תשובות הלכתיות בנושא השתלת איברים

תשובות הלכתיות בנושא השתלת איברים

הרב שאול ישראלי (זצ"ל)

זקן חברי מועצת הרבנות הראשית לישראל (לשעבר)

תרומות איברים מן החי ומן המת

ראשי פרקים

א. מבוא

 ב. איברים מתורם חי – המשמעות ההלכתית של סיכון התורם

 ג. מכירת איברים

ד. איברים מן המת – הסכמה לתרומה ונשיאת כרטיס תורם

ה. מעמד משפחת הנפטר

ו. סיום

בזה סיימנו את תשובותינו לשאלות. אני מקווה, מתפלל ומבקש יחד על כל הציבור כולו שנגיע למצב של בריאות שלימה. שלא יצטרכו, לתרומות איברים וכדומה. פרופ' גליק הזכיר את ימות המשיח. אני מקווה שבימות המשיח, שיבוא במהרה בימינו, לא נזדקק לתרומות כאלה.

יהי רצון שהקב"ה יעזור לנו, ויהפוך את הימים האלה, ימי בין המצרים שאנו מתאבלים בהם על חורבן בית הבחירה, לששון ושמחה ולא נצטרך אז גם לשאלות הקשות של תרומות איברים.

ה' יברך את עמו בשלום.

 

1. אבות פרק א משנה ב.

2. ירמיהו ט', כב.

3. דברים כ"ב, ב.

4. מסכת סנהדרין ע"ג, א, ורש"י שם.

5. ויקרא י"ט, טז.

6. רש"י סנהדרין שם.

7. ברייתא סנהדרין שם.

8. רש"י שם.

9. מסקנת הגמרא בצורך בשני הפסוקים.

10. הרדב"ז (רבינו דוד בן זמרא) בתשובות הרדב"ז. סי' אלף נב, וללשונות הרמב"ם סי' אלף תקפב. ועולים הדברים מהשוואת ותיאום שני המקורות. בשאלה אחת במושל האומר לישראל, "הנח לי לקצץ אבר אחד, שאינך מת ממנו או אמית ישראל חברך". אם יש עליו חיוב להסכים [להקריב] אבר שלו, כדי להציל את חבירו ממיתה. והשיב על זה: איני רואה טעם לדין זה (היינו, להסכים) אלא מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה. וממשיך עוד: ואם יש ספק נפשות – הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה, ע"כ. והנה בתשובה האחרת מבאר את ההלכה של החיוב להציל חבירו מסכנת מות של טביעה, חיה או לסטים, ולומד מזה שהחיוב הוא למרות שיש בזה קצת סכנה, שבשביל הצלת ממון חבירו לא היה חייב, "אבל להציל נפש חבירו… אפילו במקום דאיכא ספק סכנה חיב להציל. והכי איתא בירושלמי". ואם לא הציל עבר על לא תעמד על דם רעך", ע"כ.

ובאיזו דרגת סכנה המדובר שחייב להכניס עצמו, שהוא בכלל החיוב לא תעמד על דם רעך, ממשיך שם ומבאר:"ומכל מקום אם הספק מטה על על הודאי אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו. ואפילו בספק מוכרע (כלומר, ספק מחצה על מחצה) אינו חייב למסור נפשו דמאי חזית וכו'. אבל אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן ולא הציל – עבר על לא תעמד". עכ"ל.

והנה מסתמך הוא בהבחנת דרגות הסיכון שחייב המציל להיכנס בו, שהמדובר כשהסיכון הוא קטן מחמישים אחוז. וירושלמי זה, מובא גם בב"י על הטור סי' תכא בזה הלשון: בירושלמי מסיק אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב, ע"כ. ונראה הטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק. וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, עכ"ל. לפי הרדב"ז אין המדובר רק בסכנה רחוקה. (ועי' מנ"ח סי' רלט שתמה על הלכה זו שבירושלמי, שהושמטה באמת מהשו"ע. שלפי"ז גם הירושלמי אינו מחייב בסכנה ממש, אלא בכעין זו, שבני אדם מסכנים בה גם לשם קיומם ומשפחתם).

ולפ"ז, בשאלה הקודמת, שבה המדובר כשאין סכנת נפשות (כפי שהדגיש שבהיות הדבר כרוך עם סכנת נפשות אין זה אלא חסיד שוטה, שעדיף ספיקו גם מודאי של חבירו. וזה כפי שקבע גם בתשובה השניה) לכאורה יש להבין: למה במקרה השני של טובע בנהר וכיו"ב קובע שאם לא הציל עבר ב"לא תעמד על דם רעך" בעוד שבמקרה הראשון הגדיר זאת רק בתור מדת חסידות, שאינס ראוי לשבח ו"אשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה", אבל חיוב אין.

