אבוד עצמו לדעת

אבוד עצמו לדעת

יז. אבוד עצמו לדעת

פרשנות המקרא הגדרות הלכתיות יסודות האיסור וטעמו התאבדויות במקרא ובחז"ל פרטי דינים תנאים להיתר התאבדות

 

כללי – קיימים מספר תנאים וסייגים, שבהם לא חל איסור אבוד עצמו לדעת, או שהאיסור אמנם חל, אך אין מענישים אותו כדין מתאבד.

 

חסרון בתנאי הגדרות המתאבד – כל דיני אבוד עצמו לדעת אמורים רק במי שמוגדר כמאבד עצמו לדעת, כמבואר לעיל, ובעיקר במי שעשה זאת מתוך דעה צלולה וללא אפשרות לתשובה. תנאים אלו מתמלאים רק במספר מועט ביותר של מקרים, וכל מה שאפשר לתלות שלא התאבד, או שלא היה שפוי בדעתו בזמן ההתאבדות, או שיכול היה לעשות תשובה – יש לתלות [130]. "כללו של דבר, במאבד עצמו לדעת תלינן בכל איזה תלייה כל שהוא, כגון לתלות ביראה או בצער, או שיצא מדעתו, או שסבור היה שזה מצווה לבלי להיכשל בעברות אחרות, וכיוצא באלו הדברים, מפני שזהו דבר רחוק שאדם יעשה נבלה כזו בדעת צלולה" [131]. יש לציין, שגם הדעה הפסיכיאטרית המודרנית היא שניסיון התאבדות מבטא בדרך כלל הפרעות נפשיות, והמקרים של התאבדות "רציונלית" אינם שכיחים, וכמבואר לעיל; ויש הסוברים, שכל זה דווקא במתאבד שהיה ירא-שמים, אבל אם הוא מוחזק כאדם קל, ובפרט בדורות האחרונים שרבו הפרצות ועלתה שכיחות ההתאבדויות – יש להחמיר לדונו כמתאבד, גם אם לא התרו בו, מטעם גדר וסייג [132].

 

סירוב לטיפול – דין מאבד עצמו לדעת הוא דווקא אם עשה מעשה בפועל להתאבד, כמבואר לעיל, אך אם מסרב לקבל טפול, ובעקיפין מת, אף כי יכול היה להינצל אילו הסכים לקבל טפול, ואף שאסור לעשות כן [133], מכל מקום אין דינו כמאבד עצמו לדעת [134].

 

בזיון משפחה – יש מי שחידשו, שאף אם נראה ברור שמעשה ההתאבדות עולה בקנה אחד עם הגדרות ההלכה, אבל משפחתו תתבזה מאד, אין לדונו כמתאבד [135].

 

הימנעות מיסורים – יש שאדם מחליט לאבד עצמו לדעת כדי להימנע מיסורים קשים ובלתי נסבלים, או כשהוא חושש שלא יוכל לעמוד בנסיון. מצבים כאלו יכולים להיות מחשש שאויבים יענו אותו ויעבירוהו על דתו, או כשסובל מיסורים גופניים, עוני גמור, ורבוי צרות [136]. יש הסבורים, שאין כל היתר להתאבד בתנאים אלו [137]; יש הסבורים, שאיסור ההתאבדות לא חל דווקא כשעושה כן מפחד שיעבירוהו על דתו, אבל לא כדי להימנע מיסורים אחרים [138]; יש מי שכתב, שדווקא אם הוא כבר טריפה מותרת התאבדותו מפחד יסורים [139]; יש מי שכתב, שבכל סוג של יסורין אין דנים אותו כמתאבד [140]; יש שמחלקים בין התאבדות פסיבית, היינו שיהרגוהו האויבים, שמותר בתנאים אלו, לבין התאבדות אקטיבית, היינו שיהרוג עצמו, שאסור אף בתנאים כאלו [141]; ויש מי שחילקו בין מתאבד מחמת יראה גדולה, לבין מתאבד מחמת יראה קלה [142].

 

קידוש השם, או שלש עברות חמורות שנאמר בהם שייהרג ולא יעבור – במצבים אלו לא רק שחייבים למסור את הנפש באופן פסיבי, היינו שהאויבים יהרגוהו, אלא גם אם יש צורך להתאבד ממש כדי לקדש את השם – מותר [143]. ואף קטנים, שבדרך כלל פטורים מהמצוות, חייבים במצות קידוש השם עד כדי התאבדות [144].

ואם מוסר עצמו להריגה במקום שאין בו דין של ייהרג ואל יעבור – יש מי שכתב, שזה מתחייב בנפשו כדין מתאבד [145]; יש שחולקים על כך [146]; ויש מי שכתב, שאמנם מי שמסור נפשו במקום שנאמר שיעבור ולא ייהרג, הרי זה מתחייב בנפשו, אבל אם הוא אדם גדול וחסיד וירא-שמים, ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש השם, ולמסור עצמו אפילו על מצווה קלה, כדי שיראה העם, וילמדו ליראה את השם [147].

