חולה

חולה

מג. חולה יחידי במקרא

 

* # *

החולה במקרא הוא מי שכואב ממחלה או ממכה, בין אם המחלה כללית ואנושה [1], ובין אם הפגיעה היא מקומית [2]. יתכן שהמושג חולה נובע משורש חיל ורעדה [3].

מושג זה משמש גם במובן של חולשה [4], וגם במשמעות של תחינה ותפילה [5]. זאת משום שהחולה הוא סמל החולשה, וכן מתעורר הוא לתפילה ותחינה יותר מהבריא.

בלשון חז"ל נקרא החולה בכמה שמות: קצירא [6], והיינו חולה שנפשו קצרה מחמת חוליו [7], בריח [8], כרה [9]. יש שקראו חז"ל למצבים שונים בשם חולה על שם העתיד, היינו שאם לא יעשו לו דבר ידוע הוא ייעשה חולה [10].

מצינו דרגות שונות של חולה: מיחוש, מקצת חולי, חולה שאין בו סכנה, חולה שיש בו סכנה, שכיב מרע, גוסס, נוטה למות.

החולה במקרא ובחז"ל

מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה, אלא אם היה בדרך, או בשוק, היה עוטש, והיתה נשמתו יוצאת מנחיריו, עד  שבא יעקב אבינו וחידש חולי, וביקש רחמים, שיחלה אדם לפני מותו, ויצווה לביתו, וכדי שיהא פנאי לבניו לבוא כל אחד ואחד ממקומו, להיות עליו בשעת מיתה, שכיוון שרואים שנפל למיטה, יודעים שימות ומתקבצים ובאים [11]. יש מי שכתבו, שהכוונה שמיעקב התחיל חולי של מיתה, אבל חולי רגיל כבר היה מימי אברהם [12]. על סמך מדרשים אלו נקבע שצריך אדם לומר בעטישתו 'חיים טובים ומרפא', שנהפך המוות הזה לחיים ולאור [13], ונחלקו המפרשים מי צריך לומר נוסח הברכה למתעטש – האדם עצמו, או שאחרים אומרים לו [14]. ומכל מקום אין אומרים אסותא בבית המדרש, מפני ביטול בית המדרש [15].

עד אלישע לא היה מי שחלה ונתרפא, עד שבא אלישע וביקש רחמים ונרפא ממחלתו [16]. חזקיהו המלך חידש חולי שיתרפא, שמתוך שאדם חולה ועומד, חולה ועומד, עושה תשובה [17].

מאז דווקא נקבע שלעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והיפטר [18]. ואף על פי שהכל ברשות הקב"ה, אבל החולה צריך זכות ותפילה שירפאהו השם יותר מן הבריא שלא בא עליו החולי [19].

מצבו הירוד של החולה מבחינה גופנית ו/או נפשית מתואר בחז"ל בדרכים שונות: אין דל אלא חולה [20]; טוב מסכן בריא, מאיש עשיר וחולה [21]; כל החולים בחזקת סכנה [22]; כשאדם בא לידי חולי, אינו יכול לעסוק במלאכתו [23], וזהו הבסיס לחישוב שבת בתשלומי החובל [24]; החולה אינו שרוי בטובה [25]; חולה משכח תלמודו [26]; החולה והפצוע נשען על אחרים, או על משענת, מחמת חולשתו [27].

יש שפטרו חולה ממצוות משום שהחולה שרוי בפחד, ואין דעתו מיושבת עליו [28], כגון בעניין תפילין; ויש שהקילו חז"ל בענינים שונים עבור חולה, כדי ליישב דעתו עליו, וכדי שלא תיטרף דעתו עליו, כגון דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים, כדי שלא תיטרף דעתו עליו [29], ומותר להדליק בשבת נר ליולדת, אף על פי שהיא סומא, משום יישוב דעתה [30], והנוטה למות, שמבקש להביא קרוביו מחוץ לעיר, מותר לשלוח גוי שיביאם, כדי שלא תיטרף דעתו עליו [31], ומותר ללחוש על המכה, אף על פי שיש בזה משום חובר חבר, כדי שלא תיטרף דעתו עליו [32], וחולה שמת לו מת, אין מודיעים לו, שמא תיטרף דעתו [33].

שלושה צריכים שימור מן המזיקין, ואחד מהם חולה [34].

חולה בתוך ביתו, ילך אצל החכם, ויבקש עליו רחמים [35]. יש מי שכתב, שהכוונה לחכם שבעירו [36]; ויש מי שכתב, שמי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם, וילמוד ממנו דרכי התפילות ויבקש רחמים, והיינו שמבקש הרחמים הוא הקרוב עצמו, אלא שלומד מהחכם דרכי הרחמים [37].

גדול נס שנעשה לחולה יותר מן הנס שנעשה לחנניה, מישאל ועזריה – של חנניה, מישאל ועזריה אש של הדיוט, והכל יכולים לכבותה; וזו של חולה של שמים היא, ומי יכול לכבותה [38].

הקב"ה זן את החולה; שכינה סועדת את החולה; השכינה שרויה למעלה ממיטתו של חולה [39].

אין החולה עומד מחוליו, עד שמוחלים לו על כל עוונותיו [40].

סברה פשוטה היא, שהחולה והכואב הולך לרופא [41].

ששה דברים סימן יפה לחולה: עיטוש, זיעה, שלשול, קרי, שינה, וחלום [42].

עם זריחת החמה ירווח לחולה [43]; אפילו אדם חולה, הקב"ה גוזר לשמש ומרפאו [44].

גשמים מקילים על החולה [45].

השינה היא מזונו של חולה, וחיים לו, ומנוחה לו [46].

עד שלא יחלה אדם, אוכל כל מה שמוצא, כיוון שחלה – מבקש לאכול מיני תענוגים [47].

חולה צמא ביותר, ודרכו להיות שותה הרבה ובכל שעה [48].

חוש הטעם משתנה בחולה [49].

עשרה דברים מחזירים את החולה לחוליו וחוליו קשה, ואלו הם: האוכל בשר שור, בשר שמן, בשר צלי, בשר צפרים, וביצה צלויה, ותגלחת, ושחלים, והחלב, והגבינה, והמרחץ, ויש אומרים אף אגוזים, ויש אומרים אף קישואים רברבי [50].

החולה מרגיש טוב יותר בשלוש השעות הראשונות של היום, והוא חלש יותר בשלוש השעות האחרונות [51].

באשה מעוברת החולי מנדנד את הוולד וממהר את הלידה [52].

חובת החולה להתרפא

בא הכתוב ללמדך דרך ארץ מן התורה, שמי שהוא חולה ישבות ממלאכתו, ויעסוק ברפואות [53], וסברה פשוטה היא, שמי שכואב וחולה עליו ללכת לרופא [54].

החולה חייב לעסוק ברפואתו, והנמנע מכך עליו נאמר [55] 'ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש' [56].

החסיד השוטה, המואס בעזרתו של רופא, ונשען רק על עזרת ה', דומה לאיש הרעב, המואס מאכילת לחם, ומקווה שה' ישמרנו וירפאנו מן המחלה הזאת הנקראת רעב [57], ואם ישב האדם בטל, ולא יתעסק בדרכי הרפואה על פי דרך הטבע, סופו למות מאותו חולי, מה שלא נגזר עליו  באותו פרק שחלה, ודומה לנכנס לאש יוקדת, שבוודאי אש אוכלתו ומת בלא עתו, ונמצא מתחייב בנפשו, ודברים ברורים הם, לא יכחישם זולתי הנפתל והעיקש [58].

אין לחולה לסמוך על הנס [59], אלא חייב להתנהג בדרך העולם, לקרוא לרופא שירפאהו, ואין לו רשות לשנות דרך העולם, ולומר כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות, שנתרפאו על ידי הרופאים, וכמעט איסור יש בדבר. ומי שמונע את עצמו לקרוא לרופא עושה שתי רעות, אחת שאסור לסמוך על הנס, ולהזכיר עוונותיו בשעת חוליו, והשניה שהיא דרך גאווה. ואסור לסמוך על הנס בזה, שמא אינו ראוי להיעשות לו נס, ונמצא מתחייב בנפשו, ואפילו אם עושים לו נס, מנכים לו מזכויותיו. וכל המתעצל ומתרשל בדבר זה, ולא יחוש על הרפואה בדרך הטבע, אלא יסמוך על דרך נס, לומר שהקב"ה ישלח דברו וירפאהו בחינם, אין זה אלא מן המתמיהין, ודעת שוטים היא זו, וקרוב הוא להיות פושע בעצמו, ועתיד ליתן את הדין, ומי שאינו משתדל ברפואה עצמה בכלל חוטאים ייחשב. וענין בקשת הרופא לרפאות הוא דבר מוכרח, ויש לו עיקר מן התורה, וכמעט שיש חיוב חזק על החולה והקרובים לחזר על הרופא המובהק, ולחזר אחר הסממנים המועילים לרפאות אותו חולי. וההשתדלות הטבעית במה שנוגע לבריאות היא מצווה וחובה, וכאחת החובות להשלמת צורת האדם, אשר הטביע היוצר ברוך הוא במטבע עולמו, וכך נהגו בכל גבול ישראל [60].

מכיוון שהרופא עושה את שליחותו של מקום, ונתן לפניו חוקי הרפואה ותהליכי המזון וההתנהגות, חייב החולה לשמוע לציווי הרופא, לא פחות אם לא יותר מחוקי השולחן ערוך באיסור והיתר, כמצווה מהתורה 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', ומן החובה על האדם להשתדל ברפואת עצמו, כמו שהוא חייב להשתדל ברפואת חברו, ולכן יש להשתדל להתגבר על הרצונות הטבעיים, ולמלא אחר פקודת הרופאים במה שמוצאים לצורך רפואה [61]. יש מי שכתב, שהחולה לא יתבונן בעצמו בספרי הרפואה על מחלתו, אלא שיעשה מה שהרופא מצווהו, שזה מה שציוותה התורה, ויעסיק את מחשבתו בעניני אמונה ובטחון בהקב"ה [62].

