קדימויות והעדפות

קדימויות והעדפות

מקורות ראשוניים קדימויות בענייני הצלת נפשות פרטי דינים

 

קדימויות בין חולים שאין בהם סכנה

 

רופא העובד במוסד רפואי ציבורי, שלפי התנאים המקובלים לעבודתו עליו לקבל חולים לפי התור, אסור לו לקבל חולים אחרים מחוץ לתור, אם אין שם אחד שיש בו סכנה [65]. ולפיכך אסור להקדים חולה עשיר או בעל השפעה ואמצעים על פני חולה עני, אם לפי התור היה העני ראשון, וזאת אף אם בגין כך יפסיד הרופא ממון [66].

 

אם בין הממתינים יש חולה שסובל במיוחד, אפילו אין בו סכנה, יש להקדים את תורו; צריך להקדים תורו של תלמיד חכם; יש להקדים יתום ואלמנה לשאר הממתינים, אפילו אם בין הממתינים נמצא תלמיד חכם [67].

מותר להקדים את תורו של חולה הזקוק רק לטיפול קצר, לבירור קצר, או לתשובה קצרה, גם אם אחרים עומדים לפניו בתור, אלא שהם זקוקים לזמן ארוך יותר אצל הרופא. אמנם אם שני אנשים מחכים לתשובות רפואיות, אחד ממתין לדעת תוצאת בדיקה פשוטה, כמו ספירת דם, ואחר ממתין לתוצאת בדיקה מסובכת ומשמעותית, כמו ביופסיה בחשד למחלה ממארת, יש להקדים את התשובה לחולה עם הבדיקה המסובכת, אף אם הוא בא אחרון, מפני סבלו הגדול יותר [68].

רופא שנתבקש על ידי ידידו הקרוב אליו להקדים לו את תורו, וקשה לרופא לסרב, מותר לו לקבלו שלא בתורו הרגיל, אולם הידיד שפנה לרופא בבקשה כזו נהג שלא כהוגן [69].

 

יש מי שכתב, ש'התור' לעניין חולים הממתינים לרופא לא נקבע לפי הזמן שהחולים הגיעו למרפאה, אלא הוא מוגדר מרגע הופעת הרופא במרפאה, והכנתו לטפל בחולים. לפיכך, מרגע שהגיע הרופא למרפאה, כל החולים הנמצאים באותו זמן דינם כאילו באו בבת אחת, אפילו אם בפועל חלק מהחולים הקדימו הרבה לפני בוא הרופא. במצב כזה רשאי הרופא לבחור במי לטפל ראשון, ומה שנוהגים להיכנס לרופא לפי התור, גם כשהתור נקבע לפני בוא הרופא, הוא רק מטעם מנהג ותקנה ציבורית, אך לא מעיקר הדין. לעומת זאת, החולים שמגיעים לאחר שהרופא נמצא כבר, הם צריכים לחכות לתורם מעיקר הדין [70]; ויש מי שכתב, שכל זה הוא דווקא אם לא הוזמנו החולים מראש, כל אחד לפי שעה מסויימת; אבל אם הוזמנו מראש לשעה מסויימת, כי אז אפילו אם מגיע הרופא אחרי החולים, הרי הוא צריך להכניס לבדיקה לפי התור שנקבע לחולים מראש [71].

 

יש מי שכתב, שרשימת הקדימויות המנויה במשנה מתייחסת גם לחולים שאין בהם סכנה, אם האנשים באו בבת אחת, והם שווים בשאר המשתנים [72].

 

קדימויות בין חולים שיש בהם סכנה

 

לצורך הדיון ההלכתי יש להבדיל בין מצב שבעל האמצעים להצלה זקוק בעצמו לאותם דברים כדי להציל את נפשו (מצב נדיר בימינו), לבין מצב שבעל האמצעים להצלה הוא אדם שלישי או הציבור כולו (המצב השכיח בימינו).

 

אמצעי ההצלה שייכים לאחד מהאנשים שבסכנה:

 

כאשר אנשים נמצאים במצב של סכנה, ואמצעי ההצלה (כגון מים או תרופה) שייכים לאחד מהם – נפסקה ההלכה, שחייו קודמים לחיי האחרים, והוא רשאי או חייב להציל את נפשו, גם אם בכך ימותו האחרים [73], ובמצב כזה הוא קודם לכולם, אפילו אם יש שם אנשים שעל פי דירוג הקדימויות במשנה הם קודמים לו [74].

אם שנים טובעים בנהר, ויש חגורת הצלה שיכולה להציל רק אחד מהם – יש מי שכתב, שלכל הדעות כל המחזיק בחגורת ההצלה חייב להציל את עצמו, ולא אומרים מוטב ימותו שניהם ואל יראה האחד במיתת חברו [75].

 

יש מי שכתב, שכאשר אמצעי ההצלה שייך לאחד, אין האחר רשאי לגזול את אמצעי ההצלה מבעליו, שאף שרשאי אדם להציל עצמו בממון חברו, מכל מקום כאן זה בבחינת גוזל נפשו של חברו [76].

 

כאשר בעל המים חלש יותר מחברו, וההנחה היא שגם אם ישתה מהמים יוותרו לו רק חיי שעה, בעוד שאם חברו ישתה מהמים, יש לו סיכויים לחיי עולם – יש מי שכתבו, שאף על פי כן רשאי בעל המים להעדיף את חיי השעה שלו, או ספק ההצלה שלו, על פני חיי העולם של חברו [77]; ויש מי שכתב, שבשום מקרה אין להניח שימותו שניהם כשאפשר שאחד יחיה, ולכן על בעל המים לוותר עליהם לטובת חברו שיש לו סיכוי לחיי עולם [78].

 

כאשר אמצעי ההצלה שייך לשני האנשים הזקוקים לכך, לכל הדעות יחלקו ביניהם, ואל יראה אחד במיתת חברו [79].

 

אמצעי ההצלה שייכים לאדם שלישי או לציבור:

 

שני בני אדם או יותר הזקוקים לטיפול מציל חיים, והגיעו בבת אחת, וניתן לטפל רק באחד מהם, ואמצעי ההצלה שייכים לשלישי או לציבור, קבעו הפוסקים סדרי קדימויות בהתאם לנתונים של החולים או הפצועים כדלקמן:

 

אם יש שם אחד, שסיכוייו הרפואיים להפיק תועלת מהטיפול להצלתו טובים יותר מהאחרים, הוא קודם לאלו שהסיכויים הרפואיים שלהם קלושים, אפילו הוא עם הארץ, ולא הולכים לפי סדר הקדימויות שבמשנה [80]. לפיכך, בריא ומסוכן – בריא קודם [81], והיינו ש"הבריא" הוא מי שצריך טיפול רפואי ויש לו סיכויים טובים; חיי עולם וחיי שעה – חיי עולם קודם [82]. וכל זה הוא דווקא אם החולה בחיי שעה לא יודע את מצבו, שאם לא כן יש חשש שדעתו תיטרף עליו כשיראה שמעדיפים חולה אחר על פניו, ויהא זה עבורו רמז שמצבו חסר תקווה [82]. כמו כן יש עדיפות למי שזקוק יותר לטיפול מציל החיים, לפיכך וודאי מסוכן וספק מסוכן – הוודאי דוחה את הספק [83].

יש מי שכתב, שאם חולה עם סיכויים יותר קטנים לשרוד כבר מחובר למכשיר הנשמה, אין להעביר ממנו את המכשיר לאחר, אף שסיכוייו גדולים יותר, אבל אם לדעת הרופא אין כבר סיכוי כלל לראשון, מותר להעביר את מכשיר ההנשמה לאחר שיש לו סיכויים לשרוד [84]. ועוד יש מי שכתב, שאם חיברו את מכשיר ההנשמה למי שסיכוייו קלושים עם שעון חשמלי שמפסיק באופן אוטומטי את תיפקוד המכונה, מותר אחר כך להעבירה למי שסיכוייו גדולים יותר, וכן מותר לכתחילה להימנע מלחבר מכשיר הנשמה למי שסיכוייו לשרוד קלושים ביותר, כדי שאפשר יהי להשתמש במכשיר למי שסיכוייו גדולים יותר [85].

 

אם הסיכויים הרפואיים של כולם שווים, מעיקר הדין יש לתת את אמצעי ההצלה על פי רשימת הקדימויות שבמשנה [86].

בנוסף לקדימויות המנויות במשנה דנו הפוסקים באפשרויות נוספות: יש מי שהסתפק, אם גם הנקבות של כהן, לוי, וישראל יש להן מעלה זו על זו בעניין הצלת נפשות [87]. יש מי שכתב, שכל הקודם בנחלה קודם להצלה, וכל הקרוב – קרוב קודם, ולפיכך בן קודם לאח ולבן הבן וכיוצ"ב [88]; ויש מי שכתבו, שדין זה אינו אמור ברופא המועסק על ידי אחרים, וכאשר המיכשור הרפואי אינו שלו, שלעניין הצלה אין להעדיף קרובי משפחה, ומי שממונה על הציוד להצלה, חייב לחלקו בהתאם לקדימויות שבמשנה, ולא להקדים את קרובי משפחתו [89], ובכלל בענייני הצלת נפשות אין לקרבת המשפחה מקום בדירוג הקדימויות, ואם יש התנגשות בין קדימה לפי המעמד והחשיבות על פי המשנה לבין קדימה של קרבה משפחתית, יש להקדים את ההצלה לפי הקדימות של המשנה [90]; ויש מי שכתב, שמכל מקום הצלת בנו של הרופא קודמת להצלת אחרים, כמו שהצלת עצמו קודמת להצלת אחרים, מטעם שברא כרעא דאבוה הוא [91]. יש מי שכתב, שצעיר קודם לזקן, וזקן בריא קודם לחולה [92]; ויש מי שכתב, שהגיל איננו מהווה גורם בקביעת הקדימות, ולכן זקן וצעיר שבאו בבת אחת, יש לקבוע לפי דרגות הקדימות של המשנה, או לפי המצב הרפואי, ולא לפי הגיל [93]. אשת חבר קודמת לעם הארץ לעניין כסות, פרנסה וכד' [94], אבל בפיקוח נפש, כגון כששניהם טובעים בנהר, חיי עם הארץ קודמים [95].

