דימום כתוצאה מכימותרפיה

תשובת הרב ד"ר מרדכי הלפרין:

א. המירנה היא התקן תוך רחמי המפריש הורמון פרוגסטטיבי. טבעו של הורמון זה הוא שכאשר רמתו בדם יורדות באופן משמעותי, רירית הרחם או חלקה עוברים תהליך של התפרקות ומופיע דימום.

גם דם הוסת מופיע בעקבות ירידה ברמת הפרוגסטרון בדם לאחר התנוונות הגופיף הצהוב המפריש פרוגסטרון.

לכן הפוסקים הכריעו בהגיון רב כי דימום שמקורו בשינוי ההורמונלי נחשב כדם נדות לכל דבר, והוא הדין במקרה שלך.

ב. לגבי הטבילה ברור שעדיף לטבול ללא הפיאה המודבקת. אמנם בשעת הדחק יש מקום להתיר לכתחילה לטבול עם הפאה המודבקת, כמבואר בתשובתו המפורטת של הרב טולדנו.

תשובת הרב גבריאל טולדנו:

הגמ' בסוכה דף ו' עמ' ב' מגדירה מה נחשב חציצה לענין טבילה. רובו ומקפיד הוי חציצה מדאורייתא, מיעוטו ומקפיד או רובו ולא מקפיד הוי חציצה מדרבנן, מיעוטו ואינו מקפיד לא הוי חציצה כלל.

השאלות לדיון:

א. האם המושג "רוב" מתייחס לרוב הגוף כולל השערות או שלא חשבינן גוף ושערות כאחד אלא רוב גוף או רוב שערות הוי רוב?

ב. על הצד ששערות נחשב כדבר נפרד מהגוף האם צריך "רוב שערות" או רוב מקום השערות דהיינו רוב ראש (קרקפת)?

ג. האם פאה מודבקת נחשבת "כאינו מקפיד"?

תשובה

חלק א: תשובות לשאלות א-ב:

א. הרמב"ם (פ"ב מהל' מקוואות הל' טו') הביא דעת הגאונים שרוב שחוצץ לענין שיער הוא עד שיהא רוב שערה קשור נימא נימא בפ"ע. והרמב"ם נחלק עליהם וכתב ויראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפ"ע כדי שנאמר רוב השער.

מבואר מדברי הרמב"ם שס"ל שאין השער נידון לעצמו אלא כחלק מהגוף. והראב"ד נחלק וכתב שדעת הגאונים היא העיקר.

ב. הב"י סי' קצ"ח כתב שרוב הפוסקים הסכימו כדעת הגאונים וכן פסק בשו"ע סי' קצ"ח סעיף ה' שהשער נידון לעצמו. והגר"א בביאורו הביא ראיה לדעת הגאונים מסוגיא דב"ק (פב עמ' א) שעזרא תיקן חפיפה לאשה הטובלת וקפריך בגמ' דהוי דאורייתא וכו' ומשני מדאורייתא יש חיוב לעיוני דילמא מיקטר (נקשר). ומוכיח הגר"א מדקאמר מיקטר וקיימינן אדאורייתא שכן רובו המקפיד חוצץ מכלל שחציצה בשער הראש נידונית לבדה. וכן פסק בחוכמת אדם כלל קי"ט סעיף ג' כדעת הגאונים.

ג. ויש מקום לדון בדעת הגאונים האם הגאונים שאומרים ששער נידון בפני עצמו האם הכוונה על השער שבראש דוקא או שסוברים שהראש נידון לעצמו ואינו חלק מהגוף אלא כדבר בפני עצמו.

ולפי"ז רובו של הראש יהיה חוצץ אם מקפיד מדאורייתא ואפי' שהחציצה היא לא בשער אלא בראש עצמו.

ומצאתי בשו"ת משיבת נפש סי' יב' שדן בזה והעלה שדעת הגאונים דהראש נידון לעצמו כמו כל הגוף וזה לא מתייחס לשערות אלא למקום הראש והביא הוכחה לדבריו וז"ל כמו שמצינו לענין טומאת לידה, ובכור, דיצא ראשו הרי הוא כילוד ומסיק שרוב ראשו כרוב גופו ולכן לענין חציצה הוי חציצה גם ברוב ראשו.

