לידה
י. לידה
פרשנות המקרא לידה בצורות דקדוקיות שונות מוזכרת 153 פעמים במקרא שמירה ותפילה בענייני יורה דעה בענייני אבן העזר בעניני חושן משפט בעניינים עתידיים מקורות והערות
[1] ומצינו במקרא שלידה נקראת הוצאה מבטן, כגון 'טרם יצאתי מבטן אמי' – איוב א כא; 'כאשר יצא מבטן אמו' – קהלת ה יד;
[2] 'ואל שרה תחוללכם' – ישעיה נא ב; 'כי חלה גם ילדה' – ישעיה סו ח; 'ותחולל ארץ ותבל' – תהלים צ ב;
[3] כלשון המקרא 'חיל כיולדה' – ירמיה ו כד;
[4] ראה בספרו של פרויס, בתרגומו של רוזנר, עמ' 394;
[5] ויקרא יב ז; ישעיה כא ג; מיכה ה ב ועוד;
[6] יומא עג ב; תענית ב א; ב"ק נט א;
[7] קהלת רבה, ג, ב. וראה עוד בתו"ש מילואים לכרך ח, אות ז, בטעם הדבר שיולדת נקראת חיה. וראה באור שמח שביתת העשור ג ח, שיש שמשמע מהם, שהמונח חיה כאן מתכוון למיילדת;
[8] בראשית לה יז; שמות א טו;
[9] תוספתא ב"ב ז ב; חולין עא א. ויתכן שהוא מלשון המקרא 'כי חיות הנה' (שמות א יט), וכתב רש"י שם בקיאות במיילדות, וראה בתו"ת שם אות כט;
[10] שבת קכח ב. ובפיהמ"ש לרמב"ם שם כתב, שחכמה היא אשה המקבלת את הוולד, וקוראין אותה בלשון עברית מיילדת. וראה בתפארת ישראל, שבת פי"ח אות לג;
[11] תהלים צ ב;
[12] איוב לח כח-כט; תענית ח ב;
[13] איוב טו לה; תהלים ז טו. וראה בבראשית רבה יב ו – מספר דברים שיש להם תולדות, כגון שמים וארץ, הרים, מטר, טל. וראה עוד רמב"ן עה"ת בראשית כ יח;
[14] מלבי"ם בראשית ג טז;
[15] ראה רש"י בראשית כ יד. וראה א"ע ורמב"ן שם;
[16] ישעיה סו ז; הושע יג יג;
[17] ראה ויקרא רבה יד ג;
[18] ראה פיהמ"ש לרמב"ם שבת יח ג. ועוד ניתן לומר על פי קהלת רבה ג ב – למה הם צווחים לה מחבלתא? כי היא ממושכנת ביד המיתה, שנאמר (שמות כב כה) אם חבל תחבל שלמת רעך. וראה עוד על מושג זה בספרו של פרויס, עמ' 394;
[19] שמו"א ד יט; ישעיה יג ח. וראה בכורות מה א – כשם שצירים לבית, כך צירים לאשה;
[20] חבלו של משיח – שבת קיח א, וברש"י שם ד"ה חבלו; סנהדרין צח ב, וברש"י שם ד"ה חבלו. וכן חבלו של מלאך המוות – תנחומא, ואתחנן, ו. וראה בקהלת רבה ה א, על חבלים כשם כללי ליסורים שונים;
[21] ראה סיכום מנהגים כאלו באנציקלופדיה עברית, כרך כא, ע' לדה; שם כרך כג, ע' מילדות;
[22] בראשית ג טז;
[23] ראה בספר הרפואה והיהדות, עמ' 130-129. היה אמנם מי שכתב חיבור מיוחד נגד עמדה זו – ראה צימלס, עמ' 6, והע' 39, וסימפסון עצמו נלחם בעמדת הכנסיה;
[24] ראה בספרו של צימלס, שם;
[25] עירובין ק ב. וראה להלן;
[26] כך פירש בהעמק דבר עה"פ. וכן כתב רש"י במשלי י כד, משלי יד כג, תהלים קכז ב;
[27] ראה להלן בחלק ד;
[28] ראה להלן בפרטי דינים;
[29] ספר יוסיפון, הובא בתוס' ע"ז י ב ד"ה כל;
[30] ראה להלן;
[31] וראה עוד לעיל סימן ט, בעניין הריון;
[32] א. שיינר ואח', הרפואה קלד:929, 1998. וראה במאמרם של ח. קטן וי. קטן, אסיא, חוב' סה-סו, תשנ"ט, עמ' 72 ואילך;
[33] א. סמואלוב ואח', הרפואה קיד:27, 1988; ש. מור-יוסף ואח', הרפואה, קיד:581, 1988;
[34] תענית ב א; בראשית רבה עג ד; דברים רבה ז ו; מדרש תהלים מזמור עח. ומובא בשם הגר"א רמז מהפסוק פתוחי חתם קדש לה' (שמות לט ל), ח ת ם – ר"ת חיה, תחית המתים, מטר, שהם קודש לה', ולא נמסרו לידי שליח. וראה בתוס' תענית שם ד"ה שלשה, ובמהרש"א ח"א שם. אמנם ראה בדברים רבה ו ו, שהגירסא היא תחיית המתים, עקרות וגשמים;
[35] בראשית לה טז;
[36] בראשית לח כח;
[37] שמות א טו. וראה סוטה יא ב, שהיו אלו יוכבד ומרים, או יוכבד ואלישבע. יש הסבורים, שבמצרים אמנם לא היו כלל מיילדות נוספות, אלא כל אשה ילדה ללא עזרה – תרגום אונקלוס שמות א יט; ויש הסבורים, שהיו רק שתי מיילדות עבריות, אבל היו הרבה מיילדות מצריות, ורק הן הורשו ליילד את בנות ישראל – יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ב, ט, ב;
[38] מלבי"ם שמות א טו;
[39] ראה סוטה יא ב, ובתוס' שם ד"ה שהיתה; קהלת רבה ז ג; ערוך ע' פא (א); בעל הטורים שמות א טו;
[40] ב"ק נט א;
[41] מ"ב סי' שו סוסקכ"ד;
[42] קידושין עג ב; רמב"ם איסורי ביאה טו לב; טושו"ע אבהע"ז ד לה. וראה באוצה"פ שם, ובאנציקלופדיה תלמודית, כרך כד, ע' יחס, אות ח, בגדרי נאמנות זו;
[43] רמב"ם איסורי ביאה טו לב; טושו"ע אבהע"ז ד לה;
[44] קידושין עד א; ירושלמי ב"ב ג א; רמב"ם נחלות ב יד; טושו"ע חו"מ רעז יב. וראה שם בגדרי נאמנות זו;
[45] ראה שו"ת הרא"ש כלל נב סוסי' ב; שו"ת תשב"ץ ח"א סי' פד; ר"ן קידושין עג ב; חזו"א אבהע"ז סי' נט סק"כ; שערי תורה כלל כג אות א. וראה באריכות באנציקלופדיה תלמודית, שם;
[46] עצי ארזים סי' ד סקס"ג; ערוה"ש אבהע"ז ד מו;
[47] משל"מ איסורי ביאה טו לב;
[48] קידושין עג ב; רמב"ם איסורי ביאה טו לב; טושו"ע ד לה. וראה מפרשי התלמוד ונו"כ הרמב"ם והשו"ע ביחס למשמעות הערער. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, שם;
[49] בראשית יז יז;
[50] ראה רמב"ן עה"ת בראשית מו טו;
[51] ראה רמב"ן עה"ת בראשית לח ג;
[52] דבהי"א ד ט – 'ואמו קראה שמו יעבץ לאמר כי ילדתי בעצב'. וראה בפירוש הרמב"ן עה"ת בראשית לח ג, שדרך הנשים לקרוא שם בניהם על לידה קשה;
[53] בראשית לה טז-יט. וראה בספרו של פרויס עמ' 430, בניסיונות להסבר סיבת המוות של רחל;
[54] שמו"א ד יט-כא. יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים, ה, יא, ד, כתב שהיתה זו לידה מוקדמת של פג;
[55] סנהדרין כא א, על פי שמו"ב ו כג;
[56] מגילה יג א;
[57] חולין סח א; נידה לו ב; משנה אהלות ז ו. ממשמעות הסוגיות עולה, כי מדובר בלידה קשה, אך ראה בספרו של פרויס, עמ' 418, שייתכן שמשמעותו הוא כפשוטו, היינו שהאשה מקשה את שרירי הרחם ושרירי הבטן בעת ניסיון הלידה;
[58] ראה – ישעיה יג ח, כז יז, מב יד; ירמיה יג כא, יד ה, כב כג; הושע יג יג;
[59] תהלים מח ו-ז;
[60] ירמיה ד לא;
[61] בראשית ג טז;
[62] עירובין ק ב; בראשית רבה כ טו. וראה שם, שיש צער מיוחד בלידת נפלים;
[63] ישעיה סו ז;
[64] ויקרא רבה יד ט;
[65] נידה לא ב. וראה סוטה יא ב, שבעת הלידה – בן פניו למטה, בת פניה למעלה. וראה בתו"ש שמות פ"א אות קעה;
[66] יומא כ ב; קהלת רבה ג ב. וראה בסוטה כב א, שהיתה מכשפה אחת בשם יוחני בת רטיבי, שהיתה מגדילה את צער היולדות, עיי"ש;
[67] סוטה יב א; שמות רבה א כג;
[68] רשב"ם פסחים קטז א ד"ה זכר לתפוח;
[69] קדמוניות היהודים, ב, ט, ד;
[70] סוטה כו א; רמב"ם סוטה ג כב;
[71] נידה לו ב;
[72] נידה לז ב;
[73] שבועות ח א; כריתות כו א; נידה לא ב;
[74] שמות א טז. ראה סוטה יא א, שמות רבה א יד, יח, תנחומא תזריע ג, שהמושג אובנים הוא מלשון אבנים. ובתנחומא ויקהל ד נאמר, שאבנים הם מקום שהבן נבנה. וראה על ההיבט הדקדוקי של המושג בתו"ש שמות פ"א אות קע;
[75] מל"ב יט ג; ישעיה לז ג; הושע יג יג. ועל כן מכונה תהליך הלידה בחז"ל בשם ישיבה על המשבר – ערכין ז א; שמות רבה מו ב;
[76] כלים כג ד, ובפיהמ"ש לרמב"ם, ובתפארת ישראל, שם; רש"י שמות א טז;
[77] שבת קכח ב;
[78] ראה ערוך ע' עדק;
[79] שבת נד ב;
[80] ראה ירמיה ל ו;
[81] שמו"א ד יט; שבת נד ב; שבועות ח א; חולין כו א; נידה לא ב. וראה ב"ב טז א-ב, שגם בעלי חיים כורעים ללדת;
[82] יבמות קג א;
[83] ירושלמי יבמות יב א. והוא על פי הפסוק בדברים כח נז – 'ובשליתה היוצת מבין רגליה';
[84] סוטה יא א-ב; שמות רבה א יד, יח; תנחומא תזריע ג;
[85] משנה אהלות ז ד. וראה שבת קכט א, גדרים אחרים בהגדרת תחילת הלידה, וכבר העיר על כך הר"ש אהלות ז ד;
[86] ראה לדוגמא בכורות יט א; כריתות ז ב; נידה מ א, ועוד;
[87] ראה לעיל בחלק ההיסטורי, שניתוח קיסרי לא מוזכר בכתבי הרופאים היווניים, ושעד סוף המאה ה–16 למניינם לא בוצעו ניתוחים קיסריים בנשים חיות;
[88] רש"י חולין לח ב ד"ה פרט ליוצא דופן, שקרועה והוציאוה פעמים שמתה ופעמים שחיה; רש"י חולין נא ב ד"ה דרך, שנפתחו מעיה, והוציאו את העובר לחוץ ונתרפאת; רש"י נידה מ א ד"ה יוצא, שעל ידי סם נפתחו מעיה, והוציאו את העובר לחוץ ונתרפאת;
[89] ראה ב"ב קמב ב; ערכין ז א; נידה מד א;
[90] חזון איש על עניני אמונה, בטחון ועוד, פ"ה אות ג (נדפס גם בחזו"א טהרות ח"ב), כתב שכבר נתפתח בזמננו הניתוח של יוצא דופן, והאם מתרפאה וחוזרת ומתעברת ויולדת, ואין מן הנמנע שהיו רופאים הבקיאים ומאומנים בניתוח זה בזמן המשנה. וראה בפירוש רגמ"ה בכורות יט א, שיוצא דופן הוא מצב שלא יצא דרך הרחם ממש, אלא כגון שקרעוהו ויצא מן הצד, או שנגממו, היינו נכרתו או נקצצו כתלי ביתה רחם ויצא. וראה בתוס' כריתות ז ב ד"ה יוצא, שדחו פירוש אחד המפרשים, שיוצא דופן הוא דרך פי הטבעת, וכמובן צדקו בדחייתם. וראה עוד בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קו;
[91] רש"י חולין לח ב ד"ה אלא, שהיינו יוצא דופן שקרעו את האם, והוציאו את וולדה בין מתה ובין חיה; תוס' ב"ב קמב ב ד"ה דהוא, ותוס' חולין לח א ד"ה אלא, ותוס' נידה מד א ד"ה איהו. וראה עוד בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קי; שו"ת רשב"ש סי' שיב;