 

מרגל שנתפס – יש עוד מצב בו נידון היתר ההתאבדות, והוא כשיש חשש שהאויבים יוציאו ממנו סודות חשובים, שעלולים לפגוע באחרים, כגון מרגל שנתפס, ויש סבירות שיענו אותו קשות כדי לגלות סודו [148].

 

מתאבד לצורך תשובה, או כשיצרו תוקפו לעבור עברה – יש שהצדיקו בתנאים מסויימים התאבדות שנעשתה לתשובה [149]. יש מי שכתב, שדווקא אם איבד עצמו לדעת כתשובה על עברה שיש בה מיתת בית דין והיה מצווה להורגו, אין דינו כמתאבד, אבל התאבדות לתשובה על עברות פחותות מזה, דינו כמאבד עצמו לדעת [150]; ויש מי שכתב, דהיינו דווקא כשחשב בטעות שההתאבדות היא לכפרה, אף שגם זה עוון פלילי ועתיד ליתן דין וחשבון על זה, מכל מקום אין לו דין של מאבד עצמו לדעת, ואם עבר ועשה כן – מתאבלים עליו [151]; ויש חולקים, שאף אם עשה משום תשובה דנים אותו כמאבד עצמו לדעת [152].

 

הלבנת חבר – מה שאמרו "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" [153] – יש שמשמע מהם, שכך הוא הדין [154]; ויש מי שכתב, "שהוא רק דרך הערה" [155].

 

בושה – יש מי שכתבו, שאם איבד עצמו לדעת מחמת בושה, אין לדונו בדיני מתאבד [156].

מקורות והערות

 

