סירוס או שז"ל

אסור מן התורה באיסור חמור לסרס אדם אפילו אם הסירוס נעשה למטרות מניעת השחתת זרע.

א. איסור סירוס הוא איסור תורה. בעוד איסור השחתת זרע, לדעת חלק מהראשונים איסורו רק מדרבנן.

ב. לדעת חלק מהראשונים שהלכה כמותם לדעת הגרי"ז גוסטין זצ"ל (מגדולי הפוסקים בעולם במאה ה-20) גזר איסור השחתת זרע הוא משום ביטול פריה ורביה.

ולכן אין ספר שסירוס הינו ביטול פריה ורביה קבוע וחמור יותר מאיסור השחתה.

ג. לכן להלכה אין אפילו צד כלשהו להתיר סירוס במצב כזה, והמסרס עצמו גם לוקה מן התורה וגם נעשה פסול חיתון מן התורה מדין פצוע דקא

ד. לעניין גדר איסור השחתת זרע כדאי לדעת את העובדות הבאות:

1. איסור השחתת זרע מוגדר בשלחן ערוך (אבן העזר, סימן כג) כעוון חמור מכל עבירות שבתורה. בכל זאת קיימת מחלוקת ראשונים בשאלה האם האיסור הוא מן התורה או מדרבנן (שו"ת תורת חסד, ח"ב, מג. ראה עוד אנציקלופדיה תלמודית ערך "השחתת זרע").

2. שלא במקרה, יש גם השלכות רגשיות רבות לאיסור השחתת זרע, כמו גם להלכות אחרות הקשורות בהתנהגויות סוטות היכולות להשפיע על המשכיות המין האנושי. לדוגמא: ראה ספר החינוך, מצווה רט, משרשי המצווה.

3. גם בעלי תורת הנסתר עסקו בנושא בהרחבה (ראה: בית יוסף בבדק הבית, אבן העזר, ריש סי' כה, בשם הזוהר. וראה תורה שלמה (לגר"ר מנחם מנדל כשר), בראשית, לח, י, אות מה בהערות; שערי זהר (לג"ר ראובן מרגליות) על מסכת נדה, דף יג . וע"ע י' תא שמע, הנגלה שבנסתר עמ' 35, "שעניין זה חוזר בזוהר פעמים רבות ומודגש בעיקר בשמות ג ע"ב".), אך טרם הגעתי לידיעת ח"ן.

4. לנושא הרגיש יש גם השלכות חינוכיות רבות. המחנכים יודעים כי פרק הזמן בחיי הנער המתבגר בו הוא קובע את התייחסותו לנושא, יכול להשפיע על כל מהלך חייו. משום כך פוסקי הדורות, כמו גם פוסקי זמננו, דנו בסוגיא זו בזהירות הראויה לה.

5. לגופו של דיון, קיימת מחלוקת יסודית בין הראשונים מהו גדר איסור ההשחתה. שיטת בעלי התוספות במסכת סנהדרין (סנהדרין נט, ב, ד"ה והא) היא שאיסור השחתת זרע כלול בהלכות פריה ורביה, וכן דעת ר"ת, יבמות יב, ד"ה שלש. לשיטה זו, הוצאת זרע לצורך קיום מצות פרו ורבו כבנדון דידן, לא תהיה בכלל האיסור.

6. לעומתם, רבו ראשונים הסוברים שאיסור השחתת זרע איננו חלק ממצות פריה ורביה אלא הוא איסור עצמאי. זו שיטת הרמב"ן, הר"ן והרשב"א, נדה יג, א; תוס', יבמות יב, ד"ה שלש. לשיטתם ניתן לראות את המקור לאיסור בדברי הברייתא (נדה יג, ב) המציינת את איסור הניאוף כמקור לאיסור ההשחתה. ניאוף, כידוע, לא הותר אפילו לצורך פריה ורביה.

7. הלכה למעשה נחלקו בדעתם שנים מגדולי הפוסקים של הדור האחרון, הגרי"ז גוסטמאן והגר"מ פיינשטיין זצ"ל. הרב ישראל זאב גוסטמאן, שעוד בצעירותו היה דיין חשוב בווילנא בבית דינו של ה"אחיעזר", פסק באופן חד משמעי בעקבות מו"ר ה"אחיעזר" שכל איסור השחתת זרע מקורו בביטול פריה ורביה (אחיעזר, חלק ג, סי' כד, אות ד, ע"פ דעת הערוך לנר ביבמות דע"ו, ומשמע שמסכים עמו מעיקר הדין). לדעתו, כשיש צורך בהוצאת זרע לצורך פריה ורביה, ההיתר הוא לכתחילה, לא רק בדיעבד, וכך הורה לי למעשה בחוה"מ פסח של שנת תשל"ח.

8. לעומתו הג"ר משה פיינשטיין פסק בשו"ת אגרות משה אהע"ז, ח"א סי' ע; ח"ג, סי' יד, שאיסור הוצאת זרע באופן שאיננו קשור לגוף האישה, שייך לגדרי איסור הניאוף עם כל המשמעויות ההלכתיות הנובעות מכך.

9. פסק ההלכה הברור של הגר"מ פיינשטיין (שהיה גדול הפוסקים בעולם במחצית השנייה של המאה הקודמת), פסק המתבסס, בין היתר על תלמוד ערוך במסכת נדה יחד עם האמור למעלה בפסקאות א-ד, הוא הבסיס המוצק להחמרה הנדרשת לכתחילה בנושא רגיש זה.

10. כאמור, החמרה זו נדרשת לכתחילה, והיא נדרשת בצדק, ללא ספק. בכל זאת לרב מורה ההוראה יש את הסמכות ואת הכלים כדי להחליט ולהורות מתי ואיך ניתן לחרוג מכלל זה ולנהוג ע"פ הדעות האחרות.

משאלתך רואים שיש לך נפש עדינה. דומני שראוי שתשתף בהתלבטויותיך רב מובהק המכירך אישית. שיתוף כזה יכול למנוע פגיעה נפשית בנפש עדינה, פגיעה היכולה לגרום נזק ארוך טווח ולחייב טיפול רפואי.

אם תהיינה לך שאלות נוספות אתה מוזמן להפנותן אלינו.