[92] הערוך, ע' דפן (א) – אם היתה האשה מעוברת ומתה, והוולד חי, קורעין אותה בבטנה, ויוצא; הרמב"ם בפירוש המשנה בכורות ב ט;
[93] הרמב"ם ובעקבותיו הרע"ב והתפארת ישראל, בפיהמ"ש בכורות ח ב. וכתב הרמב"ם שם, שדין יוצא דופן והבא אחריו ייתכן רק באשה שהיא מעוברת עם תאומים, ונקרע דופנה, ויצא אחד מהם, ואחר כך יצא השני כדרך העולם, ומתה אחר שיצא השני. וראה בעניין שיטתו של הרמב"ם בתפארת ישראל לר' יונתן אייבשיץ, יו"ד סי' קצד ס"ד; זוכר הברית סי' כח אות ה; תו"ת ויקרא פי"ב אות ד;
[94] תויו"ט שם;
[95] חיזוק לדעה זו יש לראות בדיון בחולין סט ב בעניין קדושת בכור בהמה טהורה, שהגמרא דנה במצב שוולד בהמה יצא שליש דרך הדופן ושני שלישים דרך הרחם, והוא מצב שאיננו מובן מבחינה מציאותית;
[96] ראה שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' עד;
[97] נידה לה ב;
[98] מדרש הגדול, הובא בתו"ש ויקרא פי"ב אות ס;
[99] נידה שם. וראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קנד בהסבר שיטה זו, ושאי אפשר להכריע לפי מדע הרפואה, עיי"ש;
[100] ירושלמי נידה א ג;
[101] קהלת ג ב;
[102] שמות רבה מו ב; ויקרא רבה כז ז;
[103] עירובין מא ב, וברש"י שם ד"ה כשהן;
[104] שבת לא ב; תנחומא, מצורע, ט. וראה בגמ' שם, ובמהרש"א ועין יעקב שם, בטעם הדבר. וראה עוד בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' צד. וראה בס' חרדים, סי' תפו, שהצדיקים לא ידברו בעוון שעשתה וכו', אלא לעצמו יחשוב העניין שישוב בתשובה, וראה בס' שמירת הגוף והנפש, ח"ב סי' מקד ס"ב;
[105] כף החיים יו"ד סי' קטז אות קז, בשם החיד"א. וראה בס' שמירת הגוף והנפש, ח"ב סי' קמה;
[106] בכורות ח א;
[107] יחזקאל טז ד-ה, וברד"ק שם; שבת קכג א, וברש"י שם ד"ה אסובי, ובתוס' שם ד"ה אסובי; שבת קכח ב; שבת קכט ב, וברש"י שם; שבת קמז ב. וראה במ"מ שבת כא לא;
[108] שבת קלד א;
[109] שמות רבה א יז – פועה שהיתה מפיעה את התינוק כשהיו אומרים שהוא מת, או שהיתה נופעת יין בתינוק; בעל הטורים שמות א טו. וכתב שם, שזה מקור השם 'שפרה' למיילדת העברית שבמצרים;
[110] בכורות ו ב; נידה ט א; ירושלמי נידה א ד;
[111] שו"ת רש"ל סי' מה;
[112] ע"ז כט א, ובפירש"י שם ד"ה לכודא;
[113] דיני היולדת משותפים במידה רבה עם דיני החולה. כאן יידונו הדינים המיוחדים ליולדת;
[114] ראה להלן בפירוש בדיני שבת, יום-כיפורים ונידה;
[115] שבת קכט א;
[116] ערוה"ש או"ח של ד;
[117] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' עה;
[118] ט"ז או"ח סי' של סק"ג;
[119] חידו' הרמב"ן שבת קכט א;
[120] תורת היולדת פכ"ט, ונשאר בצ"ע. וראה עוד בשו"ת משנה הלכות ח"ז סי' קכו;
[121] תורת היולדת פכ"ט. וראה בקונטרס עת ללדת, בהערות שבסופו פ"א הע' טו, שכתב שהוא דווקא בשפע של דם;
[122] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בקונ' עת ללדת, שם;
[123] רמב"ם שבת ב יג. וראה במ"מ שם; יסודי ישורון מערכת פקוח נפש; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קלב; חי' הגרי"ז מבריסק, סוף יומא, בביאור סתירות בשיטת הרמב"ם ביחס לסימנים השונים. וראה בביאה"ל סי' של ס"ג, אם הטעם הוא משום שזה הסימן המוקדם ביותר לתהליך הלידה, או משום שהלכה כשיטה זו שנאמרה על ידי אמורא אחרון;
[124] טושו"ע או"ח של ג, ובביאה"ל שם פסק כשיטה זו;
[125] רמב"ם שבת ב יא;
[126] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בקונ' עת ללדת, בהערות שבסוף הספר פ"א הע' טו; תורת היולדת פכ"ט הע' ז;
[127] הגר"ש וואזנר, הובאו דבריו בקונ' עת ללדת, הערות שבסוף הספר פ"א הע' טו;
[128] שמירת שבת כהלכתה פל"ט ס"ט; עת ללדת פ"א סט"ו. וראה בהסבר שיטות אלו בנשמת אברהם חאו"ח מהדורה שניה, בסוף הספר, עמ' שנא;
[129] ראה להלן בדיני שבת, ובדיני יוהכ"פ;
[130] בכורות מו ב; נידה כח א; רמב"ם בכורים יא טו; טושו"ע יו"ד שה כב;
[131] בכורות מו ב; רמב"ם נחלות ב ב; טושו"ע חו"מ רעז ג;
[132] נידה כח א; רמב"ם איסורי ביאה י ו; טושו"ע יו"ד קמד י;
[133] טשו"ע יו"ד רסב ד;
[134] טושו"ע אבהע"ז קנז א;
[135] חולין סח א; רמב"ם מאכלות אסורות ה טו; טושו"ע יו"ד יד א. וראה להלן בפירוט הדינים השונים;
[136] רש"י בכורות מו ב ד"ה פדחת;
[137] יש שגורסים ברמב"ם, ששיעור הלידה הוא ברוב הפדחת, ויש הגורסים שהשיעור הוא רוב הראש, והכוונה לכל הפדחת – ראה כס"מ איסורי ביאה י ו. ואמנם הטור וב"י יו"ד קצד י גרסו רוב פדחתו, וכן פסקו הפרישה יו"ד קצד לה; ט"ז וש"ך יו"ד סי' יד סק"א, וסי' קצד סק"י; ולעומתם כתבו בשו"ע יו"ד קצד י; לחם ושמלה סי' קצד סקל"ג; שו"ת הרי"מ חיו"ד סי' טז – שצריך כל הפדחת. ודין זה נכון גם לגבי לידת בהמה – ראה ש"ך וט"ז יו"ד סי' יד סק"א;
[138] רש"י נידה מב ב ד"ה כגון; רשב"א, הובאו דבריו במ"מ איסורי ביאה י ו; הריטב"א והמאירי נידה מב ב; הרשב"ץ בפסקיו נידה מב א; סדרי טהרה יו"ד סי' קצד סקכ"ו. וראה ברמב"ם איסורי ביאה ה ב-ד; סדרי טהרה סי' קצד סקכ"ו; שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' כג; שו"ת קנה בשם ח"ב סי' צד; שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' עז – בהגדרות הפרוזדור והחדר החיצון;
[139] ראה לעיל בחלק המדעי;
[140] ראבי"ה סי' תתצה; אור זרוע סי' קג, בשם רבינו יואל הלוי; טושו"ע יו"ד קצד י, וטושו"ע חו"מ רעז ג; סמ"ע חו"מ שם סק"ו; ס' אורים גדולים סי' רכג, וסי' רכו; מהר"ם חביב ומהר"י הלוי, הובאו בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ז; שו"ת פנים מאירות שם; לבושי שרד, הובא בפת"ש יו"ד סי' רסו סק"ח; מגדל עוז בריכה עליונה נחל ז אות כו; שו"ת משיבת נפש חיו"ד סי' כב; ברכ"י יו"ד סי' רסו סק"ה; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סוסי' קמד; ברית אברהם סי' ה סק"ו; שו"ת דובב מישרים ח"ב סי' לב; שו"ת חשב האפוד ח"ב סי' קנ; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' שלא סק"ו. וביחס לשיטת התוס' בזה – ראה מהרש"א נידה מב ב בתוס' ד"ה וכרב, ובס' אורים גדולים שם. ובהעמק שאלה שאילתא ט אות ו כתב, שעניין זה הוא מחלוקת הראשונים – רש"י ותוס' סבורים, שלידה מוגדרת כשהראש מחוץ לפרוזדור, אף על פי שהוא עדיין בבית החיצון; ולעומתם השאילתות, הרי"ף והרא"ש סבורים, שצריך שהראש יצא לאוויר העולם. וראה עוד בשו"ת בית יצחק ח"ב חיו"ד סי' צד-צה; כורת הברית סי' רסב נחל ברית סקי"ד; חזו"א יו"ד סי' צב אות נב ואילך; ס' שיעורי שבט הלוי הל' נידה סי' קצד ס"י אות ב. וראה באריכות בטהרת הבית ח"ב, במשמרת הטהרה סי' יא סקי"ב, מה שהביא מס' דרכי נועם בשאלה זו;
[141] סדרי טהרה שם; משיבת נפש שם; מגדל עוז שם;
[142] ב"ח חו"מ סי' רעז; שב שמעתתא שמעתא ז פט"ו; שו"ת חלקת יואב חיו"ד סי' כו. וראה בהסבר ההסתפקות בפדחתו לעניין בכור בגלל גדר 'יכיר' בשו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' קמד; תו"ת דברים פכ"א אות קכ; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חחו"מ סי' רעז סק"א;
[143] קנאת סופרים, בהקדמה, סי' ג. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ד סי' קלב, שהשאיר בצ"ע אם דעת שאר הפוסקים כן;
[144] שו"ת קנה בשם ח"ב סי' צד; שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' עז;
[145] בכורות מו ב, לאחר דחיית שמואל. וראה בחזו"א שם סק"ג-ד;
[146] נידה כח א; רמב"ם איסורי ביאה י ו; טושו"ע יו"ד קצד י. וראה בחזו"א יו"ד סי' קיז סק"ד;
[147] נידה כח א; רמב"ם איסורי ביאה י ו-ז;
[148] רשב"א בתוה"א דקפ"ז ע"א;
[149] הרא"ה בבדק הבית שם; רמב"ן בהל' נידה פ"ז ה"ד; טור יו"ד סי' קצד; ש"ך שם סקי"א;
[150] תוס' בכורות מו ב ד"ה לאתויי;
[151] מנ"ח מ' לד סק"א, על פי תוס' נידה מד א ד"ה איהו;
[152] חזו"א יו"ד סי' ג אות ה;
[153] ראה טור וב"י יו"ד סי' קצד; שב שמעתתא שמעתא ז פט"ו; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' קמד; חוקת משפט פ"ד ביאורים אות ז; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רסב סקט"ו;
[154] חזו"א יו"ד סי' קיז סק"ב;
[155] שם סק"ג-ה;
[156] רמב"ם אישות ב ט, ובמ"מ שם;
[157] רמ"א אבהע"ז קסט יא. וראה בב"ש שם סקי"א, ובביאור הגר"א שם סק"מ;
[158] מ"מ בשם הראב"ד, אישות ב ט;
[159] ב"ש אבהע"ז סי' קנה סקי"ח, בדעת הרי"ף וברא"ש;
[160] שבת קכח ב; רמב"ם שבת ב יא; טושו"ע או"ח של א. וראה עוד להלן בדיני שבת, ובדיני יום-כיפורים;
[161] רש"י שבת לב א ד"ה אגב;
[162] תוס' כתובות פג ב ד"ה מיתה; ריטב"א כתובות שם, בשם רש"י. וראה במשך חכמה בראשית ט ז, שלכן לא נצטוו נשים על מצות פריה ורביה, כי הן מסתכנות בלידה, ומשפטי ה' דרכי נועם;
[163] עירובין מא ב, וברש"י שם ד"ה כשהן;
[164] שמות רבה מו ב; ויקרא רבה כז ז; תנחומא, אמור, יא;
[165] קהלת ג ב;
[166] ובפרט במציאות ימינו פחתו בהרבה הסכנות הקשורות לתהליך הלידה – ראה לעיל בחלק המדעי;
[167] או"ז הל' יוהכ"פ סי' רפ. ומכאן ההסבר לשיטות המפרשים, שתוחלת החיים של נשים קצרה יותר מהגברים – ראה פיהמ"ש לרמב"ם נידה ה ו; א"ע ויקרא כא ב; משך חכמה ויקרא כז ד;
