מצבים שונים של פציעות בשבת

א. עקרונות:

עיקרון ראשון: כל פציעה שללא טיפול עלולה להתפתח עד כדי סיכון חיים, מוגדרת כפיקוח נפש, גם אם אנו יודעים שטיפולים מתאימים יכולים לרפא אותה בלא סיכון.

עיקרון שני: כאשר קיים מצב המוגדר כפיקוח נפש מן הראוי לתת לו את הטיפול הרפואי הטוב ביותר, ולא להתפשר עם טיפול פחות טוב גם אם הטיפול הפחות טוב מספיק להוציא אותו מכלל סכנה.

עיקרון שלישי: כל עוד קיים ספק אפילו קטן, שמדובר בפיקוח נפש – חייבים לחלל שבת עבורו, גם אם יתכן שיתברר אחר כך שהיתה טעות בהגדרה (ראה במאמרי "דרכו של הגרש"ז אויערבאך בהלכות רפואה ופיקוח נפש" שפורסם בספר "רפואה והלכה: הלכה למעשה" [מכון שלזינגר, 2006]. ניתן למצוא את המאמר בקישור הזה. ראה גם את תשובתו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל לחובש צבאי הנוגעת גם היא לענייננו.

ב. פריקה בשבת:

ראה נשמת אברהם, מהדורה חדשה, חלק א' או"ח סי' שכח ס"ק ע"ג:

סעיף ל (עג) מי שנשמט פרק ידו או רגלו ממקומו, לא ישפשפנה הרבה בצונן, שזהו רפואתו, אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא.

נשמת אברהם: (עג) מי שנשמט. דהיינו שיצא העצם מפרק שלו 674 ולהלן בסע' מז מובא שעצם שיצא ממקומו מחזירין אותו. ועיין שם במ"ב 675 שכותב: המג"א חולק ע"ז וס"ל דדוקא עצם הנשבר מותר להחזירו כדאיתא בגמרא, אבל העצם הנשמט ממקומו אסור להחזירו, דאפי' לשפשף הרבה בצונן אסרו, וכ"ש חזרה, ומ"מ ע"י א"י נראה שאין להחמיר. ובספר עצי שטים, חולק על המג"א וכותב, דכל שיצא ממקומו לגמרי חשיב סכנת אבר כמו נשבר אם לא יחזירנו מיד, ושרי להחזיר אפי' ע"י ישראל וכבסע' יז, עכ"ל, והאי דסע' ל איירי לדעתו בלא נשמט לגמרי ממקומו. ונראה דגם לדעת המג"א, אם הרופא אומר שנפרק בחזקה ויכול לבוא לידי סכנת אבר, שמותר למשוך ולהחזירו למקומו כדרך שעושה בחול, עכ"ל המ"ב. והערוה"ש 676 מתפלא על הרמב"ם שהשמיט לגמרי את שני הדינים האלו כששניהם מפורשים במשנה ובגמ', ומתרץ 677 שמכיון שהרמב"ם ראה שדינים אלו תלוים כפי טבעי בני אדם, לכן א"א לפסוק בהן הלכה קבועה, ותלוי באמירת הרופאים. ואולי הרמב"ם עצמו שהיה רופא וידע שלפעמים יש סכנה בזה, ובהכרח להשתמש ברפואות ואין ליתן בזה כלל קבוע והשמיטם, ונכלל בכלל מה שכתב בפ"ב, אם רופא אומר צריך מחללין, וכמדומני שגם עתה מחזיקים זה לסכנה, ולכן אם יארע ח"ו כזה ידרושו מרופאים ויעשו כדבריהם, עכ"ל של הערוה"ש. ולכן, עצם שנתפרקה מחיבורה, מותר להחזירה מכיון שיש בזה סכנת אבר, ולפעמים גם משום סכנת נפשות 678. ולכן במקום הצורך מותר לחלל עליו את השבת באיסורי דאורייתא כל שאי אפשר בלי זה. אולם אם לפי דעת הרופא אין בזה אלא סכנת אבר, ויש צורך להרדים את החולה, יש לעשות את ההרדמה באופן שיש בו רק איסור דרבנן. אבל כל שיש בו משום סכנת נפשות או רק חשש סכנה, מותר לעשות את ההרדמה אפי' אם יש בעשייתה משום איסור תורה 679. וכמובן שגם מותר לצלם את האבר כדי לדעת את האבחנה המדוייקת. ועצם שנשברה, מותר לחלל עליו את השבת ואפי' באיסורי תורה כל שיש צורך בדבר 680 כגון כל שבר בירך או בפרק הירך. וראה גם להלן ס"ק ק (עמ' תצג).

ג. מסקנה:

מאחר ופריקה יכולה להיות סכנה, יש להתייחס אליה כך כל עוד רופא לא קבע את ההיפך. יתר על כן, כאשר לא ברור אם מדובר בפריקה או בשבר מסוכן – כל שהילד זועק מכאבים מוגדר כחולה שיש בו סכנה עד שיוכח אחרת.

ד. שבר בעצם:

שבר בעצם מהווה מצב שיש בו סכנת חיים, כל עוד לא הוכח אחרת. שברים חדים של העצם עלולים לפגוע בכלי דם ולהביא לדימום עד מוות, והיו דברים מעולם.

ה. לגבי הדחיפות – קשה לקבוע מסמרות. לכן רק אם ברור לנו שהדחיה שתגרם על ידי פניה לגוי) לא תחמיר את המצב – מותר להיעזר בגוי. אך אם לא בטוח שהדחיה לא תחמיר את המצב, חייבים לנהוג כדין הגמרא ולחלל את השבת על ידי ישראל.

ה. לגבי הדחיפות:

קשה לקבוע מסמרות. לכן רק אם ברור לנו שהדחיה שתגרם על ידי פניה לגוי לא תחמיר את המצב – מותר להיעזר בגוי. אך אם לא בטוח שהדחיה לא תחמיר את המצב, חייבים לנהוג כדין הגמרא ולחלל את השבת על ידי ישראל.