תרופות מפרחי באך העשויים מסתם יינם

ראו להלן הקטע ממאמרם של הרב ד"ר דרור פיקסלר וחב':

על שימוש רפואי בפרחי באך

קטעים מתוך מאמר של הרב ד"ר דרור פיקסלר וחב', אסיא צג-צד

"רסקיו רמדי", תיאורו ואופן השימוש בו

"רסקיו רמדי" הוא נוזל המופק מערבוב של תמציות של פרחים (הידועים כ"פרחי באך"), וכולל 27% כהל ענבים ו- 73% מים. הכהל ענבים עצמו מדולל בשיעור של 40% עם מים. בתמונה 1 ניתן לראות כמה מהמוצרים הללו.

מונה 1: כמה ממוצרי רסקיו רמדי. ניתן לראות כי מדובר בבקבוקון עם טפטפת.

על מנת להפיק נוזל זה יש צורך בשלב ראשון להוסיף את הצמח הרלבנטי למים, ובאמצעות הרתחה (או בחשיפה לשמש) מופרשים חומרים מהצמח למים. כמות החומר הצמחי שמצוי בנוזל היא אפסית, ולמעשה אין מדובר בתרכובת הכוללת חומר ממשי מהצומח, אלא במים שהיו במגע עם הצומח וקלטו באופן הנ"ל הפרשות מזעריות מהפרחים (היצרן מעיד כי אחוז התמצית הצמחית במוצר היא 0.001%). בשלב שני, הפרחים מופרדים מהמים ואלה מדוללים כמה פעמים, בשיעור ניכר עם מים אחרים. בשלב האחרון מוספים לנוזל אלכוהול המופק מענבים (ברנדי). המוצר משווק כמוצר פרה רפואי לצרכי הרגעה, הקלה על לחץ, פחד וכו'. כמו כן, לשימוש מניעתי לשיפור בריאות הגוף ולמניעת מחלות. הנוזל ממולא בבקבוקים המכילים כמויות של 10 או 20 מ"ל נוזל. הבקבוקונים מכוסים במכסה טפטפת או תרסיס (ראה תמונה 1). המוצר משוווק בבתי מרקחת ובבתי טבע ומחירו נע מ-45 ש"ח לבקבוק בעל התכולה הקטנה ל-95 ש"ח לבקבוק בעל התכולה הגדולה^[1]. בדרך כלל נוטלים את הנוזל בריסוס ישירות לפה (כשמדובר בבקבוק תרסיס) או בטפטוף 4 טיפות ממנו ישירות לפה או במהילתן בכוס מים (כשעסקינן בבקבוק טפטפת).

הגדרת תרופה

על פי ההלכה תרופה היא כל תכשיר שמטרתו לשמור ולשפר את בריאות הגוף והנפש, ובלבד שהתכשיר נבדק והתגלה כבעל יכולת מוכחת להיטיב עם המטופל מבחינה פיזית או נפשית. וכך הסביר הרמב"ם את המושג תרופה בפיהמ"ש פסחים ד, י: "היה ספר שהיה בו סדר רפואות… שיש בו הרכבת סמים המזיקין כגון סם פלוני מרכיבין אותו כך, ומשקין אותו כך, וגורם למחלה זו וזו, ורפואתו בכך וכך, שכשיראה הרופא אותם המחלות ידע שסם פלוני השקוהו ונותן לו דברים נגדיים שיצילוהו"^[2]. לכן גם מלח הניתן על לשונו של מטופל נחשב כתרופה בהקשרים שונים כדיני שבת כשרות וטיפול בגוסס. אפילו יין יכול להיחשב כתרופה במקרים מסוימים, אך מלח ויין מהווים דוגמה לתכשירים דו-שימושיים בהקשר זה. בוודאי שעיקר שימושים אינו כתרופה, אך ניתן יהיה לעשות בהם שימוש תרופתי במקרים מסוימים. מכאן אנו יכולים להסיק שתי מסקנות לעניין המשפטי:

1.    כאשר חז"ל דנים ב"תרופה" אין הכוונה לתכשיר המיוצר על ידי חברת תרופות או תכשיר גלני^[3] שנרקח בבית מרקחת על ידי רוקח מוסמך והמכילה חומר כימי פעיל, אלא לתרופה כהגדרתה לעיל. כאמור גם מלח ויין יחשבו כתרופה.

