דין גיור לילוד מביצית של נוכרי

תשובתו של הרב הדר' מרדכי הלפרין:

לגבי גיור

מדובר במחלוקת הפוסקים.

לכן להלכה יש לבצע גיור הקטין בפני בית דין.

לגבי הברכות הנאמרות בעת הגיור – יש להתיעץ באופן מיוחד עם רב המכיר את בני הזוג.

לגבי יחוד – שאלה מצויינת.

נקדים כי יש לנו כאן אב אחד – בן ישראל, שהוא האב הגנטי, ושלש אימהות:

1. אם גנטית – תורמת הביצית – נוכרית.

2. אם פיזיולוגית-יולדת (האם הפונקאית) – נוכרית.

3. אם חברתית – האם המגדלת, אשתו של האב הגנטי – בת ישראל.

לכן נבדיל בין שאלת הייחוד אם נולדה בת לשאלת הייחוד אם נולד בן.

פרק א: אם נולדה בת

לגבי האם המגדלת אין שאלת ייחוד, שהרי אין איסור ייחוד בין שתי נשים.

לגבי האב המגדל יש לדון.

ככלל, אין איסור ייחוד בין אב לבין בתו, כמפורש במסכת קידושין פרק רביעי משנה יב, ובגמ' שם פב, ב. אמנם כאן אף שהוא גם האב הגנטי, וגם האב המגדל, בכל זאת איננו אב ההלכתי. שכן הבת נולדה מביצית נוכרית אחת, ומרחם נוכרית אחרת, לדעת כל הפוסקים דינה כנוכרית גמורה שהיא זקוקה לגיור בברכה. לכן כאן יחס אביה הגנטי אליה דומה ליחס בין ישראל הבא על הנוכרית והוליד ממנה בת, לבין הבת, מצב בו כידוע אין קשר ייחוסי ביניהם.

השאלה היא אם בכל זאת גם כאן קיים היתר ייחוד בגלל היחס הגנטי למרות העדר יחס הלכתי.

לבירור השאלה יש צורך לברר קודם מדוע באמת אין איסור יחוד בין אב לבתו. טעם הדבר מבואר ברש"י בקידושין פב,ב, "דלא תקיף יצריה עליה, דאהנו ליה אנשי כנה"ג" וכו'. לדעת הר"ר אלחנן המובא בתוס' הרא"ש שם, "אפילו קודם אנשי כנה"ג לא היה יצר הרע שולט [בבן עם אמו] כדאמרינן בחלק [סנהדרין קג, ב] במעשה דאמון דאמרו לו כלום יש לו הנאה ממקום שיצאת משם… והא דשרי בבתו כמו באמו, משום דהואיל ויצאה ממנו לא מגרי ביה כלל, ואע"ג דלא הוי יצתה ממנו ממש כמו באמו". עכ"ל.

ומכאן שלדעת ר' אלחנן העדר איסור ייחוד בבן עם אמו או באב עם בתו נובע מעצם העובדה הביולוגית של העדר יצר בין הורים לצאצאים גנטיים. [מאחר וגם את שיטת רש"י ניתן לפרש שאהנו אנשי כנה"ג למנוע יצר תקיף בין הורים ביולוגיים וילדיהם, מן הדין לא ראוי לאפושי פלוגתא.]

למעשה, שאלה זו קיימת גם לגבי ייחוד של גוי שמתגייר עם בנותיו, או גויה שמתגיירת עם בניה. גם כאן קיים הדין של ניתוק הקשר המשפחתי מדין גר שנתגייר כקטן שנולד.

ואכן להלכה, לדעת גדולי הפוסקים, אין איסור ייחוד בכה"ג, דהיינו, ניתוק הקשר על ידי הגיור איננו משנה את דיני הייחוד. ראה אג"מ אבהע"ז חלק רביעי סי' סד "שהדין לא סילק ענין הטבעי". וכן הובא בשם ג"א, והוא הגריי"ק (הסטייפלר) זצ"ל בספר דבר הלכה (תוצאה רביעית, ב"ב, תשנ"ד) עמ' קצה (הוספות חדשות לסי' ז' ס"ק יט) שבמושכל ראשון טעם היתר הייחוד עם יוצאי חלציו כי "אין חשש לביאה… דכך הוא בטבעיות האדם" ע"כ. (ועיי"ש בהקדמה לתוצאה הרביעית כי מה שהובא בספר בשם ג"א – הכוונה לגריי"ק זצ"ל).

ובשו"ת שבט הלוי ח"ט, סי' רס הורה להקל בגיורת שהתגיירה עם בניה כי ממילא בכה"ג אין חשש איסור דאוריתא אלא לכל היותר איסור ייחוד מדרבנן. וכן פסק להקל בשו"ת ישיב משה עמ' קצ בשם הגרי"ש אלישיב [הובא בספר מנחת איש לרב איל שרגא (ירושלם תשס"ג) חלק א סי' ג].

מכאן: לדעת האג"מ והגריי"ק גם בנד"ד לא יהיה איסור ייחוד של בת הפונדקאית עם אביה הגנטי, כי "הדין לא סילק ענין הטבעי" "דכך הוא בטבעיות האדם". וזאת אף שכאן מעולם לא היה יחס הלכתי בין האב הגנטי לבתו, בניגוד לגר שנתגייר עם ילדיו, שהיה יחס כזה בעבר גיותם, ויש לעובדה זו משמעות הלכתית גם לאחר הגיור כמבואר ביבמות סב, א, תוד"ה ר' יוחנן.

