נשמת אברהם / חושן משפט סימן תכ (עדכון שני)

הלכות חובל בחבירו

 

סימן תכ  החובל בחבירו חייב בה' דברים וכיצד משערין אותם והמבייש בדברים ת"ח וע"ה

 

סעיף ג חובל בחבירו, חייב בחמשה דברים, נזק, צער, (א) רפוי, שבת, בושת, אם החבלה בענין שיש בה כל החמש. הגה י"א דצריך ליתן לו ג"כ תוספות מזונות הצריכין בחליו ממה שהיה אוכל כשהיה בריא, ונ"ל דבכלל ריפוי יחשב. ואם אין בה אלא ד' משלם ד' ואם ג' ג', ואם ב' ב', ואם א' א'.

 

נשמת אברהם

                               

                (א) רפוי. מה הדין במקרה שראובן היכה את שמעון קשות בראשו ובכל גופו ועקב הכאבים הקשים בכל חלקי גופו, נסע שמעון לבית החולים שם נבדק ע"י מומחים וגם נעשו לו בדיקות דם וצילומים. לבסוף התברר שלא היה לו שום נזק באברים הפנימיים ושוחרר הביתה. מי חייב לשלם את חשבון בית החולים כי טוען ראובן אין הבדיקות וכו' בכלל ריפוי כי הלא הוברר הדבר שאין נזק פנימי הדורש טיפול וזה דומה למה שכתוב בסע' ט: כוואו בשפוד על צפרנו במקום שאין עושה חבורה וכו' אינו נותן אלא צער, ע"כ. לעומת זאת טוען שמעון שכך דרכו של עולם שאדם במצב שלו עובר בדיקות כדי לברר אם אמנם ניזוק בגופו ולכן על המזיק לשלם. ולכאורה הדין עם שמעון וכפי שכותב הרמ"א [1] מתשובת הרא"ש שהולכין אחר המנהג.

                וכתב לי הגרא"י וולדינברג שליט"א [2] שאין מקרה הנ"ל דומה למה שכתוב בשו"ע כאן סע' ט דשם הדבר גלוי מיד לעין כל שלא נעשה חבורה ולכן מחויב המכה לשאת בהוצאותיו הכספיות של המוכה כשם שחייב היה בריפויו אם היו צריכים לכך, ע"כ. ולשאלתי השניה מה הדין כשהמוכה חבר בקופת חולים או יש לו ביטוח רפואי אחר ובית החולים מעביר את חשבונו ישירות אליהם, האם המכה חייב לשלם להם עבור הוצאות הריפוי? כתב לי הגאון שליט"א שאמנם אין הוא חייב לשלם להם אך אכן הוא חייב לשלם למוכה את דמי הריפוי על אף שהחברה משלמת. וראייתו משו"ת מהרש"ם ח"ד סי' ז שנשאל בדין מי ששרף בית חבירו שהיה מובטח באחריות ושילמו לו בעלי הביטוח בעד ביתו הנשרף, אם חייב השורף לשלם לו, דהשורף טוען הלא לא גרמתי לך היזק, וזה טוען שתשלומיו הללו באים מצד אחר שנתן מעות תשלומי הביטוח כנהוג וכו'. והשיב הגאון המהרש"ם ז"ל דהדין עם הניזק מפני דבשעה ששרף את הבית נתחייב בתשלומין, ואם בעל הבית הרויח ולקח ביטוח, מה לו לזה בכך וכו' ועוד זאת הדבר פשוט מסברא שאין להשורף שום זכות במה שעשה לעצמו מסחר מבחוץ וגובה דמי ההיזק גם מאחרים כדי שיופטר השורף על ידי זה, עיי"ש. בדומה להאמור העלה גם בעל אור שמח ז"ל בפ"ז מהל' שכירות ה"א. הוא נשאל באחד ששכר בית מחבירו וקיבל עליו אחריות מדליקה, ואח"כ הלך המשכיר והבטית ביתו בחברת ביטות, ונשרף הבית, מי מצי השוכר לומר כיון דלית לך פסידא דדמי ביתך אתה נוטל מן החברה, אדעתא דא לא קיבלתי אחריות. והגאון או"ש כותב שמה שחברת הביטוח משלמת דמי הפסד הבית אין זה פוטר את השוכר מתשלומין, מפני שהמשכיר יכול לומר לשוכר מה איכפת לך מה שהרווחתי מן עלמא, ואע"ג שאני מצאתי דרך כדי לא להגיע להפסד, אתה לא נפטרת מהאחריות שקבלת עליך ואילולי הביטוח היה הבית אבוד ולא היצלתי מאומה מהשריפה, ואם החברה לא תשלם האם תפטר אתה מן האחריות, כן כי משלמים במה נפטרת מאחריותך. ומסיים דהדין ברור שהשוכר שקיבל אחריות משלם דמי הבית עיי"ש. ומסכם הגרא"י וולדינברג שליט"א וכותב: ודון איפוא מינה ומינה לנדוננו שהמכה לא נפטר ממה שהמוכה מרויח ממקום אחר בזה שהבטית את עצמו תמורת תשלום כספו בחברת הביטוח. ועל פי שתים עדים נאמנים כאלה יקום איפוא הדבר, והמכה חייב לשלם למוכה דמי הריפוי, הגם שזה נראה כחידוש מפתיע, אבל זה נראה בעליל לפי הנז"ל, עכ"ל.

