אף

אף

ג. אף

פרשנות המקרא

 

רש"ר הירש: 'אפיו' – נמצאת משמעות "אפים" פתח בגופו של האדם שדרכו ישאף בתשוקה את זרם החיים, ומשמעות "אפים" דרך כלל שאיפה, חפץ ותשוקה, ומכאן "ארך אפים" = סבלנות, "קצר אפים" = חוסר סבלנות, ו"אף" = תשוקה שלא באה על סיפוקה, הווה אומר כעס.

 

מקומות נוספים במקרא שבהם נזכר אף במובן האנטומי של איבר ההרחה והנשימה:

בראשית ז-כב [פר' נח], בראשית כד-מז [פר' חיי שרה], שמות טו-ח [פר' בשלח], במדבר יא-כ [פר' בהעלותך], דברים לג-י [פר' ברכה]

 

* # *

 

המונח אף במקרא זהה למונח חוטם בלשון חז"ל [1]. המושג אף משמש במובן האנטומי של האיבר [2], ובמובנים פיסיולוגיים – איבר ההרחה [3], ואיבר נשימה [4].

 

אף משמש במקרא גם בכמה מובנים מושאלים:  כעס, חרון וזעם, לעתים בשמוש של 'אף' לבד [5], ולעתים בתוספת מילה אחרת [6], ויש שהצירוף בא דווקא במובן הפוך מכעס [7]. ההסבר לקשר בין כעס לאף, שהכעס ניכר בחוטם, שמתחמם ומוציא הבל [8]; השתחוואה מלאה [9], והיינו כי האף הוא החלק הבולט שבפנים ומגיע ראשון לארץ; גאוה [10], והיינו שהגאוותן הולך עם ראשו ואפו נטוי כלפי מעלה; מיאוס ובחילה [11]; חנופה [12]; סליחה וסבלנות [13]; עמל וסבל [14]; וכביטוי לנשמת חיים [15].

 

בחז"ל מצינו שהאף מייצג את הפנים כולם [16], וזאת מפני שהאף הוא תואר פני האדם [17]; ויש שהאף מייצג את האיש כולו [18].

 

חוטם בלשון חז"ל כולל גם את הנחיריים [19].

 

חוטם באופן מושאל משמש בחז"ל לתיאור קצה בולט של כלי [20], עור הסנדל שבצד האצבעות [21], גובהו של האתרוג [22], ופטמת השד [23]. המשותף לכולם הוא המצב הבולט של החוטם.

 

הפרשת האף נקראת בחז"ל מי האף [24], היוצא מהחוטם [25], וצואת האף [26].

 

רקע מדעי

 אנטומיה

 

האף בנוי משני חלקים – חלק פנימי וחלק חיצוני.

 

החלק החיצוני מורכב משתי עצמות-האף המחוברות לבסיס המצח, וכלפי מטה מתחברים לעצמות-האף שני הסחוסים, היוצרים את כנפי האף. סחוסים אלו מהווים מסגרת לנחיריים וקובעים את צורת החוד.

הצורה החיצונית של האף השפיעה מאז ומעולם על ההתרשמות האסטטית של מראה הפנים. חלק חשוב בהגדרה ובמיון האנתרופולוגי של גזעי בני אדם מבוסס על המבנה החיצוני של האף. אמנם מקובל לציין "אף יהודי" כמאפיין בולט, אך מבחינה אנתרופולוגית לא הוכח שאכן יש ייחוד כזה.

 

החלק הפנימי מורכב מפרוזדור וחלל. הנחיריים מובילים אל הפרוזדור, המצופה עור ושערות. במעבר מהפרוזדור לחלל ישנו שסתום באזור ההיצרות, ומאחוריו נמצא החלל האמיתי, המצופה רירית. החלל מחולק לשניים על ידי מחיצת האף, שחלקה סחוסית וחלקה גרמית, והיא מכוסה קרום רירי. כל אחת משתי הדפנות הצדדיות של האף מכילה שלשה מבואות, המסודרים זה מעל לזה ומופרדים ע"י קונכיות-עצם.

במבוא התחתון מסתיים צינור-הדמעות, בעוד שבמבוא האמצעי והעליון נמצאים פתחי מערות-הגולגולת (סינוסים). שני פתחים אחוריים בצורת משפכים מקשרים את חללי-האף עם החלק העליון של הלוע.

 

פיסיולוגיה

 

מבחינה תיפקודית משמש חלל האף לשתי מטרות – נשימה והרחה.