 

אכן, אף שמעיקר הדין היה צריך לקבוע את הקדימויות לפי הסדר שנקבע במשנה, הרי שבמציאות המנהג הוא שלא להקפיד על קדימויות אלו [96]. בטעם הדבר ניתנו מספר הסברים כדלקמן:

 

לעניין הקדמת איש לאשה – יש הסבורים, שלא נוהגים כך כיום [97], והדבר נובע מכך, שלא תמיד יודעים אנו למי זכויות גדולות יותר [98]. אכן טעם זה הוא קשה, שהרי הוא היה שייך גם בתקופת התנאים והאמוראים, ובכל זאת קבעה המשנה שאיש קודם לאשה; ויש מי שכתב, שדין זה נכון גם בימינו [99].

 

לעניין כהן קודם ללוי ולישראל, מנהג העולם שלא להקפיד על כך, ויש מי שכתב [100], שהדבר נובע מכך, שאין אנו בקיאים ביחוסי כהונה [101].

 

לעניין תלמיד חכם קודם לעם הארץ, מנהג העולם שלא להקפיד על כך, ויש מי שכתב [102], שהדבר נובע מכך, שאין אנו יודעים לשקול בין התורה והמצוות של יהודי אחד כנגד השני [103], ובזמן הזה אין לנו דין תלמיד חכם [104]; ויש מי שכתב, שמנהג זה נכון על פי ההלכה דווקא אם בא התלמיד חכם אחרי שהרופא כבר הגיע למרפאה, אבל אם באו אנשים בבת אחת, או שבאו לפני שהגיע הרופא, ויש ביניהם תלמיד חכם, יש חובה גם כיום להקדים את התלמיד חכם, שכן רוב הפוסקים סבורים שלעניין זה יש דין תלמיד חכם גם בזמן הזה [105], ואם מדובר בחכם מופלג ובעל מעשים, יש להקדים הטיפול בו אפילו כשבא אחרי הרופא, ואפילו בזמן הזה [106].

 

דין הקדימות במשנה הוא דווקא כשבאו בבת אחת, אבל אם באו בזה אחר זה המנהג הנפוץ הוא לטפל במי שבא קודם לפי התור, וכל הקודם זכה [107]. לפיכך, מי שיש לו תרופה להצלת חיים, ויש רבים הזקוקים לה, יש לתת אותה לכל הבא ראשון לרופא [108].

מי שיש לו תרופה יקרה ונדירה, והוא עצמו אינו זקוק לה כעת, חייב לתת אותה למי שזקוק לה כרגע, אפילו אם הוא עצמו עלול להזדקק לה בעתיד [109].

 

מי שיש לו תרופה שיכולה להציל חולים מסויימים, ויש לפניו מספר חולים הזקוקים לה – יש מי שכתב, שהוא חייב למסור את כל הכמות למי שהדבר יעזור לו בצורה וודאית, ולא לחלק את התרופה למנות קטנות להרבה אנשים, שלכל אחד יעזור רק באופן חלקי וזמני [110]; ויש מי שכתב, שיחלק אותה בין הנזקקים, אף אם אין היא מספקת באופן מלא לכולם [111].

אם עומדת הברירה בין הצלת רבים להצלת מעטים, וכולם שווים מבחינה רפואית ומבחינה מעמדתית, יש להעדיף את הצלת הרבים על פני הצלת המעטים [112].

 

אם אין שם אחד שסיכוייו הרפואיים להפיק תועלת מהטיפול להצלתו טובים יותר מהאחרים, וגם אין ביניהם הבדלים המתאימים לקדימויות החברתיות-מעמדיות – יש מי שכתבו, שיטפל במי שרוצה [113]; ויש מי שכתב, שכאשר לא ידוע מי חשוב יותר ממי, או מי בסיכון גדול יותר ממי, הדרך העדיפה, היא לחלק על פי גורל [114].

כאשר יש כמות קטנה של מסכות נגד התקפת אב"כ, ומספר אנשים גדול הזקוק למסכות כאלו, דרך אחת היא לקבוע לפי הקדימויות שבמשנה; דרך אחרת היא להעדיף את אלו שדרגת הסיכון שלהם גבוהה יותר, כגון זקנים וחולים לעומת צעירים ובריאים; והדרך העדיפה, כשלא ידוע מי חשוב יותר ממי, או מי בסיכון גדול יותר ממי, היא לחלק על פי גורל [115].

 

בזמן מלחמה או פציעה המונית יש לטפל קודם בפצועים בינוני, ולדחות את הטיפולים בפצועים קשה ובפצועים קל. שכן, הפצוע קשה, היינו מי שזקוק להנשמה ולטיפול צמוד של הרופא, יגרום לכך שהרופא יהיה קשור אליו, ורבים אחרים ימותו מחוסר טיפול, בעוד שהטיפול בפצוע בינוני הוא בדרך כלל טיפול קצר ומציל חיים, כגון עצירת שטף דם, ויוכל הרופא להציל את חייו ויחד עם זאת להתפנות לטיפול ולהצלה של פצועים נוספים [116].

אמנם בכל מקרה שהרבים צריכים לו, הוא קודם לאחרים, גם אם הרופא פגע תחילה בפצוע אחר, וגם אם הוא פצוע קשה ויש אחרים שפצועים בינוני, שבדרך כלל יש להעדיפם, אבל אם יש לזה שהרבים צריכים סיכויים להינצל – הוא קודם [117].

רופא המתלווה לקבוצת חיילים במשימה צבאית, ואחד החיילים נפצע קשה, וצריך לפנותו לעורף, והפינוי צריך להיעשות על ידי מלווה רפואי, כגון שהוא זקוק להנשמה בדרך – יש מי שכתב, שהרופא לא יעזוב את הקבוצה הלוחמת, כי בעת פעולה צבאית דינם כחולה לפנינו, והרופא נשתעבד להציל את כלל החיילים והופקד עליהם, ואם יעזבם – יש חשש שחלק מהם ייפצעו וייזדקקו לעזרתו הרפואית, ולכן עדיף שהחובש יתלווה לפצוע בפינויו לעורף, והרופא יישאר עם הקבוצה הלוחמת [118].

 

יש מי שכתבו, שביחידה לטיפול נמרץ מותר לקבל החלטה עקרונית שלא לחבר למכונת הנשמה חולה שיש לו סיכויים רק לחיי שעה, כיוון שיש סבירות גבוהה שיגיעו חולים שיש להם סיכוי לחיי עולם, ואם יחובר חולה הצפוי לחיי שעה למכונת הנשמה, אזי לא יהיה להם מקום ביחידה לטיפול נמרץ, והלוא הם קודמים לחולה שיש לו רק סיכוי לחיי שעה [119]; יתר על כן, יש מי שכתב, שבבית חולים ציבורי, אם עשה הרופא שלא כדין, שהכניס ליחידה לטיפול נמרץ חולה שיש לו רק חיי שעה, כשלפניו היה חולה שיש סיכוי להצילו לחיי עולם, אין להחלטתו של הרופא שום תוקף, ומותר להוציא את החולה בחיי שעה, כדי לתת את המיטה לחולה שיש לו סיכוי לחיי עולם. ומכל מקום צריך לדאוג לטיפול מתאים לחולה שהוציאו מהיחידה לטיפול נמרץ. אכן, אם יש חשש שהוצאת החולה מהיחידה תביא אותו לטירוף דעת, שיבין שהוא במצב חסר תקווה – אסור להוציאו [120]; ויש מי שכתב, שצריך לטפל בכל הבא ראשון, גם אם הוא טריפה, כל עוד אין לפנינו שלם שזקוק לאותו טיפול [121].

 

הקרבת אחד עבור אחר או אחרים

 

באופן עקרוני אין להקריב אחד עבור השני [122], ואפילו אם יש בתוך הסיעה אנשים לפי סדר הקדימות במשנה, אין למסור אותם להריגה כדי להציל את השאר, כי סדר זה הוא רק לעניין הקדימות, אבל לא לעניין מסירת אחד מהם בידיים להריגה [123].

אכן, אם אחד ביניהם הוא רשע, שמתקוטט עם הנכרים, והרג אחד מהנכרים ובגלל זה כולם בסכנה – יש מי שכתב, שמותר למסור אותו לנכרים כדי להציל השאר, שהרי הוא שם את עצמו ואת האחרים בסכנה [124].

 

הפוסקים דנו במצבים מיוחדים, שבהם תיתכן אפשרות של מסירת אחד להצלת אחרים:

 

יש שמצב הסכנה נובע מאסון טבע, או אסון אחר הפוגע במידה שווה בכולם, ועל ידי הקרבת האחד יש סיכוי שיינצלו האחרים, ודנו הפוסקים במצבים מיוחדים אם בהם מותר הדבר.