ד. ויש להביא ראיה לדבריו מר"י מלוניל שכתב בשבועות סופ"ב שהריבוי של שער זה לאו דוקא שער אלא כל אבר ואבר נדון בפ"ע וכל שיש דבר חוצץ ברוב אבר אחד ומקפיד עליו לא עלתה לו טבילה מהתורה. חזינן שר"י מלוניל למד שהריבוי בשערו אינו מתיחס לשער אלא לראש ולכן מזה הסיק שכל אבר ואבר נידון בפ"ע ודו"ק.

ה. אלא שנראה מכמה פוסקים שבודאי למדו בדעת הגאונים שדוקא רוב שער הוי חציצה ולא רוב הראש דהנה הפרישה סי' קצ"ח ס"ק כג' והוב"ד בסדרי טהרה ס"ק יז' הסתפק אם לדעת הגאונים ודעמייהו שסברי שהשער נידון לעצמו האם הכוונה ששער הראש או השחי נידון לעצמו או דבעינן שיהא חציצה ברוב כל שער שבגוף.

ו. ומזה שהפוסקים הסתפקו בזה ע"כ שלמדו בדעת הגאונים שהריבוי שהתחדש בשיער זה לא רוב הראש אלא רוב שער דהרי יש להם צד לצרף את שאר שערות הגוף לשער הראש ואם הריבוי הוא בראש ולא בשער מה שייך לצרף שאר שערות שבגוף.

ז. וכן בספר קנאת סופרים לגאון ר' שלמה קלוגר כתב לחדש שכל מחלוקת הרמב"ם והגאונים היא כאשר החציצה מגוף השערות כגון שנקשרו נימא בנימא, שהן עצמן אינן ראויים לביאת מים. אבל אם דבר אחר חוצץ עליהם אז לכו"ע אזלינן בתר רוב גוף חזינן מדבריו שלמד בדעת הגאונים שהשער דוקא נידון לעצמו ולכן צריך שתהי' חציצה מגוף השער כגון שנקשר נימא בנימא דאי כדברי המשיבת נפש שלמד בדעת הגאונים שהראש נידון לעצמו א"כ מ"ל אם החציצה מגוף השער או דבר אחר חוצץ עליהן תיפוק שיש כאן חציצה ברוב הראש והראש נידון לעצמו.

ח. רואים מכל הפוסקים שהבאנו שבודאי למדו בדעת הגאונים שהשער נידון לעצמו ולא הראש ולכן בנידו"ד שפאה נכרית מודבקת על הראש ואין שערות על הראש (דמיירי באשה שנשרו כל שערותיה) בודאי שהראש נידון כחלק מהגוף ואזלינן בתר רוב גוף.

ומה שהביא המשיבת נפש ראיה מטומאת לידה ובכור אינו נידון לעניננו כי שם הראש נחשב כילוד משום שאם יצא ראשו בודאי שאח"כ יצא כל גופו ולא משום שהראש נידון בפ"ע ודו"ק.

ט. ואפי' לדעות שסוברים שכל מה דבעינן מקפיד כדי שיהא חוצץ מהתורה זה דוקא ברובו אבל ב"כולו" אפי' אינו מקפיד הוי חציצה וממילא לפי"ד הגאונים שהשער נידון לעצמו א"כ כשהפאה מכסה כל הראש לו יהא שאין כאן "מקפיד" כפי שיבואר להלן, עכ"פ הוי כולו.

אבל כל זה דוקא אם החציצה בכולו היתה בשער אבל כאן החציצה בכולו הוי בראש וזה כבר הסקנו לעיל שהראש לא נידון לעצמו אלא כחלק מהגוף ואזלינן בתר רוב גוף (ויעוין בנשמת אברהם סי' קצ"ח סעיף ד' מס' 5 וצ"ע).