[1] שו"ע יו"ד שמה ב, עפ"י שמחות ב א;
[2] שו"ת רב פעלים, ח"ג, חיו"ד סי' כט-ל; גליון מהרש"א, יו"ד, שם; שו"ת מהר"ם שיק, חיו"ד, סי' שמו. אך עי' בשד"ח, מערכת אבלות, סי' קיח, מה שיש לפקפק בכך;
[3] דרכי משה, יו"ד, שמ"ה, בשם מהרי"ו. וראה בשד"ח, שם, אות קיח ואות קכג, ובגשר החיים, ח"א, פכ"ה, אות ג;
[4] ב"ח בשם מהרש"ל, הובא בש"ך יו"ד שמ"ה סק"ג;
[5] ש"ך, שם, בשם הרמב"ן;
[6] שו"ת חת"ס, שם. וראה שד"ח, שם, אות קיט;
[7] ראה גשר החיים, שם, אות ג, הע' 2;
[8] שו"ת חיים שאל סי' מו;
[9] שו"ת חת"ס חאה"ע סי' סט; גשר החיים, שם, אות ג;
[10] גליון מהרש"א ליו"ד סי' שמה ס"ב; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שמו;
[11] פסיקתא רבתי, רפכ"ד, הובא בסהמ"צ לרס"ג, ח"ב, ל"ת מז-מח, וכן כתב בהלכות קטנות ח"ב סי' רלא, ובבית מאיר, יו"ד סי' רטו ס"ה. וע"ע בירושלמי ברכות א ה. וראה בתו"ש שמות, פ"כ אות של, ובספרו של ר"ש ליברמן, הלכות הירושלמי לרמב"ם, דף כא, אות ת, בגירסאות המאמר. ובעניין ההסבר על פי חוקי הדקדוק ראה בתו"ש השמטות לכרך טז עמ' שלב;
[12] בראשית רבה, לד יט; ובגמ' ב"ק צא ב – ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש, ר' אלעזר אומר, מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם, ודילמא קטלא שאני;
[13] רמב"ם, רוצח ושמירת הנפש ב ב. ועי' באנציקלופדיה תלמודית, כרך יד, עמ' תקצו, הע' 233, שהקשו מה שייך כאן חיוב מיתה. וראה בנידון זה במנ"ח מ' לה, דנ"מ אם שבר כלים בשעת מעשה. ועי' באריכות בכלי חמדה פר' נח, סי' ד ד"ה בר"מ. ואולי יש ליישב על פי החזקוני, בראשית, ט-ה: 'לנפשתיכם' – פרש"י: אף החונק את עצמו… תשובה לאומרים אין גהינם ואין גן עדן, כלומר אף להורג את עצמו הקב"ה דורש דמו ממנו, ואימת אם לא לאחר מיתה;
[14] ויקרא ה כא. הובא ע"י החיד"א בספרו נחל קדומים;
[15] ועי' בשו"ת הלכות קטנות, ח"ב סי' רלא, ובבית מאיר יו"ד סי' רטו ס"ה, שמאבד עצמו לדעת עובר בלא תרצח, ודלא כהמנ"ח מ' לד, שכתב דהמאבד עצמו לדעת אינו בכלל לאו דלא תרצח, וכבר השיג עליו הר"י פערלא בהגהותיו על המנ"ח;
[16] פירוש חת"ס על התורה, ריש פר' ויצא; וע"ע בשו"ת חת"ס חאה"ע סי' סט וחיו"ד סי' שכו. וראה גשר החיים, ח"א, פכ"ה, אות א, ושו"ת ציץ אליעזר, ח"י, סי' כה, פ"ו, אות ד;
[17] קיצשו"ע רא א;
[18] רמב"ם, רוצח ושמירת הנפש א ד; רדב"ז על הרמב"ם, סנהדרין י ו; שו"ע הרב, ח"ה, הל' נזקי גוף ונפש, ד. וראה עוד: הגרש"י זוין, לאור ההלכה, עמ' שיח-של; הגר"ש ישראלי, התורה והמדינה, ה-ו, עמ' קו ואילך; ושם, ז-ח, עמ' שלא ואילך; א. שטינברג, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 435-434;
[19] חזקוני, בראשית ט ה; א"ע, דברים לב לט;
[20] גשר החיים, שם;
[21] שו"ת תשובה מאהבה סי' שנה;
[22] מימרא רווחת בספרות ההלכה המאוחרת, שאיננה מצויה במקורות התלמודיים. אכן, ראה במדרש תהלים, מזמור קכ ד: דואג שהרג עצמו, אין לו חלק לעולם הבא; ובתו"ש בראשית, פ"ט אות לא, ממדרש אור האפלה, שההורג עצמו אין לו חלק לעוה"ב; ובתו"ש שם, כתב שיש שרמזו למשנה בחלק, שאחיתופל שאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב עכ"ל, ודבר זה הוא מהתויו"ט והתפא"י על המשנה בסנהדרין י א, וכ"כ ביד המלך, אבל א יא. ואמנם, יש להעיר על כך מדברי השו"ת מהרש"ם, ח"ו, חיו"ד סי' מט, ושו"ת רב פעלים חיו"ד ח"ג סי' כט עיי"ש; והמהרי"ט כתב להוכיח מגמ' כתובות קג ב, מעניין הכובס, שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב, וראה מה שדחה זאת בשו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' לו. וע"ע חזקוני בראשית ט ה; שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' י; חידושי פני יהושע, ב"מ נט א, ד"ה ואמר מר זוטרא; יוסף דעת להגרי"ש נטנזון, יו"ד סי' שמ"ה; שם הגדולים לחיד"א, מערכת גדולים אות י, בר"י בן הרא"ש; מדרש תלפיות, ענף חלק עוה"ב; שו"ת מהר"י אסאד, חיו"ד סוסי' שנ"ה; תשובה מאהבה, ח"ג על יו"ד סי' שמה ותשובה תט; שו"ת האלף לך שלמה, חיו"ד, סי' שכא; תורה תמימה, בראשית, ט ה ובתוספת ברכה, שם; גשר החיים, שם, הע' (1); יחוה דעת ח"ו סוסי' ס; אבן יעקב להגרא"י וולדינברג, סי' א; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ז, סי' מט פ"א; שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' נז אות ג; כל בו על אבלות, ח"א, פ"ד, סי' ג, אות מט;