יש מי שכתבו, שגם על פי גורל אסור למסור אחד למיתה, כדי להציל את השאר [125], וכן יש מי שכתבו, שאסור למסור אשה אחת מתוך סיעה לטומאה אפילו על ידי הטלת גורל [126]; יש מי שכתב, שעל פי הגורל אפשר למסור אחד מהם [127]; ויש מי שכתב, שסתם בני אדם אין להם רשות להכריע על פי גורל, אלא דווקא כשהדבר נעשה על פי הנבואה, אבל אם כולם הסכימו להפיל גורל, וזה שנפל עליו הגורל מוסר עצמו, הדבר מותר, שהרי מותר ליחיד למסור עצמו כדי להציל את כולם [128].

חץ ההולך להרוג רבים, או מכונית שנוסעת במורד ההר, והנהג איבד את הבלמים [129], או רימון המתעופף באוויר [130], ויש לפניו קבוצה גדולה של אנשים, שאם הדבר המזיק (חץ, מכונית, רימון) ימשיך ישר בדרכו ייפגעו הם וייהרגו, ולעומת זאת אם מטים את הדבר המזיק הם יינצלו, אך אדם בודד עומד בכיוון שאליו משנים את מעופו של הדבר המזיק והוא ייהרג, או במקרה שיורים טיל לכיוון מקום יישוב גדול, ואפשר ליירט את הטיל לפני שיגיע ליעדו, אך הוא יפול במקום אחר שבו יש פחות אנשים [131] – יש מי שהסתפק בדין זה [132]; יש מי שכתב, שבמצבים של הריגה וודאית אין חילוק בין יחיד לרבים, ולכן במקרים כגון אלו שיש ספק כיצד לנהוג, אומרים "שב ואל תעשה", ואף על פי שבדרך זו ימותו רבים ויינצל רק אחד [133]; ויש מי שכתב, שמותר להסיט את הדבר המזיק, אם על פי החישוב ממעטים באבידות בנפש [134].

שנים שעומדים בשורה, ונזרק חץ או רימון כלפיהם, יש מי שהסתפק אם מותר לראשון להטות עצמו כדי להינצל, שכן בכך יביא למותו של חברו העומד מאחוריו [135].

כאשר מתמוטט בנין, ויש הרבה אנשים הלכודים בקומות התחתונות שלו, ומעט אנשים הלכודים בקומות העליונות [136], וכדי להציל את הרבים יש צורך לעלות בדחפורים על ההריסות, ועל ידי זה מאד יתכן שיהרגו את הלכודים בקומות העליונות – יש מי שכתבו, שמותר לעשות כן, כדי להציל את הרבים, ומה שהמעטים נהרגים אין זה דין הרג אלא תוצאה מדין הצלה [137]; ויש מי שכתבו, שאסור להרוג בקום ועשה, אפילו אם מדובר בהריגת מעטים לצורך הצלת רבים [138], ובפרט שהריגת המעטים היא וודאית, בעוד שהצלת הרבים שבקומות התחתונות היא מסופקת [139].

 

יש מצבים, שהסכנה נובע מהעובדה שהגויים ייחדו אחד להריגה, ואם ימסרוהו – יינצלו כולם, ואם לא ימסרוהו – ייהרגו כולם, ודנו הפוסקים במצבים מיוחדים אם בהם מותר הדבר. יש הסבורים, שמותר למסור אחד כדי להציל את השאר דווקא אם התקיימו שני תנאים: הגויים ייחדוהו, והוא מחוייב מיתה כשבע בן בכרי, ואפילו במצב זה אין מורים להם כן לכתחילה; אבל אם אינו מחוייב מיתה – ייהרגו כולם, ואל ימסרו נפש אחת מישראל [140]. יש מי שפסק, שאם ייחדו אחד, והוא חייב מיתה מדין תורה כשבע בן בכרי, צריך למוסרו לכתחילה, ומורים כן; ואם חייב מיתה בדיניהם של הגויים, אין זו משנת חסידים למוסרו, ואין מורים כן לכתחילה; ואם הגויים בקשו איש אחד בסתם, ולא ידוע אם רוצים להורגו אם לאו, אם חייב בדיניהם שימסרוהו להם, יכולים למוסרו, ומורים כן לכתחילה [141]. יש מי שכתב, שאם הוא חייב מיתה מדיני ישראל, או שדנו המלך למיתה מדין מורד במלכות, לכל הדעות חייבים למסור אותו, ואפילו לא ייחדוהו; ואם הוא חייב מיתה מדיני הגויים, מותרים למסור אותו דווקא אם ייחדוהו, שהרי הוא בבחינת רודף כלפי שאר הסיעה; ואם הגויים רוצים להורגו סתם בשרירות לבם, לדעת ריש לקיש אין למוסרו אף אם ייחדוהו, ולדעת רבי יוחנן אף כשלא חייב מיתה, מכל מקום בגלל שייחדוהו הפכוהו כרודף כלפי שאר הסיעה, ועכשיו הוא הגורם להריגת כולם, ולכן מותר למוסרו [142]. יש מי שכתב, שאם ייחדו אחד, והמצב הוא שימותו הוא והם בוודאות, מותר למסור אותו, ולהציל את השאר; ואם לא ברור שימות, אפילו ייחדוהו, ואפילו ימותו האחרים, אין רשאים למוסרו [143]. יש מי שפסקו, שבכל מקרה שייחדוהו, ואפילו אינו חייב מיתה, מותר למסור להם, כדי להציל את השאר [144]. יש מי שכתב, שאם ייחדו איש אחד להריגה, ועל ידי מסירתו יינצלו רבים, ואפילו שניים – ימסרוהו להם, ואפילו לא נתחייב מיתה כלל, או שנתחייב מיתה רק בדיניהם; אבל אם אמרו לאחד למסור את חברו, ואם לאו יהרגו את האחד, אל ימסור להם, כי אין לדחות נפש האחד עבור אחד, ואפילו עבור עצמו [145]; ויש מי שכתבו, שאין להבדיל בין הצלת היחיד להצלת הרבים, ואין לדחות נפש היחיד בפועל אפילו כדי להציל רבים [146]. יש מי שכתב, שאם ייחדו איש אחד מתוך סיעה, והוא מסכים שימסרוהו לגויים כדי להציל את השאר – מותר למוסרו [147]. והיינו דווקא אם הוא רוצה מרצונו החפשי למסור עצמו להצלת הרבים, בלי שאחרים משדלים אותו לכך, שאז זו מידת חסידות מצידו [148], אבל אסור לשדל את היחיד שימסור עצמו לטובת הצלת הרבים, ואפילו אם אחרי השידול מסכים מעצמו למסור עצמו, אין זה מידת חסידות [149].

 

אם תפסו יהודי לעבודת המלך, ומצב התפיסה לעבודת המלך היא כסכנת נפשות ממש, והדבר ידוע שאם הוא ימלט יקחו הגויים אחר תחתיו, אין להשתדל להצילו; ואם יצאה גזרה לקחת קצת יהודים לאומנות המלך, הרשות נתונה להשתדל להציל לכל מי שירצה [150]. וכן אם השליט דורש מהיהודים שימסרו לו מספר נערים, אסור לעשות זאת, ואסור למסור לו אפילו נערים קלים ופרוצים ביותר, אך מותר להשתדל על אדם כשר שלא יקחוהו, אבל אם כבר באה הפקודה על איש מסויים, קשה להורות להשתדל עבורו [151]. ומכל מקום, בכל מקרה מותר לאדם להציל את עצמו, ולברוח ממצב של סכנה, גם אם עקב כך יינקטו עונשים נגד הנותרים [152], והאדם עצמו יכול להשתדל בהצלת עצמו, אף לאחר שנתפס, ואף אם ידוע שיתפסו אחר תחתיו [153]. ויש מי שכתב, שאם ייחדו אחד, והוא ברח, וידוע שבגלל זה יהרגו הגויים את שאר אנשי העיר, הרי דינו כרודף, ומותר למוסרו כדי להציל השאר, בין אם אין לו סיכויים להתחבא ממילא, ואפילו אם יכול להינצל בבריחתו – מותר למוסרו; אבל אם ברח למקום שלפי דעתו לא יגלו אותו, ולכן לא יענישו אחרים – אסור למוסרו [154].

 

אף שהפוסקים חלוקים ביחס לשאלה אם מותר בתנאים מוגדרים היטב לסכן חיי האחד או המעטים על מנת להציל רבים, אין מחלוקת שבדרך כלל אסור להרוג בידיים את האיש שהגויים ייחדוהו, שכן אף אם ייחדוהו הגויים להורגו, עדיין יש שמץ סיכוי שייוותר בחיים לאחר שימסרוהו, ולכן אין להורגו בידיים. וכמו כן אסור להרוג אחד או מעטים בכל דרך ישירה, אפילו כדי להציל רבים [155].

 

אכן, הפוסקים דנו במצבים מיוחדים, שבהם תיתכן אפשרות של פעולה ישירה להריגת האחד כדי להציל אחר:

 

יש מי שכתב, שכאשר עומדים בפנינו שני אנשים, לאחד חיי שעה ולאחד סיכויים לחיי עולם, ניתן לדחות את חיי השעה אפילו בפועל ובידיים, כדי להציל את חיי העולם [156], וכן יש הסבורים, שאם העומדים בפנינו להצלה הם טריפה ושלם, או כאשר בתוך סיעת בני האדם העומדים להריגה יש אחד שהוא טריפה, מותר אף להרוג את הטריפה, כדי להציל את חייו של השלם, או למסור לידי הגויים את הטריפה, כדי להציל את יתר האנשים שבסיעה [157]; אך רוב הפוסקים סבורים, שבשום מקרה אסור לקרב מותו של אדם, אפילו הוא חיי שעה, ואפילו הוא טריפה, כדי להציל אחר לחיי עולם [158], ואפילו הסכים לכך החולה בחיי שעה או הטריפה, לא מועילה הסכמתו [159]. ויש מי שכתב, שאם המסוכן בחיי עולם רוצה להציל עצמו על ידי הריגת הטריפה או חיי השעה בעצמו, יש הסבורים שמותר, אבל בכל מקרה אסור לאדם שלישי להרוג את החיי שעה או הטריפה, כדי להציל מישהו אחר לחיי עולם [160].

