נשמת אברהם / יורה דעה סימן פא
יורה דעה סימן פ"א (עידכון)
דיני דברים היוצאים מן החי
סימן פא שכל היוצא מן הטמא טמא
סעיף ז חלב אשה, מותר, והוא שפירש כגון שחלבתו לתוך כלי (או לתוך היד), אבל גדול היונק משדי אשה, כיונק שרץ (אפילו חולבת לתוך פיו), והיו מכין אותו מכת מרדות (פי' על שמרד בדברי סופרים) ותינוק יונק עד סוף ד' שנים לבריא, וה' לחולה אם לא פירש. אבל אם פירש, שגמלוהו שלשה ימים מעת לעת אחר כ"ד חדש, לא יחזירוהו. והוא שפירש מתוך בוריו, אבל אם לא פירש אלא מתוך חולי שאינו יכול לינק, ופירש, יכולים להחזירו. ואם יש סכנה, מחזירים אפילו אחר כמה ימים. ובתוך כ"ד חדש, אפי' פירש מתוך בוריו חדש או יותר, מותר לחזור ולינק עד סוף כ"ד חדש. הגה ועיין באבן העזר סימן י"ג אם חדש העיבור עולה למנין. חלב כותית כחלב ישראל, ומ"מ לא יניקו תינוק מן הכותית, אם אפשר בישראלית, דחלב כותית מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע. (א) וכן לא תאכל המינקת, אפי' ישראלית, דברים האסורים (ב) וכן התינוק בעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו.
נשמת אברהם
(א) וכן לא תאכל המינקת. כותב הט"ז [1]: נ"ל לפרש דזה מיירי אפילו אם יש לפעמים היתר לאשה לאכול דבר איסור מפני פקו"נ, מ"מ לא תניק את התינוק. וכ"כ
הש"ך [2], וראה גם בתוס' [3] שכותבים בשם המדרש, חלב מטמא חלב מטהר, ומביא ראיה מאנטונינוס שינק מאמו של רבי ולבסוף למד תורה ונתגייר ומל עצמו. והדרכי תשובה [4] לומד ממה שכתב השו"ע הרב [5] שאין חילוק בין שהזמן גורם (כגון חמץ בפסח) או לאו.
וראה שם בשו"ע הרב [6] שמבדיל בין תינוק שהוא בר הבנה קצת או לא. ואמנם בדרכי תשובה הנ"ל כותב דפשוט הוא דזה מדינא, אבל מחשש שמטמטם הלב יש לזהר אף בקטן שאינו בר הבנה כלל. וכל זה אפילו באיסורי דרבנן [7].
ומענין דברי הר"ן [8] שכותב: ואני סובר עוד שא"א שימשך, ממה שיכריעו
הסנהדרין, הפסד בנפש כלל, גם כי יאכילו דבר האיסור ושיאמרו בו שהוא מותר, לפי שהתיקון אשר ימשך בנפש מצד ההכרעה למצות החכמים מורי התורה הוא הדבר היותר אהוב אצלו, כאמרו הנה שמוע מזבח טוב, ותיקון ההוא יסיר הרוע אשר הוא מעומד להתילד בנפש מצד אכילת הדבר האסור ההוא, וכיוצא בדבר זה עצמו יקרה בגוף, כי המאכל המזיק כשיאכלהו האוכל על דעת שמועיל אליו, הנה מחשבתו תפעל באוכל ההוא ויסור ממנו היזקו אם לא שיהיה מופלג. כן הענין כשימשיך האדם אחר מצות הסנהדרין, גם כי ישיגו ויכירו בדבר האסור שהוא מותר, המשכו אחר עצתם והיותו נמשך אחריהם יסיר מנפשו כל אותו רוע שיהיה ראוי שיתילד מצד אכילת הדבר האסור ההוא, ולכן צותה התורה ואמרה לא תסור מן הדבר וגו', עכ"ל.
והלום ראיתי ברמב"ן [9] שכותב וז"ל: ועוד התורה מאירת עינים בסוד התולדה, שאסרה לנו מקצת בהמות וחיות ומקצת עופות ומקצת דגים וגם זה הולך בשאר דרכי התורה שכל דברים טובים לגוף כנוהג שבעולם, וטובים לנפש מצד היצירה ומצד המצות, כי הדברים האלה ידוע שאינן מאכלים טובים לרפואה ולבריאות, ומלבד זה יש להם נזק בנפש מצד התולדות, וזהו ונטמתם [10], חסר א' לומר שהן מטמטמות הלב וכו', עכ"ל. וראה גם בפירושו בתורה [11].