[23] שופטים טז ל;
[24] שמו"א לא ד-ה;
[25] שמו"ב יז כג; מכות יא א;
[26] מל"א טז יח;
[27] בראשית רבה, פל"ד יט; ילקוט שמעוני, שמואל, רמז קמא; כוזרי מאמר ה כ – "לא היה זה מתוך שבחר במוות, כי אם כדי לברוח מעיוניי השונאים ומתהעללותם בו"; רד"ק שמו"א לא ד; רמב"ן, תורת האדם; אברבנאל שמו"א פל"א; סמ"ק סי' ג; ס' חסידים הוצאת מק"נ סי' שטו; רא"ש, מו"ק, פ"ג, סי' צד; טושו"ע, יו"ד שמה ג; ב"י, יו"ד סי' קנז; רדב"ז על הרמב"ם, אבל א יא; יש"ש, ב"ק פ"ח סי' נט; שו"ת משפט כהן סי' קמד;
[28] אורחות חיים, ח"ב, עמ' 26; דעת זקנים בעלי התוספות, בראשית ט ה. וראה עוד בשו"ת משפט כהן סי' קמד אות ד; שו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' כב. וראה בס' אמונות ודעות לרס"ג, הוצאת קאפח, י ח, ובפירוש רס"ג עה"ת, קאפח, עמ' קפא, ששאול המלך נתקף לעתים באי-שפיות, והיה גלוי לפני הקב"ה שעשה מעשהו בעת אי-שפיותו, ולכן לא נענש, ואי אפשר להסיק ממעשהו מסקנות הלכתיות;
[29] ראה משנה סנהדרין י ב; גמ' סנהדרין קד ב; אבות דרבי נתן פל"ו ופמ"א; מדרש רבה במדבר יד א;
[30] ראה שו"ת מהרש"ם ח"ו סי' קכג; שו"ת טוב טעם ודעת סי' רב; שו"ת בית אפרים, חיו"ד סי' עו; שו"ת רב פעלים חיו"ד ח"ג סי' כט;
[31] רד"ק ומצודות, עה"פ מלכים שם;
[32] מל"א יט ד;
[33] יונה ד ג;
[34] דניאל ג; וראה בראשית רבה, פל"ד יט, ש"אך" את דמכם וכו' בא למעט את מעשיהם. וראה פסחים נג ב, שעשו כן על קידוש השם. וראה עוד בתוס' פסחים שם ד"ה מה; דעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית ט ה; ב"י, יו"ד סי' קנז; שו"ת משפט כהן סי' קמד אות ב;
[35] דניאל ו יז-כט;
[36] מכבים ב י-יב;
[37] שם, יד-מא;
[38] יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ז שכ;
[39] אסתר רבה פ"י;
[40] ברכות כג א;
[41] וכעין ראיה שמשום בושה מותר להתאבד יש להביא ממעשה הריגת אבימלך בן ירובעל ע"י נערו (שופטים ט נד), שהיה עפ"י בקשתו כדי להמנע מבושה, אך שם בין כך ובין כך עמד למות;
[42] תענית יח ב;
[43] רש"י שם ד"ה בלודקיא;
[44] ב"ב י ב. וראה בשו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ב סוס"י קעד;
[45] תענית כט א. וראה להלן בעניין הלשון אף הוא מזומן לחיי העוה"ב;
[46] תענית כט א; ירושלמי, שקלים ו ב. וראה ויקרא רבה יט ו, שבימי מלחמתו של נבוכדנצר נגד יכניה היו בחוריהם של ישראל עולים לראש גגותיהן ונופלים מתים;
[47] כתובות קג ב, ועי' במהרש"א ח"א, שם. ועי' תוס' שם, ד"ה מזומן, דכל היכא דאמר מזומן לחיי העוה"ב, היינו בלא דין ובלא יסורין. וראה בס' מהר"ץ חיות, חלק אמרי בינה, סי' ו אות ו, על לשון זו;
[48] ירושלמי , כלאים ט ג; ובמדרש רבה, קוהלת ט י; שיטמ"ק וחידושי מהרי"ט, כתובות, שם. וראה עוד בשו"ת אבן השוהם, סי' מד; שו"ת בית אפרים, שם; שו"ת שבט שמעון סי' שמה;
[49] הגהות היעב"ץ כתובות שם;
[50] שו"ת זרע אמת ח"א סי' פט;
[51] גיטין נז ב. וראה בתוס' שם, ד"ה קפצו; יש"ש, ב"ק פ"ח סי' נח; ב"י, יו"ד קנז; שבט מיהודה, שער א פט"ו;
[52] גיטין, שם; ועי' ביפה עינים, שם;
[53] וראה עוד על חנה ושבעת בניה – חשמונאים ב ז; יוסיפון פי"ט; איכה רבתי א נג;
[54] איכה רבה א נב;
[55] מאירי, גיטין שם;
[56] קידושין מ א. וראה ברמב"ן מלחמות על הרי"ף, סנהדרין עד א, ד"ה ועוד אביי אמר;
[57] קידושין פא ב, ורש"י שם ד"ה קא יתיב;