אלא שהביאור הוא כפי שהודגש בדברינו, שחיוב הצלת חבירו, הוא מגדרי השבת אבידה, שהוא נרחב אמנם מהשבת ממונו של חבירו. אולם גם הוא מוגבל רק בחיוב טרחה, ולו גם טרחה הדורשת מאמץ, אבל אין החיוב מגיע עד כדי פגיעה בגופו, אף לא באבר ממנו, וגם אין בזה סכנת נפשות. כי נשיאת סבל וכאב גופני, איננה כלולה בחיוב שהתורה מטילה על האדם לטובת חבירו. ע"כ אין זו אלא "מדת חסידות" שהוא דרגה יותר גבוהה אף ממדת לפנים משורת הדין. שהיא על כל פנים מדה נתבעת וגובלת עם מדת סדום [אם לא מקיימים אותה – העורך]. (עי' ב"מ ל, ב: לא חרבה ירושלים וכו'. וב"ק כ', ב תוד"ה, הא). והסכים לפסק זה באגרות משה (יו"ד חלק ב' סי' קעד, ענף ד).

ואם הנדרש הוא תרומת דם וכיו"ב דברים שהגוף מחדש אותם, לפי העקרון שנלמד מהדוגמאות שבגמרא שהחיובים הם רק בגבולות הטרחה, נראה שגם בזה אין לכלול זאת בכלל המצוה של "השבת גופו", אבל מכל מקום מן הראוי לכלול זה בגדרי של "לפנים משורת הדין" כיון שאין האדם חסר ממש על ידי זה, ואין זה גורם אלא אי נעימות לשעה קלה.

11. כיו"ב בספר "משפט כהן" למרן הרב זצ"ל סי' קמג בדרשת חז"ל על הפסוק לא תגורו מפני איש שמתפרש בחז"ל גם במקום סכנה "שבודאי א"א לומר בודאי סכנה… אלא ודאי מיירי בספק רחוק, חששא בעלמא שדרכם של בני אדם להכנס בכה"ג אפילו בעסקי ממון, וכהא דב"מ קיב, א: ואליו הוא נושא את נפשו, "מפני מה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה – לא על שכרו?

12. הרדב"ז בתשובה אלף נב, שהובאה לעיל מכנה אותו בשם "חסיד שוטה". ומכל מקום כדאי לציין שלא אמר שעושה מעשה אסור. ופירושו שיש ולפעמים שיש ענין בשיקול זה. ועי' במשפט כהן סי' הנ"ל שכ' בזה: אני נבוך בזה טובא… לכאורה אין שום מקום למסור נפשו אפילו בשביל הצלת חבירו שדי לנו דחיובא ליכא בקום ועשה… אבל אין לנו שום מקור לאיסור. (שם עמ' ש*). ועי' גם אג"מ הנ"ל עמ' רצ"ג.

13. רדב"ז בתשובה הנ"ל, והרחב ביאור דבריו לעיל בהערה 10.

14. הרדב"ז שם בסיכומו. וע"ע בש"ך יו"ד סי' קנז ס"ק ג שכ' כשאונסים אותו לעבור על "לא תעשה" ויכול להציל את עצמו מזה ע"י פגיעת אבר מגופו: ואס יש סכנת אבר צ"ע אי דמי לממון (שחייב להציל עצמו אפילו בכל אשר לו) או לנפש (שאין בזה חיוב מסירות נפש) צ"ע… ונראה לקולא, עכ"ל. ולא ציין את דברי הרדב"ז שדן בלא-תעשה של "לא תעמד על דם רעך", שפשוט לו שאין חיוב כזה רק "מדת חסידות". אלא שיש מקום לחלק, לפי מה שהוסבר לעיל (הערה 10) שחיוב הצלת חבר הוא מגדרי "השבת אבידה", שאין זה כולל חיוב פגיעה בגופו. על כן יש לומר שספיקו של הש"ך הוא רק בל"ת שאינו מחיובי אדם לחבירו. ואין לזה ענין בנידון של הש"ך.

15. לפי מה שנתבאר (הערה 10) יסוד דבריו של הרדב"ז, ניתן לומר שכל שהדבר פוגע בגופו של המציל אין חובה.