 

בתחום הנשימה משמש האף כמסנן האוויר, הנכנס דרכו ועובר אל הריאות. בעזרת שערות הנחיריים והריסים המצויים בקרום חלל-האף מסולקים חלקיקי-אבק של האוויר; בריר האף מצויים חומרי חיטוי, המסייעים בהשמדת חיידקים שבאוויר; האוויר בדרכו בתוך האף עובר חימום עד ל- °34-32, וכן מרווה הפרשת האף מבלוטותיה את האוויר לדרגת לחות רצויה; האוויר הננשף והאוויר הנשאף עוברים מסלולים שונים בתוך האף.

 

תיפקוד האף בתחום ההרחה – ראה על ריח בפרשת תולדות.

 

תיקון פלסטי – האף הוא האיבר האנטומי שאנשים ונשים מבקשים בשכיחות הגבוהה ביותר לשנות את צורתו בעזרת הכירורגיה הפלסטית המודרנית. היינו ניתוח פלסטי לשינוי צורת האף הוא הנפוץ ביותר בין הניתוחים הפלסטיים בעולם.

 

האף במקורות חז"ל

 

סימן היכר – חז"ל החשיבות את החוטם כסימן היכר חשוב ביותר של הפנים ושל האדם [27]. האף נתון בגובהו של אדם, ורוב תכשיטין תלויים בו [28].

 

תפקידי האף – חז"ל הכירו את תפקידו של האף בהרחה [29], את תפקידו בנשימה, ואת היותו סימן לחיים ומוות [30]. לאחר לידת בהמה נופח לו בחוטמו [31], שנחיריו סתומים לו ברירין [32].

 

הגדרת שפיר מרוקם כולל, בין השאר, מצב שבו שני חוטמיו כשתי טיפי זבוב מקורבות זה לזה [33].

 

צואת החוטם רובה קשה ומיעוטה יפה [34]. וזוהי קביעה מדוייקת מאד, שכן יש צורך רב בהפרשה מועטת של האף, אך ריבוי ההפרשה היא מחלת הנזלת, שקשה להרגשה.

 

מומים ומחלות באף – חז"ל תיארו מספר מומים ומחלות הקשורים לאף:

 

פוליפוס – מחלוקת בגמרא מהו, לדעה אחת הוא ריח רע מהחוטם, ולדעה שניה הוא ריח מהפה [35]. ולהלכה נפסק כשתי הדעות [36]. יש מן הראשונים שכתב, שהוא חולי החוטם, ומין מורסא גדל בתוכו, וריחו רע, ולפעמים יפשה עד הגיעו מבפנים אל החיך, ולא יכול החולה לדבר במבטאו [37]. פירוש זה מתאים לידיעותינו כיום במונח פוליפ שהוא סוג של גידול. מדובר דווקא אם הסרחון הוא חזק וקשה, עד שאין האדם יכול לסובלו [38]. לדעת חז"ל, אחת הסיבות להיווצרות פוליפוס היא נגיעה בחוטמו ביד קודם נטילת ידיים של שחרית [39].

 

דימום מהאף הוא מצב שכיח והוזכרו מספר רפואות בתלמוד לטיפול במצב זה [40].

 

מומים נוספים במבנה האף – ראה להלן.

 

פרטי דינים

 

נגיעה בחוטם – אסור לגעת בחוטמו בידו קודם נטילת ידיים בשחרית [41].

 

פוליפוס – מי שהוא בעל פוליפוס, כופים אותו להוציא את אשתו [42]. יש מי שכתב, שדין זה הוא דוקא בפוליפוס שהתפשט [43].

אם ידעה האשה על מום זה קודם הנישואין – יש אומרים, שאין כופים עליו להוציאה, כי סברה וקיבלה [44]; ויש אומרים, שאפילו ידעה בהם קודם הנישואין, כופים אותו להוציאה, כי יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ועכשיו איני יכולה לקבל [45]. יש אומרים, שחייב לתת לה כתובתה [46]; ויש אומרים שיוציא בלא כתובה [47], ותוספת כתובה אין לה לכל הדעות [48].

בעל פוליפוס שמת, ונפלה אשתו לפני אחיו לייבום, ויש בו אותו מום שהיה בבעלה – יחלוץ ויתן כתובה, כי יכולה היא לומר, לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל [49].

 

בטהרת מצורע – המצורע כשנטהר, צריך לגלח כל גופו, פרט לשיער שבתוך החוטם [50]. יש מי שכתב, שהטעם הוא לפי שאין השיער נראה [51]; ויש מי שכתב, שהטעם הוא לפי שברוב בני האדם אין שיער בחוטם [52]. אכן המציאות איננה כמתואר בשיטה זו.

