נשמת אברהם / אבן העזר סימן לד

סימן לד  ברכת הארוסין ואם צריך עשרה

 

סעיף א  כל המקדש אשה, בין ע"י עצמו בין ע"י שליח (א) מברך (הוא או השליח וי"א דאחר מברך וכן נוהגין), אקב"ו על העריות ואסר לנו הארוסות והתיר לנו הנשואות ע"י חופה בקידושין ברוך אתה ה' מקדש ישראל (וי"א נוסח הברכה בלשון אחר, כי אומרים והתיר לנו הנשואות ע"י חופה וקידושין, וחותם בא"י מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין, וכן נוהגים במדינות אלו). ואחר שיגמור הברכה, יקדש.

 

נשמת אברהם

 

                                (א) מברך. ברכות אירוסין ונישואין לחרש. עיין בפ"ת [1] שכותב בשם הנו"ב תניינא סי' א: דגם בנישואי חרש אני מסופק בברכות כי ברכת אירוסין על החתן לברך, ומה שנהגו שהמסדר קידושין מברך, הוא שלא לבייש את עם הארץ [2], ועכ"פ עיקר הברכה להוציא את החתן, וכיון שהוא חרש שאינו שומע, אינו יוצא בברכה זו ואיך יברך המסדר. ואם היה מקום לומר שגם הכלה שייכא בברכת אירוסין ומוציא המסדר את הכלה, אמנם חרש שנשא חרשת ודאי לדעתי אין כאן ברכה ואפ"ה מקרי נשואין כמבואר בפ' חרש, עכ"ל. וכן כתב הלבושי מרדכי [3]. ועיין בשו"ת אגרות משה [4] שכותב: הנה ברכות אירוסין בחרש וחרשת, ודאי הנכון כהנו"ב שאין לברך וכן הביאו בחדושי רעק"א בריש סי' לד וסובר כן. אבל פשוט לע"ד שהוא רק בברכת אירוסין, משום דלהרמב"ם פ"ג הכ"ג הוא ברכה על מעשה מצות קידושין כמו בכל המצות שעל העושה לברך, ומנהגנו שאחר מברך הוא כדי שלא לבייש וכו', שלכן צריכין החתן והכלה לצאת בשמיעתן, וכיון שאינם שומעים אינם יוצאין בברכה זו וכו'. אבל ברכות נישואין צריך לברך גם בחרש וחרשת כי ברכות נישואין מעולם לא ניתקנו דוקא על החתן והכלה אלא על כל המסובין בעת הסעודה והנמצאים בשעת הנשואין, ולכן אף כשהחתן והכלה הם חרש וחרשת ואין יוצאין בהברכות, מחוייבין כל הנמצאים שם לברך ולכן ברכות הנשואין צריך לברך, עכ"ל.

                                ובאוצה"פ [5] מובא בשם הדברי חזקיהו ח"ב חו"מ עמ' כה שכתב שבא מעשה לידו בחרש שנשא אשה (כנראה פקחית) והסכים שלא לברך כרכת אירוסין עפ"י הנו"ב הנ"ל שנסתפק על ברכת אירוסין דשייכא לחתן. ובדבר משה (להר"מ תאומים) מהדו"ת סי' קע כתב דלענין ספק הנו"ב בחרש המקדש אי יברך המסדר, נלפע"ד דלא יברך דהרי כתב הב"ש ס"ק ב דהא דאחר מברך ולא המקדש הוא כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לברך, וכיון דעיקר הברכות הוא להוציא את החתן, א"כ היכא שהוא חרש שאינו שומע ואינו יוצא בברכה זו, איך יברך מסדר הקדושין ברכה שאינה צריכה, עכ"ל.

                                ומה שכתב כאן הגרעק"א בשם הנו"ב שאינו שומע שנושא חרשת שאינה שומעת אין לברך כלל, וכתב על זה האג"מ (הובא לעיל) שהוא (הגרעק"א) סובר כן, עיין ביו"ד בחידושי רעק"א [6] שכתב בתוך דבריו בפשיטות דברכת אירוסין אף שהחתן אינו שומע, מ"מ הרב מברך. ובאוצה"פ [7] כותב דמדברי הרעק"א ביו"ד מוכח להדיא דאפילו בחרש שנשא חרשת מברך דאל"כ אין קושיא מאירוסין על שחיטה. ולענין מה שדבריו נראים כסותרים זה את זה, היה נראה שדבריו ביו"ד עיקר, דדבריו באהע"ז הם רק העתקה קצרה בלבד מדברי הנו"ב ולא נחית שם לברר את עצם הדין, משא"כ ביו"ד דנחית להקשות על הט"ז וכו' ומשמע דזה היה פשוט אצלו דברכת אירוסין מברך אף לחרש, עכ"ל. וזה לא כדברי האגרות משה הנ"ל.