החולה המתרפא בדרך הטבע איננו מגלה בכך כל חסרון באמונה, והסוברים כך הרי זו דעה קלה ומשובשת, שכן האדם כשירעב ללחם, וילך אל הלחם ויאכל ממנו, בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק חולי הרעב, אם כן כבר נואש ולא ישען באלקיו? נאמר להם, הוי שוטים. כאשר נודה לה' בעת האכילה, שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים, כן אודה  לו שהמציא לי רפואה, ירפא חוליי כשאתרפא ממנו [63]. ומכיוון שהכל מודים שיש מצווה על הרופא לרפא, לא יסבול שום דעת, שיהא הרופא רשאי לרפאות, והחולה אסור להתרפאות, שכן בכך יעבור על איסור 'לפני עור לא תתן מכשול' [64]. ויש מי שכתב, שגם אדם בריא שעובר בדיקות שנתיות שגרתיות, אין בכך משום חוסר בטחון בה', אם כך דרכו של עולם [65].

ואמנם ינהג החולה כדרך כל בני האדם, להתרפאות על ידי רופא, אך מכל מקום אסור לתלות בטחונו ברופאים, ואל יכווין שהכל תלוי בסם פלוני, וברפואת הרופא הפלוני [66], ואין הנחש ממית או מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה, ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים [67], ועליו לדעת, שהרופא הוא רק שלוחו של הרופא-כל-בשר, שנתן לו הרשות לעשות שליחותו, אבל אמיתת הרפואה היא מאת הקב"ה, ולכן ידבק החולה בקונו, ויתפלל אליו בכל לבו, וצריך לבטוח בהקב"ה, שישלח לו הרפואה על ידי הרופא, וצריך לפלס מאד בין שתי הנטיות, אם לבטוח יותר ממדרגת הבטחון שהגיע אליו באמת, ואם להאמין בהשתדלות יותר מדאי, כי שתי הנטיות מקו האמת המדוייק אינן ישרות [68].

אסור לחולה להחמיר על עצמו, ולהימנע מטיפול רפואי הדרוש לו, גם אם כוונתו לשם קיום מצווה, כי החולה מושבע ועומד מהר סיני על מצות פיקוח נפש [69], ומי שציווה לצום ביום הכיפורים, הוא ציווה לשמוע לרופא שלא לצום, ולשמוע לחכמי התורה שציוו שלא לצום בתנאים אלו [70]. ולכן כל מקום שאמרו חכמים, שמחללים עליו את השבת, או יום כיפורים, או שאר איסורים, והוא מונע עצמו מחילול שבת, או שמונע עצמו מלאכול ביום הכיפורים וכיו"ב, אין כאן משום מידת חסידות, והוא מתחייב בנפשו, והרי הוא כשופך דמים [71], ועליו נאמר 'ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש' [72], 'ואל תהי צדיק הרבה' [73], והרי זה חסיד שוטה, והאלקים את דמו מידו יבקש [74]. גם חולה שהוא בעל מדרגה גבוהה באמונה, יש לשכנעו לקבל טיפול רפואי מקובל, למרות שהוא באמונתו עומד [75]. התורה נתנה רשות לרופא לרפאות, ובמילא זהו ענין דאורייתא, ולא כאילו הטועים לאמר, שירא שמים צריך שלא להישמע להרופא וכו', ונהפוך הוא וכו' לדעתי, צריכים לעשות כהוראת הרופאים בעניני אש"ל מנוחה ואפילו מנוחה משקידה בלימוד, ולא להחמיר בזה כלל וכלל [76].

אמנם יש מי שיצא נגד הפניה של החולה לרופא, ושניתנה רשות לרופא לרפא, אבל לא ניתנה רשות לחולה להתרפאות [77], אך שיטה זו היא דחויה בהלכה [78].

חולה שאין בו סכנה, שמרגיש בעצמו שקיום מצות עשה, כגון אכילת מצה ומרור, או ישיבה בסוכה, יזיקו לו, אינו רשאי להחמיר על עצמו. ואפילו אם החולה אומר שמרגיש בעצמו שלא יזיק לו קיום המצווה, אבל רופא בקי אומר שאפשר שיזיק לו, שומעים לרופא, ואין החולה רשאי להחמיר על עצמו [79], וגם אין חיוב על אדם להכניס עצמו למצב של מחלה, כדי לקיים מצות עשה, כגון שמיעת שופר [80]. והמחמיר לקיים מצווה במקום שאסרו עליו הרופאים מחמת הסכנה, הרי זו עבירה בידו, ואין כאן כלל מצווה, ואינו רשאי לברך [81], ואין בחומרה כזו של סיכון חיי החולה כלל גדר של קידוש השם [82], וכמו שמחוייבים בית דין להפריש את האדם מן העבירה, כך מחוייבים להפרישו שלא יפשע בנפשו [83]. אמנם אם קיום המצווה יגרום רק צער וסבל, אבל לא מחלה ממש – יש מי שכתב, שהדבר תלוי במידת הסבל, וכפי ראות עיני הדיין והחולה [84].

פרטי דינים

כללים

החולה חייב בדרך כלל בקיום המצוות, כל זמן שאינו אנוס מלעשותן [85], אך מצינו שהקלו עליו חכמים בכמה מצוות.

רוב חולים לחיים, ולפיכך המביא גט, והניח את הבעל חולה, נותנו לאשה בחזקת שהוא קיים [86]. אם לבסוף מת החולה, מצינו מחלוקת אמוראים וראשונים להלכה – יש מי שסוברים, שבמקרה זה אין אומרים רוב חולים לחיים, ואנו אומרים שבוודאי מת מחוליו הראשון; ויש הסבורים, שגם אז אומרים שבינתיים נתרפא מחוליו, ומת מחולי אחר [87].

הכלל שרוב חולים לחיים נאמר דווקא בחולי בידי שמים, היינו במחלות; אבל בפציעות, כגון שהוכה על ידי אחר ונעשה טריפה, אין אומרים רוב חולים לחיים, ואין לו חזקת חיים [88].

המשמש את החולה נקרא עוסק במצווה, ופטור מן המצווה [89].

בענייני אורח חיים

מי שיש לו מכה על ידו האחת, והיא מכוסה בתחבושת או בגבס, כשנוטל ידיו שחרית, או לסעודה, יטול ידו הבריאה בלבד, ואף על פי כן יברך על נטילת ידים [90].

אין צורך ליטול ידיים לאחר הוצאת דם לבדיקות רפואיות [91], וגם אין צורך ליטול ידיים אחרי תרומת דם [92].

חולה הנותן שתן לאונסו, מכל מקום חייב בברכת אשר יצר [93].

חולה שנותן שתן לבדיקה, חייב בברכת אשר יצר [94].

חולה שמקבל תרופות משתנות, אם מטיל שתן, ואיננו מרגיש תיכף הרגשה למתן שתן נוסף, צריך לברך אשר יצר אחרי כל הטלת שתן; ואם בשעת הטלת השתן מרגיש הכרח להטיל שוב שתן, לא יחזור ויברך אלא לאחר שההרגשה חלפה [95].

חולה המשתין דם – יש מי שכתב, שאינו חייב בברכת אשר יצר [96]; ויש מי שסבור, שחייב לברך [97].

חולה שאין לו שליטה על השתן, ומי רגלים מטפטפים ממנו, מותר בדברים של קדושה, ואם הוא מרגיש בכך, צריך להפסיק, ובכל אופן יקפיד שבגדיו העליונים יהיו נקיים [98].

חולה שנזקק לצנתר שדרכו נוטף שתן לתוך שקית, או לתוך כלי זכוכית, מותר בכל דבר שבקדושה: ללמוד תורה, לקרוא קריאת שמע, להתפלל ולברך, ללבוש טלית, ולהניח תפילין, וכן מותר לכהן שנזקק לצנתר לעלות לדוכן ולישא כפיו בברכה, ובלבד שיהיו בגדיו העליונים נקיים, ולא יהיה שם ריח רע כלל [99]. יש מי שכתב, שחייבים לכסות את הצנתר [100]; יש מי שכתב, שמידת חסידות היא לכסותו [101]; ויש מי שכתב, שאין צורך לכסות את הצנתר [102]. יש הסבורים, שלכתחילה צריך לכסות את כלי הקיבול של השתן [103]; ויש הסבורים, שאין צורך לכסות כלל [104].

חולה עם צנתר, אף על פי שאין השתן יוצא כדרך כל הארץ, חייב בברכת אשר יצר [105], ויברך ברכת אשר יצר רק פעם אחת בבוקר בברכת השחר, ויתכווין להוציא כל היום [106]. אם נפסקה זרימת השתן, חייב לברך כשתחזור הזרימה [107]. ויש מי שכתב, שלא יברך אלא לאחר איזה שעה, כשכבר פסקה תנועת המים לפי הרגשתו [108]. אם יצא הצנתר מאליו, או שהוציאו אותו, חייב לברך שנית כשיחזירוהו [109].

חולה הסובל משלשול, יברך אשר יצר בכל פעם שמשלשל [110], אך בשלשול חזק, כאשר מרגיש שמיד יצטרך שנית, לא יברך עד שיגמור [111]. ואם לקח תרופה משלשלת – יש הסבורים, שלא יברך אלא עד לאחר גמר פעולת התרופה, ולא בכל פעם שמשלשל [112]; ויש הסבורים, שיברך בכל פעם ופעם [113].

