המתת חסד באיסלאם

 

לגבי המתת חסד ביהדות וכן הפניה למקורות ידע אפשריים בנוגע להמתת חסד באיסלאם, ראו בתשובה #3265.
כמו כן להלן מידע על המתת חסד באיסלאם, מתוך חוברת שהוכנה על ידי קאסם בדארנה, עמותת אל תאג' "אתיקה רפואית והחולה המוסלמי", בהשתתפות מכון שלזינגר לאתיקה רפואית על פי התורה, ספטמבר 2009, עמ' 45-48:

המתת חסד
מקור המונח המתת חסד הוא מהמילה היוונית Euthanasia – eu טוב, thantos מוות, ומכאן, מוות טוב או קל. הגדרת המתת חסד היא כל פעולה המזרזת את המוות של החולה הסופני או הסובל, לפי בקשתו, לטובתו ומתוך רחמים (Arameh and Shadi 2007). הגדרת מושגי המתה והתאבדות:
המתת חסד: א' הורג את ב' לרווחת ב'.
– המתה סבילה (פסיבית Passive euthanasia): א' מאפשר ל- ב' למות על ידי מניעת טיפול משמר חיים או הפסקת טיפול. לפי האסלאם אין חובה להאריך את חיי האדם כאשר הסבל רב ואין סיכוי להחלמה. גישת האסלאם היא שאיכות החיים שווה ואף חשובה יותר ממשך החיים.
– המתה פעילה (אקטיבית Active euthanasia): א' מבצע פעולה שגורמת למות ב'. הרופא ממית את החולה באופן אקטיבי, למשל על ידי זריקת הרדמה, כדי לגאול אותו מייסורי מחלתו.
– המתה פעילה מרצון (Voluntary): א' מבצע את ההמתה לפי בקשתו של ב' בהיותו בוגר בהכרה.
– המתה פעילה שלא מרצון (Non-voluntary): א' מבצע המתה ללא בקשתו של ב' בהיותו מחוסר הכרה.
– המתה פעילה לא רצונית (Involuntary): א' מבצע המתה בניגוד לרצונו של ב' (לא רוצה המתה לפי הצהרה בעל פה או בצוואה).
המתת חסד לפי האסלאם:
– אותנזיה סבילה: מותרת כאשר אין סיכוי לריפוי ולהקלה בסבל או בקיום מוות מוחי.
– אותנזיה פעילה: החיים מקודשים ולכן אותנזיה פעילה אסורה בכל הצורות והמצבים (Al-Al-Shahri & Fadul 2007). "אנו נותנים חיים וגורמים למוות, ואלינו כולם חוזרים" (הקוראן 43: 50).
– אותנזיה פעילה מרצון: חטא של החולה והמבצע.
– אותנזיה פעילה לא מרצון ולא רצונית: חטא של המבצע.
בכל מקרה, יש לספק לחולה מזון ונוזלים ולהקל על כאביו וסבלו עד המוות.
התאבדות: ב' הורג את עצמו בכוונה תחילה.
סיוע בהתאבדות (Assisted suicide): א' מסייע ל- ב' להרוג את עצמו.
סיוע רפואי בהתאבדות (Physician’s assisted suicide): א' הוא איש רפואה והוא מסייע ל- ב' להרוג את עצמו.
רצח: א' רוצח את ב' בכוונה תחילה.
המופתים בעולם האסלאמי מגנים רצח מתוך רחמים. אלקרדאוי, המופתי המצרי הבכיר ביותר, השווה את המתת החסד לרצח, פרט למקרים מוגדרים כמו מוות מוחי. ד"ר סידקי, הנשיא לשעבר של האגודה האסלאמית בצפון אמריקה, ציין שניתן לנתק מכשירי החייאה מחולה סופני ולאפשר לטבע לעשות את שלו (Arameh & Shadi 2007). לעומתם, פוסקים איסלאמיים אחרים מתייחסים לכל צורות המתת החסד כאסורים לפי האסלאם.
במהלך הכנס הבין-לאומי הראשון בנושא רפואה אסלאמית בכווית בשנת 1981 נקבע כי "על הרופא להכיר ביכולותיו. אם נוכח לדעת באופן מדעי שאין ביכולתו להציל את חיי החולה, אין צורך במאמצים עילאיים כדי לשמור באמצעים מלאכותיים על מצב צמח של החולה, ועל הרופא לשמר את החיים ולא את המוות. אך אל לרופא ליזום פעולות אקטיביות לזירוז המוות" (Arameh & Shadi 2007). בתום הכנס פורסם "הקוד האסלאמי לאתיקה רפואית ובריאותית".
בסעיף 61 של ההצהרה צוין שהחיים מקודשים ואל לאבדם שלא בהתאם לשריעה האסלאמית. על הרופא להימנע מהתערבות פעילה של סיום חיי החולה, גם אם הוא ביקש זאת, או שהדחף לבצע זאת הוא ייאוש מטיפול, מחלה חשוכת מרפא, כאב בלתי נסבל ולא ניתן לשליטה באמצעים הקיימים, סיוע רפואי בהתאבדות או המתה של הנולד עם מומים או פיגור.
סעיף 62 בהצהרה מגדיר את המקרים שאינם נכללים בהמתת חסד:
הפסקת טיפול שלדעת מומחים הוא חסר תועלת, כולל טיפול במכשיר של הנשמה מלאכותית.
הימנעות מהתחלת טיפול שהוחלט שהוא לא יעיל במצבו של המטופל.
עלייה במינון משככי כאבים לאיזון הסבל עם הידיעה שהדבר יכול לקצר את חיי החולה.
