אמונה מול רפואה

במה להאמין?

תוכן השאלה.

שלום רב, אני אתחיל בזה שתמיד הייתי מסורתית, ותמיד האמנתי שיש השגחה עליונה אך מעולם לא השקעתי מחשבה, פשוט נהניתי מהחיים בתור ילדה. תמיד הייתי חייכנית ואוהבת לעזור לכל אחד, חייתי בעולם שכולו ורוד משפחה מסורתית. באמת תודה לאל על עברי. מאז למדתי והתחתנתי ואז הגיע הרגע לילד…(אחרי שנה) ואז הגיעה השנה הקשה מכל… תמיד הבטחתי לבעלי שכאשר נעבור לבית משלנו אז אני אהיה מוכנה לילד (איזו טעות) ואז לאחר 4 חודשים של נסיונות התחלתי לתלות תקוות בכל מיני דברים (יוגה, להצליח להחזיק בעציצים מבלי להרוג אותם, פשוט האמנתי לכל מה שאמרו…) ואז קראתי באינטרנט שאחרי שנה נחשבת זו לבעיית פוריות. אז אחותי הבטיחה שתטפל בי בהומאופתיה לפני טיפולי פוריות. אחותי חזרה בתשובה, בהתחלה הכל היה טוב היא אמרה לי לא לפחד מהריון ולדמיין שאני מחזיקה ילד וכו, ואז היא התחילה לדבר איתי על בריאה ואני פשול לקחתי ממנה ספרים והתחלתי לקרואומהר מאוד אחרי 3 שבועות נהייתי "חסידת ברסלב" ואז אחותי סיפרה לי על חברה שלה שהלכה לרב ונכנסה להריון… וכמובן גם אני רציתי, בותה תקופה הרגשתי שיש לי משהו לא טוב, חלומות קשים בלילה על משהו שלא נדע. הלכנו לרב והוא אמר לי שיש לי כישוף. והוא הראה לי גם בספר שפתחתי והוא שאל אותי למה לא פתחת פה או פה או פה? ובאמת הכל היה נפלא ועבר. ד"א הוא נתן לי קמע כדי להכנס להריון לתקופה מסויימת והוא אמר שאני כבר אבין את המספר שכתוב שם. ואז כמובן לא ידעתי מה המספר הזה אומר אז הלכתי אליו פעם שנייה ובאמת הרגשתי נפלא באותה תקופה ואז הוא אמר לי שאני בהריון או שבעוד כמה ימים אכנס לאחר שהסתכל על המצח שלי עם זכוכית מגדלת (ד"א, אחותי היתה איתי) מייד אמרנו ברוך השם ושמחנו. ואז היה לי שבוע שנהיה קשה מאוד מאוד מיום ליום. משפחתי שמחה שאני בהריון (אפילו לא בדקתי) ואז הרגשתי גלים חזקים מחשמלים בגוף שלי כאילו מלחמה. ואז התחלתי לדמם והרגשתי שאני מאבדת את התינוק, אחותי אמרה לי לא לדאוג וללכת לשכב וניסיתי להחזיק חזק ולהילחם שלא לדמם. הרגשתי עינויים לא מהעולם הזה. סבל נפשי וגופנישלא יתואר. ביקשתי מאחותי שיקחו אותי לבי"ח (היא לא מאמינה ברופאים בכלל) והיא אמרה לי יהיה בסדר והביאה לי קלטות לשמוע. הגיע הרגע שהרגשתי שזה הסוף שלי ושל ילדי עשיתי בדיקות הריון ואחת יצאה חיובית, יום אחרי זה הלכתי לבי"ח עם אחי בהרגת סבל נוראית. כל העת קראתי בתהילים ואמרתי לאחותי שאני סובלת והיא אמרה לי תפסיקי לרחם על עצמך, זה סה"כ הריון. ואז הגיעה התשובה לבדיקת דם – ש ל י ל י ת. ואני שמחתי כי הרגשתי שאני לא צריכה לסבול יותר. ואז התחילה התקופה האפילה מאוד של חיי. את ההתחלה אני לא זוכרת התחלתי לחזור בתשובה חזק יותר כדי שאלוהים יעזור לי וקראתי ספרים והתחלתי ללכת עם חצאיות ולהטיף (ממש בושה מי אני שאטיף) וקראתי תהילים והתרחקתי מבעלי הפסקתי לראות טלויזיה ופשוט לא נהניתי מכלום!!! ואז הרגשתי שמישהו רוצה להרוג אותי, ישנתי מחבקת את התנ"כ כל לילה ומתפללת. ואז התחילו הרגעים של חוסר