חולה שפתחו לו פתח דרך דופן הבטן, כדי לאפשר את יציאת הצואה דרך המעי הדק, או דרך המעי הגס – יש שהתירו לו להתפלל, להניח תפילין וללמוד תורה, לאחר ניקוי ושטיפת הצינור, וכיסוי מקום יציאת הצואה, וזילוף מי בושם על גופו קודם התפילה, כדי להעביר את הריח הרע [114], ואף מותר לו להיות שליח ציבור ולהתפלל לפני העמוד [115]; ויש מי שכתב, שמותר רק להרהר בקריאת שמע ותפילה, בתנאי שהשקית מכוסה, ואין ריח רע [116]. ואם גופו אינו נקי, אסור לקיים אף מצווה, ואסור לו לכוון לצאת ידי חובת מצות קידוש וכיוצ"ב [117].

מי שעבר ניתוח טחורים, וקשה לו לנגב את הצואה בפי הטבעת, יקפיד לנגב רק את הצואה הנראית, ואז מותר בכל דבר שבקדושה [118].

חולה המצטער בחוליו, ואין דעתו מיושבת עליו, פטור מן התפילין [119], ואם רצה להחמיר על עצמו ולהניחם – רשאי, ואם דעתו מיושבת עליו – חייב [120].

חולה מעיים פטור מן התפילין, אפילו אין לו צער והולך בשוק [121], ואסור לו להחמיר על עצמו ולהניח תפילין [122]. בטעם הדבר יש מי שכתב, שהוא מפני שצריך לחלצן תדיר [123]; ויש מי שכתבו, שהוא מפני שאין יכולים להיזהר היטב [124]. יש מי שכתב, שאין הכוונה דווקא במי שמשלשל, אלא כל מי שיש לו איזה חולי מעיים [125].

חולה השוכב בבית חולים, ואיננו יכול להניח תפילין בעצמו, ואין איש שיכול לקשור אותם עבורו – יש הסבורים, שגם אשה או קטן יכולים לקשור לו את התפילין והוא יברך, אף על פי שאין הם עצמם מחוייבים במצווה זו [126], ואפילו אם אשתו נידה, יכולה להניח לו תפילין [127]; יש מי שסבור, שיכולה האשה לקשור לו התפילין, אך לא יברך על כך [128]; יש מי שכתב, שעדיף שאשתו או בתו תקשור התפילין, ורק כשאין אפשרות לכך, יכולה אחות בית החולים לעשות זאת [129]; ויש הסבורים, שאין אשה יכולה לקשור התפילין לחולה, כי אין היא עצמה מצווה בהנחת תפילין [130].

חולה במחלה מדבקת, שיצטרכו לשרוף את כל חפציו כדי למנוע הדבקה – יש הסבורים, שאסור לו להביא עמו תפילין לבית החולים, כי יצטרכו לשרוף אותם [131]; יש הסבורים, שמותר לו לקחת עמו התפילין, אף על פי שאחר כך יצטרכו לשרוף אותן [132]; ויש שכתבו, שאם יצטער עד שיסתכן – מותר [133], ומכל מקום לא ישרוף יהודי את התפילין אלא גוי [134].

 

חולה שידו השמאלית נתונה בגבס, יניח את התפילין של יד על הגבס שעל הזרוע השמאלית, ולא על יד ימין [135]. ולעניין ברכה – אם הבית מונח על הזרוע ללא חציצה, ורק הרצועות על הגבס, יברך על תפילין של יד [136]; ואם גם הבית מונח על הגבס, לא יברך על תפילין של יד, אלא רק על של ראש, אם הוא אשכנזי יברך שתי ברכות [137], ואם הוא ספרדי יברך ברכה אחת [138].

משותק בידו השמאלית – יש הסבורים, שיניח התפילין על יד ימינו [139]; יש שכתבו, שיניח על יד שמאלו, בין אם השיתוק הוא זמני או קבוע [140]; ויש מי שכתב, שאם השיתוק הוא זמני, ימשיך להניח על ידו השמאלית, ואם השיתוק הוא קבוע, יניח על ידו הימנית [141].

מי שיש לו תחבושת על הראש, מכל מקום חייב להניח תפילין של ראש. ולעניין ברכה – אם הבית מונח על הראש ללא חציצה, ורק הרצועה על התחבושת, מברך כרגיל, ואם גם הבית מונח על התחבושת, יברך על של יד ברכה אחת בלבד, וזאת גם לשיטת האשכנזים [142].

איש קרח המשתמש בפאה נוכרית, ומתבייש להסירה – יש מי שכתב, שיניח תפילין של ראש בבית הכנסת בלא ברכה, וכשיבוא לביתו יגלה ראשו, ויניח תפילין בברכה [143]; ויש מי שכתב להיפך, שיניח בביתו התפילין על ראשו, וכשיבוא לבית הכנסת יניח התפילין על הפאה הנוכרית [144]. ואם השתילו לו שערות, או הדביקו לו שערות באופן שאינו מסירם, אין זה חציצה להנחת תפילין [145].

אסור לחולה לקחת טלית ותפילין של חברו ללא רשותו, אף על פי שלסתם אדם מותר [146].

חולה שהגיע לכדי שביעה באכילת כזית תוך כדי אכילת פרס, חייב בברכת המזון מן התורה, ויכול להוציא אחרים, אף שאכלו הרבה יותר [147]. אם שהה יותר מכדי אכילת פרס בין כל חצי כזית, ולבסוף אכל כדי שביעה – יש מי שכתב, שחייב ברכת המזון [148]; ויש הסבורים, שאינו יכול לברך ברכת המזון, אלא אם אכל כזית תוך כדי אכילת פרס [149].

חולה שקשה לו לברך את כל ברכת המזון, רשאי לקצר ולומר בנוסח הבא:

ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, הזן אותנו ואת העולם, ברוך אתה ה' הזן את הכל; נודה לך ה' אלקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ברית ותורה, חיים ומזון, על בריתך שחתמת בבשרנו, ועל תורתך שלמדתנו, ברוך אתה ה' על הארץ ועל המזון; רחם ה' אלקינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ומלכות בית דוד תחזירנה למקומה במהרה בימינו, ברוך אתה ה' בונה ירושלים. וברכה רביעית אין צריך לברך אם קשה לו.

ואם גם זה קשה לו, רשאי לכלול ברכה שניה ושלישית יחד, ויפתח בברכת הארץ, ויכלול בה בונה ירושלים, ויחתום ברוך אתה ה' על הארץ ועל המזון [150].

האוכל באמצעות זונדה, היינו צינור שמכניסים לקיבתו דרך גרונו, או דרך דופן הבטן, אינו מברך תחילה וסוף, כי אין לו הנאת גרון. וטוב שישמע ברכת המזון מאחר המחוייב בדבר, ויוציאו ידי חובתו [151]. וכן מי שאוכל דרך פתח בדופן הבטן לקיבה, אין זה דרך אכילה, ואין לו לברך לפניה ולאחריה [152].

מי שהיה חולה ונתרפא, חייב להודות בברכת הגומל [153].

חולה שאינו יכול לצאת מביתו, ומרותק למיטתו, רשאי לברך ברכת החמה, אם רואה את גלגל החמה, ואפילו הוא יושב או שוכב [154].

מי שנשרו לו שערות ראשו ולובש פאה נוכרית, נחשבת הפאה ככיסוי ראש [155], ומכל מקום נהגו שלא לברך בלי כובע על הפאה [156].

מותר לחולה לאכול או לשתות לפני התפילה לצורך רפואה [157], וטוב שיברך תחילה ברכות התורה, ויקרא פרשה ראשונה של קריאת שמע [158]. ואין הכוונה בחולה ממש, שהוא דבר פשוט ומותר, אלא אפילו כשיש לו רק מיחוש בעלמא, או אפילו צריך לרפואה כדי לחזק עצמו – מותר, ואפילו יכול לאכול הדבר לרפואה אחרי התפילה [159]. וכן מותר לבלוע כדורי ויטמינים לפני התפילה, ואפילו בריא הרגיל בכך – רשאי [160].

טבילת בעל קרי לתורה ולתפילה, שתיקן עזרא הסופר – נתבטלה בזמננו. אכן, אפילו להנוהגים שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים, אין המנהג אלא בבריא, או בחולה ששימש מיטתו, אבל חולה לאונסו פטור מן הרחיצה, אלא מקנח עצמו ורוחץ ידיו ומתפלל [161].

חולה שקרא קריאת שמע של ערבית לאחר שעלה עמוד השחר וקודם הנץ החמה, יצא ידי חובתו [162].

בדין קריאת שמע, שאסרו לקרות כשהוא שוכב פרקדן [163] – אם  הוא חולה שלא יכול לשכב על צידו, מותר לשכב על גבו, ונוטה מעט לצידו וקורא [164], ועדיף שיקרא כשהוא יושב [165].

חולה שקשה לו להשמיע לאוזנו, אם מחמת חולי קרא קריאת שמע בלבו – יצא [166].

הוא-הדין בתפילת שמונה עשרה, שהחולה יכול להתפלל אפילו שוכב על צידו, והוא שיכול לכוון את דעתו [167], והוא-הדין שמותר לו להתפלל כשראשו מורם על כריות, או כשראש המיטה מורם קצת [168]. ויש הסבורים, שבשעת חולי לא יתפלל אלא רק יקרא קריאת שמע [169]. והוא-הדין שמותר לו להתפלל במקום גבוה, אם קשה לו לרדת [170].