                וראה גם בקובץ שיעורים [3].

                ושמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א שפשוט שהמכה חייב לשלם למוכה עבור הוצאותיו אלא אם כן מדובר באדם "עצבני", אך במקרה שכל אחד היה גם נוסע לרופא מחשד סכנה, חייב המכה לשלם. ואפילו אם למוכה יש ביטוח או קופת חולים והם ישלמו את כל הוצאותיו, חייב המכה לשלם למוכה, כי הלא הוא שילם לחברת הביטוח או לקופת חולים עבור הביטוח – וכפי שפסק המהרש"ם.

                ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שהמכה תייב לשלם את החשבון, וכן דמי הנסיעה לבית החולים, כי נהג המוכה כדרכו של עולם ונכללות הבדיקות שעבר בשם ריפוי. ואין זה דומה למה שכתוב בשו"ע כאן סע' ט כי ברור לכל שאין כל צורך כאן [במקרה של כוויה בצפורן] לא לבדיקה ולא לריפוי [4].

 

 

סעיף לא (ב) החובל בעצמו, אע"פ שאינו רשאי, פטור, אחרים שחבלו בו, חייבים.

 

נשמת אברהם

 

                (ב) החובל בעצמו. בנשמת אברהם [5] כתבתי בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל ובשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שאדם שקיבל עירוי דם ובעקבות זה קיבל את הנגיף של מחלת האיידס, אסור לו ללבוש נרתיק (כובעון) כדי למנוע העברת הנגיף לאשתו (כשהסיכון להידבקות בלי זה הוא עד 20% עם, כמובן, תמותה של 100%) ואין מנוס מגירושין. ושמעתי ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שהוא חייב ליתן לה גט רק אם היא דורשת זאת, אך אם היא רוצה להמשיך לחיות אתו ולקבל על עצמה הסיכון של חיי אישות (ללא כל הגנה), ובפרט אם עדיין אין להם ילדים, יתכן שיהיה מותר לה לעשות זאת כאן, כי היא רק מכניסה את עצמה לספק סכנה ומשום שלום הבית והוא שעת הדחק גדול.

                ולכאורה קשה ממה שכתב החפץ חיים [6] לגבי עישון סיגריות, וז"ל: אמרתי להם, מי התיר לכם להרגיל עצמכם כל כך. אמת, חז"ל אמרו ב"ק צ ע"ב החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור, אבל עכ"פ הלא אמרו שאינו רשאי לחבול בעצמו. ראשית משום ונשמרתם לנפשותיכם, ועוד דין הוא, דהלא תבל ומלואה של הקב"ה היא ולכבודו בראנו ונותן לכל אחד בחסדו כח כפי צרכו לתורתו ולעולמו ואיך ירשה העבד לעשות לעצמו כפי רצונו, הלא הוא שייך לאדונו. ואם ע"י העישון ייגרעו כוחותיו, בודאי ייתבע לבסוף לדין על זה, והא עשה זה ברצון לבו ולא באונס וכו'. ואם כן, כאשר יתבונן האדם בנפשו מגודל הרעה שמביא על עצמו, ע"י זה יתחזק שלא ירגיל עצמו בזה, עכ"ל. וכ"כ הבאר הגולה [7]: והמסכן את עצמו כאלו מואס ברצון בוראו ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו ואין לך זלזול אפקירותא יותר מזה וכו'.

                ואולי צ"ל ששאני התם שמכניס את עצמו לסכנה על דבר רשות ולתאות לבו משא"כ הכא שעושה זה לשם מצוה, ועוד מצוה גדולה של שלום בית.

                ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שאין לה לסכן את עצמה עבור שלום בית, ואם משום שיהיה לה ילדים, אדרבה תתגרש ותתחתן עם אדם אחר ותביא ילדים בריאים לעולם, עכ"ל.

 

 

סעיף לט אף על פי (ג) שהמבייש בדברים אינו בר תשלומין, עון גדול הוא. ואין המחרף ומגדף לעם ומביישן אלא שוטה רשע וגס רוח. וכל המלבין פני אדם כשר מישראל בדברים, אין לו חלק לעולם הבא.

 

נשמת אברהם

                               

                (ג) המבייש בדברים. מנהל מחלקה חייב לכתוב דין וחשבון על רופאים צעירים, שבמהלך תקופת התמחותם עובדים במחיצתו כמה חודשים או שנים, ומקובל שהוא מכתיב את חוות דעתו עליהם למזכירתו כדי שהיא תדפיס אותם לחתימתו. המנהל חייב לוודא את חוות דעתו בהתיעצויות עם יתר הרופאים הבכירים במחלקה לפני שהוא מכתיב אותה להדפסה כדי לאמת את התרשמותו האישית על הרופא, ובמיוחד אם חוות דעתו היא שלילית. כמובן שעליו לכתוב רק את האמת ולא יותר, ורק אם זה לתועלת.

                בנוסף, כל חולה וחולה המשתחרר ממחלקה מקבל מכתב שחרור מודפס המיועד לרופא המשפחה, בו פורטו מחלותיו וכו'. מזכירה מיוחדת מדפיסה המכתבים אלו וממילא נודעים לה מחלות ופגמים של כל חולה וחולה – מי לוקה במחלת הנפילה, למי מום לב וכו'. אין כל אפשרות שרופא יכתוב בעצמו את המכתבים הללו כי אז לא יהיה לו כל זמן לטפל בחולים.

                ועיין בחפץ חיים [8] שמותר לו לעשות כן רק אם יכוין לתועלת ולא ירחיב את חוות דעתו מעבר לדרוש לתועלת הטיפול בחולה. ושאלתי את מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א אם במקרה בו לפי הדין מותר למנהל המחלקה לכתוב חוות דעת שלילית על רופא (דהיינו לפי התנאים המובאים לעיל), האם מותר לו להכתיב זאת למזכירה המכירה ומזהה את הרופא על פי שמו? ושנית, האם מותר לה להדפיס מכתב כזה כשיש בו דברים שליליים על אדם אחר, כשהיא בודאי אינה יודעת אם הדברים כתובים לפי התנאים של התפץ חיים.

                וענה לי מו"ר שליט"א דלדעתו מותר כיון שהמזכירה נקראת יד של המנהל (ולא שליח) ואין לו דרך אחרת. ואפילו אם הוא יודע להדפיס את המכתב בעצמו, אין לו חיוב לעשות זאת כי אין זה מתפקידיו להדפיס מכתבים. וכן המזכירה מותר לה להדפיס את המכתב כי זהו תפקידה וכך היא הדרך. ונתאר לעצמנו שראובן חייב על פי דין לגלות לשמעון דבר על לוי אך אינו יכול לדבר אתו כיון שאינם מדברים באותה שפה. היתכן שיהיה אסור לראובן לדבר עם שמעון באמצעות מתורגמן? הלא הדבר נחוץ ואין אפשרות אחרת. ואם כן, גם כאן נקרא שאין אפשרות אחרת, עכ"ד.

                והדבר נוגע לכל מקום עבודה ציבורי, בין אם זה בית ספר או בית חרושת, ישיבה או משרד עורך דין. ואיך מותר לדייני בית הדין להכתיב למזכיר את טענות התובע? מובן שאסור למזכירה או למנהל לגלות את תוכן המכתב, שהוא לגנותו של נשוא המכתב, למי שאינו צריך לדעת זאת ע"פ הדין.

                אך אמר לנו מורנו ורבנו הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שאמנם אין איסור על המזכירה להדפיס את המכתב כי זה הוא תפקידה, אבל אסור למנהל להכתיב לה מכתב בעל תוכן שלילי על רופא (או כל אדם אחר) אלא עליו להדפיסו בעצמו או להכתיב את המכתב למזכירתו מבלי שמו של הרופא ורק לאחר ההדפסה, כאשר הוא חותם על המכתב, ימלא המנהל בעצמו את שם הרופא במקום הנכון. ואם זה בלתי אפשרי, אזי מותר. ולגבי הדפסת מכתבי שחרור שמעתי מהגאון זצ"ל שמותר לעשות כן, כי החולה יודע שכך ייעשה ועל דעת כן הוא הסכים להתאשפז. והוא הדין במחלקת ילדים, כי אמנם אין הילד יכול למחול, אך כיון שהכל לטובתו וההורים יודעים שכך הדרך, על דעת כן הביאו את הילד לאישפוז ולכן מותר, עכ"ד.

