כניסה לכנסייה נוצרית לשם הצלת חיים

שתפו:

23 באוקטובר 2018

הרב המשיב: הרב ד"ר מרדכי הלפרין

שאלה:

יא תמוז סט

לכבוד הרב ד"ר מרדכי הלפרין שליט"א שלום רב.

אני לומד עכשיו מסכת עבודה זרה וראיתי את דבריך בענין כניסה לבית עבודה זרה לפיקו"נ (שו"ת 690). יש לי כמה הערות על הדברים. אינני חולק על המסקנא, למרות שיש לדון על הפשיטות שננקטה בה. אך יש לי הערות על המו"מ. אני כותב את דברי בתוך דבריך.

[השאלה משולבת להלן בגוף הטקסט המקורי. המקור אינו מסומן, הערות השואל מודגשות ומסומנות בצבע]

בכבוד רב

י . פ.


דוגמא לשאלה שהגיעה מאוסטרליה: האם רשאי רופא להענות לקריאת חירום (או לצורך הענין כל מטפל חירום כגון כבאי אש וכד') כדי לטפל בחולה שיש בו סכנה שנמצא בתוך כנסיה נוצרית. השואל לא הזדהה בשאלתו הראשונה בצורה מלאה, כך שלא ידענו מי הוא, ומהן ידיעותיו ההלכתיות. משום כך הוחלט לענות לו על שאלותיו בדרך קצרה (פסחים ג, ב). התשובה היתה: "מותר להיכנס לכנסיה לצורך הצלת חיים בין של יהודי ובין של גוי. גם לחלל שבת מותר בזה"ז לצורך הצלת חיים כנ"ל, כפי שפסק הגרש"ז אויערבאך זצ"ל כשעמו עוד מגדולי הפוסקים."

השואל לא הסתפק בתשובה הקצרה. הפעם הוא הזדהה כרב באוסטרליה, ושוב שאל: "ברשות הרב אבקש מעט הסבר לתשובתו. לכאורה אין לדמות איסורי שבת שעליהם נאמר וחי בהם ולא שימות בהם וא"כ ישנה מצוה וחובה לחלל שבת להציל נפש וכן משום איבה להציל את שאינו בן ברית אך מנין לנו לענין זה שלכאורה הוא ביהרג ואל יעבור שהרי בכל מתרפאין חוץ מע"ז וכו' וכשם שאין מתרפאין אין מצילין בהם נפשות ואף באביזרייהו אמרין יהרג ואל יעבור ושמא משום איבה שרי (וזה שייך רק באינו יהודי?) אודה לכבוד תורתו באם ישיב לי מקורו.

הפעם נשלחה לרב השואל תשובה יותר מפורטת:

א. יש שני מקורות (עם גדרים שונים) לאיסור להכנס לבית ע"ז. האחד: הברייתא במסכת ע"ז, יב, א, שנפסקה להלכה בשו"ע יו"ד קנ,א: "מצוה להתרחק מדרך ע"ז ארבע אמות", והטעם מבואר בראשונים: מפני החשד. מצוה להתרחק מקורו בדף יז. וזה רק מצוה ולא איסור משום חשד אלא הרחקה גרידא. ואילו האיסור משום חשד מקורו במשנה בדף יא,ב. ונפק"מ ביניהם, שדין חשד הוא איסור דרבנן גמור, ודוקא במקום שהדרך מוביל למקום ע"ז בלבד וכל ההולכים באותו מקום הולכים לע"ז, ולכן ההולך שם מחשיד עצמו שהולך לעבוד. ואילו הדין שמצוה להתרחק לכאו' אינו משום חשד וממילא גם אם הוא רק עובר לידה למקום אחר וכלל לא נראה שהולך אליה מצוה להתרחק. וכתבו ראשונים ואחרונים (ריטבא ע"ז שם, רשב"א הובא בטור יו"ד קמט) שק"ו שמטעם זה אסור להכנס לבית עבודה זרה עצמו. השני: המבנה של בית ע"ז והציוד שבתוכו דינם כמשמשי ע"ז, האסורים בהנאה מן התורה. (ראה ש"ך יו"ד קמה, סק"ט; ט"ז שם ס"ק ו).