מותר לחולה להשמיע קולו בתפילתו, אם צריך לכך כדי לכוון את לבו [171]. וכן להיפך – אם אי אפשר לו להתפלל, יהרהר בלבו [172]. ומכל מקום, כמה שיכול לומר בפיו – יאמר, והשאר יהרהר בליבו [173].

חולה שקשה לו להתפלל תפילת שמונה עשרה, מותר לו להתפלל תפילת הביננו [174]. נוסח התפילה:

אומר שלש ברכות ראשונות, ואחר כך ממשיך: הביננו ה' אלקינו לדעת דרכיך, ומול את לבבנו ליראתך, ותסלח לנו להיות גאולים, והרחיקנו ממכאוב, ודשננו בנאות ארצך, ונפוצותינו מארבע כנפות הארץ תקבץ, והתועים בדעתך ישפטו, ועל הרשעים תניף ידיך, וישמחו צדיקים בבנין עירך, ובתיקון היכלך, ובצמיחת קרן לדוד עבדך, ובעריכת נר לבן ישי משיחך, טרם נקרא אתה תענה, ברוך אתה ה', שומע תפלה. ואחר כך יאמר שלש ברכות אחרונות.

ואם קשה לחולה להתפלל גם תפילת הביננו, יאמר תפילה קצרה, וזה לשונה:

רבון העולמים, צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו, שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו, וכל גויה וגויה די מחסורה, רפאנו ונרפא, והטוב בעיניך עשה, ברוך אתה ה' שומע תפלה. ולא צריך לומר שלש ברכות ראשונות, ולא שלש ברכות אחרונות [175].

מי שיש לו חלישות הלב, שמרגיש שאינו יכול להמתין וצריך לאכול, רשאי להתפלל בביתו קודם הציבור, אף כשמתפללים בזמנם, אבל בבית הכנסת אסור לו להקדים תפילתו לתפילת הציבור; ואם הוא חולה, רשאי להקדים תפילתו לתפילת הציבור אפילו בבית הכנסת [176].

חולה שיכול לכוון, יבואו עשרה אנשים ויתפללו עמו; ואם הוא אדם חשוב בעירו, אף מביאים לו ספר תורה בביתו [177].

חולה, שאיננו יכול לעמוד בשעת ברכת כהנים, רשאי לשבת [178].

חולה שקשה לו לעמוד, יכול לשבת באמירת נוסח הווידוי, וישתדל לעמוד לפחות ב- 'אבל אנחנו ואבותינו חטאנו' [179].

חולה שאינו יכול לעמוד כראוי – יש אומרים, שאינו יכול להיות שליח ציבור וקורא בתורה [180]; יש אומרים, שיכול להיות שליח ציבור [181]; ויש מי שחילק, שאם יכול להתאמץ אפילו על ידי סמיכה – מותר, ואם לאו – אסור [182].

מותר לחולה לספר שערותיו בתקופת הספירה, כדי לאפשר את הטיפול בו [183]. וכן מותר לחולה להסתפר בחול המועד לצורך סיבה בריאותית [184].

בענייני יורה דעה

חולה בכל גופו, ובפרט כשיש לו חום, אסור לשחוט לכתחילה, אבל בדיעבד אם אמר שברי לו ששחט כראוי – שחיטתו כשרה; ואם הוא חולה במחלה מקומית, רשאי לשחוט לכתחילה, ואם צריך לשבת, רשאי לשחוט בישיבה [185].

מי שיש לו פצעים על הלחי, והרופאים אומרים שיגלח זקנו בתער דווקא ולא בסם – יש הסבורים להתיר באופן שיגלח מקודם  במספרים, עד שלא יישאר מן השיער כדי לכוף ראשן לעיקרן, ואחר כך יכול לגלח בתער [186]; יש מי שהתיר פעולות אלו רק על ידי גוי [187]; ויש מי שאסר לחלוטין [188]. ויש להעיר, שמבחינה רפואית אין בימינו כלל מצב כזה, שיהא חיוב לגלח בתער דווקא.

אשה שראתה דם מחמת חולי, איננה קובעת ווסת על ידה, שמפני האונס ראתה [189].

חולה שאין מי שישמשנו זולתי אשתו נידה, אפילו הוא חולה שאין בו סכנה, מותרת לשמשו, שאין לחוש להרגל עבירה. וכל זה בחולה שחלה כל גופו, אבל אם חש בראשו וכיוצ"ב, והוא מתחזק והולך כבריא, אסורה לשמשו [190].

מי שהדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה או שחלה בנו, הרי אלו נדרי אונסין [191].

מי שנדר לחולה איזה דבר, אם עשו זאת משום הפצרת החולה, שלא תטרוף דעתו עליו, הרי זה נדרי אונסין [192].

חולה חייב בתלמוד תורה [193].

חולה פטור ממצות קימה והידור, ואינו חייב לקום אפילו מפני נשיא [194], אך אם רוצה לקום, אין בכך איסור [195]; ויש הסבורים שאל לו לקום, כדי שלא יאמרו לו שב, ויתפרש שב במחלתך [196].

בענייני אבן העזר

שלושת חדשי הבחנה, שגזרו חז"ל לאשה שנתגרשה או נתאלמנה שצריכה להמתין בין ראשון לשני, לא חילקו חכמים בין מצבים שונים, ולכן גם אם היתה היא חולה, או שהיה בעלה הראשון חולה, צריכה להמתין [197].

אין החולים ראויים להינשא, עד שיבריאו, בין אם החולה הוא החתן או הכלה [198].

הגיע זמן לכנוס את ארוסתו, וחלה הוא או חלתה היא, אינו מעלה לה מזונות [199]; ודווקא שחלה תוך הזמן, אבל הגיע הזמן ולא כנסה, ואחר כך חלה, חייב במזונותיה [200].

אם חלו החתן או הכלה לאחר חופתם, ולא ערכו שום סעודה עד עבור שבעת ימי המשתה – יש מי שכתב, שמונים שבעת ימים לאחר הבראתם, ומברכים בהם שבע ברכות [201]; אך רוב הפוסקים סבורים, שלעולם אין מברכים שבע ברכות לאחר עבור שבעת ימי המשתה הסמוכים לחופה [202].

מי שאינו בריא, אינו חייב לקיים מצות עונה הקצובה לו, אלא לפי מה שאומדים אותו שיכול לקיים [203]. ויכול להמתין ששה  חדשים עד שיבריא, ואחר כך או יטול ממנה רשות, או יוציא ויתן כתובה [204]. ואם היה מחמת חולי הראוי לרפואה, צריכה להמתין לו עד שיתרפא [205].

אשה שמונעת מבעלה תשמיש המיטה כדי לצערו, דינה כמורדת, אפילו אם היא חולה [206].

אשה שחלתה, חייב הבעל ברפואתה עד שתבריא [207]. חיוב רפואת אשתו הוא מדברי סופרים [208], ואף שחיוב זה לא נכתב במפורש בנוסח הכתובה, הרי זה כאילו נכתב מכוח תנאי בית דין [209].

אשה חולה,  שעזבה את בית בעלה ללא טענות מספיקות, אם יכולה לקום מידי פעם ממשכבה לבשל ולעשות את צורכי הבית, אין בעלה חייב בדמי רפואתה, בין רפואה שיש לה קיצבה, ובין רפואה שאין לה קיצבה; ואם היא חולה כל כך שאינה יכולה לעזור לעצמה כלל, הרי הוא חייב בדמי רפואתה [210].

חלה הבעל במחלה ממושכת, אם מצבו מאוס על רוב העולם, הרי מעיקר הדין כופים אותו להוציא את אשתו בגט, אבל בזמן הזה אין כופים כלל, ובכל אופן צריך להשתדל, שיתן גט ברצונו הטוב [211].

האומר לאשתו הרי זה גיטך אם לא אבוא עד יום פלוני, וחלה ולא בא, אין טענת אונס של חולי בגיטין [212].

נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, שמעיקר הדין יוציא ויתן כתובה, אבל אם חלה הוא או היא בתוך עשר השנים, אין עולה להם אותו זמן מן המנין [213].

יבם שתבעתו יבימתו לכנוס או לחלוץ, ועמד בדין וחלה, חייב במזונותיה, כיוון שחלה לאחר שעמד בדין [214].

מי שיש לו תחבושת על רגלו, הרי זה פוסל בחליצה, אבל בשעת הדחק, שיש לחוש שמא תתבטל החליצה, אם התחבושת נתונה על מיעוט הרגל, ודבוקה היא לפצע, יש להקל [215].

חולה שאינו יכול לעמוד, רשאי לחלוץ בישיבה [216].

בענייני חושן משפט

עד שהוא חולה, יכול להגיד עדותו בבית דין בישיבה [217].

חולה שרעש מזיק ומפריע לו, יכול למחות בבעלי חנות שבחצר שלא ירעישו בפטישים וריחיים וכיוצ"ב [218]; ויש מי שכתב, שהוא דווקא אם הדבר מתברר בבית דין, או על ידי בקיאים, שאין ביכולתו לסבול הרעש מחמת מחלתו [219]. יש מי שכתב, שדין זה נכון בין אם היה חולה מקודם, ובין אם היה השכן עוסק באומנותו קודם [220]; ויש מי שכתב, שדין זה הוא דווקא אם היה חולה קודם, אבל אם אומנותו של השכן היא בעבודת פטישים, ואחר כך אירע החולה בשכנותו, אי אפשר לכופו להפסיק מלאכתו [221]. ולשיטה זו יש מי שכתב, שאם הרעש עלול לגרום לפיקוח נפשו של החולה, חייב השכן להפסיק, אבל החולה חייב לשלם לשכנו את הנזק [222].