2.    יש לבחון מה עיקר שימושו של התכשיר, והיא הוא מיוצר כתכשיר תרופתי או שרק אחד משימושי הלוואי שלו הוא תרופתי.

אם ההלכה דנה בתכשיר כתרופה, ועיקר שימושו אינו חורג מכלל תרופה – הרי שההלכה יכולה לסייע בהגדרת הגבולות המשפטיים האם תכשיר זה הוא משקה אלכוהולי.

ככלל, הבעייתיות ההלכתית המתעוררת בקשר לתמיסה היא היותה כוללת תערובת עם אלכוהול המופק מענבים, אשר חלים עליו כל דיני יין נסך במקרה שנגע בהם אדם שאינו יהודי. יצוין כי לא מדובר במקרה זה בדין יין נסך שאיסורו מדאורייתא, אלא איסור מדרבנן המוגדר כסתם יינם.

חשוב להבהיר כבר כאן, כי יש בין פוסקי ההלכה גם בזה"ז שקבעו כי משקאות אלכוהוליים המופקים מענבים ומיוצרים ע"י מי שאינו יהודי, אסורים בהנאה. ברם יש שהתירו וכתבו שהגויים בזמן הזה אינם בקיאים ואינם רגילים לנסך, והרי הם כתינוק בן יומו ומותר בהנאה (האגור סי' אלף שמ"ז). כן כתב הרא"ש, דהאידנא אין הגוים בקיאים בטיב הניסוך, ובכולהו תליא לקולא. ולכן כל מגע גויים בזמן הזה אוסר בשתייה ולא בהנאה (יו"ד קלב, א)[4]. במקרה שלנו אלכוהול הענבים המעורבב בתמיסה אסור מדין סתם יינם.

רפואה בסתם יינם

הרמ"א בהגהותיו לשו"ע יו"ד קנה, ג כתב: "י"א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה. ואפילו יין נסך, הזה, מותר להתרפאות בו ולעשות ממנו מרחץ אע"פ שהוא כדרך הנאתן, ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור, הואיל ואין בו סכנה", הרי שמותר להנות אך לא בדרך שתייה. אך בנשמת אדם כלל סט ד"ה אמנם, כתב שדעת הרמ"א בתשובה שלאשכנזים מותר גם לשתות סתם יינם לחולה שאין בו סכנה, ואינו דומה לשאר מאכלות אסורות מדרבנן שאסורים לחולה שאין בו סכנה. הוא דימה את סתם יינם לבישולי גויים שמותר לחולה שאין בו סכנה, כיון שאין האיסור מחמת עצמו אלא מחשש חתנות. אחרי שהביא את דברי הרמ"א בתשובה הנשמת אדם עצמו חולק וסובר שאסור בשתייה.

במקרה שלנו שלוקח תרופה המעורבת בסתם יינם, נראה מסברה שאין בו משום חתנות, ודומה לבישול גויים בשבת לחולה, שהתירו בשו"ע או"ח שכח, יט. במ"ב שם ס"ק ס"ג כתב: "ואע"ג דבשאר איסורי דרבנן אסור לחולה שאין בו סכנה לאכול ולשתות כדאיתא ביור"ד סימן קנה שאני בישול עכו"ם שאין האיסור מחמת עצמו [כפמ"ג] שם". ובשער הציון ס"ק מ"א: "דבלאו הכי הרמ"א סתם כדעת הרא"ה דאף לבריא מותר דאין על זה בישול גוים וכן דעת הנקודת הכסף ולמעשה אין להקל… דסבירא לן כהט"ז עכ"פ".

והנה לפי זה יש לנו היתר לגבי הנוהגים כרמ"א לתת לחולה תרופה שמעורב בה סתם יינם.