[168] הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ב, תשמ"א, עמ' כט ואילך (פ"ח). וראה שם, שלמרות זאת חייבתנו התורה ללדת ילדים, כמו שחייבים אנו במילה, אף על פי שיש בה סכנה, וכן מותר להסתכן לצורך פרנסה – ב"מ קיב א;
[169] שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קכח; שו"ת משנה הלכות ח"ט סי' קפד. ואמנם בגלל זה מצינו הבדל בין הסכנה של היולדת, לבין הסכנה של חולה שיש בו סכנה מסיבה רפואית אחרת, כמבואר במ"מ שבת ב יא; מאירי שבת כח א; טושו"ע או"ח של א; מ"א שם סק"ג; מ"ב שם סק"ה – שאפילו לשיטות שאין צורך לשנות עבור חולה שיש בו סכנה, הרי שאצל יולדת צריך לעשות בשינוי;
[170] שבת לא ב;
[171] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' עד; שם חאו"ח ח"ד סי' קה אות ו;
[172] שו"ת משנה הלכות ח"ט סי' קפד; שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קכח;
[173] אמנם בטושו"ע אבהע"ז כא ד כתב, שמותר לאדם להביט באשתו, אף על פי שהיא נידה, והיא ערווה לו, אך ביו"ד קצה ז כתב, שלא יסתכל במקומות המכוסים שבה, וראה בנדרים כ א, ובאריכות באוצה"פ סי' כא סקל"ב;
[174] ראה בשיטות הפוסקים בנידון בשד"ח מערכת הקו"ף כלל ז, ובמערכת חתן וכלה אות יב; אוצה"פ סי' כ סק"ה אות א; אנציקלופדיה תלמודית, כרך י, ע' גלוי עריות, עמ' קיא-קיב;
[175] המחבר שו"ע יו"ד קצה טז;
[176] רמ"א שם. וכתב שכן נוהגים;
[177] שו"ת הרדב"ז ח"א סי' ב. וראה עוד במחלוקת המחבר והרמ"א שו"ע יו"ד קצד יז, בענין מישוש הדופק של נידה על ידי בעלה הרופא, וראה בנידון בשד"ח שם; אוצה"פ סי' כ סק"ג אות א; אנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, ע' חולה, עמ' רפב;
[178] שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' ח, וח"ה סי' כז, וח"ח סי' ל אות ב, וח"י סי' פז אות ד; שערי הלכה ומנהג, ח"ד סוסי' ח; שו"ת באר משה ח"ד סי' קכה אות כא; שו"ת דברי משה סי' נב, וראה שם סי' סד סקי"ד;
[179] שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תתסב;
[180] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' עה; שו"ת בני בנים ח"א סי' לג (הרב י. ה. הנקין, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 117 ואילך; הנ"ל, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 501); הרב י. סלמן, המאור, רפח, תשמ"ו, עמ' 14;
[181] ראה משנה אהלות ז ד; שבת קכט א;
[182] ראה בס' צרור המור על פר' ויחי, הובא בתורת היולדת פל"א הע' ג, שזהו מדרך הטבע שבעת ציריה וחבליה משתוקקת היולדת לבעלה, 'ויחבק בעלה עמה ויקחה על זרועותיו';
[183] שבת קכח ב; רמב"ם שבת ב יא; טושו"ע או"ח של א;
[184] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קלב;
[185] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצה סק"ג;
[186] ראה במאמרו של נ. זהר, תחומין, טז, תשנ"ו, עמ' 198, ובהערות העורכים שם;
[187] שו"ת לב אריה ח"ב סי' כ;
[188] שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' כז; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצה סק"ג;
[189] תורת היולדת פל"א הע' א;
[190] תורת היולדת פל"א הע' ה. וראה בשו"ת בנין ציון סי' עה, שעדיף שרופא יהודי לא יילד נשים במקום שיש מיילדת, או רופא נוכרי. אכן המנהג הוא שרופאי ישראל מיילדים נשים, ויש להם על מה שיסמוכו, ולפי מנהג זה מותר לרופא ישראל גם ליילד אשת אחיו;
[191] תורת היולדת פי"ד ס"ד, על פי מ"ב בשעה"צ סי' תעה סקל"ט;
[192] שו"ת במראה הבזק, ח"ג סי' קכד;
[193] הקדמת לידה היא פעולה רפואית הנעשית לחילוץ הוולד לפני הזמן הטבעי של תחילת הלידה; זירוז לידה היא פעולה רפואית הנעשית לחילוץ הוולד תוך כדי תהליך הלידה הטבעי, כאשר יש קושי ביציאת הוולד בדרך הטבעית. עניינו של פרק זה הוא בהקדמת הלידה באמצעים רפואיים לפני תחילת תהליך הלידה הטבעי;
[194] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' עד; שו"ת משנה הלכות ח"ט סי' קפד; שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קכח; תורת היולדת פ"א ס"ב. וראה מאמרו של הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ב, תשמ"א עמ' כט ואילך, (פ"ח), שהסתפק במקרים שהסיבה להקדמת הלידה היא לצורך העובר, אם מותר לסכן את האשה;
[195] תורת היולדת שם, והע' ד;
[196] שמירת שבת כהלכתה, פל"ב הע' צח. וראה בתורת היולדת פ"א הע' ג, בשם החזו"א והקהלות יעקב;
[197] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' עד; שו"ת משנה הלכות ח"ט סי' קפד; שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קכח; הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בתורת היולדת פ"א הע' א; טהרת הבית ח"ב במשמרת הטהרה סוסק"ו; ההלכה במשפחה, פי"ח ס"ט, ובשם הגר"י קנייבסקי, בהע' 12 שם, ובשו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תתצד; הרב א. בקשי-דורון, תורה שבעל פה, יח, תשל"ו, עמ' נד ואילך;
[198] וכן עולה על פי הקבלה, שאין להקדים לידה, כמבואר בס' דברי תורה להאדמו"ר ממונקאטש ח"ג אות ל, שהביא מס' הקנה דמ"ז ע"ב, ומהאר"י שער רוח הקודש תיקון ד, שאם גורמים לאשה ללדת יותר מוקדם, עלולים לגרום למותו של היילוד, והעושה כך בא לידי עניות, ולפיכך צריך להתענות מ"ה יום. וכן כתב הראב"ד בהקדמתו לספר יצירה, שהמוליד בנים בשם, ירצה לומר כותב קמיע למקשה, ומולידה טרם זמן עתה, פעמים שהורג שתי נפשות, ופעמים שגורם לנולד ימים רעים, וצרות משונות זו מזו, והאלקים דמו יבקש, וכו', וכללו של דבר שינה עליו כל סדרי בראשית. ובספר הרוקח על קהלת ג יא כתב, שאין לעשות למקשה שתמהר ללדת פן תלד במזל רע, ויש להמתין לזמן הלידה הטבעית, שנאמר 'את הכל עשה יפה בעתו' (קהלת ג יא);
[199] אבות ד כד;
[200] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' עד; שו"ת משנה הלכות ח"ט סי' קפד; תורת היולדת פ"א ס"א;
[201] ברכות נד ב, בפירש"י שם ד"ה חולה;
[202] וראה שו"ת מחנה חיים חאבהע"ז ח"ב סי' נו; ס' שמירת הגוף והנפש, ח"ב סי' קפ ס"א ובהע';
[203] כן משמע משו"ת הרש"ל סי' מה;
[204] אמרי יושר לסדר נשים, אות קיח, בשם החזו"א; הגר"ח קנייבסקי, בשם החזו"א, הובא בס' שמירת הגוף והנפש, ח"ב סי' קפ הע' א;
[205] ראה ס' מטעמים ח"ב מערכת זכר ונקבה, אות ב;
[206] שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' סד. וראה בס' אוצר הברית ח"א סופ"ב, צורה ונוסח שמירה;
[207] שערי הלכה ומנהג ח"ד סי' ט;
[208] מנהגי החת"ס החדש פי"ג אות ט;
[209] פת"ש יו"ד סי' קעט סק"ו, בשם באר שבע;
[210] שו"ת חינוך ב"י סי' עא. וראה בס' ברית אבות קונט' מפתח של חיה אות ט; אוצר הברית ח"א פ"ב סי' יא הע' ו – בעניין הנחת ספרי קודש על מיטת היולדת. וראה באוצר הברית ח"א פ"ב סי' יא, רשימה של סגולות שונות ליולדת המקשה ללדת, כגון לומר מזמורי תהלים מסויימים; להניח תחת ראש היולדת ספר נועם אלימלך, ובפרט דפוס ראשון; לתמוך בממונה בתלמידי חכמים ועוד;
[211] דברים רבה ב ו;
[212] ס' חסידים סי' תפז; ס' דברי תורה להאדמו"ר ממונקאטש ח"ג אות ל. וראה בשו"ת משנה הלכות ח"ט סי' קפד;
[213] מהר"ר יוסף בביאורי הסמ"ג, הובא במג"א או"ח סי' רפח סקי"ד; מ"ב סי' רפח סקכ"ח. וראה במחצית השקל ובהגהות רעק"א שם, שאין המג"א חולק על דין זה;
[214] שבט מוסר פכ"ד. וראה בסוף שו"ע האריז"ל, נוסח סגולה נפלאה מהאר"י לומר בעת צרה ויולדת;
[215] ואגב, ראה בשו"ת פרי השדה ח"ג סי' קע, טעם שאין אומרים לאשה חולה מי שבירך 'אמותינו' רק אומרים 'אבותינו', וראה בשו"ת האלף לך שלמה חאו"ח סי' קכ, שמשמע שאומרים שניהם;
[216] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' סז. עיקר התיקון בנוסח זה הוא ההפרדה בין המי שבירך ליולדת שהיא חולה, לבין קריאת שם לתינוקת שנולדה. וכן מדוייק הנוסח 'רפואה שלימה לכל איבריה וגידיה', ולא 'לרמ"ח איבריה ושס"ה גידיה', כי לאשה יש יותר איברים. וכן כתב בס' שערי הלכה ומנהג ח"א סי' פה. אמנם ראה בשו"ת האלף לך שלמה חאו"ח סי' קכ, שאפשר לאמר גם לאשה 'לרמ"ח איבריה ושס"ה גידיה'. וראה עוד בנידון בשו"ת רבבות אפרים ח"ג סי' ר. וראה בשו"ת אגרות משה שם, שהרוצה יוכל להוסיף 'יזכו אביה ואמה לגדלה לתורה ולבן תורה לחופה ולמעשים טובים'. וראה בס' שו"ת יגדיל תורה סי' מט, ובס' שערי הלכה ומנהג ח"א סי' פה, שידוע מכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, אשר מנהג חב"ד הוא לאמר גם בלידת בת 'לתורה, לחופה ולמעשים טובים', על פי מה שאמרו חז"ל בברכות יז א, נשים במאי זכיין וכו';
[217] ברכות נט ב; טושו"ע או"ח רכג א. וראה במג"א שם סק"ב, שישתחווה נגד מזרח ויברך, וראה בערוה"ש או"ח רכב ג, מה שהקשה בזה. וראה בשו"ת שלמת חיים סי' קמא; שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' קלב; שו"ת רבבות אפרים ח"א סי' קנט;
[218] ט"ז שם סק"א, בשם הרשב"א. וראה בביאוה"ל שם ד"ה זכר, שהסתפק במי שיש לו כמה בנים, ותאב שתיוולד לו בת, אם נולד לו עוד בן, אם גם אז מברך הטוב והמטיב;
