קביעת מוות האם על פי לידת העובר- שיטת הגרש"ז אויערבאך

כבר בזמנו היו ת"ח שהתקשו בדיוק בשאלתך, מדוע כתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שבעקבות ניסוי הכבשה התבטלה ההוכחה שלו מערכין שהעובר מיית ברישא משום שרואים שהעובר המשיך לחיות כמה שעות אחרי התזת הראש לגמרי, והרי בנסיון שנעשה עם הכבשה האמא לא מתה מיתה טבעית אלא נהרגה ע"י התזת הראש, וא"כ אין לי במקרה הזה את הכלל שהעובר מת לפני אמו, משום שהנימוק ש"טיפתא דמלאך המות דפגעה בה ברישא" לא קיים כאן, וא"כ אין זה מן החידוש שהעובר המשיך לחיות אח"כ, ואין מקום להסיק מסקנות על סמך סתירת העובדה של המעוברת שהייתה במצב של "מוות מוחי" ובכל זאת העובר המשיך להתפתח ויצא לאויר העולם – בניתוח קיסרי – חי ובריא, ההיפך הוא הנכון לכאורה, משום שנותרה לנו הוכחה חזקה שמוות מוחי אינו מוות מהעובדה שהעובר המשיך לחיות זמן רב לאחר מוות מוחי של האם.

בעקבות טענה זו השיב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בכתב לאחד השואלים כדלהלן, (כשהג"ר שמחה בונם לייזרזון שליט"א גם שמע את הדברים מנומקים מפיו של הגרשז"א):

"ההבדל בין מתה לנהרגה הוא רק דבמתה הולד ודאי מיית ברישא, ואילו בנהרגה ליכא האי כללא וזימנין דהיא מייתא ברישא אבל אח"כ גם הולד ודאי מיית, רק יתכן שעדיין יש זמן כדי לחתוך ולהוציאו כשהוא חי ולהצילו ממות (עפ"י ביאור רש"י דטיפתא דמלאך המות פוגעת קודם בעובר משא"כ בנהרגה המיתה פוגעת בה קודם, אבל העובר עדיין יונק את חיותו מהאם ולכן הוא לא יכול להמשיך לחיות רק מעט). ומה שכתב רש"י דזימנין [דמירי דהיא מייתא ברישא] קאי על נהרגה ולא על מתה, ולכן הנסיון מהכבשה הוכיח שאם הלב מונשם באופן מלאכותי דאף לאחר שהאמא ודאי מתה עדיין יכול העובר לגדול ואם יודעים לטפל בו זה יכול למשוך אפילו חדשים".