 

כניסה לבית מנוגע – הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו, ואפילו כולו חוץ מחוטמו – טהור [53]. והטעם – שדרך ביאה אסרה תורה.

 

מי החוטם דינם כתולדות המים, לעניין שמטמאים או מכשירים אוכלים לקבל טומאה [54]. מי האף היוצאים מהזב דינם כרוקו של הזב לכל דבר, ומטמאים כאב הטומאה [55]. צואת האף אין דינה כצואה לעניין קריאת שמע ותפילה [56].

 

בדיני בכור לנחלה – יש מאמוראים הסבור, כי דין מיוחד הוא בנחלות, שרק אם נולד הבכור בפרצוף פנים עם החוטם, בעוד אביו חי, הרי הוא יורש אותו כבכור, כי זוהי הכרת פנים; ולעומתו יש מהאמוראים הסבור, שגם פדחתו, היינו מצחו, מספיקה להכרת פנים [57], וכדעה זו נפסקה ההלכה [58].

 

בדין ראשי איברים – ראש החוטם הוא אחד מעשרים וארבעה ראשי איברים באדם, שאינם מטמאים משום מחיה [59], וכן אם קצץ רבו לעבד את ראש החוטם הוא יוצא בו לחירות, כמו ביתר עשרים וארבעה ראשי איברים [60], וצריך העבד גט שחרור מרבו [61].

 

נגע בהרת בתוך החוטם – אינה טמאה [62].

 

גוסס אין מקרבים את מותו, ולכן בין השאר אין פוקקים את נקביו, כולל נחירי האף, עד שימות [63].

 

עגונה – אין מעידים על האיש שמת להתיר את אשתו העגונה, אלא אם ראוהו מת בפרצוף פנים עם החוטם, אבל אם ניטל חוטמו אין מעידים עליו, אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו, שמא אין זה הוא. וכן אם ראוהו מת בפדחת ולא פרצוף פנים, או בפרצוף פנים ולא פדחת, אין מעידים עד שיהו שניהם עם החוטם, היינו רק אם פדחתו, חוטמו ופרצוף פניו קיימים – מעידים עליו. וכל זה דווקא אם ראוהו בתוך שלשה ימים אחר הריגתו או אחר מיתתו, אבל אחר שלשה ימים אין מעידין עליו, מפני שפרצוף פניו משתנה [64].

יש אומרים, שאף אם יש עליו סימנים מובהקים אין מעידים עליו ללא הפדחת, החוטם והפרצוף [65]; יש אומרים, שהיינו דווקא כשאין שם אלא הפרצוף בלבד, אבל אם כל הגוף שלם, אפילו אין הפדחת והחוטם ניכרים – מעידים עליו [66]; ויש אומרים, שדווקא אם יש סימן מובהק על הגוף, או בטביעת-עין, די ללא החוטם [67]. ואם ניטל חוטמו מחיים, זוהי הכרת פניו, ומועילה טביעת עין בפרצוף פניו ופדחתו [68].

יש אומרים, שמן התורה די בהכרת פדחת, ורק חכמים החמירו להצריך הכרת חוטם; ויש אומרים, שאף מן התורה צריך הכרת פרצוף פנים וחוטם. לשיטה זו, לא רק בהתרת עגונה צריך הכרת חוטם, אלא גם לעניין הורדת הבנים לנחלה [69].

 

מומים בחוטם – בהלכה נימנו מספר מומים בחוטם, חלקם משותפים לאדם ולבהמה, היינו שפוסלים כהן לעבודה ופוסלים בהמה לקרבן, חלקם מיוחדים לבהמה בלבד, וחלקם מומים המיוחדים באדם בלבד.

המומים המשותפים לאדם ולבהמה הם שלשה: ניקב חוטמו אפילו מצד אחד; נסדק חוטמו; ונפגם חוטמו [70]. פגיעות אלו בחוטם יכולות להיות עקב מחלות כמו צרעת, שחפת או עקבת, ויכולות להגרם על ידי בני אדם, כגון בהכנסת נזמים [71], פציעה, או הענשה, שהיתה מקובלת בין העמים הקדמונים, אך לא בחוקי ישראל [72].

המיוחד לבהמה בלבד אחד הוא: ניקב העור שבין שני החוטמים במקום הנראה, היינו שנקבו מחיצות החיצוניות של החוטם; אבל אם ניקבה המחיצה הפנימית, החולקת את החוטם, אין זה מום [73].