 

שני אנשים שזקוקים לטיפול מציל חיים, ואפילו אחד הוא וודאי סכנה והשני ספק סכנה, ויש ביניהם הבדלים על פי דיני קדימה, והרופא הקדים לטפל שלא כדין באיש שלפי דיני קדימה היה צריך להקדים אחר, אף שלכתחילה נהג שלא כשורה, מכל מקום אין הוא בגדר שופך דמים ומונע הצלה, ואם כבר התחיל לטפל בו, חייב להמשיך לטפל בו [161].

אבל אם התחיל לטפל בחולה שיש לו רק חיי שעה, והגיע חולה שיש לו סיכויים לחיי עולם, וכגון שקיבלו ליחידה לטיפול נמרץ חולה טריפה או חיי שעה, וחיברוהו למכשיר הנשמה, ואחר כך בא חולה שלם הזקוק למיטה ביחידה ולמכשיר ההנשמה, ויש לו סיכוי לחיי עולם – יש מי שכתבו, שגם במקרה כזה אין דוחים את החולה בחיי שעה אפילו מפני חיי עולם, ואפילו הוא אדם פשוט, או זקן מופלג, או אפילו הוא חרש שוטה וקטן, והשני הוא גדול הדור וצדיק גמור [162], ובכל מקרה אסור לנתק אדם ממכשיר הנשמה, גם אם הוא טריפה או חיי שעה, וגם אם הדבר נעשה עבור שלם [163]; ויש מי שכתב, שבכל מקרה מותר להפסיק את הטיפול בחיי שעה, ואפילו לנתקו ממכשיר הנשמה, על מנת להציל את החולה לחיי עולם [164]. ובשיטה זו יש מי שכתב, שמן הראוי לתקן שיתקבלו חולים ליחידה לטיפול נמרץ לפי סדר הגעתם, אך אם נכנס ליחידה חולה שסיכוייו הם רק לחיי שעה, יקבלוהו ויטפלו בו כראוי, אך יודיעו מראש שאם יגיע חולה שיש לו סיכויים לחיי עולם, והוא זקוק למכשיר ההנשמה, שידחו את החולה הראשון מפניו [165].

 

בתקופת השואה התעוררו שאלות חמורות ומזעזעות הנוגעות לקדימויות בהצלת נפשות. להלן מספר שאלות כאלו:

 

במחבוא היתה קבוצת יהודים, וביניהם היה תינוק שהחל לבכות, והיה חשש שבכיו יגלה את מקום המסתור, וייהרגו כל היהודים שהתחבאו שם. השאלה היתה אם מותר להשתיק את התינוק גם בדרך כזו שיש חשש שייהרג, ואמנם במקרים אחדים היה מי ששם כרית על פניו של התינוק להשתיק את בכיו, ואחר כך נמצא שהתינוק מת [166]. יש מי שכתב, שאין זה דין של "ייחדוהו", שאסור להרוג את האחד למען הצלת הרבים, אלא יש לתינוק דין של רודף, כיוון שבמעשיו הרי הוא מסכן את האחרים, ולכן מי שעשה את המעשה הנורא אינו צריך כפרה, ואף שברודף יש מצווה להורגו כדי להציל את הנרדף, אך זה דווקא ברודף מרצון, בעוד שברודף מאונס רשאי להורגו, אבל אם נמנע מהריגתו, קדוש ייאמר לו [167]. ואם לבו של ההורג נוקפו שמא לא היה הכרח לחונקו – יש מי שכתב, שדי אם יתן סכום חשוב לצדקה על שמו של התינוק כתיקון תשובה [168].

 

ראשי היודנראט, היינו מועצת היהודים של הגטו נצטוו לא פעם על ידי הנאצים להכין רשימה של יהודים למשלוח למחנה השמדה, או למסור להם את היהודים הזקנים, הנכים והחולים. ההנחה היתה, שאם יסרבו – יהרגו הנאצים אותם, ואת כל היהודים שבגטו, ואם יסכימו – יתכן שמותם של המעטים יציל רבים. וויכוחים ודיונים בין חברי יודנראטים התנהלו במספר גטאות גדולים, והרבנים שהיו בגטאות באותם הימים פסקו, שאין להסגיר יהודים שלא חייבים מיתה, ושלא ייחדו אותם, אפילו אם מדובר להקריב מעטים לצורך הצלת רבים [169].

 

היו גטאות שבהם נתנו הנאצים לראשי היודנראט מספר מוגבל של תעודות לאנשים המסוגלים לעבוד, והם היו אמורים להישאר בגטו, וכל יתר היהודים היו אמורים להיות מובלים למחנות השמדה. יש מי שכתב, שמוטלת חובה על ראשי הקהל להציל כל מי שניתן להציל, ולכן מותר להם לחלק את התעודות כפי ראות עיניהם, אף שבכך הם דוחים נפש מפני נפש. כמו כן מותר לבעלי זרוע לחטוף את התעודות הללו בכדי להציל את עצמם, אף על פי שעל ידי זה הם גורמים צרה ומוות לאחרים [170].

 

עציר שיכול לברוח ממחנה השמדה, או ממחנה שבויים, אך הוא יודע שבגלל מעשהו ינקטו במעשי תגמול נגד הנותרים, ואף יהרגו בהם, מכל מקום מותר לו לברוח, ואין לו לחוש על אחרים [171].

 

באושוויץ אספו הנאצים ילדים להריגה לפי גובה מסויים, וניתן היה לשחד את הקאפו היהודים ששמרו על הילדים הנידונים למוות שישחררו ילד מסויים, אלא שאז הם תפסו במקומו ילד אחר, כדי שלא יחסר להם מהמכסה שקבעו הנאצים. אבא של אחד הילדים שנתפסו שאל את אחד הרבנים באושוויץ אם מותר לו לפדות את בנו-יחידו, מתוך ידיעה שהדבר יביא למותו של ילד אחר, והרב אמר לו שאינו פוסק לו, אלא יעשה כרצונו [172].

 

מקורות והערות

 

