נשמת אברהם / יורה דעה סימן שלו (עדכון)
סימן שלו דיני רופא
סעיף א נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם (א) מונע עצמו, הרי זה שופך דמים, ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. ומיהו לא יתעסק ברפואה אא"כ הוא בקי, ולא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן, הרי זה שופך דמים. ואם ריפא שלא ברשות בית דין, חייב בתשלומין, אפילו אם הוא בקי. ואם ריפא ברשות ב"ד, וטעה והזיק, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואם המית, ונודע לו ששגג, גולה על ידו.
נשמת אברהם
הקדמה. ראה מה שכתבנו בנשמת אברהם [1] בשם הרמב"ן [2] שאין לדרוש ברופאים כי רק בנביאים. והנה הרמב"ן עצמו [3] כתב: שלא יאמרו שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, כי האי רשות, רשות דמצוה הוא לרפאות ובכלל פקוח נפש הוא, עכ"ל. ואולי היה מקום לומר שכל זה באדם חולה שכבר מרגיש במחלתו, ואין הוא רשאי לסמוך שהקב"ה יעשה לו נס גלוי אלא עליו ללכת לרופא כדרכו של עולם, אבל באדם בריא שאינו מרגיש שום מיחוש והולך לרופא לביקור שנתי כדי שיעבור בדיקות שמא יש לו מחלה סמויה שיהיה ניתן לגלותה ולטפל בה בעוד מועד, כגון אשה שעוברת בדיקות שדים או רחם וכדומה, אולי במקרה כזה כן צריכים להתפלל ולבטוח ולסמוך בהשי"ת שיעשה לו נס וירפאהו עוד לפני שהמחלה נותנת שום אות. ואין זה בגדר של סומכין על הנס כי אין הנס כאן בגלוי. ועיין במאירי [4] שכותב: ואין מונעין ממנה (הבהמה) רפואה (בחוה"מ) וכו' ואין צריך לומר באדם, ואעפ"י שאינו חולה אלא שעושה כן לשמור בריאותו וכו', עכ"ל. ואמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שגם במקרה כזה, מותר לבקר אצל רופא ואין בזה משום חוסר בטחון בהשי"ת אם כך הוא דרכו של עולם. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: וכן מצאנו בספר חול המועד, זכרון שלמה, בתשובות של בעל האג"מ ס"ק טז.
אגב, עיין במהרש"א שכותב [5]: יש לשאול בכל הני רפואות הנזכרים בהאי פרקא, גם בפרק אין מעמידין, אמאי כתבוהו רבינא ורב אשי בתלמוד הא אמרינן בפ"ק דברכות והטוב בעיניך עשיתי שגנז חזקיהו ספר הרפואות כדי שיבקשו רחמים, ושבחוהו חכמים על זאת, ויש ליישב דודאי ניתן רשות לרפאות ולידע רפואות כל חלאים אלא שאין ראוי לגלות כולם לכל אדם משום אינשי דלא מעלי שלא יבטחו בה' אלא ברופאים, והשתא מה"ט שהותר להם לכתוב התלמוד גופיה, דהא דברים שבעל פה אסור לכותבן, אבל משום שנתרבה השכחה בדורות האחרונים הותר להם לכתוב משום עת לעשות לה' וגו' (כדאמר לעיל ס ע"א), מה"ט הותרו להם לכתוב הרפואות ולגלותן לרבים כיון שא"א לזוכרם בעל פה ופן ישתכחו מכל אדם, ומתוך זה תראה שאין התלמוד חסר מכל חכמות כי לכל חולי תמצא בו רפואה שלימה ואמתית למבינים לשונם, ואל יאמר המלעיג על חכמי התלמוד שהיו חסרים מחכמת הרפואה, עכ"ל.
(א) מונע עצמו. נשאל הגרי"ש אלישיב שליט"א [6] האם לפי הדין הנ"ל יחויב רופא לענות לכל דורשיו בכל שעות היום והלילה, גם בזמן המיועד לו לאכילה, לשינה וכיוצ"ב, ואם ימנע את עצמו מלהזדקק להפונים אליו יהיה בכלל שופך דמים. ובמסקנתו כותב הגאון שליט"א: כי כשהרופא נמצא במקום שאין מחסור ברופאים והדבר ברור שביד החולה להשיג רופא שיטפל בו, גם המקרה אשר עליו הוזמן הרופא איננו ענין דחוף ומסוכן, אשר על כיוצ"ב אמרו הזריז הרי זה משובח, בכה"ג רשאי הרופא לא לקבל את החולה, בזמן שהוא עסוק באכילתו ובמנוחתו הוא, עכ"ל.