המיוחדים לאדם בלבד ששה הם: החרום [74], היינו לשון חורבן, מלשון 'והחרמתי את עריהם', כי ללא החוטם, שהוא הדרת הפנים, נחשבים הפנים כחרבים [75]. ונחלקו תנאים במהותו של מום זה – לר' יוסי הוא מי שבסיס חוטמו שקוע בין עיניו, וכשהוא כוחל עיניו יכול למשוך במכחול מעין לעין ואין החוטם מעכבו, ולחכמים גם אם חוטמו שקוע בבסיסו, אף על פי שאינו כוחל שתי עיניו כאחת, הרי זה חרום [76]. צורה זו נקראת אף אוכפי, והיא יכולה להיות מולדת, או משנית לשברים שלא התאחו כראוי, או משנית למחלות כמו צרעת, שחפת ועגבת; חוטמו סולד, היינו שקצר באורכו [77], לפי זה מדובר בפגם אסטטי בלבד, או שנכווץ ראש חוטמו למעלה [78], או מי שאמצע חוטמו בולט למעלה [79]. ולפי שני הפירושים האחרונים יכול להיות שמדובר בשינויים חולניים; חוטמו בולם, היינו שנסתמו נחיריו [80], או שחוטמו עקום לצד אחד [81]. מדובר בסטיית מחיצת האף, שהוא מום שכיח; חוטמו נוטף, היינו ארוך ותלוי מלמטה משפתו [82], או מי שעוקץ חוטמו נוטף למטה [83]; חוטמו גדול מאיבריו; חוטמו קטן מאיבריו, ומשערים את גודל החוטם באצבע קטנה של ידו, אם היה חוטמו גדול ממנה, או קטן ממנה הרי זה מום [84].

 

בעגונה – חוטם ארוך או קצר איננו סימן מובהק להכרת המת לצורך היתר עגונה [85].

 

במומי אשה – יש מי שכתב שאם חוטמה ארוך לא נחשב כמום לגרשה, אף על פי שהוא מום בכהנים, כי דבר זה שכיח בין בני אדם, ואין רוב האנשים מקפידים על כך [86].

לעניין ריח רע מהחוטם – יש אומרים, שהוא אחד מהמומים היתרים באשה על הכהנים הפוסלים אותה [87].

 