[1] ברכות נא ב; פסחים קיד א; סוכה נד ב; שם נו א; מגילה כט ב; הוריות יב ב; זבחים פט א; ירושלמי שקלים ח ד. וראה באריכות בט"ז או"ח תרפא סק"א. וראה עוד בשד"ח מערכת התי"ו כלל מז-נ, וכלל סב(א);
[2] הוריות שם; זבחים פט א;
[3] ברכות כח א; שקלים ו ג; מנחות צט ב. וראה טושו"ע או"ח כה א;
[4] יומא לג א. וראה באריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ע' אין מעבירין על המצות, עמ' תרסה ואילך;
[5] שבת קלב ב; ביצה ח ב; כתובות מ א; רמב"ם ציצית ג ו. וראה שד"ח מערכת העי"ן כלל לז-מג;
[6] ראה תוס' ברכות כו א ד"ה טעה, בעניין תפילת ערבית;
[7] סוכה כה א; סוטה מד ב; טושו"ע או"ח לח ח. וראה שד"ח מערכת העי"ן כלל מה, וכלל סז;
[8] קידושין כט ב;
[9] להלן מספר דוגמאות למצוות שהזדמנו יחד, ואפשר לקיים את שניהם, אך לא בבת-אחת, והשאלה היא מי קודם למי: עטיפת טלית והנחת תפילין (טושו"ע או"ח כה א. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הנחת תפילין, עמ' תפ-תפא); תפילין של ראש ותפילין של יד (מנחות לו א; רמב"ם תפילין ד ה; טושו"ע או"ח כה ה); דיני קדימה בברכת הנהנין (ברכות מ ב; רמב"ם ברכות ח יג; טושו"ע או"ח ריא א. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ד, ע' ברכות הנהנין, עמ' שלח ואילך); דיני קדימה בפת (ברכות לט ב; רמב"ם ברכות ז ד; טושו"ע או"ח קסח א); סדר ברכות ההבדלה (ברכות נב ב; רמב"ם שבת כט כד; טושו"ע או"ח רצו א); סדר ברכות הבדלה וקידוש ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת (פסחים קג א; רמב"ם בת כט כב; טושו"ע או"ח תעג א); ברכת סוכה וברכת הזמן (סוכה נו א; רמב"ם סוכה ו יב; טושו"ע או"ח תרמג א); נר חנוכה וקידוש, או נר חנוכה והבדלה (טושו"ע או"ח סי' תרעט, וסי' תרפא ב); ספירת העומר והבדלה, או מקרא מגילה והבדלה (ט"ז או"ח סי' תרפא סק"א. וראה שו"ת אבני נזר חאו"ח סי' תפט; שו"ת מחזה אברהם ח"א סי' קנ); הוא ללמוד תורה ובנו ללמוד תורה (קידושין כט ב; רמב"ם ת"ת א ד; טושו"ע יו"ד רמה ב. וראה שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סי' כו אות ד); פדיון הבן של עצמו (אם לא נפדה) ופדיון בנו (קידושין כט א; בכורות מט ב; רמב"ם בכורים יא ג; טושו"ע יו"ד שה טו); פדיון הבן ועליה לרגל (קידושין כט ב); ניחום אבלים וביקור חולים (רמב"ם אבל יד ז; רמ"א יו"ד שלה י. וראה בנו"כ שם); מת, כלה ומלך שפגעו זה בזה בדרך (כתובות יז א; רמב"ם אבל יד ח; טושו"ע יו"ד סי' שס, ואבהע"ז סה ד); הוצאת המת והכנסת כלה (רמב"ם אבל יד ח. וראה העמק שאלה שאילתא ג סק"ו); שני מתים כאחת – מי קוברים ראשון (אבל רבתי פי"א; רא"ש מו"ק פ"ג סי' פב); אבדתו, אבדת אביו ואבדת רבו (ב"מ לג א; רמב"ם תלמוד תורה ה א, ואבידה יב ב,ח; טושו"ע יו"ד רמב ד, וחו"מ רסד א-ב); קדימות בגביית חוב (כתובות צד א; רמב"ם מלוה ולוה ב א; טושו"ע חו"מ קד א); שתי ספינות או שני גמלים במעבר צר (סנהדרין לב ב; רמב"ם רוצח יג יב; טושו"ע חו"מ רעב יד); שיר של ראש חודש ושיר של שבת (סוכה נד ב; רמב"ם תמידין ומוספין ו י); קדימויות של קרבנות (הוריות יג א; זבחים פט א-צא א; רמב"ם תמידין ומוספין פ"ט). וראה עוד דוגמאות רבות להעדפות בין מצוות במס' ברכות נא ב, ובמס' מגילה ג ב;
[10] להלן מספר דוגמאות למצוות שהזדמנו יחד, ואי-אפשר לקיים את שניהם, כגון שאין ידו משגת לקנות את שניהם, והשאלה היא מי עדיף ודוחה את מי: טלית ותפילין (ראה באה"ט או"ח סי' כה סק"א); תפילין ומזוזה (ירושלמי סוף מגילה; טושו"ע או"ח לח יב; רמ"א יו"ד רפה א. וראה עוד שו"ת בנימין זאב סי' קצג; שו"ת רעק"א סי' ט; הליכות שלמה ח"א במילואים אות ח); יין לקידוש בליל שבת, סעודות שבת, וקידוש היום (פסחים קה א; רמב"ם שבת כט ד; טושו"ע או"ח רעא ג); לולב ותפילין או לולב ומזוזה (שו"ת רעק"א סי' ט; שו"ת בית הלוי ח"א סי' ד; הליכות שלמה ח"א במילואים אות ח); נר חנוכה וקידוש (שבת כג ב; רמב"ם חנוכה ד יד; טושו"ע או"ח רסג ג, רצו ה, תרעה); פדיון עצמו (אם לא נפדה) ופדיון בנו (קידושין כט א; בכורות מט ב; רמב"ם בכורים יא ג; טושו"ע יו"ד שה טו); תלמוד תורה ומצוות עוברות שונות (ראה מגילה ג א-ב); טומאת כהן בבית הקברות ומצות השבת אבדה (ב"מ ל א; רמב"ם גזלה ואבדה יא יח; טושו"ע חו"מ רעב ב); זקן ואינו לפי כבודו ומצות השבת אבדה (ב"מ שם; רמב"ם שם יג; טושו"ע חו"מ רסג א); הוצאת המת, או הכנסת כלה ותלמוד תורה (כתובות יז א; רמב"ם אבל יד ט; טושו"ע יו"ד שסא א);
[11] הוריות יג א; רמב"ם תלמוד תורה ה א, ומתנות עניים ח י-טו; טושו"ע יו"ד סי' רנב. וראה רלב"ג סוף ס' שופטים, בעניין פילגש בגבעה שכתב: "התועלת העשירי הוא להודיע כי כשיכריח הכרח להיתבע לחטא המשגל האיש והאשה, מתירין האשה לזה קודם לאיש, ואף על פי שהיתה אשת איש, ולזה התיר זה האיש פילגשו להם קודם שיתיר עצמו להם";
[12] רמב"ם מתנות עניים ח יז-יח; רמ"א יו"ד רנא ג; שם ט; פת"ש שם סק"ג-ד. וראה עוד שו"ת חכ"צ סי' ע; שו"ת משיב דבר ח"ב סי' מז; אהבת חסד לח"ח פ"ו נתיב החסד סי"ד. וראה עוד בדיני העדפות בענייני צדקה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' רלד; שו"ת בנין אב ח"ג סי' עא-עב;
[13] ב"מ קיא ב. ופלא שהפוסקים לא הביאו כלל דיני קדימות אלו;
[14] סנהדרין ח א; רמב"ם סנהדרין כ י; טושו"ע חו"מ טו א. וראה שבועות ל א ותוס' שם ד"ה למישרי. וראה באנציקלופדיה תלמודית כרך ז, ע' דיני ממונות, עמ' שיד-שיז. וראה עוד דוגמא בעניין עיר שמתו בה שני מתים בבת אחת – רא"ש מו"ק פ"ג סי' פב. וראה בשו"ת בנין אב ח"ג סי' סח, בעניין הקדמת תלמיד חכם בדיוני בתי הדין; שם סי' עא, בעניין קדימויות ועדיפויות במצוות שבין אדם לחבירו;
[15] כתובות פה ב. וראה במצבים שונים בנידון ברש"י ובתוס' שם ד"ה שודא; רמב"ם זכיה ומתנה יא ב; טושו"ע חו"מ רנג כט. וראה עוד בשיטמ"ק ובנו"כ ברמב"ם ובטושו"ע במחלוקת זו. אמנם דיון זה שונה במקצת משאלת הקדימויות הרגילה. וראה בקובץ שיעורים כתובות שם אות שי, שלדעתו בכל המצוות שבין אדם לחברו – תלמיד חכם קודם לקרוב. וראה עוד בשו"ת חכ"צ סי' ח. ויש להעיר, שלא דנו במקרה זה בדוגמאות אחרות של קדימויות, כגון אם יש הבדל בין שני ה'טוביה' בעניין כהן, לוי, ישראל; עני ועשיר; וכיוצ"ב;
[16] משנה הוריות יג א; רמב"ם מתנות עניים ח יז-יח; טושו"ע יו"ד רנא ח-ט. וראה עוד בב"ב ח א, בעניין העדפת תלמיד חכם על פני עם הארץ להחיות בשנת בצורת. וראה במהרש"א ח"א שם ד"ה אבל. וראה בס' בסתר רעם, עמ' 180 ואילך, בשאלת קדימות תלמיד חכם להצלה בעת השואה;
[17] הוריות שם; זבחים פט א. וראה פירוש אחר בספרו של הנצי"ב מרומי שדה על הוריות שם;
[18] לבוש שם רנב ח. וראה בברכ"י שם, שתמה על פירוש זה;
[19] המאירי הוריות שם; עיון יעקב על עין יעקב הוריות שם; החיד"א בשער יוסף על הוריות שם; פני משה ומראה הפנים ירושלמי הוריות ג ד; צפנת פענח על רמב"ם מתנות עניים ח טו; שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' א אות ה;
[20] תוס' נזיר מז ב ד"ה והתניא; ב"י יו"ד סי' רנא; ש"ך שם סקי"א; רמ"א שם רנב ח; ט"ז שם סק"ו; תוס' יו"ט ומלאכת שלמה על משנה הוריות ג ז; באר שבע על הוריות שם. וראה תוס' הרא"ש נזיר מז ב ד"ה והתניא שמביא את שני הפירושים – גם פיקוח נפש וגם מזון. וראה הע' הגרש"ז אויערבאך בנשמת אברהם חיו"ד סי' רנב, הע' 5;
[21] שו"ת משפט כהן סי' קמד אות טז;
[22] הוריות שם;
[23] ויש להעיר, שלא נימנו ברמב"ם שם כל החילוקים הללו;
[24] בעיקר הרחיב בנידון היעב"ץ בספרו מגדל עוז, פרק אבן בוחן, פינה א;
[25] ויקרא כה לו;
[26] תו"כ פר' בהר פרשתא ה, ברייתא ג (בשינויי גירסא); ב"מ סב א. וראה ריטב"א ב"מ שם, ורמב"ן עה"ת ויקרא כה לו;
