נשמת אברהם / אורח חיים סימן עו

סימן עו  להזהר מצואה בשעת ק"ש

 

סעיף א  (א) צואה בעששית, מותר (ב) לקרות (ג) כנגדה אע"פ שרואה אותה דרך דפנותיה, משום דבכסוי תלה רחמנא, דכתיב וכסית את צאתך והא מתכסיא.

 

נשמת אברהם

 

הקדמה לסימן עו     (מלוקט מהביה"ל סי' עט). דע דהדין של צואה נחלק לעשרה דינים:

                  א. צואה מלאחריו ומצדדים תוך ד"א, אסור מן התורה לקרות ק"ש ולהתפלל ולדבר ד"ת או לברך שום ברכה, משום שנאמר והיה מחניך קדוש, וכל תוך ד"א חניה של אדם הוא, ואם קרא במקום שראוי להסתפק ואח"כ מצא, חוזר וקורא כמו שנתבאר בסוף סי' עו.

                  ב. צואה מלפניו מרחיק מלא עיניו, ופליגי בזה הרא"ש והרשב"א[1]. הרשב"א [2] סובר דלאו ד"ולא יראה בך ערות דבר" קאי נמי אצואה, ולפ"ז יש חומרא דאפילו בחדר אחר, כל שרואה אותה אסור מן התורה כמו בערוה, וקולא אליבא דרשב"א דחוץ לד"א אף שהוא בתוך כמלא עיניו הרהור מותר כמו בערוה, כי דרשו חז"ל, ולא יראה בך ערות דבר, דיבור אסור, הרהור מותר. והרא"ש[3] ס"ל דלאו ד"ולא יראה" קאי רק אערוה ולא אצואה ובצואה ליכא רק איסור משום "מחניך קדוש", א"כ קולא להרא"ש דבחדר אחר אע"פ שרואה אותה מותר מטעם דגלי קרא דברשות אחרת לאו מחניך הוא, ומה דאסור בחדר אחד לפניו כמלא עיניו הוא או מטעם איסור דרבנן או גם מה"ת דכל שרואה אותה לפניו כמלא עיניו בכלל חניה הוא ואסור, ולפ"ז איכא חומרא להרא"ש דכמלא עיניו אסור אף בהרהור מדרבנן או מדאורייתא, דמלא עיניו מקום חניה הוא. ולפי מה שכתוב בפר"ח הובא במ"ז סי' עו סק"ב, לא יהיה בזה חומרא להרא"ש.

                  ג. צואה במקום גבוה יו"ד או נמוך יו"ד דהוי רשות אחרת להרא"ש אפילו רואה שרי, דלאו ד"ולא יראה" לא קאי עלה, ולהרשב"א אסור כנ"ל. ולכ"ע מהני בזה עצימת עינים כיון שהוא ברשות אחר, כ"כ המ"ז וסתם בסי' עו ס"ק א כהמג"א ס"ק ח  ובסי' עט ס"ק א חזר מזה ומשמע דדעתו להחמיר, ובמקום הדחק יש להקל.

                  ד. צואה בחדר אחר ופתח פתוח או צואה לפני הפתח אע"פ שרואה אותה, להרא"ש שרי ואף בדליכא דלת, דלאו ד"ולא יראה" לא קאי בכה"ג ולא גרע ממה שכתבנו באות ג, ולהרשב"א אסור.

                  ה. צואה בעששית מותר דבכיסוי תליא רחמנא. ומשמע מפירש"י והרמב"ם דאפי' אם אין הצואה מכוסה כלל רק מחיצת זכוכית מפסקת ביניהם, זו היא הכיסוי ולא דוקא שיכסה הצואה מכל צדדיו. וכתב הגרש"ז אויערבאך שליט"א: ומותר גם להרשב"א עכ"ל (וכ"כ המ"ב בסי' עט ס"ק יד וביה"ל ד"ה אותה). ולגבי שיעור מחיצה עיין במג"א[4] ובנ"א[5]. עוד כתב הפמ"ג, אם צואה בחוץ ורואה תוך חלון זכוכית שרי לכו"ע.