מכלל הדעות שראינו עד כאן, יש המתירים להתרפאות בסתם יינם ויש אוסרים, אך בכל מקרה, רואים באותו סתם יינם כתרופה ולא כמשקה רגיל. במקרה דנן, התמיסה שלפנינו מופקת מנוזל ההשריה של צמחים שונים הנמהל עם אלכוהול מענבים, שנועד אך ורק לצורך שימור הנוזל הצמחי לאורך זמן מפני זיהומים מיקרוביולוגיים. אמנם באלכוהול המצוי אין בו בעיה הלכתית של יין נסך, אך הואיל וכאן מדובר באלכוהול שיוצר מענבים ומשום כך יש לו דין של סתם יינם, חייבים לדון במעמדו ההלכתי. יש לציין כי תהליך הפקת התמציות כיום זהה לתהליך המסורתי בו השתמשו עוד בימי ד"ר באך, לפני למעלה מ-75 שנה ואין כל משמעות מבחינת היצרן לסוג האלכוהול המעורבב בו.

ביטול מאכל אסור כדי להאכילו לחולה

אין מדובר כאן ביין נסך העומד לשתיה בפני עצמו אלא בסתם יינם המעורב בתמצית פרחים הומאופטית. לכאורה היה ניתן להקשות ולראות במעשה הערבוב כביטול איסור לכתחילה, אלא שמותר לבטל לכתחילה במאכל אסור כדי לתתו לחולה שאין בו סכנה כתרופה[5].

בספר פרשת דרכים לבעל המל"מ (הובא בתשובת אבני מילואים סי' יח) כתב שאסור לבטל איסור כדי להאכילו לחולה שיש בו סכנה, אלא יש להאכילו האיסור כמו שהוא. הנימוק להלכה זו הוא שמה שהתירו איסור לחולה זה רק כשהאיסור מרפאו, ומסיבה זו מותר לשחוט עבור חולה בשבת. אבל לבטל איסור – אין האיסור מרפא אלא התערובת ומטרת הערבוב להציל את החולה מאיסור חמור, ולדבר זה אין היתר. האבני מילואים שם חולק עליו ונכנס לעומק בדיון האם מבטלים איסור לכתחילה (בדין תורה ובדין דרבנן) ^[6].

נראה לענ"ד שגם להמל"מ והאבנ"מ מותר לבטל לחולה שאין בו סכנה, ודווקא לחולה שיש בו סכנה אסור לבטל. טעם הדבר שלחולה שיש בו סכנה הרי יש לו היתר לאכול כמו שהוא ונמצא שהביטול אין בו הצלה לחולה, אבל לבטל לחולה שאין בו סכנה הביטול הוא צורך החולה שהרי בלי הביטול אסור לו לאכול, ולכן מותר לבטל שהביטול גורם לרפואת החולה שאין בו סכנה.

באנציקלופדיה התלמודית כרך א ערך 'אין מבטלים איסור' הביאו שיטות הראשונים (הראב"ד, רשב"א והר"ן) שטעם האיסור לבטל איסור לכתחילה שלא יהא כל אחד הולך ומבטל איסורים והרי זה נגד הכוונת חז"ל שיהיו דברים אלו אסורים. אלא שלפי זה צ"ע מש"כ המל"מ והאבני מילואים שאסור לבטל איסור להאכילו לחולה שיש בו סכנה. על כן, נראה כי ניתן לסמוך על הדעות המקלות ומאפשרות לערב את סתם יינם האסור, אך השימוש יהיה מותר רק לחולה שאין בו סכנה, כהגדרתו לעיל.

בעניין שיעור הביטול, יש לציין כי על פי אחת מצורות הצריכה של תמיסה זו שניתן לצרוך את תמציות פרחי באך על ידי הוספת ארבע טיפות תמיסה לחצי כוס מים, ואז מתקבל ריכוז אלכוהול נמוך ביותר (כ-0.0004%). לאור הכמות המזערית של האלכוהול בו משתמשים בפועל, יש ביטול גמור של אף יותר משישים. מצב זה איננו קיים בשיטת הזלפת הטיפות ישירות על הלשון.