[58] כמבואר בעיון יעקב, שם; שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קיא; שו"ת בית אפרים, שם; שו"ת זרע אמת ח"א סי' פט;
[59] ב"ב ג ב;
[60] הגהות מהג"מ מתתיהו שטראשון, שם;
[61] ע"ז יח א;
[62] שמחות ב ד-ה;
[63] בראשית רבה, סוף פס"ה; מדרש תהילים יא ז;
[64] שו"ת מהר"ם מינץ סי' קו; שו"ת שבות יעקב, ח"ב סי' קיא; שו"ת בית אפרים, שם; וראה עוד בפירוש יפה תואר על המדרש, שם. אמנם ראה בשו"ת זרע אמת ח"א סי' פט, שמה שזכה יקום לעולם הבא יש לומר שכוונתו היתה רצויה, שמגודל עוונותיו לא דקדק, או לא ידע הדין;
[65] מספרם ושמותיהם של עשרת הרוגי מלכות אלו הוזכר לראשונה במדרשים מאוחרים כגון אלה אזכרה, בקובץ בית המדרש של ילינק, ח"ב עמ' 72-64, 1938. ועי' בסוטה מח ב על שמעון, ישמעאל ור' יהודה בן בבא, וברש"י שם ד"ה לקטלא, שמוסיף את ר"ע – ברכות סא ב; ר' חנינא בן תרדיון – ע"ז יח ב; ר' יהודה בן בבא – סנהדרין יד א. מפורסמים הם הפיוטים "אלה אזכרה" שבמוסף יוהכ"פ ו"ארזי הלבנון אדירי התורה" שבקינות לתשעה באב, המסכמים את עשרת הרוגי המלכות והסיבות למותם. וראה עוד בילקוט מעם לועז, בראשית לט כב, ובאריכות בתו"ש בראשית פל"ז אות קסו, ובמאמרו של ד. שגיב, ספר רפאל, תש"ס, עמ' תקמא ואילך;
[66] חולין צד א;
[67] מדרש תהילים מזמור קכ ד. ולכאורה מגמ' סנהדרין קו ב, לא משמע שהרג עצמו;
[68] רש"י ע"ז יח ב;
[69] גנזי נסתרות, בית המדרש, כתב יד פרמה, הובא בספרו של ש"י עגנון, ימים נוראים, ספר ראשון, פס"ב;
[70] ראה דיונו של בן זמרה, סיני, פ, כסלו-טבת תשל"ז, עמ' קעג ואילך. וראה בשו"ת ממעמקים ח"א סי' ו, שבגיטו קובנה בזמן השואה רק שלושה אנשים אבדו עצמם לדעת;
[71] ראה מאמרו של הגר"ש גורן, מחניים, פז, 1964, עמ' 12-7, בעניין התאבדותם של מאיר ויינשטיין ומשה ברזני בכלא הבריטי בירושלים, בשנת 1947;
[72] שמחות, ב א; רמב"ם, אבל א יא; שו"ע יו"ד שמה א. וראה רדב"ז על הרמב"ם, שם;
[73] רמב"ם אליבא דרדב"ז, שם; שו"ת זרע אמת ח"ג סי' קנז; שו"ת לחמי תודה סי' יח;
[74] רדב"ז, שם. וכן דעת הרמב"ן והטור, יו"ד שמה. וראה עוד שו"ת יביע אומר, ח"ב חיו"ד סי' כד;
[75] שד"ח, מע' אנינות, אות ה, בשם כמה אחרונים; פתח הדביר, ח"א סי' עא; שו"ת צפיחית בדבש סי' סח;
[76] שד"ח, שם. וראה בשו"ת שבט משמעון חיו"ד סי' שמה; גשר החיים, ח"א, פי"ח, הע' 13;
[77] אבן יעקב (וולדינברג), סי' ב;
[78] רמב"ם, שם. ועי' בכס"מ ורדב"ז, שם ובסמ"ג הל' אבלות. וכן פסק בס' האשכול ח"ב עמ' קע. וכדעת הרמב"ם פסקו הלח"מ, שם; שו"ת האלף לך שלמה, חיו"ד, סי' שא; הגרע"א בחידושיו ליו"ד שמד; קיצשו"ע רא א;
[79] רמב"ן, הובא בכס"מ ולח"מ, שם. ובשו"ת חת"ס, חיו"ד סי' שכו, סובר כדעת הרמב"ן, ובעיקר במקום כבוד משפחה. וראה עוד בשו"ת בית אפרים, שם; גשר החיים, שם, אות ב; שו"ת יביע אומר ח"ב, סי' כד אות טו;
[80] שו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ג ח"ב סי' רב; כל בו על אבלות, ח"א, פ"ד סי' ג, אות מט; עשה לך רב ח"א סי' מז;
[81] שו"ת יביע אומר ח"ב במילואים לסי' כד אות טו;
[82] שו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' כד. וראה בתורת האדם לרמב"ן, וברא"ש מו"ק פ"ג סי' צד, מה שנענשו בני ישראל על שלא הספידו את שאול המלך, יבמות עח ב, אע"פ שהתאבד;
[83] שו"ת הגרי"א הרצוג חיו"ד ח"ב סי' קכ;
[84] רמב"ם אבל ב ח; שו"ת יביע אומר, שם;
[85] שו"ת יביע אומר, שם;
[86] שו"ת רב פעלים ח"ג חיו"ד סי' עט;
[87] גליון מהרש"א, יו"ד סי' שסב; פת"ש יו"ד סי' שעד סק"א, בשם החת"ס; כל בו על אבלות, ח"ב סי' ג, אות ג. וראה בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' ג; שו"ת צפנת פענח סי' רסט; שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קכג;
[88] שו"ת הרשב"א, ח"ב סי' תשסג, הובא בב"י, סי' שלד, ועי' בלח"מ שם;