[219] שו"ת הרשב"א ח"ד סי' עז; ביאוה"ל רסי' רכג;
[220] ס' חסידים סי' תתמג; קצות השולחן סי' סד סק"ו;
[221] דרכי משה וב"ח, או"ח סי' רכג; א"ר או"ח סי' רכג סק"ח; מ"ב שם סקכ"א. וראה בשו"ת הרשב"א ח"א סי' רמה; שו"ת חות יאיר סי' רלז; שו"ת רבבות אפרים, ח"א סי' קנט;
[222] בן איש חי פר' ראה אות ח; חסד לאלפים סי' רכג ס"ד; יפה ללב סי' רכג; ילקוט יוסף, ח"ג סי' רכג ס"ה. וראה עוד בנידון בשו"ת הלכות קטנות ח"א סי' רא. ואמנם לא הוזכרה ברכה זו ברי"ף וברמב"ם;
[223] פרמ"ג או"ח סי' רכג בא"א סק"ב; כף החיים סי' רכג סק"ה;
[224] שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' ר;
[225] פרמ"ג וכף החיים שם;
[226] במור וקציעה או"ח סי' רכד;
[227] שו"ת תשובות והנהגות שם;
[228] מ"ב סי' רכג סק"א. וראה בשו"ת הלכות קטנות ח"א סי' ריא;
[229] תורת היולדת פל"ז ס"ו, ובשם הגרי"ש אלישיב;
[230] מ"ב סי' רכג סק"ב; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ה סי' מג אות ה. וראה שו"ת תשובות והנהגות ח"ד סי' נד;
[231] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' כ, וחי"ד סי' כא-כב, וחכ"א סי' ס אות ב; תורת היולדת פל"ז ס"ג; שו"ת רבבות אפרים ח"ח סי' שלז;
[232] ערוה"ש או"ח רכג א; הליכות שלמה פכ"ג ס"י (וראה בהע' 42 שם, שכך היתה דעת הגרש"ז אויערבאך באחרונה, וחזר בו ממה שכתב קודם, וכמבואר בהע' הבאה); שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' יד אות א, שהוכיח מפי' רשב"ם עה"ת בראשית ל כא. וראה במרומי שדה ברכות נט, שהסתפק בזה;
[233] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' ועלהו לא יבול, עמ' קטז ועמ' שג ואילך (וראה מה שכתב בשו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' ד אות לב); שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' קלב. אמנם ראה בשו"ת אגרות משה שם, שאף שזו ברכת רשות, אין לאדם לפטור עצמו מברכות, עיי"ש;
[234] ערוה"ש או"ח רכג א; שעה"צ סי' רכג סק"ג; אשל אברהם (בוטשאטש) מהדו"ת סי' רכג;
[235] מ"ב סי' רכג סק"ב. וראה בתורת היולדת שם, בהע' ג, שנסתפק אם בירך בטעות שהחיינו על לידת זכר, או שבירך בטעות הטוב והמטיב על לידת נקבה, אם צריך לחזור ולברך הברכה המתאימה;
[236] תורת היולדת שם;
[237] שו"ת באר משה ח"ה סי' סט;
[238] תורת היולדת פל"ז הע' ט;
[239] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בתורת היולדת שם;
[240] הגרח"פ שיינברג, הובאו דבריו בתורת היולדת שם;
[241] תורת היולדת שם;
[242] תורת היולדת שם;
[243] אשל אברהם (בוטשאטש) או"ח סי' רכג ס"א;
[244] ב"י או"ח רכג; ט"ז שם סק"א;
[245] רמ"א או"ח רכג; מ"ב שם סק"ד, בשם אחרונים;
[246] מ"ב שם סק"ו;
[247] שו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' קסא; שו"ת מטה לוי ח"ב חאו"ח סי' ח; שו"ת התעוררות תשובה ח"א סי' נט. וכן משמע משו"ת אבני נזר חאו"ח סי' לט. וכן מובא בשם החזו"א – ראה שו"ת תשובות והנהגות ח"ד סוסי' נג. וראה גם במג"א סי' ריט. וראה בשו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' ח-ט; יחוה דעת ח"ד סי' טו;
[248] תורת חיים, סנהדרין צג ד"ה אני אומר; א"ר או"ח סי' ריט סק"ה (אמנם בסקי"ג כתב הא"ר, שתברך היא בעצמה בינה לבין עצמה, וראה בפרמ"ג במ"ז שם סק"ג); שו"ת באר משה ח"ח סי' קכ. אך ראה בשו"ת יחוה דעת ח"ד סי' טו, שפקפק על זה, כי אין על 'ברכו' דין ברכה, כיוון שאינו אומר מלך העולם;
[249] ב"י וט"ז או"ח סי' ריט סק"ב; מ"ב סי' ריט סקי"ז; שו"ת ויען אברהם סי' יז;
[250] קצוה"ש סי' סה סק"ו; שו"ת שלמת חיים ח"א סי' נא; שו"ת באר משה ח"ח סי' קכ; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' יז, וחי"ז סי' ח אות ב; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' ריט סק"ד. וראה מה שכתב על מנהג זה בשו"ת תשובות והנהגות ח"ד סי' נג;
[251] עלי תמר על ירושלמי ברכות ט א, בשם קהילות עתיקות באשכנז, ובשם אדמו"ר מגור; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' קצה;
[252] שו"ת שלמת חיים ח"א סי' נא; כף החיים סי' ריט אות ז. וראה בשו"ת באר משה ח"ח סי' קכ;
[253] נידה לח א-ב;
[254] שו"ת קובץ תשובות סי' מג;
[255] ס' חסידים סי' תשצג. וראה בס' תורת היולדת, מהדורה שניה, עמ' ט, בטעם הדבר;
[256] מג"א סוסי' רפב; ביאוה"ל רסי' קלז;
[257] ראה שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' פד, וח"ד סי' מב;
[258] שו"ת תשובות והנהגות שם;
[259] שמירת שבת כהלכתה, פל"ב הע' צח. וראה בקובץ הערות יבמות סי' מט סק"ו;
[260] ס' חסידים סי' תתכה; מג"א סי' של סק"א; מ"ב שם סק"א; בן איש חי שנה ב, פר' תצוה אות יד. וראה מה שהקשה בשערים המצויינים בהלכה סי' צג סק"א על המג"א. וראה בשמירת שבת כהלכתה פל"ו ס"ו, דוגמאות מעשיות לדברים שצריכה להכין מערב שבת;
[261] שבת קכח ב; רמב"ם שבת ב יא; טושו"ע או"ח של א;
[262] שמירת שבת כהלכתה פל"ו ס"ה;
[263] רמב"ם שבת ב יא, ובמ"מ שם; מאירי שבת קכח א; טושו"ע או"ח של א, ובמג"א שם סק"ג, ובמ"ב שם סק"ה; ערוה"ש או"ח של ב. ודין זה נכון גם לשיטות הסוברים שבסתם חולה שיש בו סכנה אין משנים – ראה מחלוקת המחבר והרמ"א או"ח שכח יב. וראה בשו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' סה;
[264] פרמ"ג או"ח סי' של בא"א סק"ב;
[265] מג"א סי' של סק"ג; מ"ב שם סק"ה;
[266] מור וקציעה או"ח סי' של; וראה במקור חיים או"ח סי' של ס"א; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' של סק"א;
[267] ס' פקוח נפש ד' ט"ז. וראה בס' תורת היולדת פל"ב הע' ב;
[268] חי' הגרי"ז מבריסק, סוף מס' יומא, על פי השוואת רמב"ם שבת ב יא, לעומת רמב"ם שבת ב יג. וראה מאמרו של הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ג , תשמ"ג עמ' לז ואילך באות' ב-ג;
[269] שבת קכח ב; רמב"ם שבת ב יא; טושו"ע או"ח של א; מ"ב שם סק"ד. וראה בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קלב. ואמנם מצינו שמשום טירוף הדעת הקילו בהרבה הלכות, גם ביחס לדברים שאינם מועילים כלל – ראה רמב"ם ע"ז יא יא; שו"ת הרשב"א ח"ד סי' רמה; מנ"ח מ' תקיב; טושו"ע או"ח שו ט, וראה בערוה"ש או"ח שו כ; טושו"ע או"ח שלט ד, ובמ"ב שם סקכ"ט; נפש חיה או"ח סי' רעח. ואם ההיתר משום טירוף הדעת בחולה שיש בו סכנה, הוא גם בדברים האסורים מן התורה, או רק בדברים האסורים מדרבנן – ראה רמב"ן תורת האדם, שער הסכנה; שו"ת תשב"ץ ח"א סי' נד; שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' סו; פרמ"ג או"ח סי' שו בא"א סקי"ח; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' סד; שמירת שבת כהלכתה פל"ב סכה-כו; מאמרו של הרב י. ה. הנקין, אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 117 ואילך;
[270] מ"ב סי' של סק"ג, בשם תוס' ישנים, ובביאה"ל שם ד"ה ומדליקין. וראה בתורת היולדת, מבוא סק"א, בשם הגרי"ש אלישיב והגרח"פ שיינברג;
[271] שעה"צ סי' של סק"ד;
[272] ראה לעיל;
[273] מ"ב סי' של סק"ט;
[274] פיהמ"ש לרמב"ם שבת יח ג;
[275] תורת היולדת, פכ"ט. וראה שם, מה שהקשה על הרמב"ם בדין הדלקת הנר, שכתב בהל' שבת ב יא, שמדליקים הנר משעה שצועקת בחבליה, ומשמע שהוא קודם הופעת שלושת הסימנים, וכן כתב בביאה"ל סי' של ד"ה ומדליקין, והשאיר בצ"ע. אמנם יש לומר, שהרמב"ם במשנה תורה חזר בו מפיהמ"ש, וכידוע היה חיבורו על המשנה מוקדם, וראה באגרות הרמב"ם לתלמידו ר' יוסף ב"ר יהודה, הובא באגרות הרמב"ם, מהדורת קאפח, עמ' קכט, שהעיד על עצמו שחזר בו מכמה דברים שכתב בפיהמ"ש. וראה גם בשו"ת הרמב"ם מהדורת בלאו סי' ריז, שמה, שנה, תלג;
[276] מ"ב שם; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קלב; תורת היולדת שם; שש"כ פל"ו סע' ח-ט;
[277] תורת היולדת פ"ג;
[278] פרטי דיני הנסיעה בשבת, הן של יולדת, והן של סתם חולה שיש בו סכנה – ראה אנציקלופדיה הלכתית-רפואית, מהדורה א, כרך ו, ע' שבת;
[279] ראה מ"ב סי' של סק"ט, ובשעה"צ שם סק"ז;
[280] שמירת שבת כהלכתה פל"ו ס"י; תורת היולדת פכ"ז. וראה מה שכתב בנידון בשו"ת בית אבי ח"ד סי' מח-מט; שו"ת שרגא המאיר ח"ד סי' ל; נשמת שבת ח"ב סי' לג;
[281] קצות השולחן סי' קמ, בבדי השולחן סוסק"ג; שמירת שבת כהלכתה פל"ו ס"ז, ובהע' יג, בשם החזו"א והגרש"ז אויערבאך; שו"ת קובץ תשובות סי' מג; ההלכה במשפחה פי"ח ס"ב. וראה בשו"ת קנין תורה בהלכה ח"ג סי' קו אות ד; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' פח ד"ה ומחללין;
[282] אגרות החזו"א ח"א סי' קמא; קצות השולחן סי' קמ סק"ג; שו"ת אמרי דוד סי' עא; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קלב;
[283] שו"ת אז נדברו ח"א סי' כט; שו"ת אהל משה ח"ג סי' ג. וראה עוד בענין זה בשו"ת הליכות שב"א ח"א סי' יא-טו; שו"ת שאילת יצחק מהדו"ת ח"י סי' מ; שו"ת פאת שדך סי' מג; שו"ת משנה הלכות ח"ג סי' מח;
[284] שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' קעז;