ב. לעניננו – שאלת איסור ההנאה איננה רלבנטית כי צוות רפואי הבא להציל איננו נהנה בדר"כ ממשמשי הע"ז. (ואם ההנאה באה בעל כורחו – יש לדון כאן ע"פ סוגיית פסחים כה,ב – כו,ב). לגבי איסור הכניסה לבית ע"ז משום חשד – אין להתיר כי אולי לא מדובר כאן בבית ע"ז, שהרי מבואר בפוסקים (ראה בשו"ת יביע אומר חלק ז', יו"ד, סי' יב; ציץ אליעזר, חלק יד, סי' צ"א), שדין כנסיה נוצרית כדין בית ע"ז.

ג. והנה, הרשב"א שהובא בטור יו"ד קמ"ט כתב שאפשר שגם במקום פיקוח נפש אסור להכנס לבית ע"ז. אך ספקו של הרשב"א פשוט הוא לרא"ש. בשו"ת הרא"ש כלל יט אות יז, מפורש להלכה שמותר להמלט לתוך בית ע"ז במקום של פיקוח נפש, ודבריו הובאו שם בשלטי הגיבורים על הרי"ף בסוגיית ע"ז יב,א. העמדת את הרא"ש מול הרשב"א. אך הדברים אינם פשוטים כלל. דהטור הביא את דברי הרא"ש בסי' קנז ואת דברי הרשב"א בסי' קמט. ועמדו על סתירה זו הפרישה והט"ז בסי' קנז וחילקו ביניהם. ולדבריהם אין הרא"ש נוגד את הרשב"א, וא"א להתיר את איסור הכניסה לבית ע"ז לצורך פיקוח נפש באופן עקרוני על סמך הרא"ש. אלא ההיתר של הרא"ש יהיה מסוייג לחילוקם של הפרישה והט"ז. יעויי"ש.

וההיתר לשאלה זו נמצא בדברי הר"ן על הרי"ף, שחולק להדיא על עצם סברת הרשב"א והוא סובר שאיסורי מראית עין אין בהם יהרג וא"י. [והוא אכן מעמיד את הרא"ש נגד הרשב"א] וכן פסק הרמ"א בסי' קנ ס"ג. וכן נראה שסובר הש"ך בסי' קמט סק"ב. ובמיוחד, שהריטב"א שאף הוא כתב שפיקוח נפש לא דוחה איסור כניסה לבית ע"ז, הסביר זאת בכך שאין דרך להכנס לבית הע"ז אלא למטרות ע"ז. ואילו כניסה להצלת חיים איננה כזו כלל וכלל. הדברים מאד לא מובנים. הריטב"א כותב שהואיל ואין הגויים נכנסים לשם אלא כדי לעבוד ע"ז, לכן כל הנכנס לשם, גם אם כוונתו למטרה אחרת לגמרי, מחשיד את עצמו שנכנס לעבוד ע"ז. ולכן מש"כ שכניסה להצלת חיים אינה כניסה לצורך עבודה, לא מועילה כלום, שהרי כל עצמו של האיסור נאמר לגבי מי שנכנס למטרה אחרת ולא לצורך עבודה כלל וכלל. [ואולי כוונת הדברים לגבי חילוקו של הפרישה שאזכירו להלן, אך הדברים סתומים מאד.]