אכילת דבר איסור שמעורב בו דבר מר

במקרה דנן בנוסך לכל הסייגים שהעלנו עד כאן, יש לדון בטעם של התמיסה. אלו המשתמשים בה תיארו את טעמם של המוצרים כאינו טעים וזאת בלשון המעטה. מבחינה הלכתית ניתן לומר כי טעמה של התמיסה מר^[7]. יש לדון בשאלה האם מותר לחולה שאין בו סכנה לאכול מאכל אסור שמעורב בו דבר מר.

בש"ך סי' קנה ס"ק יד מבואר שהאיסור לחולה שאין בו סכנה לאכול דברים האסורים מדרבנן, מ"מ לאכול האיסור שלא כדרך אכילתו – מותר, ומטעם זה מותר לחולה שאין בו סכנה לאכול חלב חי. השאגת אריה סי' עה פסק שאסור לחולה שאין בו סכנה לאכול דברים האסורים שלא כדרך אכילתן והסיבה שאחשביה (האיסור בעל מעמד של דבר חשוב אף אם אוכלים אותו שלא כדרך אכילתו). וכבר השיגו על השאגת אריה שמפורש בהלכות יסודי התורה לרמב"ם ה, ה שמותר לחולה לאכול איסור שעירבו בו דבר מר.

לכן יש מקום לומר שסברה זו אינה אלא מדרבנן, ומן התורה מותר דבטלה דעתו. ועוד כמש"כ המנחת חינוך שאף שאוכלו מ"מ אינו מחשיבו לאוכל, ואם זה רק מדרבנן יש לומר שאף שאסור לחולה לאכול דברים אסורים מדרבנן שמאכל איסור חמור, מ"מ שלא בדרך אכילה אף שאומרים אחשביה מדרבנן מ"מ יהיה מדובר על איסור ולא כמאכל אסור. וכן דעת החזון איש או"ח קטז, ז-ח.

אכן בעיקר סברת השאג"א שכל שאוכל לרפואה אחשביה, יש לעיין ביד אברהם (יו"ד סוף סי' קנה) שכתב כדבר פשוט שהאוכל לרפואה אינו מחשיב לאוכל. הרי לנו שיטה ברורה שכל מה שנעשה לרפואה בלבד, אינו נחשב מאכל ומשקה.

דבר המשמר האם נחשב כדרך אכילה 

כפי שתיארנו בפתיחה למאמר, כל מטרת האלכוהול בתמיסה היא לשמרו לזמן ארוך יותר מפני חיידקים מזיקים, ולעיתים אף משתמשים בחומץ במקום באלכוהול. נראה שיש לדון במקרה זה האם חומץ או כל דבר שאינו ראוי למאכל אדם וכלב, אלא שאחרי שערבבו אותו עם חומר אחר (פרחי בך במקרה שלנו) הוא ראוי לשתיה, האם שייך בו איסור מדין משקה.

הטור או"ח סי' תריב כתב בשם הראבי"ה שלאכול חצי שיעור ממאכלים שאינם ראויים לאכילה – מותר. וכתב הב"י שיש שחולקים. נראה שגם לדעת הראבי"ה אף שחומץ העשוי אף הוא מאלכוהול ענבים נחשב דבר הראוי לאכילה מ"מ זה רק כשהחומץ הוא האסור ורוצה לשתות החומץ. אבל כשהחומץ האסור נתערב בהיתר, בזה אם הטעם החומץ בגריסים הוא לפגם – מותר, כמו שלמדנו בגמרא ע"ז סז שחומץ בגריסים נותן טעם לפגם.