[285] הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' של סק"ד;
[286] כף החיים סי' של סק"ג; שמירת שבת כהלכתה פל"ו ס"ח;
[287] שמירת שבת כהלכתה, שם. וראה בתורת היולדת פ"ז, בעניין העדיפויות של בית חולים קרוב לעומת רחוק, והתנאים לבחירתם בשבת. וכן אין הצדקה לנסוע לבית חולים רחוק יותר בשבת, בגלל ששם המאכל כשר ומהודר יותר – שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' פח ס"ג;
[288] ראה תורת היולדת פ"ז ובהע' ב;
[289] ראה בתורת היולדת פל"ד;
[290] חי' הרשב"א שבת קכח ב. וראה בתורת היולדת פל"ד הע' ג, שנתקשו האחרונים במציאת האיסור במעשה הלידה;
[291] רש"י שבת קכח ב ד"ה אין מילדין, שהאיסור הוא רק משום טירחא יתירה; תוס' שבת קכט ב ד"ה כל; מ"ב סי' שלב סק"א. וראה בתורת היולדת פל"ד הע' ד, שכן משמע גם מהחזו"א או"ח סי' נט;
[292] מ"ב סי' שכח סקק"מ. וראה בתורת היולדת פל"ד ס"ה, והע' טז-יז;
[294] תורת היולדת פל"ד ס"ח; [294] תורת היולדת פל"ד ס"ט;
[295] תורת היולדת פל"ד סי"א;
[296] הגרי"י וויס, הובאו דבריו בתורת היולדת פל"ד הע' ל;
[297] תורת היולדת פל"ד סי"ג;
[298] שבת קכח ב;
[299] טור או"ח סי' של;
[300] שאילתות שמות שאילתא מ; רי"ף שבת קכח ב; רמב"ם שבת ב יא; שו"ע או"ח של ז. וראה בב"י ובב"ח או"ח סי' של;
[301] תוס' ע"ז כו א ד"ה סבר, שאם לא נעקר הוולד לצאת, או כשלא כלו לו חודשיו, יש איסור גוזז; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קלא, יש בחיתוך הטבור איסור תורה משום קוצר. וכן הביא במ"ב סי' של סקכ"ז, בשם ספר שושנים לדוד. וראה שו"ת מנחת יצחק ח"י סי' לא אות ה;
[302] תוס' שבת קכט א ד"ה כל; מ"ב סי' של סקכ"ז, בשיטת המג"א; תפארת ישראל ע"ז ב א סק"ו. ומכל מקום כתב שם, שתחתוך בשינוי באיזמל וכד', ולא במספרים כבחול;
[303] רמב"ם שבת ב יא, לפי המבואר בתורת היולדת פל"ב הע' ג;
[304] תורת היולדת פל"ד;
[305] תורת היולדת פל"ד הע' לה;
[306] ראה תורת היולדת פל"ד סט"ז;
[307] שמירת שבת כהלכתה פל"ו ס"ג;
[308] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשש"כ שם, הע' ד;
[309] מג"א סי' רסג סק"ו; שו"ע הרב או"ח רסג ו; ערוה"ש או"ח רסג ז; בן איש חי, שנה ב, נח, סק"ה; נוהג כצאן יוסף, הל' יולדות אות ד; מ"ב סי' רסג סקי"א. וטעמם – שמסתמא אין היא נקיה מדם (ערוה"ש או"ח רסג ז); משום שאינה זזה ממקומה, ולא מדליקה במקום סעודה (הגה' הגר"ב פרנקל על המג"א שם). וראה עוד בס' הליכות ביתה סי' יד סי"ב; משנת אברהם סי' רסג סוסק"ד; קצות השולחן סי' עד בבדה"ש סקי"ג. וכתב הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאו"ח סי' רסג סק"ד, שהיינו דווקא מי שילדה בבית, והיא נמצאת בחדר אחר, לפי מה שהיה נהוג לא לקום אחרי הלידה עד שבוע ימים, אך הגרא"י וולדינברג, בהערות לס' נשמת אברהם חאו"ח, הע' ז, חלק עליו. ויש להעיר עוד לפי שו"ת רש"ל סי' מה, שדרך הנשים לשכב במיטה ארבעה שבועות לאחר הלידה, שלפי שיטת הגרי"י נויבירט, היה צריך להיות הדין שלא תדליק נרות שבת בארבע שבתות לאחר הלידה, וי"ל;
[310] ברכ"י או"ח סי' רסג ס"ב וראה שם, שדן אם הוא מנהג יפה או לא;
[311] הגרא"י וולדינברג, שם;
[312] סוגה בשושנים פכ"ז ס"כ; שש"כ ח"א פל"ו סט"ז, וח"ב פמ"ג ס"ט, ופמ"ה ס"ו. והטעם – משום שבזמנינו היולדת יורדת ממיטתה זמן קצר לאחר הלידה, וכן לפי שיטת הגר"א, במעשה רב אות נח, שנידה מותרת להתפלל, אפילו אם עדיין הדם עליה;
[313] תורת היולדת פל"ח ס"ו;
[314] שש"כ ח"א פל"ו סט"ז, וח"ב פמ"ה ס"ו;
[315] שש"כ שם. ובשו"ת אור לציון ח"ב פי"ח ס"ח לא הביא מכל הדיון המיוחד ליולדת, וכתב שדינה כשהיא בבית חולים כדין אשה השובתת בבית הוריה, שאם בעלה מדליק נרות בביתו בברכה, נפטרת מחובת ההדלקה; ואם לאו – תדליק בבית החולים;
[316] שו"ת משנה הלכות ח"ז סי' לה; שש"כ ח"ב פמ"ג הע' נא. וראה שם הטעמים לכך;
[317] שו"ת שבט הלוי ח"ז סי' י אות ב;
[318] שבת קכט א; רמב"ם שבת ב יג; טושו"ע של ד;
[319] שאילתות שמות שאילתא מ; שו"ת הרשב"א ח"ז סי' שמג; ערוה"ש או"ח של ה. וכן משמע דעת הרמב"ם שבת ב יג. וראה באריכות בשו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח סי' נג אות' א-ד;
[320] רמב"ן, הובאו דבריו במ"מ שבת ב יג; מ"ב סי' של סקי"ג;
[321] רי"ף, רא"ש ומאירי שבת קכט א; רמב"ם שבת ב יג;
[322] ראה בשו"ת אבני נזר חאו"ח סי' תנג;
[323] מג"א סי' של סק"ט; מ"ב שם סקי"ד. וראה במחצית השקל שם, ובפרמ"ג סי' של בא"א סק"ט, ביחס לגירסה בדברי במג"א;
[324] ערוה"ש או"ח של ו;
[325] שבת קכו א; רמב"ם שבת ב יג; טושו"ע או"ח של ד. וראה בחי' הרמב"ן שבת קכח ב, שלדעתו דווקא אם אומרת צריכה אני לרחוץ, אין שומעים לה בימים אלו, אבל אמרה לחלל עליה השבת בדברים נחוצים, שומעים לה עד שלושים יום;
[326] טושו"ע או"ח של ד; מ"ב שם סקט"ז. וראה בשש"כ פל"ו הע' מט;
[327] אשל אברהם סי' של ס"ט; מ"ב סי' של סקט"ו, ובשעה"צ שם סקי"ג. וראה במ"ב סי' תריז סקי"ב, שגם היולדת נאמנת לומר כן;
[328] ראה במ"ב סי' של סק"י; תורת היולדת פל"ה סק"א, ובשם הגרי"ש אלישיב שם. וראה להלן, רשימת החולקים אם הולכים לפי שעות או לפי ימים;
[329] מ"ב שם; ביאוה"ל שם ד"ה כל;
[330] ערוה"ש או"ח של ז; שש"כ פל"ו סי"ג; הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בתורת היולדת שם. וראה עוד בשו"ת שבט הלוי ח"ח סוסי' פח;
[331] ערכין ז א; רמב"ם שבת ב טו; טושו"ע או"ח של ה; מ"ב שם סקי"ח. וראה רש"י ערכין שם בסוע"א, שאף על פי שאם מעוברת מתה, העובר מת קודם, כדברי הגמ' ערכין שם, בכל זאת יש מקרים שהעובר נשאר בחיים אחרי מות האם, ולכן מחללים עבורו את השבת; ובחולין לח ב, בעניין בהמה שמתה ואחר כך ילדה, וכתב רש"י שם ד"ה אלא, שהיינו יוצא דופן שקרעו את האם והוציאו את וולדה בין מתה ובין חיה; וראה עוד בתוס' ב"ב קמב א ד"ה נוחל. וראה עוד בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קי; שו"ת שערי דעה מהדו"ק סי' ע; שו"ת זרע אמת חיו"ד סי' נ; שו"ת גינת ורדים ח"א, בגן המלך סי' קכט, שדנו בשאלה מי מת קודם – העובר או האם. וראה בתשובות הגאונים, אסף, ירושלים תש"ד עמ' 85, שפסקו כדעת הגמ' ערכין הנ"ל, ולעומת זאת בתשובות הגאונים סי' רמח, הובאה בכהנ"ג טור או"ח סי' של, פסקו שאפילו הוולד מפרכס במעיה, לא קורעים את בטנה, אלא משהין אותה עד שימות הוולד וקוברים אותה, וראה בנידון שיטה זו בכנה"ג שם; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' יג; שו"ת שרידי אש ח"א עמ' שטז; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קעד ענף ב. וראה בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרצה, שהיו אלו מעשים בכל יום במצרים, בנשים שמתות מחמת לידה, והוולד מפרפר בבטנה, שהנשים מכות על בטנה במכבדת לקרב מיתתו, וכתב שם, שוודאי ראוי לגעור בנשים העושות כן, משום שהדבר נראה כרציחה, וכל שכן בשבת, וכמה פעמים הפציר בהן שיקרעו את בטנה של היולדת כדי להוציא את הוולד, ואפילו ביום חול ראוי למנוע אותן מלעשות כך. וראה בספרו של צימלס, עמ' 69, שההסבר למנהג זה היה, שמחד גיסא לא רצו לנוול את היולדת המתה על ידי פתיחת בטנה, ומאידך לא רצו לקבור את העובר כשהוא עדיין חי;
[332] תוס' נידה מד א ד"ה איהו; מהר"א שטיין, הובאו דבריו במג"א סי' של סק"י; סמ"ע סי' רעו סק"ז. וכן אמר לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל;
[333] רש"י, רמב"ם והמחבר – אליבא דמג"א סי' של סק"י; שו"ת רמ"א סי' מ; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' יג; מג"א שם; שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' לא. בשיטת המג"א ראה בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' יג; שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' לח; לוית חן סי' של אות צו. וראה בס' הר אבל ד"כ, ובשו"ת המצרף ח"א סי' קא, שהוא הדין במתה ולאו דווקא בנהרגה. וראה עוד בכל בו על אבלות ח"א עמ' 49;
[334] חק יעקב או"ח סי' תע סק"ב;
[335] פרמ"ג שם בא"א. וראה עוד בשו"ת תשובות והנהגות ח"ג סי' קיג;
[336] חק יעקב שם;
[337] מו"ק יד א, ומאירי שם; רמב"ם יו"ט ז כא;
[338] תורת היולדת פמ"ו ס"א;
[339] דיני חולה שיש בו סכנה ושאין בו סכנה ביום הכיפורים – ראה באנציקלופדיה הלכתית-רפואית, מהדורה א, ע' יום הכפורים. כאן יידונו העניינים המיוחדים ליולדת;
[340] יומא פא ב; רא"ש יומא פ"ח סי' כב; טושו"ע או"ח תרד א;
[341] תורת היולדת פמ"ט ס"י. וראה בתורת היולדת שם, בהע' יא, שדן בשאלה אם יש חיוב ליולדת לאכול בערב יום-הכיפורים גם אם תאכל ביום-הכיפורים בשיעורים, או אם מזינים אותה בעירוי;
[342] שו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סי' לז אות יג;
[343] מ"ב סי' תריז סק"ט; שד"ח מערכת יוהכ"פ סי' ג כלל ב; מאמר מרדכי או"ח סי' תריז סק"ג. וכתב שם, שכן הורה למעשה;
[344] תורת היולדת פנ"א הע' א;
[345] טושו"ע או"ח תריז ד;
[346] מטה אפרים, שם;
[347] מ"ב סי' תריז סק"ט;
[348] שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' ח; שבת שבתון הע' קיז;