פועל שחלה, ואינו יכול להשלים זמן עבודתו – יש אומרים, שאינו חייב להשלים ימי חוליו, ובעל הבית חייב לתת לו מלוא שכרו [223]; יש הסבורים, שבעל הבית חייב לשלם גם עבור ימי חוליו דווקא אם חזר וקיבלו לעבודה לאחר שהבריא, אבל אם לא חזר וקיבלו לעבודה, אינו משלם [224]; יש הסבורים, שאינו נוטל אלא מה שהרוויח, ואין חיוב על בעל הבית לשלם עבור ימי חוליו [225]; ויש מי שהבדיל בין מלמד תינוקות לשאר פועלים שכירים, וסבור  שבמלמד חייב לשלם עבור ימי חוליו, מה שאין כן בשאר שכירים [226]. וכל זה דווקא אם חלה כל כך שאינו יכול לעשות שום מלאכה, אבל אם יכול לעשות מלאכות קלות, נותנים כל שכרו [227].

חלה אחד מן השותפים או אחד מהאחים שירשו את אביהם קודם חלוקה, אם חלה בפשיעה, כגון שהלך בשלג בחורף, או בחום בימות החמה וכיוצא בזה, אם יש קיצבה לרפואתו – מתרפא משלו, ואם אין לה קיצבה, מתרפא מן האמצע; אבל אם חלה באונס, אפילו יש לה קיצבה, מתרפא מן האמצע, וקודם שנתרפא יכולים לומר לו חלוק עמנו [228]. ויש אומרים להיפך, שאם חלה בפשיעה בכל עניין איננו מתרפא מן האמצע, אבל אם חלה באונס רפואה שאין לה קיצבה, מתרפא מן האמצע [229]. במה דברים אמורים שמתרפא מן האמצע, כשהוא לבדו מתעסק באומנות, והשאר בטלים ונוטלים חלק בריווח; אבל שני שותפים שמתעסקים באומנות או בסחורה, וחלה אחד מהם אפילו באונס, מתרפא משל עצמו [230]. יש מי שכתבו, שדין זה הוא דווקא כשאין השותפים ניזונים מן השותפות, אבל ניזונים מן השותפות, וחלה אחד מהם באונס, כל רפואה שאין לה קיצבה דינה כמזונות [231]. ויש מי שחולק ואינו מבדיל בין ניזונים מן השותפות לבין אין ניזונים [232].

בדין פריקה וטעינה, אם היה בעל הבהמה שם, והלך וישב לו, ואמר לזה שפגע בו, הואיל ועליך המצווה לפרוק – פרוק, הרי זה פטור; אבל אם היה בעל הבהמה חולה, חייב זה לטעון ולפרוק לבדו [233].

בענייני הלכות עתידיות

עבד עברי שחלה בתוך שש שנים, בין שחלה שנה אחר שנה, או שחלה חולאים מקוטעים, אם הכל פחות מארבע שנים, עולים למנין שש; אבל אם חלה ארבע שנים, חייב להשלים כל ימי החולי. דין זה הוא דווקא כשהיה חוליו כבד, שאינו יכול לעשות מלאכה, אבל אם לא היה חוליו כבד, אלא יכול לעשות מעשה מחט, אפילו חלה כל שש שנים עולים לו [234]. ומכל מקום, גם אם חלה ארבע שנים ופגע בו היובל, יוצא לחירות [235].

עבד עברי שחלה, והוציא עליו רבו הוצאות הרבה, אינו חייב לו כלום [236].

עבד עברי שהיה הוא חולה, או שהיה רבו חולה, או שהיו שניהם חולים, אינו נרצע [237].

כהן שהוא חולה, הרי זה מום, והוא פסול לעבודה במקדש [238], והגדרת חולה לעניין זה הוא, כשהוא רועד מפני חוליו וכישלון כוחו [239].

כהן חולה, שמשתתף בפייסות שהיו במקדש, רשאי להוציא שתי אצבעות, אף שכהן בריא חייב להוציא רק אצבע אחת למנין [240].

אין עושים חבורה לאכילת קרבן פסח שכולם חולים, אף על פי שיכולים לאכול [241]. בטעם הדבר – יש מי שכתב, שמתוך שאכילתם מועטת, שמא ישאירו הפסח, ויביאוהו לידי פסול [242]; ויש מי שכתב, שמא יכבד עליו חוליו, ולא יוכל לאכול כזית [243]; ויש מי שכתב, שהחולה פטור מקרבן פסח רק אם אינו יכול לאכול כזית [244].

חולה שאינו יכול לאכול כזית, אין שוחטים ואין זורקים עליו את הפסח, אפילו הוא אחד מבני החבורה [245].

חולה פטור מן הראיה [246]. ואפילו יכול להלך, אבל אינו יכול לשמוח, פטור מראיה [247].

חולה פטור מחגיגה ומהקהל [248].

יש מי שהסתפק בדין מלך חולה, מי יקרא בתורה את פרשת הקהל, האם מצות הקריאה בתורה היא דווקא במלך, ואז מתבטלת המצווה, או שהקריאה יכולה להיות גם על ידי אחר [249].

אשת יפת תואר שהיתה חולה, אם רצה לשלחה, חייב להמתין לה עד שתבריא [250].

זב שראה ראיותיו מתוך חולי, אינו נעשה זב על ידי ראית אונס זו [251].