[89] גליון מהרש"א, יו"ד סי' שמה; הגהות מהריק"ש יו"ד סי' שמה. וראה בשו"ת ממעמקים ח"א סי' ו, שכך היה המנהג בליטא ובגרמניה. וראה בס' אוצר ישראל, עמ' 197, שכך היה המנהג בבית הקברות הישן בברלין, אך בגזירת השלטונות נתבטל המנהג, וקברו את המתאבדים עם שאר המתים;
[90] שו"ת שבט סופר, סי' קה;
[91] שו"ת מהרש"ם ח"א סי' סב; כתבי ר' שמואל מוהילובר, ח"א עמ' 120; שו"ת יד יצחק, ח"ב סי' רכו;
[92] ראה בהקדמת ר' ברוך משקלוב לס' אויקלידס, שכתב בשם הגר"א, שציווה לתרגם לעברית את ספרי יוסף בן מתתיהו, לפי שעל ידו נוכל לבוא אל כוונתם של רבותינו ז"ל בתלמוד ובמדרשים, בדברם במקומות רבים בענייני ארץ קדשנו בימי קדם ההם;
[93] מלחמות היהודים, ספר ד, פ"א, ס"ה (בספר מלחמות היהודים בתרגומו של י.נ. שמחוני, מופיע תיאור מנהג זה בספר ג, פ"ח ס"ו-ז);
[94] שו"ת פורת יוסף (צווייג) ח"א סי' יז. ועי' בכל בו על אבלות, ח"ב סי' ג אות ג;
[95] שו"ת אבני חפץ סי' לו; שו"ת משיב הלכה סי' תמט; כל בו על אבלות, ח"ב סי' ב, אות א;
[96] שד"ח, מערכת אבלות, סי' קג;
[97] גשר החיים, שם, אות ב;
[98] שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שכו, ושם, חאה"ע, ח"א, סי' סט. אך ראה בשו"ת האלף לך שלמה סי' ש, שמתאבלים אחרים תמיד קודמים לקרובי המתאבד. וראה בשו"ת כפי אהרן ח"ב חיו"ד הל' אבלות סי' טז, שאין לומר קדיש על מתאבד;
[99] שד"ח, שם, אות קכ;  שו"ת באר המים סי' נד; שו"ת רב פעלים חיו"ד ח"ג סי' כט;
[100]  שד"ח, שם; שו"ת פרשת מרדכי סי' כה; שו"ת אמרי אש חיו"ד סי' קכב; שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' שנה; פתח הדביר ח"ג סי' רפד סק"י; שו"ת חיים ביד סי' קי; שו"ת שער אשר חיו"ד סוסי' טז; שו"ת בצל החכמה סי' סז אות י; שו"ת תעלומות לב ח"א סי' לב; שו"ת יביע אומר ח"ז חיו"ד סי' מג אות ב, ושו"ת יחוה דעת ח"ו סי' ס;
[101] שד"ח, שם; שו"ת שבט משמעון סי' שמה; שו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' לו;
[102] שו"ת דודאי השדה סי' לט; שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' שנה; שו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' לו;
[103] שו"ע, שם, ס"ג, על פי מס' שמחות ג ד, וכהסבר הראשונים – רמב"ן, תורת האדם, שעוועל, עמ' 84; רא"ש מו"ק פ"ג סי' צד; מרדכי מו"ק סי' תתקי; רדב"ז על הרמב"ם אבל א יא. וראה עוד בשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' עו; ערוך השולחן יו"ד שמה ד;
[104] פחד יצחק אות מ סי' א; גור אריה הלוי ויד אברהם על יו"ד, סי' שמה; ברכ"י יו"ד שמה אות ב;
[105] שד"ח, שם, אות קכא, בשם עצמו, ובשם כמה אחרונים. וראה בכל בו על אבלות, ח"א, פ"ד, סי' ג, אות מט, שכתב כן מדעתו, ולא הביא השד"ח הנ"ל;
[106] פחד יצחק, אות מ;
[107] שו"ת תעלומות לב סי' לב; מעשה אברהם, יו"ד, סי' ס, הובא בשד"ח שם;
[108] הר"י פערלא בביאורו על הרס"ג ח"ב ל"ת מז-מח. ולמד זאת מהפסוק 'אך את דמכם וכו';
[109] מנ"ח, מ לד. אכן הוא הסיק כן, כי דין אבוד לדעת נלמד מאך את דמכם וכו' שלא נשנה בסיני, אך יש עוד לימוד למאבד עצמו מלא תרצח, ומכאן יש לחייב גם בן נח, וי"ל. וראה מאמרו של הרב מ. שטרנבוך, בשבילי הרפואה, ו, תשמ"ד, עמ' מו, מה שדחה דברי המנ"ח הללו. וראה עוד חמדת ישראל קונט' נר מצווה, ד"ק ע"ב סוף אות לב; עמוד הימיני עמ' קסז;
[110] שו"ת מהר"י ווייל סי' קיד; רמ"א יו"ד שמה ה, ובנו"כ שם;
[111] מרדכי מו"ק פ"ג סי' תתקלו. וראה בב"י וב"ח יו"ד שמה;
[112] מנ"ח, מ' רלז, בקומץ המנחה. וראה ר"י פערלא בבאורו לרס"ג, עשה כח; כלי חמדה, פר' תצא, אות ב;
[113] הגרש"י זוין, הלכה ורפואה, ב, תשמ"א, עמ' צו;
[114] שו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ב סי' קעד ענף ג;
[115] שו"ת מהרי"ל דיסקין קונטרס אחרון סי' ה אות לד; מרגליות הים, סנהדרין עג א, או"ק יב; שו"ת אגרות משה, שם;
[116] תשובת בעל חלקת יואב בשו"ת דברי יששכר, סי' קסט; שו"ת אגרות משה, שם; לאור ההלכה, עמ' שכב ואילך. וראה עוד בשו"ת מהר"ם מרוטנברג סי' לט; עמוד הימיני סי' י-יא; הרב רקובר, קול תורה, שנה יא, חוב' ח; הגרי"ש אלישיב, ספר הזכרון למרן הגרי"ב זולטי זצ"ל, ירושלים תשמ"ז, עמ' תג-תז;