[349] שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' רפו;
[350] שו"ע או"ח תריז ד; מג"א סי' של סק"ז; חיי אדם סח יז; שו"ע הרב או"ח של ו; קצות השולחן קמ ו; הגר"פ עפשטיין, הובאו דבריו בשו"ת מנחת שלמה סי' ז, ובהע' בעמ' מד;
[351] ביאור הגר"א או"ח תריז ד; מ"ב סי' של סק"י; שו"ת בנין ציון החדשות סי' כה; שו"ת בית אפרים חיו"ד סי' טז; שו"ת יד הלוי חאו"ח סי' סב, בשם הגר"נ אדלר, ושם ח"ג סי' מג-מד; מנחת שבת סי' צג סק"ו; שש"כ פל"ו הע' כח, ופל"ט סט"ו; שו"ת מנחת שלמה סי' ז, בהע' בעמ' מד; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' פח ס"ד; שו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח סוסי' מט, ושם סי' נג אות ז. וכן משמע משו"ת הרא"ש כלל כו סי' ג; ס' האשכול הל' מילה סי' לו; חי' הריטב"א פ' ר"א דמילה. וראה באריכות בשיטות הפוסקים בנידון בשד"ח מערכת יום הכיפורים סי' ג כלל ג; ובס' לוית חן סי' של אות צה;
[352] ראה במ"ב סי' של סקי"ג; מטה אפרים סי' תריז, באלף למטה סק"ד; כף החיים או"ח סי' תריז סקכ"ב;
[353] שעה"צ סי' תריז סקי"ט. וראה בקונ' עת ללדת בהערות שבסוף הספר פ"ב ס"ג;
[354] שו"ע הרב תריח יג; הגה' ברוך טעם על המג"א סי' תריז סק"ג; כף החיים סי' תריז אות יד; שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' רפו;
[355] מ"ב סי' תריז סק"י, ובשעה"צ תריז סקי"ב, ובביאוה"ל סי' תריח ד"ה כשמאכילין; העמק שאלה שאילתא קסז, בשם ר' חיים מוואלאזין; שש"כ פל"ט סי"ב. וראה במחלוקת זו בשו"ת חשב האפוד סי' עא; תורת היולדת פנ"א הע' ד;
[356] מג"א סי' תריז סק"ג; שו"ע הרב תריח יב; כף החיים או"ח סי' תריח אות יד;
[357] מג"א שם; שו"ע הרב שם; מטה אפרים תריז ד; מ"ב שם; שו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח סי' נג. אך בא"ר סי' תריז סק"ב פקפק בכך, וראה בנידון בשעה"צ סי' תריז סקי"ב; תורת היולדת פנ"א הע' ה;
[358] שש"כ פל"ט הע' מב, ובשם הגרש"ז אויערבאך. וראה מאמרו של הרב ח. ד. הלוי, תחומין, ד, תשמ"ג, עמ' 451 ואילך, ובספרו עשה לך רב ח"ו סי' מה, שחידש שאם הרופא אומר שאין ליולדת כל סכנה להתענות ביום הכיפורים, שרשאית היא להתענות אפילו בתוך שלושה ימים ללידתה, שכן חלוקת הימים לשלוש, שבעה ושלושים לא נאמרה בגמרא אלא לגבי שבת ולא לגבי יום-הכיפורים, וסיים שדבריו הם להלכה ולא למעשה, עיי"ש. אך ראה בשו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח סי' נג, שדחה שיטה זו, וסבור להלכה שאפילו היולדת עצמה וכל הרופאים אומרים שיכולה לצום, אסורה להתענות בשלושת הימים הראשונים, עיי"ש;
[359] טושו"ע או"ח תריז ד; מ"ב שם סקי"א ובשעה"צ סקט"ז;
[360] ראה באריכות מחלוקת הפוסקים בנידון בשד"ח, מערכת יום הכיפורים סי' ג כלל א;
[361] טושו"ע או"ח תריז ד; מ"ב סי' תריז סקי"ב. וראה בביאור הגר"א שם; שו"ת אבני נזר חאו"ח סי' תנג; שד"ח מערכת יוהכ"פ סי' ג כלל ב; שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' סח – בסתירת המחבר בין דיני יוהכ"פ כאן, ובין דיני שבת בסי' של;
[362] דגול מרבבה או"ח סי' תריח אות ג, בשם המהרי"ל; מג"א סי' תריח סק"ח; א"ר שם אות א; מ"ב שם סק"א;
[363] ערוה"ש תריח ד;
[364] טושו"ע או"ח תריז ד; שו"ע הרב או"ח תריז ד; חיי אדם קמה כז. אמנם השאילתות, וזאת הברכה, שאילתא קפו כתב, שיולדת אסורה להתענות עד שלושים יום, אבל כבר כתבו הרא"ש יומא פ"ח סי' י, והר"ן רפ"ח דיומא, שכל הפוסקים חלקו עליו, וראה בהעמק שאלה שם;
[365] מ"ב שם סקי"ב. וראה במטה אפרים שם באלף למטה סק"ג;
[366] טושו"ע או"ח תריח א; מ"ב שם סק"ג;
[367] שש"כ פל"ט הע' מב;
[368] תורת היולדת פנ"א ס"ד;
[369] טושו"ע או"ח תריד ג, ובמ"ב שם סק"י. וראה במנ"ח מ' שיג אות ט, אם מותרת לנעול מנעל של שאר מינים, ולצאת בו לרשות הרבים. וראה בתורת היולדת פנ"ב הע' לו, שבימינו שאפשר ללבוש נעלים חמות שאינן עשויות מעור, צ"ע אם מותר ליולדת לנעול נעלי עור, והדעת נוטה לאסור;
[370] שאילתות, הובא באור שמח שביתת עשור ג ח, ועיי"ש שפסק כמותו;
[371] ערוה"ש או"ח תריג ט;
[372] טושו"ע או"ח תקנד ו, ובמ"ב שם סקי"ג. וראה בשעה"צ שם סקכ"א, שהביא שיטת הט"ז המחמיר דווקא באומרת צריכה אני, אך למעשה הכריע במ"ב להקל. וראה בחיי אדם קלה ב; שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' רפו;
[373] ר"ן סוף תענית; רמב"ן תורת האדם; מ"מ תעניות ה א; שו"ע או"ח תקנד ו; מ"ב שם סק"ט, יב. וכתב שם שכן העיקר;
[374] מ"ב שם;
[375] שו"ת רש"ל סי' נג; רמ"א שם. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ו סי' ע אות ד;
[376] ערוה"ש או"ח תקנד ח. וראה בנידון באריכות בשו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח סי' מט;
[377] מ"ב סי' תקנד סקי"ד;
[378] תורת היולדת פמ"ח הע' ה;
[379] תוספתא תענית סופ"ב; ירושלמי תענית א ה; ראבי"ה סי' תתסד; אור זרוע סי' תטז; טושו"ע או"ח תקנד ה; חיי אדם קלה ב;
[380] תורת היולדת פמ"ח ס"ט;
[381] תוס' תענית ל ב ד"ה כל;
[382] א"ר סי' תקנד סק"ח;
[383] שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' לז. הובאו דבריו בחי' רעק"א על שו"ע או"ח סי' תקנט, ובשע"ת או"ח סי' תקנה סק"ב;
[384] מג"א סי' תקנד סק"ט; מ"ב שם סקי"ד, וביאוה"ל סי' תקנט ד"ה ואינו; שו"ת יביע אומר ח"ה סי' מ אות ה;
[385] טושו"ע או"ח תקנ א, תקנד ה-ו; ערוה"ש או"ח תקנד ח; עשה לך רב, ח"ז סי' כז; תורת היולדת פמ"ז וראה שם, שדין זה הוא גם לשיטת הרמ"א או"ח תקנ א, שכתב להחמיר במעוברת ובמניקה, ומשמע שיולדת לא תחמיר;
[386] טושו"ע או"ח תרכא ג, ויו"ד רסה ד. וראה בט"ז שם סק"ט, שהוא על פי מה שנהגו היולדות לצום בתשעה באב בתוך שלושים אם אין להן צער גדול;
[387] רמ"א או"ח שם;
[388] ראה באוצר הברית ח"א פ"ד, עמ' קעח, הע' ז;
[389] מטה אפרים שם; סידור בית יעקב. ולדעתם זה עדיף מלתת לתינוק;
[390] מג"א תקנד סק"ט;
[391] מ"ב סי' תקנא סקס"א;
[392] שע"ת או"ח סי' תקנח סק"ב;
[393] מ"ב בשעה"צ סי' תקנא סקצ"ד;
[394] וראה בצפנת פענח קונטרס השלמה לח"ד דכ"ב ע"ב, שבלידה יש שני מיני דמים – דם לידה, שטמא ולא מצטרף לזיבה; ודם שרואה מחמת פתיחת הקבר, והוא דם נידה או זבה. וראה מה שהסתפק בצפנת פענח על הרמב"ם איסורי ביאה ז ט;
[395] שו"ת נחלת שבעה סי' ט, הובא בפת"ש יו"ד סי קצד סק"ח. וכתב שהוא המנהג בכל מדינות פולין. וראה בסד"ט סי' קצד סקכ"ה; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' עה;
[396] כרו"פ יו"ד סי' קצד ס"א; סד"ט סי' קצד סקכ"ה; חוו"ד יו"ד קצד בביאורים סק"א; שו"ת תורת נתנאל סי' ה; שו"ת נובי"ק חיו"ד סח' קטז; שו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קיד, ומביא שם שבפראג נהגו להקל, והסכים עמו הנוב"י; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעט; שו"ת עטרת חכמים חיו"ד סי' יח; שו"ת חסד לאברהם (תאומים) מהדו"ת חיו"ד סי' מו; שו"ת מהרש"ג ח"א חיו"ד סוסי' יא; חכמת אדם בבינת אדם סי' כג; לחם ושמלה סי' קצד סק"א; ערוה"ש יו"ד קצד נג; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קצד, ושיעורי שבט הלוי, הל' נידה, סי' קצד ס"ב אות ד;
[397] שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעט, וכתב שם, שאפילו למנהג נשות פולין אין להחמיר;
[398] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' עו; שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' פד; שו"ת דברי משה סי' נא;
[399] שו"ת דברי משה שם;
[400] טהרת הבית ח"ב במשמרת הטהרה סי' יא סק"ו. וראה עוד בס' ההלכה במשפחה פ"ט ס"ו, ובהדרכה והערות שם;
[401] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' עו; ס' דרכי טהרה פי"א. וראה בבדי השולחן יו"ד סי' קצד ס"ב, בביאורים ד"ה מפני; ס' שיעורי שבט הלוי הל' נידה סי' קצד ס"ב אות ד; עת ללדת פ"ג קונט' הערות, ב;
[402] תורת היולדת פי"ח ס"ה; ס' מחשבת הטהרה עמ' קכא, ובשם הגרש"ז אויערבאך; שו"ת באר משה ח"ג סי' קנב; טהרת הבית ח"ב במשמרת הטהרה סי' יא סק"ו; הגרש"ז אויערבאך והגרי"י נויבירט, הובאו דבריהם בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצד סוסק"א; שיעורי שבט הלוי, הל' נידה, סי' קצד ס"ב אות ד;
[403] נידה מב ב, לעניין מילה. וראה בשו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קכ;
[404] שאילתות, שאילתא ט. וראה שם בהעמק שאלה סק"ו;
[405] רמ"א יו"ד רסב ד, לעניין מילה. וראה בשו"ת נוב"י שם;
[406] שו"ת נובי"ת שם;
[407] ויקרא יב ב-ה; סנהדרין ד א; זבחים לח א; רמב"ם איסורי ביאה ד ה; רמב"ן הל' נידה פ"ז סי' יג. וראה שאילתות ויקרא שאילתא ק-קא. וראה נידה לא ב, בטעם ההבדל בין יולדת זכר ליולדת נקבה;
[408] תו"כ ויקרא יב ב; כריתות י א;
[409] נידה יא א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ד ו. ועניין דם טומאה ודם טוהר מן התורה הוא גזירת הכתוב, אך נאמרו גם טעמים שונים להסבר העניין – ראה נידה לה ב; רמב"ן עה"ת ויקרא יב ד; חינוך מ' קסו. וראה פרטי דינים של דם טוהר באנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, ע' דם טהר, עמ' תצד-תקג;
