הזנה מאולצת של מטופלים במצב של תת-תזונה

שלום לרב
אני דיאטנית בבית אבות במחלקה סיעודית.
לעתים קרובות אני נתקלת במטופלים הסבלים מדמנציה בדרגות שונות ומתקשים מאד לאכול. למרות ניסיונות רבים ומניפולציות רבות ( כמו האכלה , טחינת המזון, שימוש במזון שחביב על המטופל, תוספות מזון או מזון רפואי וכו')
ישנם מצבים שמגיעים לצורך של שימוש בזונדה להאכלה . כאשר המטופל אינו יכול להביע את דעתו כלל אנו מתייעצים עם האפוטרופוס( במידה שיש.)
השאלה היא לגבי מטופלים שיכולים להביע את דעתם ומסרבים לאכול. הניסיון מראה כי לרוב אנשים אלו מסרבים להכנסת זונדה ואם מכניסים להם בכל זאת הם שולפים אותה שוב ושוב .
לדוגמא –
לאחרונה היה לנו מטופל רזה מאד ( BMI 17 ) שאושפז אצלנו למשך מספר חודשים. בהתחלה עוד אכל מזונות מועטים אולם עם הזמן ומחלות זיהומיות חוזרות היה יותר ויותר תשוש וחלש. בבדיקות הדם שלו – אלבומין ירד עד 1.8 ,המוגלובין פחות מ9 .
המטופל סרב לאכול יותר ויותר למרות שכנועים רבים. במקביל גם הדרדר נשימתית ונזקק לסיוע של חמצן. בשלב זה כבר לא היה טעם להכניס זונדה שמא ההכנסה עצמה תגרום לאספירציה שהייתה מסוכנת מאד במצבו.
המטופל נפטר לאחר מספר ימים.
השאלה העקרונית היא – האם קיימת חובה להזין אדם במצבי תת תזונה בכל מחיר או שאם האדם עצמו מסרב ומבין שאי אכילה עלול להחמיר את מצבו ולמרות זאת מסרב אפשר להתחשב בדעתו? עד כמה צריך להתעקש על הזנה מלאה או שאפשר להסתפק בהזנה חלקית תוך הבנה שהזנה מלאה (בזונדה) בטוח תחמיר את הסבל ולא בטוח תאריך את החיים.
אשמח להנחיה עקרונית.
תודה רבה