שלום. אמי ניצולת שואה בת 83 בקירוב, חולת נפש [מאניה דפרסיה] שאושפזה 14 פעמים לתקופות ארוכות בבתי חולים לחולי נפש, אשה ידועת חולי, שינויים קשים בעמוד השדרה, שיתוק חלקי ברגל, בשנה האחרונה הידרדרות ניכרת במצב הנוירולוגי, לאחרונה רעד בידיים ואבחנה נוספת של פרקינסוניזם. מזה כמעט 4 חודשים מאושפזת בבית, עם אבי בן 85 בקירוב, אף הוא סובל מפרקינסוניזם ובעברו בעשור האחרון: גידול ממאיר בתריסריון שטופל ונעלם וניתוח מעקפים ותמט בחוליה בגב. כבתם היחידה, המטפלת בכל ענייניהם, אני נתקלת חדשות לבקרים בלבטים הנוגעים לקבלת החלטות, בעיקר כאלה הקשורות בשמירת שבת וחג.
בדרך כלל, ההחלטה מתקבלת לחלל, כאשר הדחיפות גדולה, או כאשר אמי עומדת על כך שאגיע אליה מיד, גם כשמזכירים לה כמה זמן נותר עד שבת. מרחק ההליכה ברגל בין ביתי לבית הורי הוא כ3/4 שעה, הליכה בריאה אך מעייפת, שאחריה אני זקוקה לזמן התאוששות של חצי שעה ויותר. האם יש כללים ברורים בעניין? האם בכל מקרה כיבוד הורים קודם לשמירת שבת? האם דיבור בטלפון [הרמת טלפון, או יזימת שיחה יוצאת אליהם] שקול כעבירה פחותה מנסיעה לבית ההורים? תודה
א. כאשר אמך עומדת על כך שתגיעי אליה, עלייך להגיע במיידי גם אם הדבר כרוך בהליכה ממושכת ובזמן התאוששות נוסף.
אם אמך עומדת על כך שתגיעי מהר יותר בגלל שלדעתה יש לה בעיה רפואית שאינה סובלת דיחוי מותר לך גם לנסוע לשם כך בשבת, ואין בכך עבירה אפילו אם יתברר אחר כך שלא היתה דחיפות אמיתית.
בכל אופן חזרה לביתך מן הראוי שתעשה ברגל ולא ברכב.
ב. אם הברירה היא בין נסיעה לבין שיחת טלפון בשבת – עדיף לכל הדעות להשתמש בטלפון ולהמנע מנסיעה.
ג. כאן אין מאבק בין כיבוד הורים לבין שמירת שבת, שאז השבת קודמת, אלא שאלת פיקוח נפש (אם אחד ההורים מרגיש כך) שדוחה את השבת.
Our family is facing the prospect of the birth of a child with confirmed Downs syndrome and an absent corpus collosum, there is also the
I am a first-year medical student. I would like to know what halakha says about agreeing to donate organs after one’s death. I live in
מתי חל זמן הפרישה לאישה שהפסיקה ליטול גלולות למניקות א. לאישה שעדיין מניקה. ב. מה הדין כאשר עבר הזמן שבו אמורה לפרוש ולא ראתה? ג.