[27] קיצור פסקי הרא"ש ב"מ שם (אע"פ שהרא"ש עצמו מביא את שתי הדעות); העמק שאלה, שאילתא קמז סק"ג; מנ"ח מ' רצו; שבט מיהודה שער א פ"ח. אמנם ברמב"ם ובטושו"ע לא נזכר עניין זה כלל, וראה בנידון בשו"ת בנין ציון ח"א סי' קעה; שו"ת אחיעזר ח"ב סי' טז אות ה; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קמה; הרב י. קוליץ, תורה שבעל פה, כה, תשמ"ד, עמ' קלג ואילך;
[28] שו"ת משפט כהן סי' קמד. וראה בשו"ת בנין ציון שם, שלדעתו לא הכריע הרמב"ם הלכה כמאן;
[29] שבט מיהודה שער א פ"ח;
[30] שו"ת משפט כהן סי' קמד אות טו; הגר"י ויינברג, קובץ יד שאול, עמ' שצא ועמ' שצג בהערות. וכתב שם, שאם החמיר על עצמו, ומסר נפשו להציל את חברו, מיקרי קדוש וחסיד;
[31] שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עג אות ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז פ"י אות ה. וכן משמע דעת החזו"א חו"מ ב"מ ליקוטים סי' כ, דס"ב ע"א;
[32] העמק שאלה, שאילתא קמז סק"ג; שו"ת יד אליהו (מלובלין) סי' מג; שבט מיהודה, שער א פ"ח; חזו"א, יו"ד סי' סט אות ב. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קמה;
[33] שו"ת משפט כהן סי' קמד אות טו; שו"ת מחנה חיים חחו"מ סי' ג; חמדת ישראל חלק העשין אות נב. וראה שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' עב אות כ;
[34] יחוסי תנאים ואמוראים ע' בן פטורין עמ' 41;
[35] מנ"ח מ' רצו. וראה עוד בהסבר שיטת בן פטורא במאמרו של הרב ש. דיכובסקי, דיני ישראל, ז, תשל"ו, עמ' מה ואילך, ובשו"ת חוות בנימין ח"ב סוסי' צג;
[36] משנה תרומות ח יב; רמב"ם יסודי התורה ה ה; טושו"ע יו"ד קנז א;
[37] הרע"ב משנה תרומות שם;
[38] שו"ת משפט כהן סי' קמג;
[39] ס' חסידים סי' תרצט. וראה שם, שבימי החשמונאים טעו בעניין זה, וראה בפירוש החיד"א שם;
[40] כס"מ שם, בשם הרשב"א;
[41] דגול מרבבה יו"ד שם. וראה עוד בנידון בקובץ על הרמב"ם שם; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' עד; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' ס ענף א. וראה במראה הפנים על הירושלמי שם, שחילק בין מופקרת לשאינה מופקרת;
[42] משנה ראשונה, תרומות שם;
[43] תפא"י תרומות שם. וכן משמע ממה שכתב בשבט מיהודה, שער א, פי"ב, שלדעתו לא מבואר טעם האיסור למסור אשה אחת, שכן אין במצב כזה דין רודף, ואשה קרקע עולם, ויתכן שהוא מדין מסייע בידי עוברי עבירה, או שהוא כעין מוסר. וכן הסיק בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סוסי' ס;
[44] ט"ז שם סק"ט. וראה בשו"ת אגרות משה שם, ענף א, שכן משמע גם שיטת הר"ש תרומות שם, וב"י יו"ד שם. וראה ר"ן על הרי"ף יומא פב ב ד"ה ומיהו, שהשווה את שני המצבים;
[45] שמו"ב כ כא-כב. שבע בן בכרי מרד בדוד, יואב וצבאו רדפו אחריו, והוא נמסר על ידי אנשי העיר שיואב צר עליהם, כדי להציל את אנשי העיר. יש אומרים, שהיה חייב מיתה מדין תורה – ראה כנה"ג יו"ד סי' קנז אות לט, בשם המאירי; ברכ"י יו"ד סי' קנז; ויש אומרים, שמדין תורה לא היה חייב מיתה, רק מצד חוק המלכות שמרד בדוד – ראה ט"ז יו"ד סי' קנז סק"ח. וראה שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' עד; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' ס ענף ג; הרב י. גרשוני, תורה שבעל פה, יד, תשל"ב, עמ' עט ואילך;
[46] ראה בחזו"א יו"ד סי' סט אות א, ובחזון יחזקאל תוספתא תרומות ז כג, שדברי ר"י במה דברים אמורים וכו' מתייחסים לייחדו דווקא, ואפילו אז הדין הוא דווקא אם אינו יכול להציל עצמו, וכן משמע מפירש"י שמו"ב כ כב, ורש"י סנהדרין עב ב ד"ה יצא. וראה בשו"ת הב"ח סי' מג, שפירש באופן אחר, והחזו"א שם דחה פירושו;
[47] וראה גירסאות אחרות בהגהות הגר"א ובתוספתא כפשוטה;
[48] שמו"ב כ כב;
[49] תוספתא תרומות ז כג; ירושלמי תרומות ח ד; בראשית רבה צד ט. בירושלמי שם לא מובאת מחלוקת ר"י ור"ש, אך מובאת מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן, אם דין זה הוא דווקא כשהאיש חייב מיתה כשבע בן בכרי (דעת ר"ל), או אפילו כשאינו חייב מיתה (דעת ר"י). ובמתנות כהונה על בראשית רבה שם כתב, שמחלוקת ר"י ור"ש בתוספתא היא מחלוקת ר"י ור"ל בירושלמי, עיי"ש. וראה בשו"ת מגיא ההרגה סי' א. וראה באריכות בביאור השיטות השונות בנידון בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' ס, וכתב שם בענף ג, שאין להשוות מחלוקת ר"י ור"ש עם מחלוקת ר"ל ור"י, עיי"ש. וראה עוד בספרו של נ. רקובר, מסירות נפש – הקרבת היחיד למען הרבים, פ"ב;
[50] היינו בתוספתא הע' 49 לעיל;
[51] ירושלמי תרומות ח י, ובראשית רבה צד ט, בתרגום מארמית. וראה בט"ז יו"ד סי' קנז סק"ז, שדן בשאלה מה בעצם היה חטאו של רבי יהושע בן לוי, עיי"ש. וראה בביאור כל העניין הזה בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' ס ענף ד; שו"ת משיב מלחמה ח"א עמ' כה ואילך;
[52] כס"מ יסודי התורה ה ה;
[53] חזו"א יו"ד סי' סט אות א;
[54]<18>דברים כג טז;
[55] בראשית רבה צד ט; ויקרא רבה יט ו. וראה שם, אם שלשלו אותו חי או מת. וכבר העירו הפוסקים, שלכאורה מעשה זה נוגד את המעשה מהירושלמי הע' 51 לעיל, שכן הסנהדרין הגדולה בוודאי נהגה בחסידות, ובכל זאת מסרה אותו, וראה בשו"ת ב"ח סי' מג, שכתב שאולי חשבו הסנהדרין שאין נבוכדנצר רוצה להרוג את יהויקים אלא רק לחובשו בבית האסורים, וכן כתב בס' עבודת המלך על הרמב"ם יסודי התורה ה ה. ובשו"ת מגיא ההרגה סי' ב כתב, שהצירוף של הריגת אנשים רבים יחד עם חורבן בית המקדש דוחה את החסידות כלפי היחיד;
[56] ראה מה שכתב בנידון בשו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' סט אות א, ושם חכ"ב סי' ט אות ז. ומה שהעביר יעקב את בני ביתו את הנחל (בראשית לב כג), כתב הרמב"ן שם, שאין מוקדם ומאוחר בפסוק זה להצלה;
[57] בראשית מב יט;
[58] וראה משך חכמה שם, שנהגו כדין הירושלמי לעיל הע' 51;
[59] ראה שופטים טו א-יד;
[60] מלבי"ם שם יב;
[61] רד"ק שמו"ב כ כב;
[62] או"ש יסודי התורה ה ה; שו"ת מגיא ההרגה סי' ב. וראה עוד בנידון במגדל עוז אבן בוחן פנה א אות עה;
[63] שופטים פרקים יט-כ;
[64] ראה בנידון ברמב"ן עה"ת בראשית יט ח; אברבנאל, שופטים שם. וראה עוד במגדל עוז אבן בוחן פנה א אות עו;
[65] הרב י. זילברשטיין, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' צא ואילך; הנ"ל, עמק הלכה, ב, תשמ"ט, עמ' 108 ואילך;
[66] הרב י. זילברשטיין, שם;
[67] הרב י. זילברשטיין, שם. אמנם ראה בס' ועלהו לא יבול ח"ב עמ' נד, שהגרש"ז אויערבאך סבור שאמנם מעיקר הדין יש להקדים תלמיד חכם, אבל מכיוון שבימינו אין דבר זה ברור לציבור גם תלמיד חכם צריך להתקבל לפי התור כדי שלא יצא מזה חילול השם;
[68] הרב י. זילברשטיין, שם;
[69] הרב י. זילברשטיין, שם;
[70] שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' סט אות ג;
[71] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' רנא סוסק"א;
[72] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רנב הע' 5. אך ראה להלן, שבפועל אין נוהגים לפי רשימת הקדימויות במשנה, אפילו במצבי סכנה. ולכאורה ק"ו שאם השמירה על קדימויות לפי המשנה תגרום לחילול השם, הרי שבמצב שאיננו פיקוח נפש אין לנהוג כך;
[73] ראה לעיל הע' 26 ואילך. וראה עוד בשו"ת בנין ציון ח"א סי' קעה; חקר הלכה עניני חולה אות ח סק"ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כח אות ג;
[74] שו"ת משפט כהן סי' קמד אות טז;
[75] שבט מיהודה שער א פ"ח;
[76] חזו"א יו"ד סי' סט אות ב;
[77] הרב מ.ש. שפירא, בס' ר' משה שמואל ודורו, תשכ"ד, עמ' 285; חקר הלכה אות ח בענייני חולה; שבט מיהודה שער א פ"ח; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כח אות ג;
[78] הגר"מ קליין, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' טז ואילך;