חלק ב: תשובה לשאלה ג:

א. אלא שעדיין נותר לברר לו יהא שאזלינן בתר רוב גוף והוי הפאה "מיעוטו" עכ"פ יש לדון האם פאה נכרית נחשבת "אינו מקפיד".

הרמב"ם בפהמ"ש מגדיר מה נחשב "אינו מקפיד" שאינו מקפיד שאמרו היינו שאינו שם ליבו אליו אם עבר מגופו או לא ואין סופו ליטלו ולכן בטל לגבי גופו.

ויעוין בשו"ע סי' קצ"ח סעיף י' שכתב רטיה שעל המכה, חוצצת וכן פסק בחוכמת אדם כלל קי"ט סעיף ז' והסברא משום שנחשב כמקפיד משום דכל רגע חושב מתי לא יצטרך לאגד (תחבושת) ויסירנו והוי דבר העומד להינטל. ולכאורה בפאה יש מקום לומר שנחשב כמקפיד דבודאי ברגע שתוכל להסיר הפאה המודבקת לה על הראש תסירנו דמאי שנא.

ב. אלא שבנידו"ד יש מקום לחלק דהנה הרעק"א בתשובות סי' ס' הביא דברי הלבוש (סי' קצח, ו) שכתב בקליעת שער שסכנה להסירן ומתייאש שיהיו עליו עד שיפלו מאליהן, ואינו מקפיד עליהן להסירן לפיכך אינה חוצצת. כ"ל ומדייק הרעק"א בדבריו משמע שמדין לא קפיד אתי עלה. ולכאורה משמע מהרעק"א שצירף ב' סברות אינו מקפיד ועוד דהוי מקום סכנה ומשמע שאם לא במקום סכנה הוי חציצה וצ"ב.

והביאור בזה כי בלי סכנה חושב כל רגע מתי יוכל להסירן ולא מתייאש מהן ועומד להינטל בכל שעה אבל בסכנה אדרבה מעונין שיהיו עליו כדי להינצל מהסכנה ואין דעתו ליטלו עכשיו ולכן נחשב אינו מקפיד. וכן מבואר בראבי"ה באו"ז הל' נידה (סימן שסב) שכתב וטעם הדבר מפני שאינו רוצה להסירו ומדין אינו מקפיד.

ג. ובנדו"ד בודאי שהאשה מעוניינת שהפאה תשאר עליה כל הזמן ושלא ירגישו שאין לה שערות ואדרבה הפאה היא מצילתה מידי בושה והוי כמו מקום סכנה שמעוניינת שהפאה תישאר עליה ולא עומדת להינטל עכשיו, משום הכי חשיב אינו מקפיד ולא כמו בתחבושת ורטיה שרוצה להסירה בכל רגע.

ד. ועוד יש סברא לחלק בין רטיה, לפאה מודבקת. ברטיה יש לה אפשרות להסירה בכל רגע משא"כ בנידו"ד אין לה אפשרות להסיר את הפאה דהרי הפאה דבוקה בדבק מיוחד לקרקפת ובודאי שנחשב כחלק מהגוף והיינו רביתיה, ולא הוי חציצה. וכעין זה פתח מצינו בחכמת אדם כלל קי"ט סעיף ד' שפסק אבל אלו הכינים הנקראים "פילץ לייז" שדבוקין מאד בבשרו וכו' אם א"א להסירן אינו חוצץ. והיינו מטעם שנחשב כחלק מגופו ממש ויעוין בראבי' שהבאנו לעיל שכתב בטעם השלישי מדוע בקליעת שער אינו חוצץ משום דהיינו רביתיה דאין לה אפשרות להסירן משום סכנה וכמ"ש.

ה. ובפרט שיש מקום לצרף סברא נוספת שהרי הפאה תשאר עליה כמה חודשים ובכה"ג יש מקום לומר שהפאה מתבטלת לגוף. יעוין שו"ת חלקת יואב יו"ד סי' ז' ושו"ת אב"נ יו"ד סי' רס"ב. וכן נוקטים גדולי הפוסקים שאם מדובר בזמן ממושך לא הוי חציצה.