ד. לכן להלכה: פיקוח נפש דוחה איסור כניסה לבית ע"ז כפסקו הברור של הרא"ש. וכן משמע משו"ת שיבולי דוד, הובא בדרכי תשובה יו"ד סוף סימן קנד, שאוסר כניסה לבית תפלתם אפילו בחשש איבה, בכל זאת איננו אוסר הכניסה במקום פיקוח נפש. וכן עמא דבר, לכאו' לא שייך לומר עמא דבר [=העם נוהג] על דבר שאינו מצוי כלל. ולכל היותר נוכל לומר 'סוגיא דעלמא'. וכן נכון למעשה. כאמור, אמנם לפי הרמ"א והש"ך הפסק נכון, אך הדבר אינו מוחלט כפי שהוא מובא כאן. דהגר"א פוסק כמו הרשב"א ואוסר בהחלט [ולא רק מסתפק, כהרשב"א]. וביביע אומר ח"ב יו"ד סי"א נקט שרק משום איבה אסור. (אע"פ שהזכיר את המחמירים). ובשו"ת יהודה יעלה יו"ד סי' קע ג"כ סמך על הרמ"א.

ה. לגבי ההיתר לעבור על איסורי תורה להצלת נוכרי ראה נשמת אברהם כרך רביעי, חלק או"ח, של, סוף ס"ק ב, וז"ל: "עיין בנשמת אברהם בחאו"ח, כרך א, או"ח סי' של סק"ו, שהיום מחללין את השבת עבור נכרי שנמצא במצב של סכנת נפשות משום איבה. ואפילו אם הוא נמצא לבד עם החולה, כגון גר שנמצא לבד עם אביו שפתאום איבד את הכרתו והסתכן, וברור שאין כאן משום איבה, בכל זאת, אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א, שאעפ"י שמעיקר דינא דגמרא אין מחללין עליו את השבת, האידנא חייבים לחלל בגלל הסיכון אפילו הקטן ביותר, מפני שעלולים הדברים להגיע לסכנת איבה ולפקוח נפש של רבים."

בשולי הדברים אביא כמה הערות שעלו לי תוך כדי שעסקתי בדברים אלו.

1. יש לדון שגם לפי הרשב"א יהיה מותר להכנס לפי חילוקו של הפרישה, שאם ניכר מעצם כניסתו שהוא נכנס למטרה אחרת הרי אין בו משום מראית עין. אם הרופא יכנס עם חלוק לבן וישא ציוד רפואי בגלוי, לכאו' יהיה מותר. ולפי הט"ז שחילק באופן אחר צ"ע איך לדון מקרה זה. ולא זכיתי להבין את טעם חילוקו של הט"ז ולכן איני יכול לדון בדבריו.

והנה יש נפק"מ בדבריהם גם לפי הרמ"א שמותר משום פיקו"נ בכל אופן. דכשאין פיקו"נ אסור. ולפי השבילי דוד ויביע אומר אסור משום איבה [ודברי הגרשז"א דלהלן לכאו' מדובר רק באיבה של אי הצלת חיים] ולפי הכת"ס אסור אפילו במקום חשש סכנה ישירה. אבל היתרו של הפרישה יהיה גם במצבים אלו. וצ"ע לגבי היתרו של הט"ז.

2. השבילי דוד [כצ"ל] כ' שאיסור כניסה לבית ע"ז הוא איסור דאו'. ואיני יודע לאיזה איסור דאו' כוונתו. ואולי להנאה ממשמשי ע"ז שהזכרת. אך כבר כתבת לנכון שצוות רפואי לא נהנה מהע"ז. ולכן דבריו צ"ע. שוב ראיתי ביביע אומר ח"ב יו"ד סי"א שהעיר כן וכ' דאולי כוונתו להרחק מעליה וסובר שהוא איסור דאו'.

3. יש להסתפק אם באיסור דרבנן של מראית עין דע"ז, אמרינן ס' דרבנן להקל גם לסוברים דדינם יהרג ואל יעבור. (ואולי יהיה בזה נפק"מ לפסיקת ההלכה למעשה). וזו שאלה מענינת.