[79] מהרש"א ח"א ב"מ סב א. וראה שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קמה ד"ה ובא ר"ע;
[80] שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עג אות ב; שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' פב אות ב, והגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רנב סק"ב. וכן כתב הגרש"ז אויערבאך במכתבו שפורסם בחוב' אסיא, נט-ס, אייר תשנ"ז, עמ' 48, שצריך להתחשב בקביעת הקדימויות בעיקר עם גודל הסכנה ועם הסיכויים להצלה; שו"ת שבט הלוי ח"י סי' קסז;
[81] שולחן עצי שטים (לבעל המרכבת המשנה) סי' א ס"ו; באה"ט או"ח סי' שלד סקכ"ב; חי' רעק"א יו"ד סי' שלט ס"א;
[82] שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' עב אות טו ואילך; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עג אות ב;
[83] שו"ת אגרות משה, שם;
[84] פרמ"ג או"ח סי' שכח במשב"ז סק"א. וראה בס' חקר הלכה אות ח בעניני חולה, ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כח אות ג;
[85] שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' פב אות ב;
[86] שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תתנח. וראה שם שהביא כן בשם הגר"י זילברשטיין ביחס לשעון חשמלי;
[87] שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עה אות ב; שו"ת מנחת שלמה שם;
[88] ראה מגדל עוז, אבן בוחן, פינה א סקפ"ט;
[89] מגדל עוז, שם. והוא על פי המבואר בהלכות צדקה – ראה טושו"ע יו"ד רנא ג. וראה סיכום סדר נחלות באנציקלופדיה תלמודית, כרך כה, ע' ירושה, עמ' קלג ואילך;
[90] הרב ש. דיכובסקי, דיני ישראל, ז, תשל"ו, עמ' מה ואילך; הרב א. רוט, עמק הלכה, ח"ב, תשמ"ט, עמ' 119 ואילך. וראה בשו"ת חכ"צ סי' ע, שמבדיל לעניין קדימות בצדקה בין מי שנותן משל עצמו, שצריך להקדים קרוביו, לבין מי שנותן מכיס של צדקה, שצריך להקדים לפי החשיבות בלבד;
[91] שבט מיהודה שער א פי"ז;
[92] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' נס להתנוסס, סי' סז;
[93] מגדל עוז, שם. וכנראה למד זאת מס' חסידים סי' תרעא, שיש עוון גדול יותר בהריגת בחור הראוי להוליד, ממי שהורג זקן וסריס שאינם מולידים. וראה מאמרו של הרב ש. דיכובסקי, דיני ישראל, ז, תשל"ו, עמ' מה ואילך;
[94] שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עה אות ז; שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' פב אות ב, והגרש"ז אויערבאך במכתבו שפורסם בחוב' אסיא, נט-ס, אייר תשנ"ז, עמ' 48, שהתחשבות בגיל לא בא בחשבון כלל. ופלא שלא התייחסו למה שכתב היעב"ץ בהע' קודמת, וצ"ע;
[95] ירושלמי הוריות ג ד; ב"י יו"ד סי' רנא; רמ"א שם ט;
[96] ראה שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עה אות ז, שאפילו כשהגיעו בבת אחת, ואין עדיפות רפואית לאחד מהם, קשה לעשות מעשה על פי המשנה בהוריות בלא עיון גדול. וכן כתב בשו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' פב אות ב (הגרש"ז אויערבאך במכתבו שפורסם בחוב' אסיא, נט-ס, אייר תשנ"ז, עמ' 48), שבזמננו קשה מאד להתנהג לפי כללי הקדימויות של המשנה. וראה עוד נשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' רנא סק"א;
[97] נשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' רנא סק"א. ויש להעיר שאכן הרמב"ם בהל' מתנות עניים, והטור יו"ד סי' קנא, לא מנו כלל את קדימות האיש לאשה. וכבר העירו על כך בצפנת פענח על רמב"ם מתנות עניים ח טו; החפץ חיים בספרו נתיב החסד על אהבת חסד הע' לב; שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' א. לעומת זאת הב"י יו"ד סי' קנא והרמ"א יו"ד קנב ח, על פי באר הגולה, ביאור הגר"א וברכ"י שם, הביאו דין זה להלכה;
[98] ראה תענית כג א, במעשה אבא חלקיה; כתובות סז ב, במעשה מר עוקבא;
[99] שו"ת שבט הלוי ח"י סי' קסז;
[100] שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' סט אות א;
[101] ראה מג"א סי' רא סק"ד; יעב"ץ במגדל עוז אבן בוחן פינה א סקפ"ט;
[102] נשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' רנא סק"א;
[103] ראה ב"ב י ב, ובתוס' שם ד"ה עליונים;
[104] ראה רמ"א יו"ד רמג ב; שם ז; ש"ך יו"ד סי' רנא סקט"ז; פת"ש שם סק"ב; מ"ב סי' תקמז סקי"ב;
[105] ראה אורים ותומים חו"מ סי' טו סק"א; פת"ש שם סק"א; פנים במשפט שם; רוח חיים שם אות ד; פתח הדביר או"ח סי' רכד;
[106] שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' סט אות' ה-ו;
[107] שו"ת שבט הלוי ח"י סי' קסז. וראה נשמת אברהם ח"ד חיו"ד סי' רנא סק"א. וראה מאמרו של הרב י. זילברשטיין, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' צא ואילך, והנ"ל, עמק הלכה, ב, תשמ"ט, עמ' 108 ואילך, על היסודות ההלכתיים לקביעת קדימויות על פי 'התור' בעניינים שונים;
[108] כן פסקו הגרי"א הרצוג והגר"מ פיינשטיין סמוך לתקופת המצאת הפניצילין, כאשר היה מחסור בתרופה זו להצלת החולים הרבים שנזקקו לה – ראה הרב מ.ד. טנדלר, ס' כבוד הרב, עמ' 169. יש לציין, שצבאות בנות הברית במלחמת העולם השניה החליטו להעדיף מתן הפניצילין המועט שהיה באותו זמן לחיילים שלקו במחלות מין, לעומת חיילים פצועים. זאת על סמך ההנחה שהטיפול בפניצילין במחלות מין יחזיר את החיילים מהר יותר לשדה הקרב מאשר אותו טיפול בחיילים פצועים. וראה להלן. ואמנם במצב מלחמה שאני, וכדמשמע ברש"י הוריות יג א ד"ה להחיותו;
[109] שבט מיהודה שער א פ"ח. וראה מאמרו של הגר"מ קליין, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' טז ואילך;
[110] שבט מיהודה שער א פ"ח;
[111] שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כח אות ג. וטעמו – שרבי עקיבא חולק על בן פטורא רק כאשר המים שייכים לאחד מהם, אבל כאשר המים הם של אדם שלישי, ישתו שניהם ואל יראה אחד במיתת חברו;
[112] שו"ת חוות בנימין ח"א סי' יח; א. וורהפטיג, תחומין, ד, תשמ"ג, עמ' 144 ואילך (בהע' 35);
[113] שבט מיהודה שער א פ"ח; הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' פב ואילך. וראה בשבט מיהודה שם, שלדעת המחבר במצב כזה אין מחלוקת בין בן פטורא לרבי עקיבא (ראה לעיל). אמנם ראה חזו"א יו"ד סי' סט אות ב (ב"מ ליקוטים סי' כ דס"ב ע"א), שגם מצב זה תלוי במחלוקת בן פטורא ורבי עקיבא, אלא שלהלכה גם לדעתו אליבא דרבי עקיבא אם כולם שווים מבחינות אלו, יתן למי שירצה את כל המים, שהרי גם הנותן חייב להשתדל יותר להצלת חיי עולם, וגם כל מי שיקבל את המים להצלת עצמו פטור מהצלת חיי שעה של חברו;
[114] שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עה אות ב; במראה הבזק עמ' 96, בשם הגר"ש ישראלי;
[115] במראה הבזק עמ' 96, בשם הגר"ש ישראלי;
[116] שו"ת נס להתנוסס סי' סז;
[117] נס להתנוסס, סי' סז. וכן משמע מדברי רש"י הוריות יג א ד"ה להחיותו, שמשוח מלחמה קודם לסגן, משום שהציבור צריך למשוח המלחמה יותר מהסגן;
[118] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בס' נס להתנוסס סי' סז;
[119] שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' עב אות כ, וכן שם סי' י (וראה שם אות יד, שהמצב שבו יש שכיחות גדולה של חולים מסוכנים שנזקקים לטיפול נמרץ נחשב כאילו יש לפנינו חולים כאלו. וראה ע' נתוח המת); הגרש"ז אויערבאך הסכים לפסק זה (הובאו דבריו במאמרו של הגר"מ קליין, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' טז ואילך), וכתב שהחלטת ביה"ח נכונה היא אם באמת כדבריהם שיום יום מצילים בה יהודים שלמים לחיי עולם, ואפילו אם נימא שאינו פשוט וברור כ"כ החלטתם, מ"מ כיוון שיתכן שצודקים בהנהגתם, נראה שלא רק שליכא חיוב על הרופא לגזול המכונה שלא ברשות ולהניח על הטריפה, אלא אפשר דאסור לו, דשב ואל תעשה עדיף וכו', כל זמן שלא ברור שטועים הם בתקנתם שב ואל תעשה עדיף עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהים, שכן מעשים בכל יום שמטפלים ביחידות לטיפול נמרץ בחולים המוגדרים כטריפה או כחיי שעה לפי ההגדרה ההלכתית, היינו שסיכוייהם לחיות פחות מי"ב חודש, והאם כל אלו לא צריכים לקבל טיפול ביחידה לטיפול נמרץ? וצ"ע;