נשאל החלקת יעקב [12] לגבי רב גדול וירא שמים שהוא מוטל על ערש דוי ביסורים קשים ומקבל ערוי דם, אם צריכים לדקדק שהדם יהיה מאנשים שאינם אוכלי טרפות ונבלות שמטמטם המוח ומולידים טבע רע. והוא משיב: שעל אף שיש לדמות את המקרה לדין של הרמ"א, עם כל זאת אין להחמיר כלל, כי מי שבמצב שזקוק לעירוי דם כבר בגדר של מסוכן ולכל הפחות בגדר ספק מסוכן, וממילא אינו צריך לחכות על דם מאיש כשר. ואפילו אם נאמר שממידת חסידות יכול או צריך להחמיר אף במקום חשש סכנה, מ"מ בני"ד כיון דאין זה כ"כ בירור גמור דבתערובות הדם של אוכל טרפות ונבלות ג"כ שייך הך דמוליד ומטמטם, כיון דבפוסקים מבואר זה רק לענין אכילה דרך הפה – ובדברים סתומים ונעלמים מן השכל אפשר יש איזו חילוק, אף שמסברת אנו, אין אנו רואים שום חילוק – בכל אופן אין זה בירור גמור וכו'. ונלפע"ד דאין לדקדק ע"ז, דהמצוה של וחי בהם יגן עליו להשריש ממנו ולגרש טמטום הלב ומדע רע, עכ"ל של החלקת יעקב.
(ב) וכן התינוק בעצמו. כותב הח"ס [13]: שאפילו שמעיקר הדין מותר להכניס ילד שוטה לביה"ח של נכרים לשם טיפול ממושך, אולם מ"מ העידו קדמונינו ז"ל שמכיון שמאכלות אסורות בנערות מטמטמים הלב ומולידים לו טבע רע, עדיין אני אומר, מוטב שיהיה שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום, עכ"ל [14] וכ"כ המהר"ם שיק [15] לגבי הכנסת תינוקת סומא לבית חינוך סומים למשך כמה שנים. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א : פשוט הדבר דלא נתכוין כלל החת"ס להחמיר גם במי שהוא ממש שוטה ויש ספק דאפשר שיתרפא ע"י הטיפול, ומיירי רק "במפגר" ולא בשוטה גמור, וגם המהר"ם שיק מיירי בסומא שרוצים ללמדו אומנות כדי שלא יהא מוטל על הבריות, ולא כשיש ספק של רפואה, עכ"ל.
וכ"כ האג"מ [16]: בענין אחד שיש לו בת שוטה מילדות ולדברי הרופאים אין
לזה רפואה והיא עתה יותר מי"א שנה, אם מותר למוסרה למוסד של המדינה אשר שם יאכלוה דברים אסורים. וכתב הגאון שליט"א: שמה שכתב החת"ס, נראה שהוא רק בעובדא דידיה שלא היה שוטה ממש אלא דעתו קלישתא, שבבית חינוך מורים מחנכים לכאלו שיעלה מעלה אחר מעלה בדעת, שמצד זה יש ספק שמא אינו בדין שוטה ממש אלא כפתי ביותר שחייב במצוות, אבל לשוטה ממש אין שום עדיפות במה שתהיה גדולה לפי השנים, דגם גדולה הרי פטורה ממצות וכמבואר בחת"ס עצמו ששוטה גרע מקטן וכו'. ולכן ודאי שרק בעובדא דהתם, שהיה ספק לו שמא אינו שוטה ממש אלא שהוא דעתא קלישתא, החמיר החת"ס שיוציאוהו משם קודם שיבא לשני גדלות, אבל בשוטה אין שום חילוק ויש להתיר אף בגדולתה. ונשאר רק מה שמסיק החת"ס בסוף, שאף שזהו מעיקר הדין מ"מ כיון שהעידו קדמונינו וכו', אבל פשוט שהוא רק בעובדא דידיה שירפאוהו בהחנוך של המורים ההם למדרגה להיות בעל אנושי שיתחייב אז במצות, שנמצא שע"י טימטום הלב דמאכלות אסורות שאכל בימי שטותו יעשה דברים אחר שיתחייב במצות שיהיה בהם רשע לפני המקום, אבל בעובדא דידן שלפי דרך הטבע לא תתרפא ולא תבוא לעולם לחיוב מצות, הרי אף בטמטום הלב לא תהיה רשעה לפני המקום לעולם, אין שום קפידא בזה וכו', עכ"ל.
