תרופה לניקוי רעלים בזמן כימותרפיה

א. אם יש הוכחות שהטיפול מועיל – מותר להשתמש בו בחולה שיש בה סכנה.
ב. אם אין הוכחות שהטיפול מועיל, אך קיימת הבנה של מנגנון הפעולה שלו – גם אז מותר להשתמש בו בחושיב"ס,
ג. אם אין הוכחה, ואין ידוע על מנגנון המצביע על תועלת – עדיין יש לדון על מקומו של אפקט הפלצבו, כמובן בהנחה שאפקט הפלצבו באמת מועיל, או שיש הסתברות ממשית שיוכל להועיל.
במילים אחרות, השאלה היא: האם ריפוי חולה שיש בו סכנה בתהליך של "פלצבו" דוחה איסורי תורה כמו טיפול רפואי מוכר?
והנה, מקור ההלכה שפיקוח נפש דוחה איסורי תורה, הוא במסכת יומא, פה, ב, , שם לומד שמואל הלכה זו מן הפסוק: "וחי בהם" ולא שימות בהם – וכמבואר בתוספות (יומא פה, א, תוד"ה ולפקח הגל): "שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל",
מכאן שאין מקום להבדיל בין שני סוגי הטיפולים כל עוד יש בידינו הוכחות ניסיוניות עם מובהקות סטטיסטית ליעילותם[1]. שהרי אין להבדיל בין טיפול רפואי שאנו מבינים את מנגנון פעולתו לבין טיפול רפואי שאנו לא מבינים את מנגנון פעולתו. בשני המקרים מדובר בטיפול שיכול להציל חיים, ואסור שחיוב הלכתי – פרט לג' עבירות – ימנע את ההצלה. מכאן, שגם טיפול "אקזוטי" בעל יעילות מוכחת סטטיסטית, דינו לא יכול להיות שונה מדין טיפול אחר עם תוצאות סטטיסטיות דומות. שהרי הלימוד "וחי בהם ולא שימות בהם" – "שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל", שייך גם כאן.

ד. מתי אסר הרמב"ם דחיית איסור להצלת חיים ע"י רפואה סגולית?
אמנם מעיון ראשוני ניתן לכאורה להראות כי לדעת הרמב"ם בסוגיית מי שנשכו כלב שוטה, עיקרון ההשוואה של טיפול רפואי מועיל לטיפול רפואי עממי/סגולי לעניין דחיית איסורים, שנוי במחלוקת תנאים, כשהלכה כחכמים האוסרים[2]. שהרי נאמר במשנה:
"מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ור' מתיא בן חרש מתיר" (יומא פ"ח מ"ו)
כאשר האכלת נשוך בחצר כבד של הכלב הנושך אין בה אלא סגולה עממית שהיתה נפוצה בימי קדם. משמע, לכאורה, שלדעת חכמים רפואה "סגולית" של האכלת נשוך שיש בו סכנה בכבד של הכלב הנושך – איננה מותרת, ומכאן לכאורה שרפואה סגולית אינה דוחה איסורים במקום סכנה.
אך האמת תורה דרכה שטעם חכמים האוסרים האכלת מי שנשכו כלב שוטה מחצר כבד שלו, איננו משום שהרפואה סגולית ולא שכלית, אלא משום שמתקיימים לגביו שני תנאים: א. גם אין הסבר הגיוני המצביע על יעילות אפשרית של רפואה זו; ב. גם הניסיון מוכיח שאין בה תועלת, כמבואר בירושלמי[3] שמעולם לא ניצול מי שנשכו כלב שוטה, ובלשון הירושלמי: "מימיו אל יאמר לך אדם שנשכו כלב שוטה וחיה", אפילו אם אכל הנשוך מחצר כבד של הכלב.
כך גם משמע גם מסוף דברי הרמב"ם בפירושו למשנה, אחרי שפסק כדעת חכמים (ת"ק) שם:
"אין עוברין על מצוה אלא בריפוי בלבד שהוא דבר ברור שההגיון והנסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שעניינם חלוש, לא יחייבהו ההגיון ונסיונו רחוק".
מסופם של דברי הרמב"ם המסבירים את תחילתם, משמע שלהלכה רק כאשר שני התנאים האחרונים מתקיימים אזי הטיפול איננו דוחה איסורים. אך מאידך, די בקיום אחד משני התנאים כדי שהטיפול בחשיב"ס ידחה איסורי תורה: או שקיימת סברא הגיונית – תיאוריה רפואית – שהטיפול עשוי להועיל, או שקיים נסיון אמפירי אמיתי המראה שיש סיכוי ריפוי[4] בטיפול הנדון[5]. ולכן אם יש נתונים המראים ש"הנסיון הלא רחוק" מוכיח כי קיים סיכוי אמיתי לרפוי בשיטה של התרוה הסינית הלא כשרה, אזי דינה כדין כל רפואה לחושיב"ס, ודוחה את כל איסורי התורה פרט לשלש העבירות החמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

הערות:
1. אמנם כאשר "הנסיון" איננו שלנו, אלא מבוסס על דיווח של אחרים – ראוי לדון באמינותם של אותם גורמים, ולא תמיד ניתן להסתמך עליהם. ויכוח נוקב בשאלה מי הם הגורמים שעל נסיונם ודיווחיהם ניתן לסמוך להלכה, מובא בשו"ת הרשב"א א, תיג. אולם ניסיון מבוקר ומוכח לעינינו, די בו להתיר איסורי תורה להצלת חיים, גם אם המנגנון הרפואי לא מובן או שהוא מבוסס על אפקט הפלצבו. וכבר נקבע בבבלי ובירושלמי, ונפסק בשו"ע כי במקום סכנת נפשות – השואל הרי זה שופך דמים.
2. שו"ת רדב"ז ח"ה, סג; שו"ת אדמת קודש, ח"א, ו; ברכ"י יו"ד קנה; שו"ת צמח צדק או"ח לח; אוצר מפרשי הש"ס, מכות (תשל"ה) ע"ד יא, א, ציון 71 (וראה: רמ"א יו"ד ס"ס קנה; מ"א שכח, א; ר' יהודה שביב, רפואה סגולתית בשבת, אסיא עא-עב 75-78).
3. ירושלמי יומא פרק ח הלכה ה.