                                ובספר מלאכת חרש [8] כותב: בנשואי חרש שנשא פקחית, פשיטא שיש לברך ברכת אירוסין, ואף בחרש שנשא חרשית ג"כ נלע"ד שיש לברך ברכת אירוסין, ולענין ברכת נישואין כו"ע מודי שיש לברך אף בחרש שנשא חרשית, עכ"ל.

                                ועיין בשולחן העזר [9] שכותב: אכן בטיב קדושין אהע"ז סי' לד ס"ק ב כתב דיש לעיין בחתן חרש כיון שהוא לא יכול לברך וגם אינו שומע הברכה, אינו מברך המסדר כיון שמברך רק להוציא החתן, או כיון שהברכה אינו על גוף עשיית המצוה רק על כללות ישראל, שפיר יכול לברך, וכ"מ מסי' סב בחבורות מחלקות כל חבורה מברכת, ואם הברכה רק על החתן אין טעם שהחתן יברך לכל חבורה, אלא ודאי מוטל על כל המצויין שם, וא"כ ה"ה בברכת אירוסין וכן מעולם לא שמענו שתהיה חופה בלא ברכת אירוסין אפילו לחרש, ע"ש. ואולי אין ראיה מהך דחבורות הנ"ל וכו' ובחבורה מיירי לענין שבע ברכות ע"כ כל חבורה מברכת, אבל ברכת אירוסין עדיין בספיקו עומד וכו', עכ"ל של השולחן העזר. וע"ש שדן באריכות בענין.

                                וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: ולכאורה יש להבין דיש הבדל גדול בין ברכת אירוסין וברכת נישואין, דברכת אירוסין זה ברכה שהחתן מברך ורק החתן לפני שמקדש את האשה, ואילו ברכת הנישואין זה הודיה להקב"ה על אסיפת עם ותפלה שהזוג יצליח, עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א : נראה דאף שהובא לעיל דאין להשוות כלל אירוסין לנשואין, מ"מ סובר הטיב קדושין שגם להרמב"ם רק לכתחלה היה ראוי שהחתן עצמו יברך ברכות האירוסין, אבל אין זה כלל לעיכובא שיברך בעצמו שהרי גם אם הפסיק בדברים בין הברכה והקדושין אינו חוזר ומברך, וגם הובא כן בסוף קטע הבא (ד"ה מדבר ואינו שומע), עכ"ל.

                                ומסכם בספר הנשואין כהלכתם [10]: יש סוברים שאין מברכים ברכת אירוסין בין בחרש המקדש חרשת [11] ובין בחרש המקדש פקחת [12]. ויש סוברים שלעולם מברכים ברכת אירוסין [13]. ואחרים מכריעים : חרש המקדש חרשת אין מברכים ואילו חרש המקדש פקחת מברכים [14].

                מדבר ואינו שומע. מובא באוצה"פ [15]: כתב בנטע שורק סי' יב דנ"ל פשוט שהחיוב שיברך בעצמו ברכת אירוסין מתוך הסידור ואף הנו"ב לא נסתפק אלא אם אחר יכול לברך ברכת אירוסין להוציא את החתן יען שהחתן אינו שומע הברכה. אבל בעצמו אם יכול לברך פשיטא לו שיברך בעצמו. וכתב בשלחן העזר [16] דאפילו למאי דמסיק הנטע שורק לענין חרש שנשא פקחת שיברך אחר כמנהג שאר חתנים מטעם דגם עליה קאי הברכה, מ"מ במדבר ואינו שומע דקדושין מן התורה כשאר פקחים, לו יהא דלא הוי ברכה לבטלה כשאחר מברך משום חיוב דידיה, אבל הרי החתן לא יצא מאחר דאינו שומע ופשיטא דעדיף טפי שהחתן בעצמו יברך ומוציא גם אותה וממילא יצאו שניהם וכו'. ומיהו עיין בטיב קדושין ס"ק ב דמסיק גם לענין מדבר ואינו שומע שיברך אחר לפי מה שתפס דברכת אירוסין אינה מוטלת רק על החתן, אך על כל המצויין שם, עכ"ל.

            מכשיר שמיעה. לפי השיטה של הנטע שורק יתכן שעדיף שהוא בעצמו יברך. שכן לדעת הרבה פוסקים אין אדם יוצא ידי חובתו כששומע באמצעות מכשיר שמיעה, עיין במאמרו של הגרש"ז אויערבאך שליט"א [17].