4. הדרכ"ת בסי' קנ סקי"ד מביא מדברי הכת"ס שכתב על נידונו "אם לא שנסמוך על הי"א שהביא הרמ"א דכל שהוא משום מראית עין א"צ למסור נפשו במקום שיש סכנה. אמנם הלא כמה פוסקים ס"ל דגם במה שיש רק משום מראית עין בע"ז צריך למסור נפשו". וכתבתי במכתב למעלה שחזינן שאין הלכה זו פשוטה להיתר. אך אח"כ עיינתי בכת"ס גופא חיו"ד סי' פד, וראיתי שהדברים די שונים. הכת"ס אמנם השתמש ברמ"א בזהירות אך לא הזכיר שיש פוסקים שחולקים עליו. וזה תו"ד: דהרמ"א מקורו מהר"ן שהתיר מראית עין במקום פיקו"נ. והר"ן הביא גמרא שמשמע שגם במקום פיקו"נ אסור. אלא שדחה הר"ן שאולי כוונת הגמ' כשאין סכנה וודאית אלא רק חשש שיגיע לידי סכנה. ובכה"ג אסור. אבל בודאי סכנה מותר. ולפי"ז, בנידונו של הכת"ס שהסכנה ג"כ אינה וודאית, אלא רק חשש סכנה, יהיה אסור לעבור על איסור דרבנן זה. וסיים דלא ברירא האי מילתא. עכ"ד. . הנה מחד לא הזכיר את דעות האוסרים בוודאות. ומאידך עולה מתוך דבריו חומרא. שגם לפי הר"ן והרמ"א שמתירים, אם מדובר רק בחשש פיקו"נ אסור להציל עצמו בכניסה לבית ע"ז. [אלא שאולי איני צודק לגמרי, ודבריו נאמרו רק לגבי חשד שעובד ע"ז וכשוחה לשתות לפני ע"ז ובציורו של הכת"ס, שנראה כמכבד הע"ז. אבל בנכנס לבית ע"ז שהוא רק נראה כהולך לעובדה, כותב הר"ן סברא שהוא יותר קל מנראה לעובדה. ואולי בזה לא החמיר הכת"ס.

ובאמת צ"ע דבר זה. באיזה דרגת חשש מיירי. דהלא לעולם נוכל לחוש שאולי יגיע לידי סכנה. ומתי נתיר או נאסור על חשש כזה? וכאן משמע שלולא חומרת ע"ז היה צריך להתיר, וקמ"ל שאסור. והנה אם נאמר שאינו בגדר יהרג ואל יעבור, צ"ע למה בכ"ז יהיה יותר חמור משאר עברות שבחשש סכנה כזה שהיינו מתירים שאר עברות, כאן אנו אוסרים. ואולי באיסורי דאו' לא היינו מתירים ורק איסורי דרבנן? וצ"ע.

5. צ"ע שלא הביאו ראיה להיתר מהגמ' שבת קטז. "שאפילו אדם רודף אחריו להורגו, ונחש רץ להכישו – נכנס לבית עבודה זרה, ואין נכנס לבתיהן של אלו". הרי מפורש כדברי הרא"ש. ולמה לא הביא הרא"ש ראיה מפורשת לדבריו. וכן הפוסקים האחרים. והרא"ש שם כותב 'נכנס לבית נכרי', וא"כ אין ראיה. אך יתכן שהוא שינוי של הצנזור. ועכ"פ לגירסתנו צ"ע שלא הזכירו מזה הפוסקים. וצ"ע.

תשובה:

לגופם של דברים, ברשותך אתחיל מהסוף, ואחר אשוב לדברים כסדרם.

א. בהערתך האחרונה כתבת: " צ"ע שלא הביאו ראיה להיתר מהגמ' שבת קטז. "שאפילו אדם רודף אחריו להורגו, ונחש רץ להכישו – נכנס לבית עבודה זרה, ואין נכנס לבתיהן של אלו". הרי מפורש כדברי הרא"ש."

