת זקנה, 'לא חשכת' - אל תייגע עצמך בימי החשך לעת הזקנה - שלא תזכה
ממנו". השיב לו היהודי: "אני עבדתי בנעורי ואוסיף לעבוד בימי זקנתי, וה' הטוב בעיניו יעשה. אם אזכה, אני אוכל מהם, ואם לא, כשם
שיגעו לי אבותי, כך אני יגע לבני".
ממשיך המדרש ומספר, שהקיסר ביקש ממנו שאם
אמנם יזכה לראות פרי מנטיעותיו, שיבוא ויבשר לו לקיסר, וכך באמת היה. אדריינוס התרשם עמוקות וכיבד את הזקן מאד ואף העניק לו סכום
כסף ניכר. כששאלוהו החצרנים מה ראה על ככה, השיב אדריינוס
: "בוראו כיבדו, אני לא אוקיר אותו"?
מכאן שאין לו לאדם העוסק ביצירה ובתרומה
כל ימיו, להפסיק לעת זקנותו מפעילות חיובית זו, ולשבת בטל. זוהי השקפת בעל המדרש,
לעומת זו של קיסר רומי הרואה ביגיעה בעת הנעורים אמצעי לצבירה ואגירה לקראת עת הזיקנה, כלומר: יגיעה לצרכים אישיים ואנוכיים בלבד, כך שבעת הזיקנה הגיע הזמן לנוח מעבודה68 . מידה טובה זו נלמדת מהקדוש ברוך הוא
בעצמו: "אמר הקב"ה לישראל, למדו ממני. כביכול אני צריך (לפירות) ? שנאמר
'ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם'"69 .
מסקנה: דחף פנימי מוסרי וקדוש ליצירה
והטבה לזולת, דוחף את האדם מישראל להמשיך בעבודת יצירה גם מעבר למגבלה של גיל, כל
זמן שכוחו בו, בריאותי תקינה וכשירותו לתפקיד לא לקתה. התשוש, החולה והבלתי-כשיר
לתפקיד יצא מעבודתו בהתאם למנהג המקום או לתנאי החוזה, ויזכה בתמיכה כספית בהתאם
למקובל כיום, במסגרת פנסיה ממלכתית או פרטית וכדומה. ברם מעל הכל,
ערך חיובי הוא הרצון לעבוד.
ט. תקופת הפנסיה : לימוד תורה מול המשך
תעסוקה שגרתית.
לסיום, נעסוק בשאלה שכיום נהפכת לאקטואלית
ביותר. אדם הזכאי לצאת לגמלאות, ובהנחה שסדרי הפרנסה הנהוגים כיום (פנסיה, וכו') מספיקים בידו לחיות ברמת חיים מכובדת ונאותה, ללא
הזדקקות לבריות70 , ואותו בן אדם הינו בר-אורין המסוגל לעסוק בלימוד התורה, להקדיש מזמנו הפנוי הרב,
לאור יציאתו מעבודה, ללמוד תנ"ך ותלמוד, הלכה ואגדה - כל אותם מקצועות קודש
אשר נמנעו ממנו עקב עול הפרנסה במשך שנות עבודתו, ומה עליו לעשות ? והנה עינינו
רואות כיום תכניות רבות ויפות לפנסיונרים - "ישיבות",
"כוללים", שיעורים ולימוד בצוותא בבית הכנסת ובבית המדרש - ותפארת
בחורים אבותם71 , והרי שחכמים קבעו לנו כלל גדול
בהזדקנות: "תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים, חכמה נתווספת
בהם, שנאמר 'בישישים חכמה ואורך ימים תבונה'72 , ועמי הארץ כל זמן שמזקינים, טפשות נתווספת בהם"73 .
או, כדברי רבי עקיבא : "למד תורה
בילדותו, ילמוד תורה בזקנותו; היו לו תלמידים בילדותו,
יהיו לו תלמידים בזקנותו"74 . והשאלה היא : האם החיוב לעסוק ביישובו
של עולם ולהתפרנס מעמל כפיים קודם גם לעיסוק בתורה בצורה מוגברת ובדיעה פנויה? מצד אחד, הלוא במשניות רבות בפרקי אבות למדנו
על המעמד הרוחני הרם של מלאכה ויגיעת כפיים. "אהוב את המלאכה", אמר שמעיה,
"ושנא את הרבנות"75 . ומדגיש רבינו יונה בפירושו לאבות שם :
"כי הבטלה מביאה את האדם לידי שעמום, והיא (השעמום) מידת החולי... כי ביגיעה
יהיה לו מנוחה". אם כן, מטעמי בריאות הנפש והגוף, וגם מטעמי פרנסה, אין לאדם
לשבת בטל ללא עבודה. כך מנמק רבינו יונה את דברי המשנה הזאת76 .