מקורות והערות

[1] יתכן שמקור השם חוטם הוא מישעיה, מח ט – 'למען שמי אאריך אפי ותהילתי אחטם לך', או שאותיות ט' ות' התחלפו והוא כמו חותם, שהאף הוא חותמו של הפנים, ראה להלן;
[2] בראשית כד מז; משלי יא כב;
[3] תהלים קטו ו;
[4] בראשית ב ז; ישעיה ב כב;
[5] כגון בראשית ל ב; דברים ט יט; חבקוק ג יב; תהלים עח כא; משלי כט כב; איכה ג סו. וראה מלבי"ם בראשית מט ז;
[6] כמו חרון (ישעיה, יג ט), חרי (שמות, יא ח), זעף (ישעיה, ל ל), חמה (דברים, ט יט), עשן (דברים, כט יט). ובמובן זה של קשר בין אף לכעס נאמר על ידי חז"ל שהרואה בחלומו שחוטמו נשר ממנו – סימן שחרון אף נסתלק ממנו (ברכות, נו ב);
[7] ארך אפים – שמות, לד ו; יכפה אף – משלי, כא יד;
[8] רש"י ברכות נו ב, ד"ה חרון. וראה באיוב מא יב – מנחיריו יצא עשן. וענין ייחוס הכעס לקב"ה כמו אף-ה' – ראה במו"נ ח"א פל"ו, ובכל המפרשים שם. וראה בס' ביאור מילים נרדפות להגר"א, ש'אף' במובן של כעס הוא במחשבה ובדבור ובהתחלת הכעס;
[9] בראשית יט א; שמו"ב יח כח; מל"א א לא;
[10] תהלים י ד;
[11] במדבר יא כ;
[12] איוב לו יג;
[13] שמות לד ו; משלי טז לב;
[14] בראשית ג יט;
[15] בראשית ב ז; שם ז כב; איוב כז ג;
[16] כגון דלא מהדר אפיה בי כנישתא – ברכות ו ב; מקביל אפיה דרביה – חגיגה ה ב; כל מילתא דמיתאמרא באפיה תלתא – ב"ב לט א. וראה עוד רש"י שיר השירים ז ה;
[17] רש"י שבת קנא ב, ד"ה זה חוטם. וראה להלן;
[18] כגון בעל החוטם שנאמר על רבן גמליאל, ופירש"י בעל קומה וצורה, ל"א גדול הדור – תענית כט א. הרומים סברו בהתאם לחכמת הפרצוף שלהם, כי בני אדם בעלי אף גדול הם פיקחים, ומכאן הפתגם הרומי: "לא כל אחד ניחן באף" – ראה ג. אלקושי, אוצר פתגמים וניבים לאטיניים, פתגם 1161;
[19] הנחיריים הוא לשון מקרא – איוב מא יב, ובחז"ל – שני חוטמיו (היינו במובן נחיריו) כשני טיפי זבוב – נידה כה א;
[20] משנה סוכה ד ט;
[21] משנה כלים כו ד;
[22] סוכה לה ב; רמב"ם לולב ח ז;
[23] תוספתא נידה ו ד;
[24] תוספתא שבת ח כח;
[25] מכשירין ו ה;
[26] ב"מ קו ב. וראה בספריו הרפואיים של הרמב"ם – פרקי משה ט ו; הנהגת הבריאות ד יב-יג;
[27] יבמות קכ א; בכורות מו ב, ובירושלמי יבמות טז ג, וסוטה ט ג, מבואר שהכרת פנים היא החוטם. וראה תוס' יבמות שם, ד"ה הכרת, ורמב"ן על התורה ויקרא כא יח;
[28] שה"ש רבה ז י;
[29] ברכות לא ב;
[30] יומא פה א; סוטה מה ב. וכן הריגת מחנה אשור לחד מ"ד היה שנשף להם בחוטמם ומתו – סנהדרין צה ב. וראה בברכות סא ב – אף מקיצו משנתו, ולא נתברר כיצד;
[31] שבת קכח ב;
[32] רש"י שם;
[33] נדה כה א; רמב"ם איסורי ביאה י ג;
[34] ב"מ קז ב;
[35] שבת קח ב; כתובות עז א;
[36] רמב"ם אישות כה יא, ובמ"מ שם; טושו"ע אבהע"ז קנד א. וראה בביאור הגר"א אבהע"ז שם סק"ב, דלא פליגי ושניהם אמת. וראה עוד על פוליפוס בירושלמי חגיגה א א. וראה בכתביו הרפואיים של הרמב"ם – פרקי משה ג עו, טו כג, כג עד;
[37] הערוך ע' פליפוס. וכן כתבו יאסטרוב בספר המלים, ופרויס בתרגום האנגלי עמ' 296;
[38] שו"ת הרא"ם ח"ב סי' יט;
[39] שבת קח ב;
[40] גיטין סט א;
[41] שבת קח ב; טושו"ע או"ח ד ג. וראה בשערי תשובה שם סק"ו. ויש להעיר שהרמב"ם לא הביא דין זה;
[42] כתובות עז א; רמב"ם אישות כה יא; טושו"ע אבהע"ז קנד א;
[43] ערוך ע' פליפוס;
[44] מ"מ אישות שם לדעת הרמב"ם; טור בשם רמ"ה אבהע"ז קנד; רמ"א אבהע"ז קנד א;
[45] רשב"א, הובא במ"מ אישות שם; ר"ן כתובות שם. וראה בב"ש אבהע"ז שם סק"ב;