[117] חכמת שלמה, חו"מ סי' תכו;
[118] שו"ת אגרות משה, שם;
[119] לבוש ורמ"א, יו"ד רנב ח;
[120] ברכי יוסף, שם;
[121] אורחות חיים, סי' שכח סי"ט; ברכ"י או"ח שא אות ו; דברי יששכר סי' קסט וקע; כלי חמדה פר' תצא; מ"ב סי' שלא בשעה"צ סקי"ז, וע"ע במ"ב סי' רמח סקכ"ו; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' עב; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קכז, ושם חיו"ד, ח"ג סי' צ; שו"ת דודאי השדה, סי' לט; הגרש"ז אויערבאך, מוריה, סיון תשל"א, עמ' לב; שו"ת מהרי"ל דיסקין, ח"א, סי' לד, ובקונטרס אחרון סי' ה אות לד; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ח סי' טו פ"ד, ושם ח"ט סי' יז פ"ב אות ו, ושם ח"י סי' כה פי"ז אות ג; יסודי ישורון, ח"ד עמ' רלו; שמירת שבת כהלכתה, פל"ב הע' צו; שו"ת קנין תורה בהלכה ח"א סי' ק; שו"ת יחל ישראל ח"ב סי' סא. וראה בשו"ת יביע אומר ח"ח חאו"ח סי' לז אות ה. אך ראה בחכמת שלמה, או"ח שכט א, שחולק בזה;
[122] ב"ק סא א. דין זה הובא ע"י השד"ח מערכת אבלות אות יז, אך לא הוזכר ע"י הפוסקים;
[123] שו"ת לב חיים ח"ג סי' נג; שו"ת ויצבר יוסף שווארץ, סי' פא; שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר, חאו"ח סי' כט;
[124] שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' יד; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"ג, ושם חט"ו סי' לב אות ה, ושם חי"ז סי' ח אות א. וראה עוד במחזיק ברכה סי' ריט סק"ב;
[125] שו"ת ציץ אליעזר שם;
[126] שו"ת מלמד להועיל, ח"א סי' סא; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם, חחו"מ סי' יב אות א. וראה בשו"ת חת"ס חאה"ע ח"ב סי' כג;
[127] הרב י. זילברשטיין, ספר עמק הלכה-אסיא, תשמ"ו, עמ' 209-202;
[128] גיטין סו א; רמב"ם גירושין ב יג; טושו"ע אבהע"ז קמא יז;
[129] שערי משה לאאמו"ר, ח"ב סי' טז;
[130] גשר החיים, שם, אות ג;
[131] ערוך השולחן, יו"ד שמה ה;
[132] נהר מצרים, הל' אבלות, אות מו; שו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' כד;
[133] ראה בס' חסידים, סי' תרעד-תרעח; רמב"ן במלחמות, סנהדרין עד ב; ר"ן יומא פ"ג; שו"ת דברי מלכיאל, ח"ה סי' לה; מטה אפרים, סי' תריח. והטעם נראה שכמו שברציחת אחרים גם גרמא אסור, ה"ה ברציחת עצמו;
[134] משל"מ רוצח ב ג. וראה מאמריהם של הרב וולנר, התורה והמדינה, ז-ח, תשט"ו-תשי"ז, עמ' שכ-שכא; הגרז"נ גולדברג, מוריה, שנה ח, חוב' ד-ה; הרב הלפרין, הלכה ורפואה, ב, תשמ"א, עמ' קנה. וראה עוד באנציקלופדיה הלכתית-רפואית, כרך ב, ע' הסכמה לטיפול רפואי, ושם, כרך ד, ע' נוטה למות;
[135] שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שכו; שו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ג ח"ב סוסי' רב;
[136] רבים הפוסקים והפרשנים שדנו במצבים אלו – ראה דעת זקנים בעלי התוספות, בראשית ט ה; ס' האגודה גיטין נז ב; ס' יוחסין דף לב; שו"ע, יו"ד שמה ג; שו"ת בשמים ראש, סי' שמה; בית לחם יהודה, יו"ד שמה; ברכ"י יו"ד שמה אות ה; נהר מצרים, הל' אבלות, סי' מז; שו"ת שואל ומשיב, מהדו"ק ח"ג סי' ריז; שו"ת מהרש"ם, ח"ו חיו"ד סי' מט; פת"ש, יו"ד סי' שמה סק"ב; שו"ת בית אפרים, חיו"ד סי' עו; פרשת מרדכי, חיו"ד סי' כה-כו; שו"ת האלף לך שלמה, חיו"ד סי' שא; שד"ח, שם, אות קכא; שבט מיהודה (אונטרמן), עמ' 42 ואילך. ואם מתאבד כזה הוא בכלל הקדושים – ראה שו"ת ר"מ ריקאנטי סי' סט; חי' רעק"א יו"ד שמה; שו"ת משפט כהן סי' קמד אות ד;
[137] יש"ש, ב"ק פ"ח סי' נט; שו"ת חת"ס, חאה"ע ח"א סי' סט, ושם, חיו"ד סי' שכו; שו"ת טוב טעם ודעת סי' רב; הר אבל, ענף אחד עשר; שו"ת זרע אמת, ח"ב סי' קמב; שו"ת רב פעלים ח"ג חיו"ד סי' כט;
[138] ר"ת בתוס' ע"ז יח א ד"ה ואל; חידושי הריטב"א, הובא ביש"ש שם; שו"ת חיים שאל, סי' מו;