                ושמעתי ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א להביא ראיה לדברי מורנו ורבנו זצ"ל מהא דכותב החפץ חיים [9] וז"ל: ולפעמים שייך איסור לשון הרע אפילו על קטן כגון לספר גנותו של יתום קטן [10]שמגדלין אותו אחרים בתוך ביתם דעל ידי זה יוכל לסבב שיגרשו אותו מאיתם וכן כל כהאי גוונא היכא שעל ידי סיפורו יסובב להזיק להקטן או להצר לו על ידי זה. ואם מכוין בסיפורו לסלק הנזקים שבאין ע"י זה הקטן ולהדריך אותו בדרך ישרה מותר, אך צריך שידע מתחילה בבירור שהסיפור הוא אמת ולא למהר לסמוך על זה ששמע מפי אחרים, וגם צריך לראות את הנולד על ידי סיפורו כי פעמים הרבה יוצא משפט מעוקל מעניינים כאלו, עכ"ל. רואים שבתנאים מסויימים מותר לספר לשון הרע על קטן כשזה לתועלת הקטן ע"כ ממו"ר שליט"א.

                וכן כתב לי הגרא"י וולדינברג שליט"א [11] וז"ל:

                א. תשובה כללית להיתרא לכל ועל כל פרטי שאלותיו (פרט בנוגע לילדים) היא, היות וידוע לנוגעים בדבר מראש שכך הנהוג והמקובל, אם כן אדעתא דהכי נחתים, ומוחלים על כך מראש.

                ב. מכיון דאחרת ייתקלו בקשיים והעבודה לא תיעשה כפי הדרוש ותביא לאיחורים ולשיבושים מכמה פנים, הרי נקרא זה מה שעושים זאת בצירוף מזכיר או מזכירה, וכדומה, לשם תועלת הנזקקים אשר בכה"ג מותר, וכפי שכותב החפץ חיים בהל' רכילות כלל ט בבאר מים חיים ס"ק ח, ויעוין גם במ"ש עוד בכלל ד' סע' יא בהגהה ע"ש. וזה כבר נימוק גם בנוגע לילדים.

                ג. מכיון שאחרת לא יוכל הרופא למלא תפקידו כראוי, ומוכרח לעזרת מזכיר או מזכירה כדי להכתיב על ידה את התוצאות, ומוכן זאת מראש, אם כן נחשב הכל גוף אורגני רצוף אחד בבחינה של שלוחו כגופו לבירור ומיצוי והמצאת מסקנות כפי שנדרש, ומעלין איפוא זאת כאילו הרופא משמיע לעצמו ומכתיב לעצמו ביד ארוכה התוצאות כדי להמציאם לרופא המשפחה, וכדומה. ועל כן כשם שמכתב של הרופא אל רופא המשפחה לא נחשב בגדר של לשון הרע, כך גם ההכתבה לרופא המשפחה באמצעות מזכירתו המיועדת לכך מראש לא נחשב בגדר לשון הרע מה שנודע לה עי"ז התוצאות, כי זה בגדר של כגופו, זאת אומרת שהדבר בא בפני הגוף האורגני, והגוף האורגני המטפל בדבר משיב על התוצאות, עכ"ל.

 

 

[1]  כאן סע' מא.

[2] שו"ת ציץ אליעזר חכ"א סי' נח.

[3] על כתובות סה ע"ב (אות ריז).

[4] זו השאלה האחרונה שזכיתי לשאול  בפניו.

[5] כרך ד אהע"ז סי' ב ס"ק א (עמ' קפב).

[6] ליקוטי אמרים פי"ג.

[7] חו"מ סי' תכז.

[8] הל' רכילות כלל ט בבאר מים חיים ס"ק ח.

[9] הל' לשון הרע כלל ח סע' ג.

[10] מה שציירתי ביתום ולא בשאר קטן  משום דאין מצוי שיבוא היזק או שאר דבר המיצר לקטן ע"י מה

                שמספרין גגותו ואין הכי נמי אם הוא רואה שעל ידי דיבורו יסובב לו ריעותא דינו כיתום – באר

                מים חיים שם.

[11] שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' נב.