[410] רמב"ם איסורי ביאה יא ה; טושו"ע יו"ד קצד א; תוס' נידה לו א ד"ה שבוע; רמב"ן הל' נידה פ"ז סי' טז; ר"ו שבועות פ"ב. וראה באריכות מקורות הגאונים והראשונים בנידון, בטהרת הבית ח"ב במשמרת הטהרה סי' יא סק"א. ואף שמעיקר הדין יש הבדל בין דם קושי לדם שופי, ואשה שילדה מתוך קושי, הרי היא טהורה – נידה לו ב; רמב"ם איסורי ביאה ז א; וראה באנציקלופדיה תלמודית כרך ז; ע' דם קשי – מכל מקום בזמן הזה, דעת רוב הפוסקים להצריך שבעה נקיים גם ליולדת בקושי – ראה תשוה"ג בחמדה גנוזה סי' סח; רמב"ם איסורי ביאה יא ה; ראב"ד בעלי הנפש שער הפרישה; רמב"ן הל' נידה פ"ז סי' טז; ריטב"א נידה לח א; טושו"ע יו"ד קצד א;
[411] שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קנז; לחם ושמלה יו"ד סי' קצג סק"ד; שיעורי שבט הלוי, הל' נידה, סי' קצד ס"א אות ו;
[412] ספר האשכול רסי' לח; ב"י ושו"ע יו"ד קצד א;
[413] רי"ף שבועות פ"ב; רמב"ם איסורי ביאה יא ה-ז; ראב"ד בעלי הנפש שער הפרישה; רמב"ן הל' נידה פ"ז סי' כ; מאירי נידה ל ב; האשכול ח"א סי' לז; רמ"א יו"ד קצד א; שו"ת רעק"א סי' נט. וכתב הרמב"ם שם, שמנהג זה נתחדש בימי הגאונים, ונתפשט בהרבה ארצות, אך בימיו עדיין לא נהג מנהג זה בצרפת, וסיים שדבר זה תלוי במנהג. ומשמע מהראשונים, שעד ימי הרא"ש והרשב"א היו נוהגים לבעול על דם טוהר בכל ארצות אשכנז וצרפת – ראה בה"ג הל' נידה; ס' האשכול ח"א סי' לח; ס' המנהיג דצ"ו ע"א; תשובות מיימוני איסורי ביאה סי' ה, בדעת הר"ת; רשב"א תוה"א בית ז שער ו; ר"ן שבועות פ"ב; רא"ש נידה פ"י סוסי' ו; טור יו"ד קצד; או"ז ח"א סי' שלט. אך הרמ"א שם כתב, שכבר נתפשט המנהג בכל ישראל, שאין בועלים על דם טוהר. וכן כתבו מהראשונים, שיש להחמיר בכך בכל המקומות – ראה רמב"ן הל' נידה פ"ז ה"כ; מאירי נידה ל ב; ב"י יו"ד סי' קצד; פרישה יו"ד סי' קצד אות יא, בשם הרש"ל. בטעם החומרה הזו נאמרו מספר הסברים – ראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, ע' דם טהר, עמ' תקג-תקד, וראה בשיטות אלו באריכות בטהרת הבית ח"ב במשמרת הטהרה סי' יא סק"ב. וראה שם בסק"ד, שדן בשאלה איך החמירו הגאונים בדבר המפורש בתורה להיתר, על פי הט"ז או"ח סי' תקפח סק"ב, ויו"ד סי' קיז סק"א, שדבר המפורש בתורה להיתר אין כוח ביד חכמים לאסור, עיי"ש באריכות;
[414] כמבואר בשו"ע יו"ד סי' קצה. כן כתבו בס' שיעורי שבט הלוי הל' נידה, סי' קצד ס"א אות ו; טהרת הבית ח"ב במשמרת הטהרה סי' יא סק"ב;
[415] דגול מרבבה, יו"ד סי' קצד; שו"ת יד אליהו, פסקים, סוסי' לח; שו"ת תפארת צבי ח"ב חיו"ד סי' יט; שו"ת פאת שדך סי' קג; טהרת הבית ח"ב סי' יא ס"ג. וראה בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' סח, שנסתפק בשאלה זו, וכתב ששאל את הנוב"י, ואף הוא הסתפק בכך, אמנם כאמור בדגול מרבבה פסק שלא לברך. וראה בלחם ושמלה יו"ד סי' קצד סק"ד, שמשמע שהסתפק בשאלה זו, ונטה לומר שלא תברך;
[416] שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קצא, וסיים שכן נהגו; ערוה"ש יו"ד ר א; שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קכב. וראה באריכות בטהרת הבית שם, במשמרת הטהרה סק"ג;
[417] מהר"י קולון שורש קמד, שכתב שמעיקר הדין אין מקום לחומרה זו, אבל במקומות שקיבלו עליהם מנהג זה עליהם לנהוג כך. וראה במהרי"ל הל' נידה, אגודה פסחים סי' צו; ב"י יו"ד סי' קצד; דרכי משה יו"ד סי' קצד אות ג, ורמ"א יו"ד קצד א. וכתב שם, שאין להתיר במקום שנהגו להחמיר. וראה בשו"ת הרמ"א סי' צד, שבמקומו לא נהגו להחמיר בזה, ונהרא נהרא ופשטיה; ב"ח יו"ד סי' קצד; שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' עז; שו"ת יד מאיר סוסי' כז; ס' קנאת סופרים דנ"ב ע"ב; שו"ת ישא איש חיו"ד סי' ד; פרי האדמה ח"א דק"ו ע"א, וח"ד די"ט ע"ג, וכתב שכן הוא המנהג בירושלים, אך הוא לא מנהג קבוע; שו"ת דברי יוסף חיו"ד סי' כט, שכתב שהמנהג בירושלים להחמיר; שו"ת השמים החדשים חיו"ד סי' ל, שכתב שהמנהג במרוקו היה להחמיר. ויש להדגיש, שאף לשיטת המחמירים לנהוג במנהג זה, הקילו במפלת – ראה ש"ך יו"ד סי' קצד סק"ד; שו"ת מעיל צדקה סי' מו; סדרי טהרה סי' קצד סק"ו; שו"ת חכם צבי סי' ח; שו"ת דבר שמואל סי' קצו;
[418] רמב"ם איסורי ביאה א טו, וכתב שם, שמנהג זה הוא טעות, ודרך אפיקורסים, ומן הצדוקים והקראים למדו דבר זה, ומצווה לכוף אותן כדי להוציא מליבן דבר זה, ולהחזירן לדברי רבותינו; מרדכי שבועות פ"ב סי' תשלח; רבנו ירוחם נתיב כו סוח"ג, וכתב שם שמנהג זה הוא מינות גדולה; שו"ת הריב"ש סי' מ; שו"ת הרשב"ץ ח"ג סי' רלח; ט"ז יו"ד סי' קצד סק"ג; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' נד, וכתב שהיה מצווה בעיניו אילו ביטלו מנהג זה; שו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' טו, וכתב שמצווה לבטל מנהג זה, והעיד שאביו החכ"צ ציווה לבטלו; תפארת ישראל להגר"י אייבשיץ יו"ד סי' קצד ס"ב, וכתב שציווה לבטל מנהג זה בעירו מיץ; שו"ת תשובה מאהבה ח"ג סי' שסז; סדרי טהרה סי' קצד סק"ו; שו"ת תעלומות לב ח"ד סי' לא; ס' איי הים סי' קעג, שהמנהג בירושלים להקל; ס' נהר מצרים בהל' נידה דפ"ט ע"ב שהמנהג בירושלים להקל, עיקרי הד"ט יו"ד סי' כא אות יד; חכמת אדם קטו יט, שבמקום חדש אין להחמיר; ערוה"ש יו"ד קצד כג; פירוש תו"כ להגרד"צ הופמן, ריש פר' תזריע; שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' טו; שיעורי שבט הלוי, הל' נידה, סי' קצד ס"א אות ג, בשם החזו"א; טהרת הבית ח"ב סי' יא ס"ה; ההלכה במשפחה פ"ט ס"ה. וראה עוד על מנהג טעות זה בס' מנהגי ישראל ח"ב פ"ג (עמ' עו-עח);
[419] מהר"י קולון שורש קמג; שו"ת מהרשד"ם חיו"ד סי' מ; שו"ת דברי ריבות סי' נב; שו"ת קול גדול סי' נב;
[420] ב"י יו"ד סי' ריד; שו"ת משפט צדק ח"ב סי' מז; פרי חדש או"ח סי' תצו; שו"ת זכרון יוסף חיו"ד סי' יד; שו"ת רב פעלים ח"ב חיו"ד סי' כג, וח"ג חיו"ד סי' יז, וחאו"ח סי' ל; שו"ת ישכיל עבדי ח"ב קונ' אחרון חיו"ד סי' ח אות ז;
[421] טהרת הבית ח"ב במשמרת הטהרה סי' יא סק"ה אות ז. וראה עוד בס' שיעורי שבט הלוי, הל' נידה, סי' קצד סוסע' א;
[422] פסחים קיג ב, ובפי' הרשב"ם שם; רא"ש נידה פ"ג סי' ה; סמ"ג לאווין קיא; טור יו"ד קצד. ואם צריך לפרוש לילה ויום, או רק לילה אחד – ראה במקורות באנציקלופדיה התלמודית, כרך ז, ע' דם טהר, הע' 151-150. וראה שם בעמ' תקו, טעמי לפרישה זו;
[423] ראה ב"י וב"ח יו"ד סי' קצד; ט"ז שם סק"ב. וראה בש"ך יו"ד סי' קצד סק"ד, שפסק להחמיר גם בזמנינו, והוא לשיטת בעל הלכות גדולות, שיש להתייחס למצבה של האשה בעת הזו כשעת ווסת. וראה בלחם ושמלה שם סק"ה, ובבדי השולחן שם סקט"ו – טעמים להחמיר;
[424] ראב"ד בעלי הנפש סוף שער תיקון ווסתות; ס' האשכול ח"א סי' לח; רא"ש נידה סו"פ המפלת; שו"ת הרמ"א סי' צד; ט"ז יו"ד סי קצד סק"ב; ערוה"ש יו"ד קצד כ, שכתב שם שלא שמענו מעולם מי שיחוש לזה בזמנינו. וראה באריכות בטהרת הבית ח"ב במשמרת הטהרה סק"ב;
[425] נידה יא ב, ובחידושי הרמב"ן שם; רמב"ן הלכות נידה ה כו;
[426] רמב"ן שם; מ"מ איסורי ביאה ט ד;
[427] שו"ת נובי"ת חיו"ד סוסי' קכו;
[428] פת"ש בנחלת צבי סי' קצד; ס' מי נידה קונט' אחרון ד"ז ע"ג; ס' ערך שי סי' קצד; שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קכב. וראה באריכות בטהרת הבית ח"ב, במשמרת הטהרה סי' יא סק"ב;
[429] רמ"א יו"ד קפד י; ש"ך שם סקל"א, ובנקוה"כ שם;
[430] ב"ח וט"ז שם סקט"ו. וראה בסד"ט שם, ובשו"ע הרב שם סקמ"ו;
[431] ש"ך יו"ד סי' קפז סקל"ב; תורת השלמים שם סקל"ג; שו"ע הרב יו"ד סי' קפז סקמ"ח; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' צה; שו"ת תשובה מאהבה סי' שסא; ברכ"י בשיורי ברכה יו"ד סי' קפז סק"ב, בשם בעל בית דוד; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קמג; מי נידה קונט' אחרון סי' קפז; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' ריט. אמנם הכו"פ יו"ד סי' קפז סקי"ב כתב להחמיר, וסבור שאין להבדיל בין רואה מחמת תשמיש בתוך ימי הטוהר או לאחר ימי הטוהר, אך כל הפוסקים חלקו עליו, וראה בנחל אשכול עמ' קיז, שהכו"פ כנראה חזר בו. וראה עוד בטהרת הבית, ח"א במשמרת הטהרה סי' ה סקי"א;
[432] שו"ת התעוררות תשובה ח"ג סי' כב; שו"ת דברי חיים, קונ' מים חיים סי' לב; שו"ת מור ואהלות, אהל ברכות והודאות סי' י; שו"ת יביע אומר ח"ד חיו"ד סי' יב;
[433] שו"ת האלף לך שלמה חיו"ד סי' רכב, ובס' קנאת סופרים דמ"ז ע"ב; דגול מרבבה יו"ד סי' קצד, וכתב שכן פשט המנהג להחמיר, גם בכתמים שבתוך ימי טוהר; שו"ת חסד לאברהם מהדו"ק חיו"ד סי' ס; שו"ת אבני צדק חיו"ד סי' פד; מנחת פתים יו"ד סי' קפח ס"א; שו"ת שערי צדק חאו"ח סי' כא; חזו"א חיו"ד סי' פט סק"ו. ס' שיעורי שבט הלוי הל' נידה סי' קצד ס"א אות ד2; בדי השולחן יו"ד סי' קצד סקכ"א; טהרת הבית ח"ב סי' יא ס"ד. וראה שם במשמרת הטהרה סוסק"ד, שכתב שגם אינה צריכה להמתין ארבעה או חמישה ימים קודם ספירת נקיים כשאר נשים הרואות כתם;