וכותב המהרש"ם בתשובה להגאון האדר"ת [7]: ובדבר חשש עינוי הדין על תשובת שאלה בעת ששוכב מעט לישן ביום, הנה גם בדיני נפשות קיי"ל דלא מיקרי עינוי הדין אלא כשמשהין אחר שכבר נגמר הדין ולא קודם גמר הדין כמ"ש התוס' בסנהררין פט ע"א ד"ה ולא בב"ד וכו', והוכיחו כן מהש"ס דף לה יעו"ש, ומכ"ש בשאר דינין כל זמן שאינו יודע בבירור מה להשיב, בודאי אין בזה משום עינוי מדינא. והא דכתב בשל"ה ומשנת חכמים שהביא כת"ר בשם הפתחי תשובה ליו"ד סי' רמב ס"ק ט, דלשיטת רש"י גם בהוראת איסור והיתר איכא משום עינוי הדין, הרי מפורש שם גם כן דדוקא אחר שהוראה ברורה לו, אבל כל זמן שאינו יודע השאלה כלל בודאי אין בזה משום עינוי הדין, וברע"ב פ"ה דאבות מ"ח על עינוי הדין שיודעין להיכן הדין נוטה ומעכבין ואין פוסקין אותו עכ"ל, הרי כמ"ש. והא דפ"ח דשמחות (עיי"ש שכתוב: וכשבאו רשב"ג ור' ישמעאל גזרו עליהם שייהרגו, והיה ר' ישמעאל בוכה וכו', אמר לו אני בוכה על שאנו נהרגין כשופכי דמים ומחללי שבתות, אמר לו שמא בסעודה היה יושב [או ישן] ובאה אשה לשאול על נדתה על טהרות שלה, ואמר לה השמש ישן הוא, והתורה אמרה אם ענה תענה אותו, ומה כתיב, והרגתי אתכם בחרב, עכ"ל. ועיין גם בילק"ש פ' משפטים סי' שמט ד"ה כל) היינו משום אלמנה ויתום לא תענון שמצער את האדם להמתין ועל כל צער שמצערין את האדם איכא לאו זה. והשי"ת יורע כי אני בעניי כמה פעמים הזהרתי את בני ביתי שאם יבא מי לשאול באמצע אכילה או שינה, לא יעכבו אלא יביאו לפני או יקיצוני כי יפחד לבבי ממאמר זה וכו'. אבל מ"מ בעובדא דמסכת שמחות בודאי הוא רק מילי דחסידי כמ"ש חז"ל וסביביו נשערה מאד וגו' כחוט השערה, דהא התם השמש חטא ולא ר"ש, כי אם ר"ש ישן בלא הודע והשמש אמר רבי ישן במה נתחייב ר"ש משום עינוי, ובע"כ שהוא רק דקדוק בעלמא כחוט השערה. ועוד וכו' ועל כל פנים אין חיוב לצער את עצמו בשביל צער חבירו וכו' ולכן צ"ל דברייתא דמס' שמחות סובר כדעת בן פתורא בב"מ סב ע"א דלא ס"ל כדרשת ר' עקיבא דחייך קודמין, או שהוא רק מצד חסידות ודקדוק כחוט השערה שהצדיקו הדין עליהם וכמש"ל, עכ"ל המהרש"ם.
ועיין להלן חלק אהע"ז סוסי' פ, מה שכתבתי בשם מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.
[1] כרך ב, יו"ד הקדמה לסי' שלו (עמ' רכג).
[2] ויקרא כו, יא.
[3] תורת האדם, ענין הסכנה.
[4] מועד קטן י ע"ב.
[5] גיטין סוף סח ע"ב.
[6] ספר הזכרון להגרי"ב ז'ולטי ז"ל, מוריה תשמ"ז.
[7] שו"ת ח"ב סי' רי (השני).