מקורות והערות

[1] כגון בפסוקנו. וכן בעת ההיא חלה אביה (מ"א יד א); חלה חזקיהו למות (מ"ב כ א);
[2] כגון לעת זקנתו חלה את רגליו (מ"א טו כג);
[3] כמו ותרעש הארץ ותחל (ירמיה נא כט); מלפני אדון חולי ארץ (תהלים קיד ז);
[4] כגון וחליתי והייתי כאחד האדם (שופטים טז ז); משמת רבן גמליאל, ירד חולי לעולם, והיו למידים תורה מיושב (מגילה כא א); סתם תלמידי חכמים הם חולים, היינו תשושי כוח (נדרים מט א). וראה רש"י ברכות כ א ד"ה אפשר. וראה במג"א סי' תרטז סק"ב, ובמחצית השקל שם;
[5] כגון לחלות את פני ה' (זכריה ז ב). וראה רש"י ברכות לב א ד"ה שהחלהו – הפציר בו;
[6] ברכות ס ב; ר"ה טז א; ב"ב טז ב; ב"ב קנד א;
[7] ר"ן נדרים מט ב ד"ה קצירי;
[8] שבת כא א, לפי גירסת רש"י שם;
[9] ערוך, ע' כרה; תרגום ירושלמי דברים ז טו;
[10] כגון הכל חולים הם אצל מילה (פסחים סט א); סתם מניקות חולות הן (כתובות סה ב);
[11] ב"מ פז א; סנהדרין קז א, ובפירש"י שם; בראשית רבה סה ד; פדר"א נב; זוהר שמות דקע"ד. וראה בתו"ש בראשית פמ"ח אות יב, מקורות מדרשיים רבים לעניין המחלה שהתחילה לאחר בקשת יעקב;
[12] תוס' ב"ב טז ב ד"ה שכל;
[13] פדר"א נב. וברש"י ברכות נג א ד"ה מרפא – לאדם המתעטש רגילים לומר אסותא;
[14] ראה בתו"ש בראשית פמ"ח אות יב;
[15] ברכות נג א; רמב"ם תלמוד תורה ד ט; טושו"ע יו"ד רמו יז;
[16] ב"מ פז א. וראה בתוס' ב"ב טז ב ד"ה שכל, שכבר מאברהם אבינו היה חולי שנתרפא, וצ"ע;
[17] בראשית רבה סה ד. זה לכאורה סותר מה שכתבה הגמ' ב"מ פז א, שאלישע הוא שחידש מחלה כזו;
[18] שבת לב א;
[19] רמב"ן עה"ת, דברים יא י;
[20] נדרים מ א;
[21] בן סירא ל יד;
[22] ירושלמי ברכות ד ד; קהלת רבה ג ג. בעניין משמעות מאמר זה להלכה ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, ע' חולה, עמ' רלז;
[23] קידושין פב א. וראה בכתובות סג ב, חולה בת מלאכה היא?
[24] רש"י ב"ק פג ב ד"ה שבת;
[25] ראה קידושין כב א, שעבד עברי חולה אינו בגדר 'כי טוב לו עמך' (דברים טו טז);
[26] נדרים מא א;
[27] רש"י שמות כא יט;
[28] רמ"א או"ח לח א;
[29] ב"ב קמז ב;
[30] שבת קכח ב;
[31] טושו"ע או"ח שו ט, ובמ"ב שם סקמ"א;
[32] סנהדרין קא א;
[33] מו"ק כו ב;
[34] ברכות נד ב; מג"א רלט סק"ז; מ"ב שם סק"ט. וראה בשו"ת שלמת חיים ח"ד סי' ד אות ח;
[35] ב"ב קטז א;
[36] רמ"א יו"ד שלה יא. וראה בהסבר הדבר בשו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קסג אות א;
[37] מאירי ב"ב שם;
[38] נדרים מא א;
[39] שבת יב ב; נדרים מ א;
[40] נדרים מא א;
[41] דכאיב ליה כאיבא, אזיל לבי אסיא (ב"ק מו ב);
[42] ברכות נז ב. וראה בבראשית רבה כ כה, שמנה חמישה דברים, ולא מנה שלשול. וראה באבות דרבי נתן מא ד, שזיעת חולי יפה לגוף;
[43] ב"ב טז ב;
[44] שמות רבה טו כא;
[45] בראשית רבה יג יח;
[46] פדר"א יב;
[47] שהש"ר רבה ב יד;
[48] בראשית רבה נג יז; פסיקתא זוטרתי, וירא כא טו;
[49] שו"ת הרשב"א ח"א סי' תצו, ובמיוחסות סי' קנא; רדב"ז על הרמב"ם, מאכלות אסורות טו ל;
[50] ברכות נז ב;
[51] נדרים מ א;
[52] מאירי נידה לו ב;
[53] מכילתא משפטים סופ"ז. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, ע' חולה, עמ' רמט, הע' 252;
[54] ב"ק מו ב;
[55] בראשית ט ה;
[56] או"ה כלל ס דין ח;
[57] רמב"ם, ספר הקצרת. וראה בפיהמ"ש לרמב"ם פסחים ד ט;
[58] שבט יהודה יו"ד סי' שלו;
[59] בגדרי הכלל שאין סומכים על הנס, ראה שבת לב א; פסחים סד ב; ירושלמי יומא א ד; מאירי שבת כא ב; שד"ח מערכת אל"ף כלל שעט; שם מערכת נו"ן כלל מה; שם פאת השדה מערכת אל"ף כלל יח; אנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ע' אין סומכים על הנס. וראה ברמב"ן עה"ת, דברים כ ט, 'כי התורה תצווה בדרך הארץ, ותעשה הניסים עם יראיו בהסתר, ואין החפץ לפניו לשנות טבעיו של עולם, זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת, או להודיע שמו לצריו', וראה עוד בפי' הרמב"ן עה"ת ויקרא כא יז, במדבר א מה, במדבר יג ב – שהתורה לא תיסמוך על הנס;
[60] חובות הלבבות, שער הבטחון, פ"ד; שו"ת הרשב"א ח"א סי' תיג; ב"ח יו"ד סי' שלו; ט"ז יו"ד סי' שלו סק"א; ברכי יוסף, יו"ד סי' שלו אות ב; שו"ת תורת רפאל סי' לח; שו"ת מעשה אברהם חיו"ד סי' נה; שבט יהודה יו"ד סי' שלו; קיצושו"ע סי' קצב ס"ג; מעבר יבק, קרבן תענית פ"ה; קובץ אגרות לחזו"א ח"א סי' קלו; שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' ב. וראה עוד בקובץ איגרות הנ"ל סי' קלט, קמ, קסב;
[61] גשר החיים, ח"א פ"א אות ב; קובץ איגרות לחזו"א, ח"א סי' קלח;
[62] אגרות הקודש ח"ד עמ' תתעב, דברי האדמו"ר מ.מ. שניאורסון מלובביטש;
[63] פיהמ"ש לרמב"ם פסחים ד ט. וראה עוד בשו"ת שאילת יעקב (פראגער) סי' ה; שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' מא;
[64] עקידת יצחק, פר' וישלח שער כו;
[65] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד בהקדמה לסי' שלו;
[66] כמו שנאמר לגבי המלך אסא, 'וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברפאים' (דבהי"ב טז יב). וראה בשלטי גבורים, סוף ברכות. אמנם ראה בס' איש האמונה הבודד, בקובץ איש האמונה, עמ' 42, שמדובר כאן בכהנים-רופאים שהשתמשו בטכסים אליליים ובקסמים כדי 'לרפא' חולים;
[67] משנה ר"ה כט א;
[68] חובות הלבבות שער הבטחון פ"ד; שו"ת הרשב"א ח"א סי' תיג; ב"ח יו"ד סי' שלו; ברכי יוסף, יו"ד סי' שלו אות ב; מטה משה, עמוד גמילות חסדים ח"ד פ"ג; קיצושו"ע סי' קצב ס"ג; גשר החיים, ח"א פ"א אות ב; קובץ אגרות לחזו"א ח"א סי' קלו; מכתב מאליהו ח"א עמ' 157-156; שו"ת ציץ אליעזר ח"ה קונט' רמת רחל סי' א;
[69] ש"ך יו"ד סי' רלח סק"ה;
[70] שם משמואל, סוף הספר, חלק המועדים;
[71] רמב"ן במלחמות סנהדרין עד ב; ר"ן יומא פג ב; שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תתפה (תמד), וח"ד סי' אלף קלט (סז); המאירי בחיבור התשובה עמ' תעא; או"ה כלל ס דין ח; שו"ע הרב תריח יא; מטה אפרים סי' תריח סט"ו; שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' לה; שו"ת יביע אומר, ח"ד חחו"מ סי' ו אות ד;
[72] בראשית ט ה;
[73] קהלת ז טז;
[74] שו"ת הרדב"ז שם. אמנם יש שכתבו שמותר לאדם, ובעיקר לחסיד ואדם חשוב, להחמיר על עצמו ולהימנע מאיסורי דאורייתא, אפילו במקום סכנה – ראה פסקי ריקאנטי, סי' קסו; שו"ת אבני נזר חחו"מ סי' קצג; שו"ת האלף לך שלמה חאו"ח סי' שנא; היעב"ץ בלחם שמים פ"ק דברכות, ובמגדל עוז אבן בוחן פ"א אות כג. אך ראה בשו"ת יביע אומר, ח"ד חחו"מ סי' ו אות ד, שו"ת יחוה דעת ח"א סי' סא, ובשו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פי"ד, שדחו דבריהם;
[75] שו"ת ציץ אליעזר, חי"ז סי' ב. וראה מאמרו של הרב ש. רפאל, תורה שבעל פה, לג, תשנ"ב, עמ' עד ואילך;
[76] שערי הלכה ומנהג, ח"ג סי' קל;
[77] רמב"ן עה"ת ויקרא כו יא;
[78] ראשית, שיטתו זו של הרמב"ן היא בסתירה לשיטת עצמו בתורת האדם, שער הסכנה. וראה בהרחבה בשיטתו זו בעקידת יצחק, פר' וישלח, שער כו; תכלת מרדכי על הרמב"ן; קהלות יעקב לבעל משכנות יעקב בליקוטיו; ט"ז יו"ד סי' שלו סק"א; שו"ת שאילת יעקב סי' ה; תורה תמימה, דברים כב אות יח; חזו"א אמונה ובטחון פ"ה אות ה; שו"ת ציץ אליעזר ח"ה קונ' רמת רחל סי' א, כ-כא; שם ח"י סי' כה פי"ט; שם חי"א סי' מא-מב; שם חי"ז סי' ב אות ג; שו"ת יחוה דעת ח"א סי' סא;
[79] שו"ת בנין שלמה סי' מז. וראה בשו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' מג;
[80] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קעב. וראה בדעת תורה או"ח סי' שכח סוסע' ב, שנסתפק בדין שבות בחולה שאין בו סכנה, אם רשאי להחמיר על עצמו. אך ראה מאמרו של הרב ח.פ. שיינברג, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' קכה ואילך, שמחוייב האדם לקיים אפילו מצוות דרבנן, אף על פי שיחלה מהם ויפול למשכב;
[81] שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' רס; שד"ח מערכת חמץ ומצה, סי' יד אות יד;
[82] שו"ת פרי השדה ח"ב סי' ס;
[83] רא"ש כתובות פ"ד סי' ג;
[84] הרב מ. שטרנבוך, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' קמז;
[85] ראה ריטב"א (רשב"א) סוכה כה א;
[86] גיטין כח א; רמב"ם גירושין ו כח; טושו"ע אבהע"ז קמא סח;
[87] ב"ב קנג ב; רשב"ם, רי"ף ורא"ש שם; רמב"ם זכיה ומתנה ח כז; טושו"ע חו"מ רנא ב;