וכן אומר רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה
הנשיא : "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון,
וכל תורה שאין עמה מלאכה בטלה וגוררת עון"77 הכוונה בדרך ארץ היא לעיסוק בפרנסה78 , ולמלאכה79 . ומעיר רבינו יונה : "ולא יעמד בטל
לעולם פן יתענג ורם לבבו ושכח את ה' אלקיו, כענין שנאמר
'וישמן ישורון ויבעט'"80 . לומר, היושב בטל ללא עבודה מגיע גם
לידי גאוה וכפירה בבורא העולם הזן ומפרנס לכל.
אם כן, מתוך המקורות הנ"ל עולה
ש"אם אין דרך ארץ, אין תורה", בתנאי כמובן ש"אם אין תורה, אין דרך ארץ"81 . אם כן, דרך כפולה מבוארת בדברי אבות,
של עיסוק בתורה לשם התעלות רוחנית ועבודת הבורא, אבל הערך של המלאכה והעיסוק
בפרנסה ראוי לו לאדם בכדי שלא יצטרך לבריות וידרדר למצב של גניבה ואף לפריצות82 , למחלות גוף ונפש, הנובעים מהישיבה
בבטלה, ואף בסופו של הדבר מביא חוסר-מעש בענייני דרך ארץ ופרנסה לביטול תורה,
ועלינו "לאהוב את המלאכה"83 .
עם כל זה, בל נשכח שעול תלמוד תורה גדול
הוא, וכדברי הרמב"ם : "כל איש מישראל חייב תלמוד תורה, בין עני בין
עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה
זקן גדול שתשש כוחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו
בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם
ולילה... ועד אימתי חייב ללמוד תורה, עד יום מותו"84 . אם כן עול התורה גדול הוא, ועון ביטול תורה חמור הוא85 . אמנם היות והקדוש ברוך הוא חקק בעולמו
שעל האדם להתפרנס, כבר ראינו לעיל שדרך כפולה הומלצה ע"י חז"ל בפרקי
אבות, בבחינת אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך86 . אולם אם אין שום צורך בפרנסה, לאור
חסכונות חיים או תכנית פנסיה ממלכתית או פרטית87 , ובהנחה שבעיית עמל הגוף בתור התעמלות
התורמת לבריאותו של הגוף ניתנת לפתרון אחר - התעמלות רגילה, הליכה, שחיה, וכדומה88 - האם בכל זאת יש לאדם הזה להמשיך בחיי עבודה,
או עליו לפרוש ולהתמסר ללימוד התורה?
והנה מצאנו בפירוש דון יצחק אברבנאל לתורה89 , שמנין שבעת ימי הבריאה מרמז לשנותיו של
האדם, שהן כשבעים שנה, יום לעשר שנים. מצות השמיטה בשנה השבע מרמזת אם כן, לכך
שלאחר עשר שנים של ילדות ועוד חמישים שנה של עבודת האדמה, על האדם לשבות ולנוח
מעמל כפיים ומעבודת האדמה בעשר השנים האחרונות שבחייו, "ואז תדבק הנפש עם
בוראה ותעזוב העסקים הגשמיים". לומר אם לא עכשיו, אימתי יתכונן האדם להחזיר
את נשמתו לבוראה בצורה מעולה ומשובחת מבחינה רוחנית. ומכאן ואילך ינהוג האדם בקדושה.