אמנם הפוסקים הביאו גם הביאו את דברי רבי טרפון בתוספתא (שבת יד) ובגמ' שבת קטז, א, כהוכחה לדינו של הרא"ש.

וז"ל ביאור הגר"א יורה דעה סימן קנז ס"ק [כו]: מי שנתחייב כו'. כמ"ש ברפט"ז דשבת (קט"ז א') שאפילו כו' [ואזיל לשיטתו כמ"ש בסי' קנ"ה ס"ב וכמ"ש בתשובה שם ומגמ' הזה סייעתא לסברא ראשונה דשם]:

כדאי לשים לב שבהמשך דבריו נכנס הגר"א לשאלת ההתרפאות בעזרת ע"ז כשההתרפאות איננה קשורה בע"ז כע"ז. [אמנם חלק זה לא נוגע לענייננו. לצוות הרפואי (בנדון התשובה) אין שום הנאה או התרפאות בעזרת ע"ז, כמבואר בתשובה.]

וכ"כ ביביע אומר חלק ב' יו"ד, סי' י"א אות (ב) אחרי שהביא את פסק השו"ע קנז,ג ולכאורה כן משמע מפשטות הגמ' בשבת קטז.

אעפ"כ קרתה תקלה ודברי ר"ט שהיו ידועים לי נשמטו מהתשובה הכתובה בזמן הכנתה הדחופה. אכן ראוי להוסיפם עם דברי ביאור הגר"א. תודה.

ב. המקור לאיסור החשד הוא אכן במשנת ע"ז יא, ב, ומפורט יותר בברייתא יב, א, אליה ציינתי. (אני מסכים שהיה ראוי להפנות גם למשנה עצמה.)

אמנם הבחירה בהפניה לשו"ע קנ, א, נעשתה מסיבה מתודית עקב הבהירות של ההלכה בשו"ע האוסרת אפילו להתקרב לבית ע"ז, שלא כמו ההלכה בשו"ע קמט, א.

וכן נהג ר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ביד, ריש סימן כו; וכן נהג הגר"ע יוסף ביביע אומר ב, יו"ד, יא תחילת אות (ג).

הבהירות המתודית חשובה מאד בתשובות הזוכות לחשיפה רחבה גם בקרב אלה שאינם ת"ח מובהקים, וד"ל. השאלה מתי מותר לשפר את הבהירות על חשבון רמת הדיוק, היא אכן שאלה הדורשת הכרעה מקומית בכל מקרה.

ג. לגבי מחלוקת הרא"ש והרשב"א, דומני כי ברור למעיין במקורם של דברים שמדובר במחלוקת, כמו שהבאת מדברי הר"ן.

לענ"ד כן גם מוכח מפסק המחבר, שבניגוד לטור לא הביא את דברי הרשב"א בסימן קמט, והביא בחדות את דברי הרא"ש בסימן קנז, ג.

כמו"כ, בתשובות מסוג זה, לענ"ד אין מקום להאריך בפירושי האחרונים, בשעה שהמסקנה להלכה ברורה, והיא אכן ברורה גם כאן.

משום כך גם היום לא הייתי משנה את תוכן התשובה, למעט ההפניה לשו"ע קנז,ג וביאור הגר"א שם כמבואר בפסקה א' למעלה.

ד. הערת על העמימות הקלה במה שכתבתי: "ובמיוחד, שהריטב"א שאף הוא כתב שפיקוח נפש לא דוחה איסור כניסה לבית ע"ז, הסביר זאת בכך שאין דרך להכנס לבית הע"ז אלא למטרות ע"ז. ואילו כניסה להצלת חיים איננה כזו כלל וכלל"

עמימות זו, כלומר העדר דרישה מפורשת להכר בגדים או ציוד, הינה מכוונת. שכן מדברי הירושלמי המוסכם על הראשונים ומובא בטור ריש סי' קמט, שאין צורך בבגדי הכר כדי להתיר לתושבי העיר להיכנס בדרך המיוחדת לעיר שיש בה ע"ז, משמע שאין צורך בהכר אובייקטיבי של בגדים ודי בהכרה סובייקטיבית, הכרת האנשים, הכרה המסבירה את כניסתם. (מדובר על הכרת האנשים ממנה נובעת ההבנה של סיבת כניסתם, לאפוקי הכרת רק של סיבת הכניסה, כגון לבקר את בני העיר, הכרה שמעמדה שנוי במחלוקת ראשונים.)