[88] רמ"א אבהע"ז קמא סח;
[89] ראה טושו"ע או"ח תרמ, ובמ"ב שם סק"ז;
[90] יחוה דעת ח"ב סי' יט;
[91] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' ד סק"ד;
[92] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' ד סק"א;
[93] שו"ת האלף לך שלמה סי' ב. וראה בשו"ת שאילת משה חאו"ח סי' לד;
[94] שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' לח אות ג;
[95] שו"ת באר משה ח"ד סי' ה;
[96] הגרצ"פ פרנק, הובא בשו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' ב;
[97] שו"ת ציץ אליעזר שם;
[98] שו"ת רמ"א סי' צח; מג"א או"ח סי' עח סק"ב; פר"ח או"ח סוסי' עח; מור וקציעה או"ח סי' פ; שו"ת מלמד להועיל ח"א סי' ז; שו"ת מהר"י שטייף סי' ס; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' קסו; שם ח"ב סי' קעח; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' א; ילקוט יוסף, הל' קריאת שמע וברכותיה, הע' יז. וראה עוד בשו"ת שאילת משה חאו"ח סי' לה. ובשו"ת משנה הלכות ח"ב סי' סא, וסי' סג, חלק על דבריהם, אך דחו דבריו – ראה תשובת בעל חלקת יעקב בשו"ת משנה הלכות שם סי' סב, ושו"ת באר משה ח"ד סי' ז;
[99] שו"ת הגרי"א הרצוג, חאו"ח ח"א סי' טו; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' כז; ילקוט יוסף הל' ק"ש וברכותיה סי"ז ובהערות, ובהל' נשיאת כפים ס"כ; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' קסח; הליכות שלמה, פ"כ סקכ"ו; האדמו"ר מצאנז, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' ז ואילך; שו"ת באר משה ח"ד סי' ז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' א; שערי הלכה ומנהג, ח"א סי' לה;
[100] שו"ת אגרות משה שם; שו"ת אור לציון ח"ב פ"ו סט"ו;
[101] שו"ת ציץ אליעזר שם;
[102] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו במאמרו של א. אברהם, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 135, והליכות שלמה שם. וראה עוד שם בהע' 52;
[103] שו"ת אגרות משה שם; שו"ת באר משה שם; שו"ת ציץ אליעזר שם;
[104] הגרי"א הענקין, הובאו דבריו בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' א אות ז; שו"ת מנחת יחיאל ח"ב סי' מז;
[105] שו"ת הר צבי חאו"ח סי' ו; שו"ת הגרי"א הרצוג חאו"ח ח"א סי' טו. וראה בשו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' ב;
[106] לקט הקמח החדש סק"ב; שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סוסי' ע"ח;
[107] שו"ת ציץ אליעזר, ח"ח סי' א, אות כו; שם, חי"ב סי' ב' אות ג,כו; שם חי"ח סוסי' ע"ח;
[108] שו"ת הגרי"א הרצוג, שם;
[109] שו"ת באר משה ח"ד סי' ז;
[110] טושו"ע או"ח סי' ז; מ"ב שם סק"ב;
[111] טושו"ע או"ח צב א; מ"ב שם סק"ב;
[112] שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' פו; שו"ע הרב, או"ח ז ו; קיצושו"ע ד ו. וראה בשו"ת קול גדול סי' פט, וסי' צג;
[113] ברכ"י או"ח סי' ז אות ב; כף החיים שם סק"ב, שכן המנהג. וראה בשו"ת באר משה ח"ד סי' ה; ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' א סקכ"ג-כ"ד;
[114] שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' ו; שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' יז; שו"ת בית אבי סי' מא; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' עו סק"ט. וכן נוטה להקל בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' יא-יב. וראה בשו"ת מנחת יצחק ח"י סי' ח', שהביא על בעל ערוגות הבושם שעבר ניתוח כזה, ועסק בתורה ובתפלה לאחר הניתוח בלי שום שינוי כלל;
[115] שו"ת מנחת יצחק ח"י סי' ח;
[116] האדמו"ר מצאנז, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' ז ואילך;
[117] שו"ת נחלת אליהו סי' לז; תורת היולדת פל"ט הע' לא;
[118] שו"ת קנה בשם סי' ז-ט;
[119] ב"י, פרישה וב"ח או"ח סי' לח; רמ"א או"ח לח א. וראה באו"ז ח"א סי' תקלב, ומרדכי הל' תפילין;
[120] פמ"ג שם א"א סק"א; מ"ב שם סק"ה. וראה עוד בשד"ח מע' הכ"ף כלל טז אות ב, בשם פתח הדביר; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הנחת תפלין, עמ' תקיב הע' 655-654; תו"ש מילואים לכרך יב סי' מב סק"ח;
[121] חולין קי א; רמב"ם תפילין ד יג; טושו"ע או"ח לח א, וברמ"א, ובמ"ב שם סק"ב;
[122] מג"א סי' לח סק"א. ולעניין תפילה וקריאת שמע ראה שו"ע או"ח לח ב, ושם סי' פ, ובמ"ב שם. וראה באריכות בערוה"ש או"ח לח א-ה;
[123] רש"י בחולין שם ד"ה פטור;
[124] תוס' כתובות קד א ד"ה ומנח; מרדכי הל' תפילין;
[125] שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' מה שאלה ג;
[126] שו"ת מהרי"ט ח"ב סי' ז; שו"ת מהרי"א אסאד חאו"ח סי' יט; שו"ת דברי חיים חאו"ח ח"ג סי' ו; שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' טו; שו"ת מחנה חיים ח"ג חאו"ח סי' ו; דעת תורה, סי' כז ס"ז, וסי' לט ס"ב; כף החיים סי' כז סק"ח, בשם מסגרת השולחן; שו"ת באר משה ח"ד סי' ו; שו"ת שבט הלוי ח"א סי' ח; שו"ת וישב משה ח"א סי' צב; שם ח"ב סי' קכד. וראה במקורות אלו טעמים שונים להיתר;
[127] טהרת הבית ח"ב סי' יב סקמ"ה;
[128] שו"ת יד הלוי ח"ב סי' א;
[129] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' ז; שו"ת וישב משה ח"ב סי' קכד;
[130] שו"ת תשורת שי ח"א סי' תריח; שם ח"ב סי' כג-כד; שו"ת זכרון יהודה ח"א סי' יז;
[131] שו"ת חזון נחום סי' ו; שו"ת שו"ת דובב מישרים ח"א סי' צט; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' ד-ז; שם ח"ד סי' ח; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' ג; שם ח"ד סי' ח; שו"ת דברי ישראל ח"א סי' כא; יסודי ישורון ח"א עמ' קטז;  שו"ת קנין תורה בהלכה, ח"א סי' ה. וראה עוד בשו"ת רבבות אפרים ח"א סי' כט;
[132] שו"ת אמרי דוד סי' ריח; שו"ת ראש אריה ח"א סי' ד; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' מב-מד; שו"ת בית אבי סי' א; נועם, ח"ג שער הלכה עמ' ג. וראה בשו"ת חזון נחום שם עוד דעות להתיר. וראה בשו"ת ממעמקים ח"ג סי' א, שאלה דומה מתקופת השואה מגטו קובנא;
[133] שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' ח; ילקוט יוסף ח"ב סי' קנד סי"ח;
[134] ילקוט יוסף, שם;
[135] שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' מג; שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' מו. ובשו"ת משנה הלכות ח"ד סי' ג חלק בזה;
[136] ראה מג"א סי' כז סק"ו,ח;
[137] ראה מ"ב סי' כז סקט"ז,יח;
[138] ראה שו"ע או"ח כו ב;
[139] מ"ב סי' כז סקכ"ב, בשם הדגול מרבבה;
[140] שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' יד; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' ח-ט;
[141] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו במאמרו של א. אברהם, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 134;
[142] מ"ב סי' כז סקט"ז;
[143] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' מ אות יח; שערי משה ח"ב הערות ומילואים לסי' ד;
[144] עשה לך רב, ח"ג סי' ג;
[145] שו"ת אגרות משה, שם;
[146] שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' ז;
[147] שו"ת הרדב"ז סי' ב' אלפים רכד, הובא בשע"ת או"ח סי' קצז סק"ח, ובביאוה"ל סוסי' קפד;
[148] כנה"ג, הובא בכף החיים סי' רי סק"ז; פרמ"ג או"ח סי' רי בא"א סק"א; שערים המצויינים בהלכה סי' נא סק"ד;
[149] מג"א סי' רי סק"א; א"ר סי' רי אות ח; חיי אדם נ יג; שו"ע הרב, ברכת הנהנין פ"ב סק"ב; מנ"ח מ' תל; שו"ת כתב סופר חאו"ח סי' לא; בן איש חי שנה א פר' מסעי ס"ו; אמרי בינה חאו"ח סי' טו; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' עו; שו"ת באר משה ח"ג סי' לז; שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' יג; שמירת שבת כהלכתה פ"מ סצ"ג;
[150] שו"ת אור לציון ח"ב פמ"ו סכ"ה. והוא על פי בן איש חי, פר' חוקת אות יא; כף החיים או"ח סי' קפז אות ד. וראה עוד במג"א רסי' קצב, ובבן איש חי שם;
[151] שו"ת מחזה אברהם ח"א סי' קכט; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' לה;
[152] שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' סח;
[153] ברכות נד ב;
[154] יחוה דעת, ח"ד סי' יח סע' יא;
[155] שערי משה לאאמו"ר, ח"ב, הערות ומילואים לסי' ד;
