שאלות על מציאות ורפואה בסדר נשים

לכבוד הרב ד"ר מרדכי הלפרין שליט"א!

קראתי את מאמרו מחוברת אסיא פה-פו שנדפס בחוברת "מציאות ורפואה בסדר נשים" על האנטומיה של אברי האשה על פי חז"ל, ועל פי מה שכתב שם כבודו בהערה 13 התבארו לי כמה דברים, אשמח אם כבודו ישיב לשאלותי בעניין זה.
יצויין שאין לי ידע רפואי וכל הנתונים אותם אני יודע הם מספרים (בעיקר הלכתיים רפואיים) וקצת מפי רבנים שמתמחים בעניינים אלו.

כבודו כתב שאורך ממוצע של נרתיק הוא כ7.5 ס"מ, ואורך ממוצע של אבר של גבר בשעת קישוי הוא כ13-15 ס"מ. ובשעת תשמיש הנרתיק מתארך פי שתיים ושלוש מגודלו הרגיל. עוד כתב שם שבבדיקה פנימית צוואר הרחם נמצא במרחק של כאורך אצבע מפתח הנרתיק.
על פי דברים אלו נראה לי שמתיישבת היטב שיטת הראשונים (רא"ש, מרדכי, רבנו ירוחם, שהביאו הטור והב"י בסימן קצו) האומרים שבדיקות האשה צריכות להיות "עד מקום שאבר התשמיש מגיע" (לשון הטור), והקשו תרומת הדשן והב"י שדבר זה לא אפשרי, ומשום כך נקט הרמ"א ורבים מהאחרונים שאשה צריכה לבדוק עד מקום שידה מגעת ואין חובה עליה להגיע למקום שאבר התשמיש מגיע.
לענ"ד על פי הדברים הנ"ל קושיית תרומת הדשן והבית יוסף מיושבת – מכיוון שבשעת תשמיש הנרתיק מתארך, א"כ המקום אליו מגיע השמש בשעת תשמיש אינו רחוק מפתח הנרתיק כגודלו של האבר אלא פחות מכך בחצי או בשליש, ונראה לי שאצבע ממוצעת היא כ7 ס"מ שזה כחצי מאבר ממוצע. על פי זה, בדיקה רגילה של אשה באצבעה מגיעה למקום שאליו מגיע אבר התשמיש, ודברי הראשונים כלל אינם קשים (ניתן להביא דוגמא לדבר מבלון שמנפחים אותו לגודל נרתיק בשעת תשמיש ומסמנים קו במרחק של 15 ס"מ, ולאחר מכן מוציאים את האויר עד שיגיע לגודל של נרתיק בזמן רגיל, דומני שיהיה ניתן להגיע בלי קושי אל הקו המסומן באצבע רגילה).

לפי הבנתי קושיית תרומת הדשן והב"י נובעת מידיעתם שאבר התשמיש בשעת קישוי ארוך יותר מאצבע,יתכן שהבית יוסף ותרומת הדשן סברו שהראשונים לא בדקו דבר זה ומשום כך הם אמרו את דבריהם. ולפי דבריך יוצא שדברי הראשונים מתיישבים היטב עם המציאות.

על פי זה עולה בדעתי לבאר את דברי הרמב"ם לגבי צוואר הרחם שהאריכו בביאור דבריו (לא ראיתי את כל מה שכתבו בעניין). בפ"ה מהלכות איסורי ביאה כתב הרמב"ם:
משל משלו חכמים באישה: הרחם שבו נוצר הוולד, והוא הנקרא מקור, והוא שדם נידה וזבה יוצא ממנו–קוראין אותו חדר, לפי שהוא לפניי לפנים. וצוואר הרחם כולו, והוא המקום הארוך שמתקבץ ראשו בשעת העיבור כדי שלא ייפול הוולד, ונפתח הרבה בשעת לידה–קוראין אותו פרוזדוד, כלומר שהוא בית שער לרחם. ובשעת גמר ביאה, האבר נכנס בפרוזדוד; ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים, אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות.
מדברי הרמב"ם האלו הבינו רבים שצוואר הרחם עליו מדבר הרמב"ם אינו מה שאנו קוראים "צוואר הרחם" בלבד, אלא כולל גם את מה שאנו קוראים צוואר הרחם וגם את מה שאנו קוראים נרתיק. אלא שהבנה זו ברמב"ם מוקשה מדבריו בפ"ד שם כתב לגבי בדיקה של אשה הרואה מחמת תשמיש:
מביאה שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה, ומכנסת השפופרת עד מקום שהיא יכולה, ומכנסת בתוך השפופרת מכחול ומוך מונח על ראשו, ודופקת אותו עד שיגיע המוך לצוואר הרחם.
אילו "צוואר הרחם" שעליו מדבר הרמב"ם הוא גם הנרתיק – אין הבנה לדברי הרמב"ם האלו שהרי השפופרת שאותה מכניסה האשה עד מקום שהיא יכולה וודאי נמצאת בתוך הנרתיק (שאם לא כן כיצד ניתן להוכיח מדם הנמצא על המוך שמקורו במקור ולא בנרתיק?) וא"כ כיצד אומר הרמב"ם שהיא צריכה לדפוק את המוך עד שיגיע לצוואר הרחם?
מהלכה זו נראה ברור שהרמב"ם באומרו "צוואר הרחם" מתכוון למה שאנו קוראים היום צוואר הרחם.
על פי מה שכתב כבודו אני מסתפק האם ניתן לומר שהרמב"ם ידע את אורכו הממוצע של אבר בשעת קישוי, וכן ידע את אורכו של נרתיק אך לא ידע שהנרתיק מתארך בשעת תשמיש, ומכיוון שהדברים אינם מתאימים, חשב הרמב"ם שהאבר נכנס לתוך צוואר הרחם, וזה מה שכתב הרמב"ם בפ"ה ש"בשעת גמר ביאה, האבר נכנס בפרוזדוד; ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים, אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות".

עוד עלה בדעתי לומר שאולי הסיבה לרואה מחמת תשמיש היא משום שאצלה הנרתיק לא מתארך בשעת תשמיש והוא פוגע בצוואר הרחם, אך הקשו עלי שא"כ אין זה דם מטמא אלא דם מכה והאשה צריכה להיות טהורה.

ומכאן לשאלותי בעניין:
א.