ולכן במקום להאריך ולציין שאנשי הרפואה ניכרים בבגדיהם או בציודם, דבר המתאים לדרישות הפרישה, קיצרתי כי לענ"ד מצילי נפשות אינם גרועים מתושבי העיר של הירושלמי, ואף עדיפים עליהם.

ה. לעניין טענתו של כת"ר על דברי "וכן עמא דבר". דומני כי טענת כת"ר מתעלמת מדברי חכמים בשני מקומות במשנה ש"לא ראינו אינה ראיה".

ואנו ראינו גם ראינו. למשל, אחרי השואה נכנסו רבנים ות"ח גדולי עולם לא רק למנזרים אלא גם לכנסיות, דהינו בתי ע"ז, וכל זה להציל נפשות עשוקות. כך שאכן, כן עמא דבר!

וראה באריכות בשו"ת ממעמקים (לרב אפרים אושרי) חלק א סימן לא, שכבר בזמנו דנו בשאלת הכניסה לבית ע"ז לצורכי הצלה, והעלו להתיר.

ו. בהמשך הדברים כתב כת"ר שהפסק בתשובה מתאים לפסק הרמ"א והש"ך.

לענ"ד פסק התשובה מתאים גם לדברי הרא"ש והר"ן, גם לפסק המחבר (!) קנז, ג, וגם לביאור הגר"א שם שהוכיח מברייתא דרבי טרפון.

כמו כן הוא מתאים לחלוטין לכללי הפסיקה אותם למדנו מרבותינו נוחם עדן מבתי מדרשם של הגר"א, תלמידיו ותלמידי תלמידיו, המה ראשי ישיבת וולוז'ין לדורותיה.

ז. מש"כ כת"ר בהע' 1: "יש לדון שגם לפי הרשב"א יהיה מותר להכנס", ראה מש"כ בפיסקה ד.

ח. כמצויין בתשובה, את דברי שו"ת שבולי [שבילי] דוד לא ראיתים במקורם אלא בדרכי תשובה שהביאם. ושם הודפס "שבולי דוד".

ט. ספקו של כת"ר בהע' 3, פשוט לענ"ד לקולא. יש בידי גם ראיות וגם סברות אך אכמ"ל.

י. לגבי הע' 4, וכללי הספקות והחששות בפיקו"נ – הדברים ארוכים ואכמ"ל.

יא. להע' 5 – ראה פיסקה 1 למעלה.

יב. לגבי הרמ"א סימן קנז, ג, שתי הערות. הראשונה: מה שנכתב בסוגריים באותיות רש"י: "ויש אומרים דבשעת הגזרה אסור (כל בו) ועיין לעיל סי' קנ", דומני שאין אלו דברי הרמ"א כלל אלא הוספה של אחד המגיהים הקדומים של השו"ע. השניה: גם מגיה זה מסכים לדברי המחבר הפוסק כרא"ש, וכל הדיון הוא אם היתר הרא"ש קיים גם בזמן הגזירה, ואכמ"ל.

יג. לסיום, אודה מאד לכת"ר, אם אחרי הראות אותו אלוקים את כל זאת, יכין תשובה חדשה מפורטת עם כל דברי הפוסקים, ונשמח לפרסם גם את התשובה המפורטת, להגדיל תורה ולהאדיר.

בהוקרה רבה

מרדכי הלפרין

להדפסה

שאלות נוספות

מה אתם מחפשים?

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.