הנחת תפילין לאחר ניתוח במצב של טשטוש (המנותח חושב ששבת)

תשובת הרב הלפרין:
יש לחלק את השאלה למצבים השונים שיצויינו להלן.
יש מצבים בהם החולה אמנם פטור ממצוות הנחת תפילין, אך אין עליו איסור להניח. ויש מצבים בהם לא רק שפטור ממצוות תפילין אלא שאסור לו או לאחרים להניח תפילין על גופו.
כמו-כן יש להבדיל בין הדין עצמו לבין הרצון לנהוג מעבר לחיוב, לפנים משורת הדין.
לפיכך מובאות להלן שלוש תשובות מפורטות. האחת, בעילום שם, של אחד מגדולי הת"ח הבקיאים בהלכות רפואה. השניה של הרב מאיר אורליאן, והשלישית המסכמת, של הרב אשר שקאני.

תשובה ראשונה:
אין שום חיוב להניח תפילין על חולה מבולבל.

תשובת הרב מאיר אורליאן:
שלום וברכה,
בשו"ע (סי' תע"ה ס"ד) כתב בענין אכילת מצה שאם סבור שהוא יום חול לא יצא יד"ח. ושם במ"ב (ס"ק  ל"ז) ובה"ל (ד"ה אבל) כתב שדין זה אפילו למ"ד מצוות אין צריכות כוונה, "כיון שלא ידע כלל שהוא עושה מעשה המצווה". וא"כ לכאורה אין טעם להניח תפילין בני"ד אפילו למ"ד מצוות אין צריכות כוונה!
ומ"מ יתכן שיש תועלת בהנחת התפילין מכמה טעמים:
1. בבה"ל שם הביא דעת ר' ירוחם בשם התוס' שלמ"ד מצוות א"צ כוונה יצא יד"ח גם אם סבור שאוכל חמץ. ואף שהכריע השו"ע (סי' ס ס"ד) כדעה ב' שמצוות צריכות כוונה, יש תועלת בהנחה לדעה א' שם שא"צ כוונה. (עיי"ש בבה"ל ד"ה וכן הלכה שדן האם פסק השו"ע הוא בתורת ודאי או מספק.)
2. לדעת הרבה אחרונים, בדבר שמוכח לפי הענין שעושה לצורך מצוה אין צורך בכוונה מפורשת (מ"ב סי' ס ס"ק י). ואף שנוטה המ"ב שאם נתכוין בפירוש שלא לצאת ידי חובה אינו יוצא (תע"ה ס"ק ל"ה), במקרה זה שניאות לדברי הנכד, לא ברור שיש לו כוונה שלילית, על אף התבטאותו שסובר שעובר איסור.
3. בכל זאת, טוב שהנכד ינסה לשכנעו לעשות תנאי, שאם היום חול יצא יד"ח, ואז בוודאי יצא ידי חובתו לכל הדעות.
 בברכה,
מאיר אורליאן

תשובת הרב אשר שקאני:
בענין הנחת תפילין לחולה שדעתו מבולבלת עליו עקב השפעת ההרדמה שעדיין עליו.
הנה כתב השו"ע (או"ח סי' מד) כל זמן שהתפילין בראשו או בזרועו, אסור לישן בהם אפילו שינת עראי, אלא אם הניח עליהם סודר ולא היתה עמו אשה, ישן בהם שינת עראי. עכ"ד. ומקור דבריו מהגמ' סוכה (כו.) והר"מ בהלכות תפילין (פ"ד הט"ו). והטעם דאסרי' לישון עם התפילין אפי' שינת ארעי משום שמא יפיח כמבואר בגמ' שם ובאחרונים החונים על השו"ע. לפיכך אם חולה זה הינו במצב של טשטוש שיכול לבוא לכדי הפחה הרי שהוא אסור בזמן זה ממצות הנחת תפילין.
 וכ"כ כיו"ב בשו"ת שבט הקהתי ח"ד (חאו"ח סי' כד). יעו"ש.
ואמנם אף אם החולה שנמצא במצב של טשטוש מ"מ יכול לשמור את עצמו שלא לבוא לידי הפחה ורק החסרון שבכאן הוא חסרון הכונה והיסח הדעת כבר כתב בשו"ע (סי' לח ס"ט) מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו ונכונה, פטור מפני שאסור להסיח דעתו מהם. וכתב המשנ"ב (סי' מד סק"ג) ע"פ כמה ראשונים דלא חשיב היסח הדעת אלא כשהוא עומד בשחוק וקלות ראש אבל כשהוא עוסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהן ממש אין זה נקרא היסח הדעת אם לא שמטריד דעתו כ"כ לצרכי הגוף עד שלבבו פונה מיראת שמים מחמת טרדתו. ע"ש. ובנ"ד דלא שייך זה כיון שרק ישנו חוסר בכונה יעויין במשנ"ב (סי' כה ס"ק טו) שכתב משם הב"ח שעיקר המצוה וקיומה תלויה בכונה שיכוין בשעת קיום המצוה וכתב הפמ"ג דמ"מ בדיעבד אפילו אם לא כיון רק לשם מצוה בלבד יצא. ע"כ.
ולכן מן הראוי לדבר על ליבו של החולה בדרכי נועם ובסובלנות כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. רק כה תאמר לבית יעקב אמירה בלשון רכה, ולשון רכה תשבר גרם. שעכ"פ יעשה תנאי שאם היום שבת כדבריו אזי אינו מתכוין לצאת יד"ח ואם היום יום חול יצא בזה ידי חובת מצות תפילין. ובכך ודאי יד"ח. ושלום על ישראל.