האמונה והייאוש כמו משהו חזק שנכנס לי למוח. בכיתי להורי כמו ילדה קטנה שמשהו רוצה להרוג אותי ואבי אמר לי מספיק שלא קרה כלום אז מה אם הרב אמר. ולהפסיק ללכת עם החצאית אם אני לא באמת מאמינה. הוא אמר לי שאלוהים רוצה שאני אהנה מהחיים והוא לא צריך חצאית. הרגשתי הקלה שחזרתי למכנסיים. ואז התחלתי להרגיש שאין לי תקווה לחיות יותר בלי אלוהים. והתחלתי לחשוב שאין אלוהים בכלל וקראתי על האבולוציה ושלא נדע.. אני בסבל של 3 חודשים. ד"א, הלכתי לרב פעם נוספת ושאלתי מה קרה לי, מי זה מנסה להרוג אותי והוא אמר לי זה או כישוף או עין הרע אז הזכרתי לו שהוא אמר לי שהייתי בהריון, אבל הוא לא הגיב ופרצתי בבכי והוא הרגיע אותי ואמר לי להתחיל לחייך. אבל הוא לא הזכיר את ההריון. הוא אמר לי לפתוח בספר והיה כתוב שם על מישיהי שאמרה לנביא אתה ידעתי כי אתה איש ה', נאום אלוהים. ואז הוא אמר לי את לא מאמינה לי? ובכיתי והוא הרגיע אותי וזה החזיק יומיים. ומאז אני מרגישה שאין לי תיקווה, אני מנסה לא להראות זאת לאף אחד. חשבתי על עצמי שהשתגעתי אני רציתי להרוג את עצמי, אני חושבת מחשבות רעות… ד"א אפילו היתה תקופה שכ"כ רציתי להיות טובה שחשבתי שהתפקיד שלי זה לעזור לאנשים ואז הרגשתי שנשים לא צריכים אותי כי יש להם את אלוהים אוני אסור לי להיות חופשיה ולהנות מאיפור למשל (אני מאוד יצירתית וכ"כ חולמת לעזור לאנשים להראות טוב אבל איפור אסור ע"פ הדת), בקיצור הרגשתי מחנק שכל יום או רגע הוא אחרון. בעלי דיבר איתי וביקש ממני להרגע ואמר לי לא להמין באף אחד ואלוהים בכלל לא מתערב והכל שטויות. ההורים שלי התפלאו שהאמנתי לרב עם הזכוכית מגדלת ואמרו לי שאסור לי להאמין בבשר ודם אלא רק בכוח עליון וזהו. ושאני צריכה לקום חזקה ולחזור למה שהייתי. ויום יום מזה 3 חודשים אני חשה כאבי ראש, וכאילו שמישהו מקלל אותי (ברור לי שזה אני), כבר לא אוהבת את עצמי ולא אוהבת את הרחם שלי, גם כשאני מתאפרת אני מרגישה שזה אסור ויש לי תחושת בחילה. אני מרגישה לחץ גדול בראש אבל כלפי חוץ אני מפגינה שהכל בסדר. בבקשה עזרו לי. החוסר ידיעה, במי להאמין ברפואה? ברב ורק ברב כמו שאחותי הכניסה לי? ד"א אני לא כועסת על אף אחד רק על עצמי. אני אשמה בהכל. מה שמחזיק אותי בחיים זה התחושה שהכל כ"כ לא אמיתי. שאני צריכה עזרה ממישהו שיפקח לי את האור. ד"א המשכתי ללכת לטיפול אצל בחורה לא דתייה שמטפלת בפרחי באך. זה לא עוזר כי אני יודעת שני צריכה את אלוהים שלי בחזרה את התמימות והאטוב לב שלי. אני מרגישה שאני צריכה קצת יותר עזרה מתשובה אלא ללכת לשמוע מישהו באופן קבוע. ואני באמת לא רוצה פסיכולוג. אני כועסת קצת על הורי כי הם אמרו לי שההבדל בין שפיות לחוסר שפיות הוא חוט דק וזה כל הזמן מהדהד לי בראש. הם לא אשמים.. אני צריכה עזרה. ד"א אחותי לא מדברת איתי על זה. היא חשה שעשתה טעות וזה היה יותר מידי בשבילה. היא גם לא אשמה. אני יודעת שיש לי חשש להיכנס להריון שמא הכל יחזור… הלוואי ואלוהים יעזור לי. אז למי להאמין? אני לא מאמינה שכתבתי כ"כ הרבה. מצטערת על הטירחה. כל טוב