[156] שו"ת חיים שאל סי' לה;
[157] טושו"ע או"ח פט ג; שו"ע הרב שם ה; מ"ב שם סקכ"ד וסקכ"ח; בן איש חי, שנה א, יתרו סקי"ח;
[158] מ"ב שם סקכ"ב, ובביאה"ל שם ד"ה ולא;
[159] ערוה"ש או"ח פט כד;
[160] שו"ת רבבות אפרים ח"ז סי' ד;
[161] רמב"ם תפילה ד ו;
[162] רמב"ם קריאת שמע א י; טושו"ע או"ח רלה ד;
[163] ברכות יג ב;
[164] רמב"ם קריאת שמע ב ב; טושו"ע או"ח סג א;
[165] ראב"ד שם. וראה בכס"מ שם, ובמ"ב שם סק"ד;
[166] ב"י או"ח סי' סב;
[167] רמב"ם תפילה ה ב; תרומת הדשן, פסקים וכתבים סי' נז; טושו"ע או"ח צד ו;
[168] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו במאמרו של א. אברהם, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 134;
[169] הגהות מיימוניות תפילה ה ב, מנהג רש"י. אך ראה בתרומת הדשן שם, שהכוונה דווקא בחולה שאינו לכוון מעוצמת מחלתו, אך מעיקר הדין גם רש"י מודה, שהאנוס יכול להתפלל מיושב;
[170] טושו"ע או"ח צ א; מג"א שם סק"ב;
[171] רמב"ם תפילה ה ט. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, ע' חולה, עמ' רמד, הע' 175;
[172] ב"י ורמ"א או"ח צד ו. וראה בביאור הגר"א שם סק"ח, ובמ"ב שם סקכ"א;
[173] ערוה"ש או"ח צד יט;
[174] ברכות כט א; רמב"ם תפילה ב ב-ג; טושו"ע או"ח קי א, שהחולה הוא כשעת הדחק ואונס;
[175] ברכות כט ב, נוסחאות אחדות למי שנמצא במקום סכנה. וראה בגשר החיים פ"א סי' ג סק"ה, שה"ה לחולה. וראה תוס' ברכות ג א ד"ה היה;
[176] ערוה"ש או"ח צ יד;
[177] הגהות אשר"י, ברכות פ"א סי' ז;
[178] שו"ת חמדת צבי, ח"ד סי' טז; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' יח; שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' מג אות ג;
[179] שבת שבתון, סנ"א סקמ"ז (עמ' קכח);
[180] שו"ת חות יאיר סי' קעו;
[181] יש"ש חולין פ"א סוסי' מח; שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קיג; שו"ת איתן אריה סי' קיד; כף החיים סי' קמא סק"ד;
[182] ילקוט יוסף, ח"ב סי' קמא ס"ב;
[183] ערוה"ש או"ח תצג ג. וראה בפת"ש יו"ד סי' שצ סק"ב, בשם חימודי דניאל בעניין אבל;
[184] מ"ב סי' תקלא סקכ"א, ובביאה"ל שם ד"ה כל;
[185] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' ב;
[186] שו"ת בשמים ראש סי' יח. לדין זה הסכימו גם הגאון ר' וואלף באסקאוויץ, הובא בשו"ת נובי"ת חיו"ד סי' פ; שו"ת שאול שאל סי' קו; שו"ת אבני זכרון ח"ג סי' ז; הגאון ר' עזריאל הילדסהיימר, הובא בשו"ת מלמד להועיל ח"ב סי' סד. חלקו על זה בשו"ת נובי"ת חיו"ד סי' פ; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קנד. וראה עוד בדרכי תשובה יו"ד סי' קפא סק"ו; שו"ת רעק"א סי' צו; חזו"א יו"ד סי' עח; שו"ת קול מבשר ח"א סי' יח-יט;
[187] שו"ת מלמד להועיל ח"ב סי' סד;
[188] שו"ת מהרי"א הלוי, איטינגא, ח"א סי' קיט;
[189] השגות הרז"ה לבעלי הנפש אות יט; שו"ע הרב יו"ד קפט יא. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, ע' חולה עמ' רלט הע' 99;
[190] שו"ת הרא"ש כלל כט; שו"ת תרומת הדשן סי' רנב; טושו"ע יו"ד קצה טו, ובב"י שם; ש"ך שם סקי"ט; שו"ת בשמים ראש סי' קיח; שו"ת רב פעלים ח"ג חיו"ד סי' יב; טהרת הבית ח"ב סי' יב סמ"ה. וראה שם חילוקי דינים איזה שימושים מותרת, ואיזה אסורה. וראה בטהרת הבית שם סמ"ו, ובהע' מו באריכות, מה הדין כאשר האשה חולה והיא נידה, אם מותר לבעלה לשמשה;
[191] נדרים כז א; טושו"ע יו"ד רלב יב;
[192] רמ"א יו"ד רלב יז;
[193] רמב"ם תלמוד תורה א ח, וראה בכס"מ שם; טושו"ע יו"ד רמו א;
[194] מו"ק כז ב; רמב"ם אבל יג ה; רמ"א יו"ד שעו א;
[195] כס"מ שם, בדעת הרמב"ם; תוס' מו"ק כז ב ד"ה לכל; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' כו; תו"ש ויחי פמ"ח אות כג; שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כז;
[196] אבן יעקב, וולדינברג, סי' מג;
[197] יבמות מב ב; רי"ף ורא"ש יבמות שם; רמב"ם גירושין יא כ; סמ"ג עשין נ; טושו"ע אבהע"ז יג א;
[198] רמב"ם אישות י יט, על פי כתובות ב א;
[199] כתובות ב א, מחלוקת; רמב"ם אישות י יט; טושו"ע אבהע"ז נו ג;
[200] מרדכי ריש כתובות; רמ"א שם. וראה בהג' רעק"א שם. וראה בנידון באוצה"פ שם סקט"ו;
[201] ט"ז אבהע"ז סי' סב סק"ח, כשנסעו לעיר אחרת;
[202] שו"ת הרא"ש כלל כו סי' ב; ב"י אבהע"ז סי' סב; חכמת אדם קכט ט; פת"ש אבהע"ז סי' סב סקי"ט; שד"ח פאת השדה מע' ברכות סי' ד;
[203] טושו"ע אבהע"ז עו ג;
[204] רמב"ם אישות יד ז; טושו"ע אבהע"ז עו יא;
[205] ב"ש סי' עו סקי"ז;
[206] כתובות סג ב; רמב"ם אישות יד יא; טושו"ע אבהע"ז עז ב. וראה במ"מ שם וברמ"א שם, מחלוקת הראשונים אם היינו שמרדה קודם שנהייתה חולה, או גם אחר כך;
[207] כתובות נא א; רמב"ם אישות יב ב, יד יז; טושו"ע אבהע"ז עט א. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ד, ע' בעל, עמ' עא-עב, בפרטי הדינים הנוגעים לחיוב הרפואה על ידי הבעל;
[208] רמב"ם אישות יב ב. וראה במנ"ח מ' מו סק"א;
[209] ראה שו"ת מהר"ם מינץ סי' קט; שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' שא; טושו"ע אבהע"ז סט א; נחלת שבעה סי' יב סי"ט;
[210] שו"ת יביע אומר ח"ב חאבהע"ז סי' יא;
[211] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' מז;
[212] תוס', רא"ש, מרדכי – כתובות ג א, וגיטין עג א; טושו"ע אבהע"ז קמד א;
[213] יבמות סד א; רא"ש יבמות פ"ו סי' יב; רמב"ם אישות טו יא; טושו"ע אבהע"ז קנד יא;
[214] תוס' כתובות ב ב ד"ה לפיכך; תוס' יבמות מא ב ד"ה עמד; טושו"ע אבהע"ז קס א. וראה תוס' שם, שלדעת רש"י פטור;
[215] שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קד-קה;
[216] רמ"א אבהע"ז קסט יב;
[217] ביאור הגר"א חו"מ סי' יז סק"ה;
[218] שו"ת הריב"ש סי' קצו; רמ"א חו"מ קנה טו, ושם קנו ב;
[219] ערוה"ש חו"מ קנה לג;
[220] נתיבות חו"מ שם, בחידושים סק"ז;
[221] חזו"א ב"ב סי' יג סקי"א;
[222] תורת היולדת, פל"ה הע' ח;
[223] תשובת מיימוני לס' קנין סי' ל;
[224] רא"ש ב"מ פ"ו סי' ו; מרדכי ב"מ פ"ו; טור חו"מ סי' שלג; רמ"א שם ה. וראה בדרכי משה שם סק"ד;
[225] תוס' קידושין יז א ד"ה חלה; שו"ת רדב"ז ח"א סי' רז; ריטב"א קידושין שם; רש"י ב"מ עז ב ד"ה נותן; ש"ך חו"מ סי' שלג סקכ"ה;
[226] שו"ת תשב"ץ ח"א סי' סד. וראה בש"ך חו"מ שלג סקכ"ה; קצוה"ח שם סק"י;
[227] שו"ת ציץ אליעזר ח"ב סי' כו;
[228] ב"ב קמד ב; פסקי הרא"ש שם; שו"ע חו"מ קעז ב;
[229] טור ורמ"א שם. וראה באריכות בב"י שם; סמ"ע שם סק"ג; ש"ך שם סק"ג;
[230] רבנו ירוחם, נתיב כז ח"א, בשם הרשב"א; טושו"ע חו"מ קעז ג;
[231] ב"י חו"מ שם; רמ"א שם;
[232] סמ"ע שם סק"ה. וראה עוד בנידון בשו"ת חכ"צ סי' ד; שו"ת רעק"א סי' קנ;
[233] ב"מ לב א, וראה במאירי שם; רמב"ם רוצח יג ח; טושו"ע חו"מ רעב ז;
[234] קידושין יז א; רמב"ם עבדים ב ה. וראה בכס"מ ומשל"מ שם. וראה עוד בקצוה"ח סי' שלג סק"ט;
[235] רמב"ם עבדים ב ה. וראה בכס"מ שם;
[236] מכילתא דרשב"י שמות כא ב; א"ע שמות כא יא, בשם גאון, הוא רס"ג; רמב"ם עבדים ב יב. וראה באור שמח שם; תורה תמימה שמות כא אות כה; תו"ש מילואים לכרך יז עמ' רלב-ד;
[237] קידושין כב א; רמב"ם עבדים ג יא;
[238] בכורות מג א; רמב"ם ביאת מקדש ז יב. וראה בנידון בשו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' סט; שו"ת זכרון יהונתן חיו"ד סי' ב;
[239] רמב"ם שם;
[240] יומא כג א. וראה בלח"מ תמידין ומוספין ד ג, שלרמב"ם היתה כנראה גירסא אחרת, ולא הביא כלל החילוק בין בריא לחולה. ויש להקשות, הרי כהן חולה פסול בכלל לעבודה, כמבואר בהערה קודמת, ואולי מדובר כאן בכהן שהוא חלש, אבל לא חולה ממש, וי"ל;
[241] מכילתא שמות יב ד; פסחים צא א; רמב"ם קרבן פסח ב ד;
[242] רמב"ם שם;
[243] רש"י פסחים שם. וראה עוד תוס' פסחים ג ב ד"ה מאליה, ובתו"ש שמות פי"ב אות קה;
[244] משל"מ קרבן פסח א א;
[245] רמב"ם שם ג, על פי פסחים סא א;
[246] חגיגה ב א; רמב"ם חגיגה ב א. וראה בלח"מ שם, ובתו"ש שמות פכ"ג אות קפט;
[247] ירושלמי חגיגה א א;
[248] רמב"ם חגיגה ב ד; שם ג ב;
[249] אדר"ת, זכר למקדש על מצות הקהל, מהדו' חדשה, תשנ"ד, עמ' כב;
[250] ספרי דברים כא יד. וראה במ"מ אישות יד יז, שתמה מדוע לא הזכיר הרמב"ם דין זה, וכן העלה שם, שיתכן שאין זה דין אלא דרך מוסר, עיי"ש;
[251] נזיר סה ב; זבים ב ב.

 

* # *