[46] רי"ף, כתובות שם; רמב"ם, אישות, שם; טושו"ע אבהע"ז שם; תוס' כתובות שם, ד"ה כופין; תוס' יבמות סד א, ד"ה יוציא;
[47] רגמ"ה בתשובה, הובא בהגמ"י אישות, שם;
[48] ב"ש אבהע"ז קנד סק"א;
[49] כתובות עז א; רמב"ם אישות כה יג; טושו"ע אבהע"ז קנד ב וקסה ד;
[50] סוטה טז ב; רמב"ם טומאת צרעת, יא א;
[51] רמב"ם שם;
[52] הראב"ד שם;
[53] שבועות יז ב; רמב"ם טומאת צרעת טז ה;
[54] משנה מכשירין ו ה; רמב"ם טומאת אוכלין י ב; ועי' שם, שכתב שתולדותיהם כיוצא בהם, ועי' מה שדן בדבריו במשנה אחרונה על מכשירין שם;
[55] נידה נה ב; רמב"ם מטמאי משכב ומושב א טז;
[56] ביאור הגר"א או"ח סי' צב סקט"ז; מעשה רב סי'ד לו;
[57] בכורות מו ב, מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש;
[58] רמב"ם נחלות ב ב; טושו"ע חו"מ רעז ג;
[59] משנה נגעים ו ז; רמב"ם טומאת צרעת ג ח. וראה בראב"ד שם, ובמפרשי המשנה שם, אמאי נקט דוקא מחיה ולא נגעים אחרים;
[60] קידושין כה א; רמב"ם עבדים ה ד; טושו"ע יו"ד רסז כז;
[61] קידושין כד ב; טושו"ע שם. והוסיף הרמ"א, שכופין רבו לכתוב לו גט שחרור, וע"ע בביאור הגר"א שם סקס"ח;
[62] משנה נגעים ו ח; רמב"ם טומאת צרעת ו א;
[63] אבל רבתי, פ"א; רמב"ם אבל ד ה; טושו"ע יו"ד שלט א;
[64] יבמות קכ א, וברש"י שם; רמב"ם גירושין יג כא; טושו"ע אבהע"ז יז כד. וראה באוצה"פ סי' יז סקקפ"ד אות ב, הטעם שנקבעו דווקא שלושת אלו לעדות;
[65] רמב"ם אליבא דמ"מ, וראה בכס"מ ולח"מ שם;
[66] תוס' יבמות שם, ד"ה אין; רא"ש שם, בשם ר"ת; שו"ע אבהע"ז יז כה. וראה באריכות באוצה"פ שם, סקר"א;
[67] נמוק"י יבמות שם, בשם ראשונים; כס"מ שם; שו"ע שם. וראה באוצה"פ שם, סקר"ח;
[68] ראה באוצה"פ סי' יז סקקפ"ה אות ו;
[69] ראה בכורות מו ב; עצי ארזים סי' יז סקפ"ד; אוצה"פ סי' יז סקקפ"ד אות ד ואות ז; אנציקלופדיה תלמודית, ע' טביעות עין, הע' 346-345;
[70] משנה בכורות לט א; רמב"ם ביאת המקדש ז ו;
[71] נזם זהב באף חזיר – משלי יא כב, וראה בשבת נט ב – נזמי אף;
[72] וראה ביחזקאל כג כה, ובפירוש הרד"ק שם, שזה היה משפט אשה מזנה, שיסירו ממנה האוזניים והאפים, שהם הנחיריים;
[73] בכורות לט א; רמב"ם איסורי מזבח ב ב. וראה בכס"מ ביאת המקדש ז ו, שתמה על הרמב"ם למה מנה מום זה כמום מיוחד בבהמה, ולמה לא יכול להיות גם באדם. וראה בהערה קודמת על הסיבות לנקבי האף;
[74] ויקרא כא יח;
[75] רמב"ן שם. וראה עוד במלבי"ם ויקרא כא יח, אות מח;
[76] בכורות מג ב, וברש"י שם. הרמב"ם ביאת המקדש ח ז, פסק כחכמים, וראה בכס"מ שם. ועי' בשו"ת צמח צדק החדש, סי' עו אות ב. ועי' בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תשפח, ובשו"ת אור המאיר סי' כח, שלענין עדות להתרת עגונה אין די כשחוטמו עמוק, אלא צריך דוקא שיכחול שתי עיניו כאחת. וראה עוד באוצה"פ סי' יז סקקצ"ז אות ב;
[77] רש"י בכורות שם;
[78] רבנו גרשום, בכורות שם;
[79] רמב"ם שם;
[80] רש"י ורבנו גרשום, בכורות שם;
[81] רמב"ם שם;
[82] רש"י שם;
[83] רמב"ם שם. וראה בפיהמ"ש לרמב"ם בכורות ז ד, שאם נעשה חטוטרת בחוטם, או שום עיוות, או השמטת קצהו, הרי זה מום;
[84] בכורות מד א; רמב"ם ביאת המקדש ח ז. ועי' ברש"י ורבנו גרשום בבכורות שם, שפירשו המדידה באופן אחר;
[85] ראה באוצה"פ סי' יז סקקצ"ט, בלוח הסימנים מערכת ח. וראה שם עוד מומים ושינויים במבנה החוטם, אם נחשבים כסימנים להכרת המת;
[86] שו"ת חות יאיר, סי' רכ. וראה באוצה"פ סי' לט סקל"א אות ח;
[87] מרדכי בשם הר"מ, פ"ז דכתובות, סי' רג; רמ"א אבהע"ז לט ד. וראה עוד באוצה"פ שם סקי"ט.