            חרש שלמד בבית ספר לחרשים. בשו"ת לבושי מרדכי [18] דן על דבר חרש וחרשת שלמדו בבית ספר לחרשים ועי"ז מבינים דברי העולם, אם יכולים לברך להם. והביא דלענין עצם הקדושין של הני חרשים המלומדים בבית ספר, ישנה מחלוקת האחרונים, דבדברי חיים ח"ב סי' עב ו-עג האריך ומסקנתו שאם יכולים לדבר ע"י החינוך הנ"ל קדושיהם דאורייתא. לעומת זאת, דעת המהר"ם שיק בסי' עט כי עיקר הלימוד הזה שבא ע"י מלמדים ורגילות לא עדיף מעומד על גביו דלא מהני בגיטין וקדושין, ומסקנתו דאפילו למדו לדבר, מידי ספיקא לא נפקא. וכתב דלענין ברכת אירוסין לכאורה תלוי בפלוגתא הנ"ל, דלהדברי חיים היה ראוי לברך ולהמהר"ם שיק שמשוי ליה כשאר חרשים אין לברך. אך שוב כתב דאפילו לדעת הדברי חיים אין לברך בשבילם דאף כי הם מדברים מ"מ אינם שומעים, וכיון שאי אפשר להוציאם וא"כ לדברי הכל אין לברך להוציאם. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א : כל זה לדעת אלה שרק אם שומע יכולים לברך, עכ"ל.

                                ועיין במאמרו של הגרח"פ שיינברג שליט"א [19] וכן של הגרש"ז אויערבאך

שליט"א [20]. ועיין בפמ"ג [21] שכותב: אין שומע ואין מדבר אפילו פקח גדול לא מהני דא"כ נתת דבריך לשיעורין, עכ"ל. וכ"כ גם בשו"ת צמח צדק [22]. ועיין בשלחן העזר [23] וראה בדברינו בנשמת אברהם חאו"ח [24] וחיו"ד [25].

            טעימת היין. מובא בספר הנשואין כהלכתם [26] בשם המלאכת חרש [27] שבנשואי חרש וחרשת יטעם המברך מן הכוסות, שאין להסתמך לכתחלה על מה שיטעמו החתן והכלה, כדרך שנוהגים בנשואין אחרים. מפני שחתן וכלה אלה אינם בני מצוות. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: גם משום הברכה שלא שמעו, עכ"ל. אבל בנשואין של חרש עם פקחת או של פקח עם חרשת, אין המברך חייב לטעום מן היין, אלא מטעימים לחתן וכלה, עכ"ל. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א : לכאורה יש להבין דאם מותר לברך ברכת נישואין על אסיפה עם לכבודו של החתן והכלה למה לא ישתו הם לבדם גם כן ואם אינם בני מצוות גם לא יוכלו לברך עבורם, עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א : ברכת בפה"ג הו"ל ברכת הנהנין ואיך אפשר לברך עבור מי שאינו שומע, וגם בנוגע לשאר הברכות כיון שזה על הכוס רצוי שהטועם יהיה לכתחלה ע"י אחד שגם שמע הברכות, עכ"ל.

            כתובה. עיין לקמן סי' סז סע' ח.

 

 

[1] ס"ק א.

[2] עיין בב"ש ס"ק ב.

[3] ח"ב סי' מה.

[4] אהע"ז ח"א סי' פז.

[5] דף א ע"א.

[6] יו"ד סי' א על ט"ז ס"ק יז.

[7] שם בהערה.

[8] ח"ז סע' יד.

[9] סי' ח ס"ק ט.

[10] פט"ז סע' כב.

[11] נו"ב מהדו"ת סי' א.

[12] דבר משה להגר"מ תאומים מהדו"ח סי' קט. ובנו"ב הנ"ל נסתפק כזה.

[13] כך משמע בטיב קדושין סי' לד ס"ק ב, דברי יששכר סי' קמד וכן נוטה לומר כמלאכת

חרש ח"ז סע' יד.

[14] בית שלמה סי' פא. נטע שורק סי' יב. שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ב סי' כח.

[15] דף א ע"כ,

[16] סי' ח סע' ד בשמלה לצבי ס"ק ט.

[17] קובץ סיגי כרך כב וע"ע ספר החשמל בהלכה פי"ג – הנשואין כהלכתם פט"ז הערה 101.

[18] ח"ב סי' מה. מובא גם באוצה"פ.

[19] מוריה אלול תשמ"ב.

[20] שם.

[21] פתיחה כוללת ח"ב אות ד.

[22] סי' עז.

[23] סי' ח הערה א ו-ג.

[24] סי' לח סוס"ק ח וסי' נה סוס"ק ב.

[25] סי' קצו ס"ק ה.

[26] פט"ז סע' כד.

[27] ח"ז סע' טו.