[434] פסחים צ ב; יומא ו א; ירושלמי מגילה ב ה; רמב"ם איסורי ביאה ד ו;
[435] מנ"ח מ' קסו סק"א;
[436] בדי השולחן סי' קצד סוס"ב בביאורים;
[437] שו"ת בית שערים חיו"ד סי' רעד;
[438] תורת היולדת פי"ח ס"ה;
[439] שו"ת הרדב"ז, הובאו דבריו בפת"ש יו"ד סי' קצד סקט"ו;
[440] כריתות ז ב; נידה מ א; רמב"ם איסורי ביאה י ה; סמ"ג עשין רמב, ולאווין קיא; טושו"ע יו"ד קצד יד;
[441] שו"ת ציץ אליעזר חכ"ב סי' נט אות ג;
[442] בדי השולחן סי' קצד סק"ק;
[443] טהרת הבית ח"ב במשמרת הטהרה סי' יא סקי"ג;
[444] טהרת הבית שם; נשמת אברהם חיו"ד סי' קצד סקי"א;
[445] שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רלז; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חיו"ד סי' קצד סק"א;
[446] תו"כ ויקרא יב ב; רש"י ב"ק לח ב ד"ה מרקם; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ב י;
[447] תו"כ ויקרא יב ב; יבמות עד ב;
[448] בכורות מו ב; ירושלמי נידה א ד. והרמב"ם השמיט דין זה וראה עוד בנידון דין זה ובגירסאות שבירושלמי – במשל"מ איסורי ביאה ד ה; רש"ש בכורות שם; אומר השכחה סי' סג; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' פו, וחיו"ד סי' קנב; ערוך לנר נידה לו א; מנ"ח מ' קסו סק"ג; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, ע' גיורת עמ' לא-לב;
[449] שבת קלה א-ב, מחלוקת; רמב"ן שבת שם; רשב"א, ריטב"א, מאירי ור"ן שם, בשם אחרים; רא"ש שבת פי"ט סי' ו. וכן משמע בשאילתות שאילתא ט;
[450] ראבי"ה סי' רפו; שלטי הגבורים שבת שם בשם גאונים ורבנו יונה; ראב"ד מילה א ג;
[451] רי"ף ובה"ג – ראה מאור, רמב"ן, רשב"א, ר"ן ורא"ש שבת שם, בדעתם;
[452] רמב"ם מילה פ"א ה"ז, והי"א; טושו"ע או"ח שלא ה; טושו"ע יו"ד רסב ג; שם רסו י. וראה באזהרות למוהלים בעניין זה בחזו"א יו"ד סוסי' קנד; טהרת הבית ח"ב במשמרת הטהרה סי' יא סקי"ג. וראה עוד בדבר אברהם ח"א סי' כב אות א; חי' הר"ח הלוי מבריסק על הרמב"ם מילה שם; שפת אמת שבת שם; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' קסג; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רכ אות ג;
[453] שו"ע יו"ד רסו ח;
[454] חי' רעק"א יו"ד שם; פת"ש שם; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תקצד;
[455] בכורות מז ב; רמב"ם בכורים יא טז; טושו"ע יו"ד שה כד;
[456] נחלת שבעה סי' יז;
[457] שו"ת שבות יעקב ח"א סי' פח;
[458] שו"ת שבות יעקב שם; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שמב; מ"ב סי' תקמח סקנ"ג;
[459] שו"ת שבות יעקב שם; ערוה"ש יו"ד שלז ג; שו"ת ציץ אליעזר ח"ה רמת רחל סי' כו;
[460] רא"ש מו"ק פ"ג סי' לז; טושו"ע יו"ד שפא ג;
[461] טושו"ע יו"ד שפב ב;
[462] שו"ת רבבות אפרים ח"ד עמ' שסט, אות ב, בשם הגר"מ פיינשטיין. תשובה נדפסה בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ד סי' מה אות ב (בתשובה לנכד המחבר);
[463] או"ה סי' נט סי"א; רמ"א או"ח של ה; מג"א שם סקי"א; ערוה"ש או"ח של ח. וראה בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קעד ענף ב, ובשו"ת דבר יהושע ח"ג חיו"ד סי' כג, בהסבר חוסר הבקיאות בנידון. ובשאלה אם אי פעם נהגו בפועל כדין זה – ראה בס' הרפואה והיהדות עמ' 22, שלדעתו ברור שלא נהגו כשיטת הגמרא מימי הגאונים, אך כבר העיר נגדו י . לוי, המעין, תמוז תשל"א, עמ' 18-11, בהע' 18, שלפי הרמב"ם וטושו"ע, ולפי שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרצה, משמע שאף בימיהם נהגו כך בפועל;
[464] שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' כז, ושם ח"ח רסי' פט. וכתב שם, שכן פסק הגאון ר' איסר זלמן מלצר; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"ד; י. לוי, המעין, תמוז תשל"א, עמ' 11. וראה עוד ביחס לדינו של הרמ"א במור וקציעה או"ח סי' שכח; כורת הברית סי' של סקט"ו; שו"ת ישמח לב חיו"ד סי' ט; שו"ת מהר"ץ חיות סי' נב;
[465] שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' לא; שם חי"ח סי' לא; שם חכ"ב סי' ס אות ב. אגב, לכאורה קשה לשיטתו של הגרא"י וולדינברג, אשר סבור כי מוות מוחי איננו מקובל כלל להלכה, ראה בחריפות בשו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' סו, כיצד התיר הוצאת העובר ממעוברת במצב של מוות מוחי, שלשיטתו היא בגדר חיה, ואסור לקרב מותה בניתוח כזה, וכדברי הרמ"א לעיל. אמנם לשיטת הסוברים שמוות מוחי מגדיר את המוות לפי ההלכה, ניתן בזמנינו לקבוע בוודאות את המוות, כולל מוות מוחי, וכן ניתן לקבוע את העובדה אם העובר עדיין חי אם לא. על כן, מעוברת שמתה מוות מוחי, והעובר עדיין חי, ניתן להוציאו ולהצילו על ידי ניתוח קיסרי, ודין זה תלוי בשאלה אם מוות מוחי מקובל בהלכה;
[466] שמחות א א; טושו"ע יו"ד שלט א;
[467] שו"ת דבר יהושע ח"ג חיו"ד סי' כג;
[468] משך חכמה דברים כב כב. והיינו מה שנפסק בערכין ז א, וברמב"ם סנהדרין יב ד, שהאשה שיצאה ליהרג, אין ממתינים לה עד שתלד, הוא דווקא קודם שנעקר הוולד לצאת, כלומר לפני שישבה על המשבר;
[469] שו"ת מהרי"ל סי' סה; ב"ח יו"ד שסד; רמ"א יו"ד שסד ד. וראה בט"ז שם סק"ג, ובש"ך שם סקי"א. וראה באריכות בשו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' ע אות ב ואילך;
[470] ש"ך יו"ד סי' שסד סקי"א;
[471] שו"ת ציץ אליעזר שם. וכתב שם, שכן הוא המנהג בירושלים, וכן כתב בגשר החיים, ח"א פי"א סק"ו. וראה בקיצושו"ע קצז יא, שיש עוד מנהגים ביולדת, והיכא דנהוג נהוג. וראה עוד בשו"ת שמש צדקה סי' ס; נחלת שבעה ח"ב סי' נט; שו"ת חיים ביד חיו"ד סי' קז; שו"ת ציץ אליעזר שם;
[472] שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' צד; כל בו על אבלות עמ' 178;
[473] חולין סח א-ב; רמב"ם מאכלות אסורות ה ט-י, טו; טושו"ע יו"ד יד א-ב;
[474] בכורות יט א-ב, מחלוקת; רמב"ם בכורות ב ד; טושו"ע יו"ד שטו ב;
[475] מנ"ח מ' כב;
[476] בכורות נז א; רמב"ם בכורות ו יד;
[477] שו"ת הרש"ל סי' מה; ב"ש אבהע"ז סי' עט סק"ב;
[478] בכורות מו ב; רמב"ם נחלות ב יא; טושו"ע חו"מ רעז ז;
[479] בכורות מז ב, מחלוקת; רמב"ם נחלות ב יא; טושו"ע חו"מ רעז ז;
[480] על פי הנתיבות חו"מ סי' שמ בביאורים סק"ו. וראה בשו"ת יביע אומר ח"ב חחו"מ סי' ז;
[481] תורת היולדת פ"כ הע' ג;
[482] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חחו"מ סי' שמ סק"א;
[483] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חחו"מ סי' שמ סק"א וראה בתורת היולדת פ"כ הע' ג, שנסתפק בשאלה זו ביחס לשבת;
[484] הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בתורת היולדת פ"י הע' ג. וראה דברי הגרש"ז אויערבאך בס' נשמת אברהם חחו"מ סי' שמ סק"א;
[485] רמב"ם מוסרי כפרה א ה. וראה בכס"מ ולח"מ שם;
[486] ויקרא יב ו; רמב"ם מחוסרי כפרה א ג. וראה בס' החינוך מ' קסח, בטעמי הקרבן;
[487] זבחים צ א; רמב"ם תמידין ומוספים ט ח. וראה במנ"ח מ' קסח באריכות, אם סדר זה הוא לכתחילה, או גם בדיעבד;
[488] ויקרא יב ח; רמב"ם שם. וראה באנציקלופדיה תלמודית כרך יא, ע' השג יד, בדיני קרבן עולה ויורד. וראה נידה לא ב, ובראשית רבה כ ז, בטעם הדבר שיולדת מביאה קרבן חטאת;
[489] כריתות ט ב; נזיר סד ב; רמב"ם מחוסרי כפרה א ח. וראה במנ"ח מ' קסח;
[490] משנה קנים ב ה; קידושין יג ב; זבחים ה א; ירושלמי חגיגה א א; רמב"ם מחוסרי כפרה א יג;
[491] משנה קנים שם;
[492] רש"י זבחים ה א ד"ה לא יביאו; תוס' קידושין יג א ד"ה האשה;
[493] ויקרא יב ב-ו; נידה עא ב, כדעת ב"ה; פיהמ"ש לרמב"ם שם; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ה ד;
[494] שבת סד ב בדין נידה, והוא-הדין בזב, זבה ויולדת; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ה א;
[495] יבמות עד ב; כריתות ח ב; רמב"ם תרומות ז ב; רמב"ם כפרה א ה;
[496] משנה נגעים יד ג;
[497] חולין קלד א; רמב"ם מחוסרי כפרה א יא;
[498] מנ"ח מ' קסח;
[499] רמב"ם מטמאי משכב ומושב א א;
[500] תו"כ ויקרא יב ב; נידה לה ב; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ג א;
[501] תו"כ ויקרא יב ב;
[502] פסחים סז א; רמב"ם ביאת מקדש ג ח. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יד, עמ' תרלט, הע' 182-181, אם לוקה ארבעים או שמונים;
[503] פסחים צג א; רמב"ם קרבן פסח ו א;
[504] יבמות עה א, וברש"י שם;
[505] שבת פג א; נידה מג א;
[506] נידה לט א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ג ד. וראה בתוס' נידה שם ד"ה והיולדת;
[507] זבחים כז ב; מנחות ו א; חולין נא ב; תמורה יז א; רמב"ם איסורי מזבח ג ד, י-יא. וראה בהשגת הראב"ד שם, ובנו"כ הרמב"ם. וראה עוד בדינים אלו באנציקלופדיה תלמודית, כרך כג, ע' יוצא דפן, אות ו;
[508] יבמות פד א; תמורה יז א; רמב"ם תמורה א יז;
[509] פרה ב ג; ע"ז כג ב, מחלוקת; רמב"ם פרה אדומה א ז;
[510] מנ"ח מ' תקל;
[511] קרן אורה, ירושלמי סוטה ט ח.