[139] הגרז"נ גולדברג, ס' עמק הלכה, אסיא, תשמ"ו, עמ' 76;
[140] שו"ת בשמים ראש, סי' שמה. ביחס לספר זה כתב בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' שכו, שהוא מזוייף, ואין לסמוך עליו, ולעומת זאת ראה בשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' עו, ושו"ת שו"מ מהדו"ק ח"ג סי' ריז. וראה עוד בשו"ת פרשת מרדכי חאו"ח סי' ה; פירושי איברא להגרי"א הענקין, ח"א עמ' 48, סע' יא-יב; שו"ת מן השמים, הוצאת הר"ר מרגליות, תשובה ה הע' ד. וראה באריכות מאמרו של הרב י. קטן, מספרא לסייפא, גליון 45-44, קיץ תשנ"ג. אמנם ראה בס' קריינא דאיגרתא, עמ' צג-צד, שאין לפרסם קלונו של מחבר שו"ת בשמים ראש, עיי"ש;
[141] דעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית ט ה;
[142] ערוה"ש, יו"ד שמה ד; אבן יעקב, סי' ג. וראה עוד בס' שבט מיהודה, שער א פט"ו, בגדרי דין זה;
[143] תוס' ע"ז יח א ד"ה ואל; שו"ת מהר"ם רוטנברג (כהנא) ח"ב סי' נט; רמב"ן מלחמות, סנהדרין עד א, ד"ה ועוד אביי אמר; ועי' במגן אבות למאירי, פא, ששבח מרובה הוא כשמוסר עצמו על קידוש השם, וכן הוא בחידושי המאירי גיטין נז ב. וראה עוד ביש"ש שם; בדעת זקנים מבעלי התוספות, שם; ובקובץ הערות להגר"א וסרמן, יבמות נג א אות תלד;
[144] לקוטי הרמב"ם, יסודי התורה ה א, על מה שכתב הרמב"ם "כל בית ישראל מצווים על קידוש השם";
[145] רמב"ם, יסודי התורה ה ד. וראה במגן אבות להמאירי, שלפי הרמב"ם יש בזה משום 'אך את דמכם וכו'. וראה עוד בב"ר פב ט: "אין דרכו של אדם לאבד את עצמו לדעת", וראה בבאור הגר"א יו"ד סי' קנז סק"ג. אמנם באיגרת השמד כתב הרמב"ם, שמעלתו גדולה ועשה הישר והטוב, והעיר הרב י. קאפח שם, שבמשנה תורה חזר בו. וראה עוד בשיטת הרמב"ם באיגרות הרמב"ם, הוצאת שילת, כרך א, איגרת השמד, עמ' נג, ובהערות המתרגם והמהדיר שם. וראה עוד בשו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' יג;
[146] תוס' ע"ז כז ב ד"ה יכול; המאירי, שם; רא"ש פ"ב דע"ז; משל"מ, יסודי התורה ה ד; שו"ע יו"ד קנז א; הגה' הגר"א להגהות אשר"י כתובות פי"א סי' ד; שו"ת האלף לך שלמה חיו"ד סי' רג, וראה עוד שם בסי' שמב. וראה בהגהות אשר"י שם, שנסתפק בדין זה. וראה עוד בכס"מ על הרמב"ם שם; ש"ך שם סק"א. וראה בתו"ש בראשית פ"א בהשמטות לבאור אות תלא;
[147] נימוק"י, סנהדרין סו"פ בן סורר. וראה באריכות בס' שבט מיהודה שער א פי"ד, בביאור שיטות הראשונים בנידון;
[148] הרב י. גרשוני, אור המזרח, כא:218, 1972, על פי יש"ש ב"ק פ"ח סי' נט;
[149] שו"ת שבות יעקב, ח"ב סי' קיא; שו"ת בית אפרים, שם; פתחי תשובה, שם, עפ"י ב"ר סה כב, ומדרש תהילים, יא ז; יד אברהם יו"ד סי' שמה; בית לחם יהודה, יו"ד סי' שמה; זכור לאברהם, אבל, אות מ; שד"ח, מערכת אבלות, אות קכב; שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' מג;
[150] הרב וולנר, התורה והמדינה, ז-ח, תשט"ו-תשי"ז, עמ' שכ-שכא;
[151] שו"ת האלף לך שלמה סי' שא; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שמו; גשר החיים, שם; שו"ע יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' כד אות ח, ובמילואים שם;
[152] שד"ח, שם, בשם אחרונים. וראה בשו"ת שבט משמעון סי' שמה; שו"ת זרע אמת ח"א סי' פט;
[153] ברכות מג ב;
[154] עי' תוס' סוטה י ב, ד"ה נוח; רש"ש שם; שערי תשובה, שער ג, סי' קלט. וראה באריכות בשו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' יג אות יב; שו"ת דבר יהושע ח"ג חיו"ד סי' כד אות ה ואילך;
[155] מאירי סוטה י ב. ואף הרמב"ם השמיט דין זה. וראה עוד בתו"ת בראשית פל"ח אות כט; שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' ז אות ד באריכות; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קעב;
[156] שו"ת מהרש"ם ח"ו סי' קכג; משפטים לישראל, עמ' 257 ואילך. וראה חולין צד א.

 

* # *