פתיחת המושב של בעיות סביב המוות
פרופ' א. רוזין
מנהל מח' גריטריה
מרכז רפואי שערי צדק
הנוטה למות – פתיחת המושב
לפני כמה שנים העיר לי עורך עיתון מקצועי על הגדרת הזקנה במאמר שכתבתי. כתבתי שהזקנה הינה השלב האחרון של החיים המוביל לקראת מוות. הוא העיר שזו הגדרה פסימית מדי ולכן אינה מוצאת חן בעיניו. הסכמתי שיש פסימיות מסויימת, אבל לצערי זאת המציאות. המאמר התקבל.
אכן, בני אנוש רואים את הזקנה כשלב אחרון של החיים. אולם לשאלה מתי בדיוק מתחילה הזקנה, ומתי בדיוק היא מסתיימת במוות? אין תשובה כל כך ברורה. עם זאת ככל שהשנים עוברות תקופת הזקנה תופסת מקום הולך ועולה בחברתנו כמו גם בחברות אחרות בעולם.
בתחילת המאה, תוחלת החיים הממוצעת בארצות המערב היתה בסביבות 50 שנה, והיום לקראת סוף המאה היא מתקרבת ל-80. העליה בתוחלת החיים מתבטאת בעיקר בעליית הסיכוי של צעירים להגיע לגיל המבוגר. אולם אדם שהגיע לגיל 75 בשנת 1900, גם אז היה צפוי שימשיך לחיות כמעט אותו מספר שנות חיים נוספות כמו צפי החיים של אדם בן 75 היום.
זאת אומרת שכיום הרבה יותר צעירים מגיעים לגיל המבוגר. מצב זה קיים הודות לעובדה שניתן היום לשמר את הבריאות מעבר לגילאים צעירים, פחות אנשים צעירים חולים במחלות קטלניות, ויותר צעירים שורדים. פירוש הדבר שיש מסה הרבה יותר גדולה של אוכלוסיה המגיעה לגילאים גבוהים, אך אין עליה ממשית בתוחלת החיים של הזקנים.
אם נצליח לבטל לא רק את המחלות בגיל צעיר אלא גם מחלות של גיל העמידה וגיל הזקנה, יווצר מצב שבו אנשים רבים יגיעו לגיל גבוה, גיל בו תהיה תמותה גבוהה מאד בפרק זמן קצר. זוהי משמעות המונח דחיסת התמותה, היינו שדוחסים את התחלואה ואת התמותה לתקופה קצרה בגיל זקנה.
המשמעות היא שאנחנו עומדים לפני פיצוץ של אוכלוסיה זקנה עם הרבה מחלות והרבה מוגבלות. במילים אחרות לקראת סוף הזקנה, לקראת המוות, אנשים אמורים להיות חולים כרוניים, מוגבלים, עם איכות חיים ירודה. אנשים כנראה לא ימותו מתוך בריאות או מתוך מחלה חריפה לאחר פעילות טובה, אלא תוך כדי מסגרת של חולי, מוגבלות ואומללות. לכן מתעוררות שאלות מוסריות, עד כמה צריכים לטפל, עד כמה צריכים להמשיך את המוגבלות הזאת, את איכות החיים הירודה הזאת כשהמוות כבר עומד בפתח.
האם אנחנו אמורים לחפש הזדמנויות כדי לאפשר לאדם למות? או שמא חובתנו לטפל, לחפש אבחנות, לטפל בהן ולהאריך את החיים, מוגבלים ככל שיהיו, עד שהמוות יקח את חיי האדם? זו אחת הבעיות האתיות הקשות של היום, העומדות בפני החברה, בפני המערכת הרפואית, בפני רופאים גריאטריים ובפני אנשי רוח ואנשי דת.
המרצה הראשון הינו ד"ר אברהם שטיינברג. ד"ר שטיינברג, רופא ילדים בכיר בבית חולים שערי צדק, התמחה בנוסף גם בנוירולוגיה של ילדים בבית הספר לרפואה ע"ש אלברט איינשטיין בניו-יורק. במקביל מכהן ד"ר שטיינברג גם כראש המדור לאתיקה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים.
אחריו ירצה מר יעקב ריינגולד מנהל בית האבות היהודי בריברדיל, ניו יורק. מר ריינגולד הוא בעל השכלה גבוהה בתחום הלימודים הסוציאליים ומנהל את בית האבות מזה שנים רבות. במקביל רכש מר ריינגולד נסיון רב בנושא החקיקה הנוגעת לניהול בתי אבות. הוא אף כיהן בוועדה אמריקאית חשובה שדנה בחוקי ההזדקנות בארצות הברית. מר ריינגולד הצליח בניהול חיים של זקנים במסגרת מוסדית תוך כדי שמירה על רמה אנושית ומקצועית גבוהה.
על השאלות יענה הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג דיין בבית הדין הרבני הגדול בירושלים, וראש הישיבה בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה (מכון לב) בירושלים.