ובעצם, הרי שפרנסה היא בגדר מצוה, ואם כן
הרי שכלל גדול הוא בידינו ועל פיו ניתן לפסוק הלכה זו : "תלמוד תורה שקול
כנגד כל המצוות. היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להיעשות על ידי
אחרים, לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו"90 . לומר, אם לא חסר בשוק העבודה מי שיחליף
אדם זה, וברור שאין הוא תורם לחברה תרומה מיוחדת, אזי עליו להתמסר לעיסוק בתורה,
כאמור כל זמן שפרנסתו מובטחת. מאידך, על האדם שאין לו תחליף לשקול היטב בהפסד
פרישתו. לדוגמא נשאלתי בענין בעל בית חרושת אהד אשר נתן פרנסה לעשרות פועלים במקום
מסויים, ואם היה יוצא לפנסיה, אזי מקור פרנסתם היה
נעלם. שיקול זה, שאיננו קל, גרם לו להמשיך לאחר מועד פרישתו מחיי העבודה, כמה
שנים, עד אשר נגמר כוחו ועזה תשוקתו לשיפור עצמו ע"י תלמוד תורה90א . וראוי להזכר
בדבריו של בן זומא91 שראה אוכלוסיה גדולה של ישראל, בעומדו "על גב מעלה בהר הבית, אמר... ברוך שברא כל אלו
לשמשני. הוא היה אומר, כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול, חרש וזרע וקצר
ועמד ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה, ואח"כ אכל, ואני משכים ומוצא כל
אלו מתוקנין לפני. וכמה יגיעות יגע האדם הראשון עד שמצא
בגד ללבוש, גזז ולבן ונפץ וטוה וארג, ואח"כ מצא
בגד ללבוש, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני. כל אומות (יש גורסים
"אומנויות"; רש"י ע"פ הירושלמי שם, פ"ט ה"א) שוקדות
ובאות לפתח ביתי, ואני משכים ומוצא כל אלו לפני". ההתמחות והמסחר הרב-גווני
מקילים על חייו של האדם בהרבה, לעומת דורות ראשונים, ועל כך יש לברך את הבורא, על
התיקון החברתי והכלכלי, על ההקלה בחיים, וכל איש תורם את שלו המיוחד לטובת הכלל הלאומי
ואף הבינלאומי.
י. ערכה המיוחד של עבודה יצרנית בארץ
ישראל.
במיוחד בארץ ישראל השאלה הנ"ל קשה.
והנה החתם סופר בהתייחסו לשאלת עבודת הקרקע בארץ ישראל קובע בפשטות ובהדגשה :
"שהעבודה בקרקע מצוה משום ישוב ארץ ישראל להוציא פירותיה הקדושים, ועל זה
אמרה תורה ואספת דגנך, ובועז שהיה שופט של ישראל (ב"ב צ"א ע"א),
היה בעצמו זורה את גורן השעורים בלילה, משום מצות ישוב ארץ ישראל, וכאילו תאמר לא
אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, וכן כאן האם יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה
?"92 . "ולא עבודת קרקע בלבד, אלא לימוד
כל אומנות מותר משום יישובה וכבודה של ארץ ישראל, שלא יצטרכו לבעלי מקצועות מארצות
זרות ורחוקות, ויאמרו הגויים שלא נמצא בכל ארץ ישראל בנאי או סנדלר אומן, ולכן
לימוד כל אומנות בארץ ישראל מצוה"93 .
והנה מעשים שבכל יום שרופא או מדען, איש
עבודה או חקלאי. ממשיך לעבוד מעבר לגיל הפרישה כתרומתם לציבור הארצישראלי, ובעצם
גם בחו"ל, ואין לו מחליף בתחום זה.
יא. שילוב, או עדיפות לחיי תורה?
הפתרון לשאלה זו - אם אין האדם חיוני -
נמצא כבר אצל רבי יהודה החסיד, מבעלי התוספות, בספרו ספר חסידים94 : "'טוב אחרית דבר מראשיתו'95 . אם אדם לומד בשעת הקציר ובציר, ובשעה
שהיה יכול להרויח, ואינו עוסק אז ברווח, ולא יהיה לו מה
לאכול, הרי יותר טוב שבתחילה יעסוק במלאכה, ואחר כך יעסוק בלימוד תורה. זהו טוב
אחרית דבר מראשיתו. אבל אם יש לו ממון הרבה, והוא שיהא ממונו ביד נאמנים להרויח ויכול להתפרנס, אז יותר טוב שיעסוק בתורה". לומר,
על האדם המסודר מבחינת פרנסה לעזוב את עבודתו ולהתמסר ללימוד תורה זהו האידיאל.