ולדעת שו"ת שבט הלוי שלא הכריע בשאלת האג"מ אלא רק הורה להקל בגיורת שהתגיירה עם בניה כי ממילא בכה"ג אין חשש איסור דאוריתא אלא לכל היותר איסור ייחוד מדרבנן, ברור שיש להקל בנד"ד בין האב הגנטי עם בתו כל עוד היא פנויה ואיסור הייחוד עמה רק מדרבנן.

לכן למעשה: כל עוד מדובר בשאלת ייחוד גיורת פנויה עם בן ישראל שהוא אביה הגנטי, אין להחמיר כל עוד מדובר באיסור יחוד עם פנויה שאיסורו מדרבנן, וכמבואר בשבט הלוי ח"ט סי' רס.

לעומת זאת בכה"ג קשה יותר להתיר לכתחילה ייחוד עם בתו הנשואה. וזאת אף שיש טעמים חזקים להקל על פי דברי הראשונים – ביניהם הר"ר אלחנן בתוס' הראש, והאחרונים – ביניהם האגרות משה (גם בלא שנצרף את מיעוט הפוסקים המתירים ייחוד בין הורים מאמצים לבין ילדיהם המאומצים שהובאו לעיל). קושי זה הוא משום שמדובר בשאלת איסור ייחוד מן התורה. לכן בכה"ג אין להקל למעשה בלא בירור הלכה מלא עם מורה הוראה, תלמיד חכם מובהק.

פרק ב: אם נולד בן

אם נולד בן, אין איסור ייחוד בינו לבין אביו הגנטי שהרי אין איסור ייחוד בין שני גברים כמבואר במשנה בקידושין פ"ד משנה יד. מאידך קיימת שאלת ייחוד של הבן עם אמו המגדלת.

מבחינה זו, אין הבדל בין יילוד זה לבין מי שאומץ עם לידתו. שאלת הייחוד תלויה, אם כן, בדיון ההלכתי על איסור ייחוד בין ילד מאומץ לבין אמו המאמצת.

לדעת רוב הפוסקים החל מהגיע הבן לגיל תשע קיים איסור ייחוד עם המאמצת. הדברים מבוארים בפשיטות בגלל העדר טעם היתר הייחוד בין הורים לילדיהם המובא למעלה. ראה אוצר הפוסקים כרך ט, עמ' קלג; ספר דבר היחוד (ירושלים תשנ"א) עמ' נד ועמ' רמט; ספר "על בן אימצת לך" (הרב אליקום דבורקס, ירושלים תשס"ה) עמ' קכ-קכח. רק מיעוט פוסקים המובאים שם מקילים בשעת הדחק.

ואף שבספר המקנה עמ"ס קידושין שם, משמע שבאח עם אחותו אין איסור ייחוד באופן אקראי "כיון שנתגדלה עמו", בכל זאת גם אם נקבל את סברתו, ונסכים שסברתו קיימת לא רק בין אח ואחותו אלא גם לגבי הורים המאמצים תינוקות, בכל זאת אין בה להתיר ייחוד קבוע אלא ייחוד לפרקים.

[על דעת מיעוט פוסקים ראה בלבוש ח"ד לבוש הבוץ והארגמן, אבהע"ז סי' כב, סע' א, שיחסי האבהות והאמהות משרישים בליבותם את ההרחקה. וראה בשו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן מ – קונטרס איסורי יחוד פרק כא; שם חלק ז סימן מד. וראה באבות דר"נ פט"ז, בעובדא דר"א הגדול שלא חשש לאיסור ייחוד עם בת אחותו שגדלה בביתו (לפני שהביאה סימנים).]

עכ"פ, לדעת רוב הפוסקים החל מהגיע הבן לגיל תשע קיים איסור ייחוד עם המאמצת. בדיעבד, תנאים מפורטים בהם היחוד מותר מובאים בספר דבר היחוד עמ' רמט-רנה. וראה בספר תשובות והנהגות ח"ב אבהע"ז סי' תרעז, על אפשרות למנוע בעיית הייחוד אם ידור בבית משותף שיש בו כמה וכמה דיירים, וכרגיל יש עוברים ושבים בפרוזדור, וכאשר האיש או האישה אינם בבית במשך היום – תהא הדלת סגורה ולא נעולה, ויבקשו מהשכנים שיבואו לבית ללא הודעה מוקדמת בכל עת שירצו, היינו ללא דפיקה בדלת.

חשוב לזכור כי יחוד בין הבן לאמו המגדלת – המאמצת עניינו איסור ייחוד מן התורה, שכן מדובר על יחוד עם אשה נשואה. לעומת זאת, איסור יחוד בין האב לבת, הנדון בפרק א לעיל, עניינו יכול להיות איסור יחוד מדרבנן כל עוד הבת איננה נשואה. ולכך, כמובן, יש השלכות במקום ספק.

לכן להלכה: על פי רוב הפוסקים האוסרים ייחוד בין בן מאומץ לאמו המאמצת אין להתיר את הייחוד כאן אלא בתנאים המובאים בספר דבר הייחוד ובתשובות והנהגות שם .