נקיות במתן שתן

השאלה מתחלקת לב' נידונים:

א. האם חייב ליטול ידיו משום נקיות, דהרי ידים עסקניות הן.

ב. האם צריך ליטול ידיו משום "הכון לקראת א-לוקיך ישראל".

בנוגע לנידון א':

פסק השו"ע בסי' ז' סעי' ב' "הטיל מים ולא שפשף וכו' אין צריך ליטול ידיו" ויעוין בגר"ז שביאר שאם הטיל מים ונזהר שלא ליגוע בערותו אין צריך ליטול ידיו אלא משום "היכון", ובנידון דידן ודאי שלא נוגע במקומות המכוסים וכן לא שפשף ולכן לא צריך ליטול ידיו משום ידיים עסקניות.

בנוגע לנידון ב':

השו"ע בסי' צ"א סעי' ב' פסק "צריך לאזור אזור בשעת התפילה אפי' יש לו אבנט שאין ליבו רואה את הערוה משום "היכון", אבל שאר ברכות מותר לברך בלא חגורה וכו'" ויעוין במשנ"ב שכתב שלא שייך "היכון" אלא רק בעומד לפני המלך, דהיינו בתפילת שמונה עשרה, אבל בברכות וכן בקריאת שמע אין דין של "היכון".

לפי זה בנידון דידן ולפסוקי דזמרה ולקריאת שמע אין צורך כלל ליטול ידיו אבל לתפילת שמונה עשרה צריך ליטול ידיו משום "היכון".

לסיכום:

אם נטל ידיו שחרית ולא הסיח דעתו מהן או אם נטל ידיו לפני התפילה אין צריך ליטול ידיו שוב אפילו אם בשעת התפילה מרגיש שמוציא טיפת שתן. אבל לפני תפילת שמונה עשרה אם יודע שיצאה לו טיפת שתן ראוי שיטול ידיו שוב משום "היכון" ואם חושש שע"י שיטול ידיו לפני שמונה עשרה יפסיד את התפילה בציבור ודאי שיכול לנקות בכל מידי דמנקי כגון ב"טישו", ומכל מקום לכתחילה לא מהני בזה מידי דמנקי וכמו שכתב המג"א סי' ד' ס"ק י"ז.

ואם מרגיש באמצע שמונה עשרה שיוצא לו טיפת שתן, אומרת הגמרא בברכות דף כ"ג ונפסק להלכה "היה עומד בתפילה ומים שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל" ובביאור הטעם מדוע צריך להפסיק עד שיכלו המים מבארת הגמ' במגילה משום ניצוצות כי צריך להפסיק כדי שהניצוצות יבלעו בבגדו, כי כל זמן שלא נבלעו אסור לו להתפלל. ולכן אם מרגיש באמצע התפילה שיוצא לו שתן פוסק ושוהה כדי הילוך ד' אמות ואח"כ מתפלל כמובואר בשו"ע סי' צ"ב סעי' ח' ובמשנ"ב שם.

בכל מקרה חשוב מאד להקפיד שלא להגיע לידי חששות מוגזמים ("נערווים") העלולים לפגוע בבריאותו הנפשית של אדם. לכן חייבים לפעול לפי ההלכה ואסור (!) להחמיר מעבר לדרישה ההלכתית המדוייקת.