ברור שאדם היכול לעבוד בעבודה כלשהי, אל
יהא בשום אופן יושב בטל. כבר ראינו שהבטלה מביאה לידי מחלות הגוף והנפש, ועבירות
חמורות. והנה הנצי"ב מוולוז'ין,
בהתייחסו לעניין הנהגת שנת השמיטה בישוב הארצישראלי שבימיו - דבר שלא יצא לפועל
עקב קשיי הפרנסה וביסוס החקלאות בארץ ישראל שלפני כמאה שנה96 - טוען שברור שאין לחשוב על אוכלוסיה
שלמה היושבת בטל במשך שנה שלמה - השעמום והעבירה יגבירו חילם במצב זה - אלא יש ליסד שיעורי תורה בכל אתר ואתר כדי להעסיק את אנשי העמל
והעבודה בעיסוק רוחני מחשבתי במשך שנה תמימה, ובכל מקום לפי הרמה המתאימה, וזוהי
בעצם אחת ממטרותיה הנעלות של מצות שנת השמיטה97 .
אם כן בעיני חכמינו, מעמד של הנהנה מיגיע
כפיו גבוה הוא, וכך כתוב במדרש תהלים98 : "אמר רב חייא
משמו דעולא : גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, ואילו
גבי ירא שמים כתיב אשרי כל ירא ה', ואילו גבי נהנה מיגיע כפו כתיב, יגיע כפיך כי
תאכל, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, ואילו גבי יראת שמים לא
כתיב וטוב לך". הסגולות הגדולות של המתפרנס מיגיע כפיו - פרנסה כשרה, בריאות
הנפש והגוף, העיסוק בתיקון העולם והפרישה מעבירה, וכמובן במיוחד עם קביעת עיתים
לתורה, מעניקות לאדם ברכה בעולם הזה ובעולם הבא בגוף ובנפש. עול הפרנסה גדול הוא,
חשוב הוא, מצוה הוא, קדוש הוא. וכן סכנות הבטלה גדולות הן.
ברם, עול התורה עולה עליו. ואי לכך על
האדם מישראל, הנהנה מפרנסה סדירה ובטוחה להתמסר לתלמוד תורה כפי כוחו ויכולתו. רק
אם בשוק העבודה או בנסיבות הכלכליות אין מי שימלא מקומו בתרומתו לציבור ולחברה,
ובמיוחד בענייני ישוב ארץ ישראל, ניתן לבכר מצוה זאת על פני קבלת עול התורה בצורה
מקיפה יותר. לכן על הציבור לדאוג להקמת רשת שיעורי תורה בכל אתר ואתר, ברמות
נאותות למשתתפים, עבור כל אדם הפורש מעבודה, ואין להושיב אדם בטל בשום פנים ואופן.
קיימים כיום גם מפעלים רבים של עשיית חסד עם הזולת, המבוססים על התנדבותם של
הגמלאים, וכזה ראה וקדש.
יב.
סיכום :
יחסם של חכמי ישראל למלאכה ולמתפרנס ממעשה
ידיו חיובי ביותר. עבודות יצירה ותרומה לזולת נחשבות כמצוה, והעוסק במלאכה מתברך
בגוף בנפש ובנשמה. אין להפסיק עבודתו של המזדקן נגד רצונו עקב גיל, אלא אם כן
הותנה על כן מראש בחוזה העבודה, או שקיים מנהג מחייב במקום . (תנאי או מנהג שכזה
בא בדרך כלל מתוך לחץ כלכלי התלוי בשוק העבודה, עקב חוסר מקומות עבודה ואפשרות
קידום). כמובן, אי-הפסקה זו מותנית בכושר בתיפקוד,
שנקבע בהתאם לאמות-מידה במקצוע . זקן שתש כוחו או הלקוי בכושר, יפרוש מעבודתו,
וייתמך על ידי תכנית ביטוח ממלכתי או פרטי, ובדיעבד אפילו על ידי צדקה אם יש בכך
צורך.
על האדם להתמסר בשנים אחרונות אלו לתלמוד
תורה ולשיפור מצבו הרוחני.
לאדם הנמצא בעמדת מפתח ואשר אין לו מחליף
במקום, ניתן לשקול אי-פרישה מעבודה. בכל מקרה אין לו לאדם הכשיר לתפקיד לפרוש
מעבודה ולשבת בטל. עבירת הבטלה גדולה בעיני חכמי ישראל.
נסיים בציטוט הסיום של הרמב"ם בספר
היד, בתארו את המצב האידיאלי הנכסף עלי אדמות, הוא ימות המשיח99 : "לא נתאוו החכמים והנביאים לימות
המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי
שיזכו לחיי העולם הבא. ובאותו הזמן לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד,
ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים, וישיגו בוראם כפי כח
האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים100 ".
כי"ר
בב"א.