וכן ראיתי כותב הגרא"י וולדינברג שליט"א [17] כשנשאל על בחורה שהיא בגדר של סוג שכל נמוך וילדותי אך לא שוטה, שברור שאסור להכניסה למוסד ששם יאכילוה נבלות וטרפות, ואם היא נמצאת במוסד כזה מחוייבים להוציאה משם ולהפרישה מאכילת נו"ט. ובמקרה שהכניסו אותה למוסד בזמן שהיו מאכילים את החולים מאכלות כשרים, וכעת, מכיון שבעל המוסד אינו רוצה לשלם את שכר המשגיחים, מאכיל את החולים נבלות וטרפות, כותב הגאון שליט"א: נ"ל דכעת מדינא אין חיוב על הגיס להוציאה משם יותר ממה שיש חיוב על אדם אחר מישראל על כך, וגדולה מזו מצינו בחת"ס יו"ד סי' עו, שיחד עם מה שעלה להלכה שאסור לו להכניס את בתו בת י"ח נכפית למוסד שיאכילוה נו"ט, העלה גם זאת, שמאידך פשוט גם, שאין מוטל על האב לא פרנסתה ולא רפואתה של בת י"ח שנה והיא כשאר עניי ישראל המוטלים על הצבור וכו'. ולכן בנ"ד החיוב הזה להוציאה מהמוסד ולסדרה במקום שלא יכשילוה באיסורים מוטל על הצבור וראשיו, דהיינו על הקהלה שבעיר, עכ"ל של הציץ אליעזר.
והמלמד להועיל [18], אחרי שהוא מביא את החת"ס ואת המהר"ם שיק הנ"ל, כותב שאם המאכל הוא איסור דרבנן נראה להתיר, אך הוא דן רק מבחינת הדין של לספות בידים ואינו בכלל נוגע בענין של טמטום הלב.
ולספות דבר איסור בידים אפילו לשוטה, עיין בפמ"ג [19] שאוסר. ועל אף שבשו"ת שיבת ציון [20] האריך להוכיח דלא כהפמ"ג, הפתח הדביר ח"ג סי' שמג אות ז השיב על כל דבריו והביא בשם הגאון חקרי לב דפשיטא ליה דאסור לספותם איסור, ומסיק גם הוא כן[21]. ועיין גם בשו"ת ציץ אליעזר שם. וכן עיין בנשמת אברהם או"ח סי' שכח ס"ק עג.
[1] ס"ק יב.
[2] ס"ק כה.
[3] ע"ז י ע"ב ד"ה אמר. ועיין בילקוט שמעוני ישעיה תכט: ואף רשעי ישראל וצדיקי
עובדי אלילים שנשתיירו בגיהנם עונים ואומרים אמן מתוך גיהנם וכו' שנא'
כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו, כהניך אלו צדיקי אומות העולם שהם
כהנים להקב"ה בהע"ז כגון אנטונינוס וחביריו, וחסידיך אלו רשעי ישראל
שנקראו חסידים וכו' עיין שם.
[4] ס"ק צא.
[5] או"ח סי' שמג סע' י.
[6] שם סע' נ
[7] ש"ך ס"ק כו.
[8] דרשות, דרוש האחד עשר.
[9] דרשות תורת ד' תמימה.
[10] ויקרא יא מג.
[11] ויקרא יא יג.
[12] שו"ת ח"ב סי' מ.
[13] שו"ת או"ח סי' פג.
[14] וראה גם בתוס' שבת יב ע"ב ד"ה רבי, חגיגה טז ע"ב ד"ה אם וחולין ה ע"ב ד"ה
צדיקים.
[15] שו"ת או"ח סי' קסג.
[16] או"ח ח"ב סי' פח.
[17] שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' סט.
[18] שו"ת ח"ב סי' לא.
[19] סי' רסו מ"ו ס"ק ד ובפתיחה כוללת ריש חלק ב.
[20] סי' ד.
[21] שדי חמד מערכת חית כלל קסו.
יורה דעה סימן פ"א (עידכון)