[120] הרב י. זילברשטיין, בשיעוריו לרופאים;
[121] הגר"מ קליין, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' טז ואילך;
[122] כמבואר לעיל. ונאמרו על כך טעמים אחדים – ראה כס"מ יסודי התורה ה ו; שו"ת משפט כהן סי' קמג-קמד; הרב מ.צ. נריה, שנה בשנה, תשכ"ב, עמ' 149 ואילך; א. וורהפטיג, תחומין, ד, תשמ"ג, עמ' 144 ואילך;
[123] שו"ת משפט כהן סי' קמג; שו"ת מחנה חיים חאבהע"ז ח"ב סי' יט; שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' עב אות טו; שו"ת חוות בנימין ח"א סי' יח. וראה פרטים רבים בדיני יחיד מול רבים בספרו של נ. רקובר, מסירות נפש – הקרבת היחיד למען הרבים;
[124] ס' חסידים סי' תש;
[125] ס' חסידים סי' תשא; כנה"ג יו"ד סי' קעג אות ג; משכנות הרועים מערכת ג', ע' גורל; חדרי דעה על יו"ד סי' קנז; שו"ת יביע אומר ח"ו חחו"מ סי' ד אות ב;
[126] משכנות הרועים מערכת ג, ע' גורל; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' ס ענף א;
[127] תפארת למשה יו"ד קנז א, הובאו דבריו בפת"ש שם סקי"ג. וראה בשו"ת יביע אומר שם, מה שדחה שיטה זו;
[128] חזו"א יו"ד סי' סט אות א;
[129] שמעתי שזה היה המעשה האמיתי שאליו התייחס החזו"א בדוגמא של חץ;
[130] הרב ש. דיכובסקי, דיני ישראל, ז, תשל"ו, עמ' מה ואילך;
[131] נס להתנוסס סי' סו;
[132] חזו"א סנהדרין סי' כה; הנ"ל יו"ד סי' סט אות א;
[133] שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' ע. וראה בשו"ת חוות בנימין ח"א סי' יח;
[134] נס להתנוסס סי' סו;
[135] דמשק אליעזר בהגה"ה שבהקדמה;
[136] סיפור שקרה בצור במלחמת שלום הגליל – ראה פרטי המקרה והדיון עליו בתחומין, ד, תשמ"ג, עמ' 144 ואילך;
[137] א. ורהפטיג, תחומין, ד, תשמ"ג, עמ' 144 ואילך; נס להתנוסס, סי' סו;
[138] שו"ת חוות בנימין ח"א סי' יח, והגר"ש ישראלי, תחומין, ד, תשמ"ג, עמ' 136 ואילך;
[139] הרב ש. דייכובסקי, מלילות, א, תשנ"ח, עמ' 345 ואילך;
[140] רמב"ם יסודי התורה ה ה (והוא כדעת ריש לקיש – לעיל). וראה כס"מ שם; רמ"א יו"ד קנז א (אף שהביא את המחלוקת, אבל הביא דעת ר"ל באחרונה, וכן כתבו בדעתו הב"ח, הט"ז סק"ז, וברכ"י שם). וראה עוד בשיטת הרמב"ם בנידון בשו"ת אחיעזר ח"ב סי' טז אות ה; חמדת שלמה חאו"ח סי' כב; שו"ת אור גדול סי' א; שו"ת דגל ראובן ח"ג סי' סה; שו"ת חוות בנימין ח"ב סי' צג; הרב ש. רפאל, תורה שבעל פה, יד, תשל"ב, עמ' קח ואילך;
[141] ב"ח יו"ד סי' קנז. וראה ש"ך שם סקט"ו מה שכתב על דבריו. וראה עוד בשו"ת חוות בנימין ח"ב סוסי' צג;
[142] חזו"א יו"ד סי' סט אות א. וראה עוד בחילוקי מצבים אלו בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' ס ענף ג;
[143] רש"י סנהדרין עב ב ד"ה יצא, בתירוץ א. וראה שו"ת מגיא ההרגה סי' א;
[144] מאירי סנהדרין עב ב; ר"ן על הרי"ף, יומא פב ב ד"ה ומיהו; וכן משמע דעת הר"ש תרומות ח יב (כן כתבו חזו"א יו"ד סי' סט אות א, ושו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' ס ענף א, בדעתו), וראה בביאור הגר"א יו"ד סי' קנז סקט"ז, שהשאיר פסק הרמב"ם בצ"ע. וראה עוד פירוש הר"ש סיריליאו על הירושלמי תרומות שם;
[145] מאירי סנהדרין עב ב;
[146] שו"ת משפט כהן סי' קמג; שו"ת חוות בנימין ח"א סי' יח;
[147] רד"ק שמו"ב כ כב. וראה מאמרו של הרב י. גרשוני, תורה שבעל פה, יד, תשל"ב, עמ' עט ואילך. ולכאורה ראיה לשיטה זו מהמדרש על נבוכדנצר ויהויקים – ראה לעיל;
[148] ישועות יעקב יו"ד סי' קנז סק"א, כמבואר מהרוגי לוד לוליינוס ופפוס (תענית יח ב);
[149] מחזיק ברכה יו"ד סי' קנז אות ז; שו"ת ציץ אליעזר חי"י סי' א. וראה ישועות יעקב יו"ד סי' קנז סק"א;
[150] שו"ת מהריב"ל ח"ב סי' מ; ש"ך חו"מ סי' קסג סקי"ח;
[151] שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' עד. וראה עוד במאמרו של הרב ש.א. רפפורט, אסיא, חוב' נא-נב, תשנ"ב, עמ' 46 ואילך;
[152] ראה כסף הקדשים חו"מ קסג ו;
[153] יד אברהם על יו"ד סי' קנז. וראה בשו"ת מקדשי השם ח"א שער מחמדים אות ג, בהערה, שהסתפק אם דין זה נכון גם ביחס לאב ובנו;
[154] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' ס ענף ג;
[155] מאירי סנהדרין עב ב; שו"ת חוות בנימין ח"א סי' יח;
[156] תפא"י יומא פ"ח בועז אות ג;
[157] מאירי סנהדרין עב ב (הובא בשיורי כנה"ג יו"ד סי' קנז בהגב"י אות לו); מנ"ח מ' רצו; שו"ת בית יצחק חיו"ד סי' קסב;
[158] שו"ת נובי"ת חחו"מ סי' נט; שו"ת תפארת צבי חאו"ח סי' יד; שו"ת תורת חסד חאבהע"ז סי' מב אות ז; שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' עב. וכן שמעתי מפי הגרש"ז אויערבאך;
[159] שו"ת ציץ אליעזר שם;
[160] שו"ת אור גדול סוסי' א. וראה בשו"ת ציץ אליעזר שם;
[161] הגרז"נ גולדברג, הלכה ורפואה, ב, תשמ"א, עמ' קצא ואילך; הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' פב ואילך;
[162] שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עג אות ב; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רנב סק"ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז אות ה;
[163] הרב י.ל. היילפרין, עמק הלכה-אסיא שם. וכן שמעתי מפי הגרש"ז אויערבאך;
[164] הגרז"נ גולדברג, הלכה ורפואה, ב, תשמ"א, עמ' קצא ואילך; הנ"ל, עמק הלכה-אסיא, עמ' 64 ואילך; הגר"מ קליין, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' טז ואילך;
[165] הגר"מ קליין, שם;
[166] סיפור כזה מתואר במקורות אחדים – ראה השואה במקורות רבניים, עמ' 217; בסתר רעם, עמ' 176; הרב ש. אפרתי, שנה בשנה, תשכ"א, עמ' 120 ואילך; הנ"ל, שו"ת מגיא ההרגה סי' א-ב; הרב סיני אדלר, דבר סיני, תש"ס, עמ' יח-יט;
[167] שו"ת תשובות והנהגות ח"ג סי' שסד; הרב ש. אפרתי, שם. וראה שם בסי' ג, מעשה נורא מאחי המחבר, שסירב להרוג את התינוק הבוכה, ונתפסו כולם, ונהרגו על קידוש השם, עיי"ש. וראה הרב י. שפרן, תורה שבעל פה, יד, תשל"ב, עמ' קמב-ג;
[168] שו"ת תשובות והנהגות, שם;
[169] ראה השואה במקורות רבניים, עמ' 218, ועמ' 329. וכן פסק בשו"ת להורות נתן, תשנ"ב, סי' סה-סח. וראה עוד מאמרו של מ. איילי, דפים לחקר השואה, מאסף ג, תשמ"ד, עמ' 46. וראה עוד בס' בסתר רעם, עמ' 162 ואילך. ביחס לעמדתו של הגרא"ד כהנא-שפירא מקובנה – ראה בס' השואה במקורות רבניים, עמ' 243-242; א. בן זמרה, סיני, פ, תשל"ט, עמ' קסד ואילך; הרב י.ד. בלייך, תורה שבעל פה, תשמ"ה, עמ' קלג ואילך;
[170] שו"ת ממעמקים ח"ה סי' א;
[171] שו"ת חסד יהושע סי' כ; הגרמ"צ נריה, בריחה ממחנה השמדה; הרב ש. דיכובסקי, דיני ישראל, ז, תשל"ו, עמ' מה ואילך. וראה עוד בשו"ת ממעמקים ח"ד סי' י. וכן פסקו בשו"ת חות יאיר סי' ריג; יד אברהם על יו"ד קנז א. וראה עוד בס' בסתר רעם, עמ' 190 ואילך;
[172] שו"ת מקדשי השם ח"א שער מחמדים אות ג. וראה שם, שהאיש הבין שהדבר אסור, וקיבל עליו את הגזרה באהבה, עיי"ש. לכאן שייך גם עניינו של קסטנר ושיקולי דעתו ביחס להצלת יהודי הונגריה – ראה הדיון של בית המשפט העליון ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד פ"ד יב 2017, ובעיקר דברי השופט אגרנט שם 2177. וראה בשו"ת מהריב"ל ח"ב סי' מ, שאם כבר תפשו יהודי אחד, והדבר ידוע שאם יימלט יקחו אחר תחתיו, אין להשתדל להצילו; אבל אם יצאה גזירה לקחת קצת יהודים לאומנות המלך לשאראף (?) וכיוצא בו, הרשות נתונה להשתדל להציל לכל מי שירצה. וראה מאמרו של הרב ע. בצרי, שרידים, כ, תשס"ב, עמ' לה ואילך.

 

* # *