שלום לרב ד"ר הלפרין
התגלגלה לפתחי שאלה היום, ואשמח להיוועץ בך. אציג כאן את עיקרי הדברים, ואם יהיה צורך אשמח ללבנם על פה, אם יהיה נח לך.
בקיבוצנו קיים בית סיעודי. אחת המטופלות עברה אירוע מוחי חמור לפני ארבע שנים, ומאז היא לא מגיבה כלל, ומוזנת על ידי זונדה.
לאחרונה, בעקבות התקף שיעול (או כיו"ב), הזונדה יצאה מגופה, הצוות לא הצליח להשיבה, והיא פונתה לבית חולים האזורי.
שלוש מבנותיה של האישה (שאינן שומרות תו"מ, ואחת מהן היא האפוטרופוס החוקי של האם) קיבלו החלטה שלא להשיב את הזונדה לגופה, החלטה שזכתה לגיבוי משרד הבריאות, וכן לתמיכת שלושה רופאים שונים (שומרי מצוות) עימם שוחחה מנהלת המוסד הנ"ל.
כעת החולה שוהה בקיבוץ, ואחת מנשות הצוות (חברת הקיבוץ) הודיעה שאינה יכולה להמשיך ולעבוד שם במצב זה, שהרי היא מרגישה שמדובר בהרג הקשישה.
על פניו, לעניות דעתי, גם העמדות המתירות להימנע ממתן תרופות לחולים סופניים וכיו"ב (למשל עמדת הגרש"ז המפורסמת, או עמדת הגרמ"פ), לא יתירו לא להזין באוכל ממש, בוודאי כשמדובר בקשישה שאינה חולה. לעניות הבנתי את החוק ב'חולה הנוטה למות', הרי שגם הוא לא עוסק במקרה שכזה.
מכל מקום, איני מוצא סברא לחלק בין הצוות הסיעודי לבין כל אדם אחר בעולם שלכאורה עובר במקרה כזה על 'לא תעמוד על דם רעך', וממ"נ – אם מדובר בסיוע ממשי להרג, הרי גם אני צריך ללכת ולהשיב את הזונדה. ואם לא – לא שונה מעמדן של הנשים שם משל כל יהודי אחר.
אשמח מאוד לעצתך.
רוב תודות
א