עקרון העצמאות: החופש והבחירה האישית לא אקטואלי במצבי מוות בגלל הגורמים הבאים:
החיים הם לא רכושו של האדם, אלא רכושו של הבורא, ורק הוא קובע את מועד המוות.
אובדן החיים גורם לנזק למשפחה ולחברה בכלל. עיקרון הבחירה החופשית מתנגש עם טובת החברה, ובמקרה זה טובת הכלל קודמת לטובת הפרט.
האסלאם מתיר מקרי המתה סבילה כמו (Arameh and Shadi 2007):
מתן משככי כאבים שעלולים לקצר את החיים, כאשר המטרה היא הקלת הכאב.
הפסקת טיפול חיוני לאחר הסכמת המשפחה, המאפשרת מוות טבעי.
הפסקת הנשמה מלאכותית וטיפול חיוני בחולה המאובחן עם מוות מוחי. מחולה שכזה מותר לקחת איברים ורקמות להשתלה.
לדעת פוסקי האיסלאם מותר למנוע (פעולה פסיבית) או להפסיק (פעולה אקטיבית) טיפול בחולה הסופני אם נקבעו המצבים האלה:
– מוות מוחי: לפי קריטריונים מדעיים מוכרים בעולם.
– מצב צמח: עם נזק בלתי הפיך, כאשר החולה אינו מודע ולא מסוגל לתקשר עם סביבתו.
– מצב של חסר סיכוי: הטיפול הניתן משמר את החיים ומעכב מוות ללא תועלת בהפחתת סבלו של החולה.
– מצב ללא תכלית: החולה יכול להמשיך לחיות עם הטיפול הניתן, אך הנזק הפיזי והנפשי לחולה גדולים ולא ניתן לצפות מהחולה או ממשפחתו שימשיכו לסבול.
– מצב בלתי נסבל: המחלה סופנית, מתקדמת ובלתי הפיכה, והמשך הטיפול הוא בלתי נסבל לחולה.
מותר להפסיק טיפול באבחון מצב של מוות מוחי, וכאשר הטיפול הניתן לא מרפא ולא מקל על סבלו של החולה, אלא רק מאריך את התהליך הטבעי והבלתי נמנע של המוות (Hedayat 2006). החיים מקודשים, ולכן אותנזיה פעילה אסורה בכל הצורות ובכל המצבים (Al-Shahri & Fadul 2007). הקוראן מציין "יתברך זה אשר לו מלכות השמים והארץ וכל אשר ביניהם. אצלו הידע על שעת הדין, ואליו תוחזרו" (הקוראן 85: 43).
לפי האסלאם, מותר לחולה לסרב לקבל טיפול רפואי אשר דוחה את המוות, והימנעות הרופא ממתן טיפול כזה אינה נחשבת להמתה, אלא נחשבת כמאפשרת את הליך מוות טבעי. לפי השריעה, מקובל לציין שסיבת המוות היא המחלה ולא הפסקת הטיפול (Sachedina 2005).
התאבדות אסורה כי היא נוגדת את הנורמה החברתית ואת הדעות המקובלות במהלך הדורות. המתאבד "משחק את אלוהים" בזה שהוא קובע את סופו (Sachedina 2005). הקוראן ציין זאת בכמה פסוקים: "ואל תהרגו איש את אחיו, אלוהים רחום עמכם תמיד" (הקוראן 29: 4), "לא תמות נפש בטרם ירשה אלוהים, כי נכתב המועד בספר" (הקוראן 145: 3), "ובהגיע זמנם, לא יוכלו לדחותו אף בשעה, ולא להקדימו" (הקוראן 61: 16).
גם הנביא מוחמד ציין: מבין העמים לפניכם היה גבר עם פצע, מרוב כאב הפך לחסר סבלנות. לקח סכין וחתך את ידו, ודמם עד מוות. אלוהים אמר "עבדי מהר להביא למותו לכן אני מונע ממנו את גן העדן".
הולנד היא המדינה המובילה בהתרת המתת החסד לפי חוק. החוק מאפשר זאת בתנאים הבאים:
– החולה סובל מכאב בלתי נסבל ללא הקלה באופק.
– החולה ביקש מרצונו המתה יותר מפעם אחת.
– החולה ערני ומודע למצבו ולאפשרויות הטיפול.
– לפחות שני רופאים אישרו את קיום התנאים.
– ביצוע ההמתה במוסד רפואי ובתנאים הולמים.
החולה בגיל 12 שנים ומעלה.
לפי ממצאי המתת החסד בהולנד, בשנת 2003 בוצעו המתות חסד ב- 1,815 חולים, ובשנת 2005 ב- 1,933 חולים.
במדינת אורגון שבארצות הברית אושר בשנת 1997 חוק הסיוע להתאבדות. בשוויץ אושר בשנת 1941 חוק הסיוע הרפואי ולא רפואי בהתאבדות, ובבלגיה אושר בשנת 2002 חוק המתיר המתת חסד.
בישראל אושר בשנת 2005 "חוק החולה הנוטה למות", שמסדיר את חובות הרופא וזכויות החולה במצב הסופני או הנוטה למות.
החיים מקודשים לפי האסלאם. רצח הוא החטא השני לאחר החטא של כפירה בקיום האל. כל שותף ברצח – אם במילים, במעשים או באי עשייה למניעת המוות – מקבל את עונשו בהתאם לחלקו בפעולה. כך גם החטא של התאבדות. על המוסלמי שנפל קורבן לכאב, למחלה או לטרגדיה להתפלל ולחזק את אמונתו בבורא, ולא לברוח מהמציאות הקשה על ידי התאבדות. החיים עלי אדמות הם זמניים, ורק הבורא מחליט מתי לסיימם. לבני האדם אסור לקצר תקופה זו.