16. לפי מה שכתבנו לעיל סוף הערה 10.

17. ראה עוד: מה שכתב הגרש"ז אויערבאך (זצ"ל), הובא בנשמת אברהם כרך ד', חלק חו"מ סי' ת"כ ס"ק א'. – העורך.

18. מס' בכורות כ"ט, א'.

19. מס' בבא מציעא ל', ב.

20. סנהדרין ע"ג, א.

21. רמב"ם פרק א מהל' חובל ומזיק. חו"מ סי' תכ.

22. מס' ב"ק ט, א. רמב"ם פ"ה, יא. חו"מ סי' תכא, סעיף יב.

23. עי' חו"מ סי' רסד סעיף ז' ברמ"א, הגר"א, ונתח"מ ס"ק ח.

24. ראה מקורות לשאלה הראשונה – הע' 15, 16.

25. מס' ב"ק צ"ג, א.

26. ולדעת הגרש"ז אויערבאך (זצ"ל) מותר לכתחילה לקבל שכר גם "עבור המאמץ והטירחה למצוא ולתאם בין התורם ובין מקבל האבר", "ואין בזה שום מעשה מגונה או עבירה". הובא: נשמת אברהם כרך רביעי, חלק חו"מ סי תכ, ס"ק א. — העורך.

27. ראה בספרי "עמוד הימיני" סי' ט"ז ס"ק טז ואילך, בויכוח שביני לבין הגרש"י זוין זצ"ל. וזוהי דעתי כמבואר בפנים.

28. רמב"ם פ"ב מהל' רוצח, ב, ג.

29. רמב"ם פ"ה מהל' חובל ומזיק, א. וראה גם ב"ק צ"ג, א.

30. רמב"ם פי"ב מהל' רוצח הל' ו'.

31. כדלעיל הערה 10, מדברי הרדב"ז שקובע שזוהי מידת חסידות וראוי לשבח.

32. ראה אגרות משה, חו"מ ח"א סימן ק"ג.

33. שו"ת רדב"ז סי' אלף נב.

34. זה יש ללמוד מהסוגיא במס' בבא בתרא קנ"ד, ב, במכר נכסיו ונתעוררו ספיקות בזכותו למכור. שגופו צריך בדיקה, ויש בה משום ניוול. ואמרו בזה שם, שהלקוחות רשאים לתבוע זאת – נינוול ונינוול. והיינו משום שאחריותו נמשכת גם במותו. ועי' עוד תוס' סנהדרין מ"ו, ב, בד"ה קבורה, שיכול למחול על בזיונו.

35. ראה מס' ב"ק צ"א, ב: בושת רשאי אדם לבייש את עצמו, אעפ"י שזה פוגע במדה מסוימת גם בקרוביו – פ"ו, ב שם:

"בושת דבני משפחה".

36. פסחים ד', ב: ניחא לי' לאיניש לקיומי מצוה בגופיה ובממוניה. ועי' גם חולין פ"ח ברא"ש סי' כ"ו.

37. שלמרות שגדולה מצוות פקו"נ, אדם שמת פטור הוא מכל המצוות. ואשר על כן, גם בעודו בחיים, אין לחייבו, כשעצם קיומו חל רק בזמן שהוא פטור. ואין לנו רשות על גופו, כאשר הוכח לעיל שבעלותו של אדם שמורה לו על גופו גם לאחר מותו.

38. עפ"י מאמר חז"ל: במדה שאדם מודד, בה מודדים לו. מגילה, יב, ב.

39. מס' ברכות י"ט, א.

40. ב"ק פ"ו, ב: ביישו ישן ומת. שם, צ"ג א: משום פגם משפחה. וע"ע סנהדרין ע"ה, א: משום פגם משפחה.

41. עי' תוס' סנהדרין מ"ו, ב, ד"ה קבורה.

42. סנהדרין שם: המליו את מתו. וע"ע ברכות רפג. יו"ד סי' שמח. ומוכח שלמרות שחיוב הוצאות הקבורה, הם רק על היורשים, וכשיש ירושה, חיוב הטיפול הוא על הקרובים.

43. על מצוות קבורה גם בחלק קטן מן המת עי' מל"מ סוף הל' אבל. גשר החיים ח"א, פט"ז, ב, וראה גם עמוד הימיני עמ' של ואילך.

44. לעיל פרק ד' הע' 37.

45. לעיל פרק ד' הערה 35, 36.

46. אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קעד בסופו.