נראה שגם אם כשאוכל לרפואה הרי זה אחשביה, ואסור לחולה שאין בו סכנה, מ"מ יש להתיר לדעת הרמב"ם שאלכוהול שאינו ראוי לאכילה בזמן שאין הרפואה באלכוהול עצמו אלא שמערב התרופה באלכוהול, שאז אין האוכל מחשיבו אלא להרפואה ולא לאלכוהול ומותר. וכן לסוברים שחומץ ואלכוהול ראויים לאכילה וגם כשמערב והאלכוהול מרובה מ"מ לדעת הר"ן שנותן טעם לפגם מותר גם בזמן שהרוב הוא איסור ומטעם זה אם נתערב חומץ של איסור בגריסים והרוב חומץ מותר באכילה. וקשה הרי חומץ לבדו אסור. ובע"כ כשאוכל אלכוהול מחשיבו אבל כשאוכל מאכל גריסים ואפילו שהרוב חומץ או אלכוהול דעתו לאכול הגריסים ואינו מחשיב לחומץ ומותר. בוודאי כאשר האלכוהול מיעוט בתערובת. מעתה יש לומר שגם לבריא יש להתיר (לצרכים רפואיים) להוסיף חומץ כיון שאין דעתו לאכול רק התרופה עצמה שהיא של היתר ואין דעתו לאכול אלכוהול שבו ומותר לדעה ראשונה. וכן ראיתי שהתירו מנימוק זה חומץ הנעשה מסתם יינם באסיפת רבנים שהתקיימה מטעם איחוד הקהילות החרדיות, ראה תחומין ח (תשמ"ז), הרב צבי שכטר עמ' 381-375.

שאינו כדרך אכילתה

על מנת להתיר למי שאינו בגדר חולה שאין בו סכנה יש לסמוך על הסברא שבתמיסה זו אין בה דרך אכילה, והדבר יהיה דומה לכל היותר למי שטועם אבקת אפיה שאין דרך אכילה ושתייה בזה.

יש מי שהתיר (ראה שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' קלז, וח"ה סי' י) לחולה חסר דם [=אנמיה] לשתות יין-ברזל, אף שהוא סתם יינם, אם הוא מר, ובתנאי שלוקח אותו בשפופרת, שאז יש תרי דרבנן – גם מר, וגם אינו כדרך הנאתן.

בענייננו, לא אוכלים או שותים את הטיפות לעצמן אלא מטפטפים טיפות ספורות על הלשון באמצעות שפופרת או מערבבים בחצי כוס מים ולכן ניתן לומר שאין כאן דרך אכילה.

 

---

1.    מוצר דומה על בסיס פרחי באך נמכר גם כקרם. ברם מוצר זה לא מהווה חלק מהמחלוקת בתיק דנן.

2.       דיון מפורט בדברי הרמב"ם ניתן למצוא במאמרי "רפואה מונעת בכתבי הרמב"ם ובימינו", אסיא פג-פד (תשס"ח) עמ' 87-66.

3.    קלאודיוס גָלֶנוֹס, הידוע יותר בשם גלנוס היה רופא יווני קדום. פרוטוקול ההכנה של תרופות על פי מרשם בקנה מידה קטן נקרא עד היום על שמו.

4.    בתשובות הרמ"א (סי' קכ"ד) כתב: "על מה סמכו שנתפשט המנהג במדינת מעהרין בפרט ובשאר מדינות בכלל להקל בשתיית סתם יינות ואין מוחה בידם". והוסיף שם: "ירא אנכי לאומרו, שלא ילמדו עוברי עבירה מקום לסמוך עליו ויקילו עוד יותר, … כי נתפשט להם היתר היינות במקומות שנהנו להקל מפני חיי נפש". תשובה זו של הרמ"א הושמטה במהדורות רבות. (ראה יונה בן-ששון, "משנתו העיונית של הרמ"א", ירושלים תשמ"ד, עמ' 291 הערה 88). ברם המהר"ל התקומם בצורה נחרצת נגד נטייה מקילה זו (ראה בנימין גרוס, "יהי אור, נר מצווה למהרל מפראג", עמ' 236-225), וראה גם חכמת אדם כלל עה סי' יג-יד.

5.    הערת עורך: כשמדובר בהזלפת טיפות מהתרופה על הלשון, לא מדובר בביטול איסור ברוב. שהרי 27% אלכוהול איננו בטל ברוב. אלא מדובר כאן על "ביטול" דין המשקה של האלכוהול, בכך שהוא הופך להיות חלק מתרופה.

6.    ראה גם יד אפרים ליו"ד צט, ה; ש"ך יו"ד צה, ג. להרחבה בנושא ביטול איסור לכתחילה ראה פרק ו במאמרי "בליעה ופליטה בכלים לאור תוצאות המבחן המדעי", תחומין לד (תשע"ד).

7.       הכוונה לטעם לא נעים.