                  ו. צואה במים לאו כיסוי הוי, אע"ג דלגבי ערוה הוי כיסוי, בצואה לא, דכתיב וכסית והאי לאו כיסוי מיקרי.

                  ז. ריח רע שיש לו עיקר הוי כצואה מן התורה, ע"כ צריך להתרחק מלאחריו ד"א ממקום שכלה הריח, ואם קרא חוזר וקורא, אך לענין זה קיל מצואה דאם הוא בחדר אחר אף דלא מהני הפסק לר"ר, מ"מ הרחקה ד"א ממקום שכלה הריח א"צ רק כל שאין מגיע לו ר"ר מותר, ואף אם החדר שהוא שם הגיע הר"ר, מ"מ כיון שלא הגיע אליו מותר. ואם מגיע לו הר"ר אסור בזה רק מדרבנן דהוא חשוב רק כר"ר שאין לו עיקר דאיסורו רק מדרבנן[6]. ובפמ"ג נשאר בצ"ע אם אפילו בהפסקת רשות בעינן ד"א ממקום שכלה הריח.

                  ח. צואה עוברת ואינה עומדת במקומה ג"כ הוא ד"ת, כן משמע בגמ' ופסק השו"ע בסי' עו סע' ג דלפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א. ומהרמב"ם משמע, והב"ח פסק כן, דאף מלפניו די בד"א.

                  ט. מי רגלים מן התורה אסור רק נגד העמוד, הא שותת וכ"ש מארעא מדרבנן, מ"מ צריך להרחיק ממי רגלים כמלא עיניו לפניו ולאחריו ד"א, וכ"ז כשאין מסריחין, הא כשמסריהין, מד"ת אסור.

                  י. אשפה שריחה רע ונבילה שמסרחת וכל דבר כיוצא בזה דינו כצואה ומן התורה אסור, וה"ה עביט של מי רגלים וגרף של רעי נמי מן התורה אסור, ועיין פרטי דינים בסי' פז.

                  ודע כי מבואר בביה"ל של בעל המ"ב[7] שאם אדם נמצא במקום שאסור לו להתפלל גם אם אי אפשר לו לצאת משם, מוטב לו שלא יתפלל כלל כי הרי הוא עובר בזה על איסור תורה, ואף לא יהרהר את התפלה בלבו רק יחשוב בלבו שמחוייב ואינו יכול לקיים, ויצטער על זה, וד' יראה ללב ליתן לו שכר המחשבה כיון שהוא אנוס[8].

                 

(א) צואה. כותב רעק"א בשם הנזירות שמשון שמהקאה, אע"פ שהיא מאוסה, א"צ להרחיק. אולם הערוה"ש כותב[9] שנראה דאסור לקרות ולהתפלל נגד כל דבר המאוס כגון הקאות שמקיא, דלא גרע ממי רגלים, והכון לקראת אלקיך ישראל.

              (ב) לקרות. דע בכל ההלכות אלו עד סי' פח וכן לענין איסור ערוה הנ"ל[10], כ"מ שנזכר הדין לענין ק"ש בין לענין היתר בין לענין איסור, הוא לאו דוקא ק"ש דה" ה תורה ותפלה וכל עניני הקדושה, ובין שאומרים בלשון קודש ובין בלשון חול[11].

                  (ג) כנגדה. ואם מגיע לו ריח רע אסור, ואפילו למ"ד בסימן עט סע' ב דהפסקה מועלת לר"ר, דוקא מחיצה שהוא רשות בפני עצמו, אבל כפיית כלי לא. ואם צריך ד"א ממקום שכלה הריח, עיין לעיל בהקדמה ס"ק ז[12] וכותב הכף החיים[13] דע"כ היכא דאפשר יש להחמיר ואין לקרות כנגד צואה מכוסה היוצא ממנה ריח אלא בהרחקת ד"א ממקום שכלה הריח, ואם א"א לו אז יש לסמוך על דברי המקילין שכתבו שאינו צריך להרחיק כ"א עד שיכלה הריח. ועיין בבן איש חי[14] שמחמיר ואפילו לגבי אדם שאין לו חוש הריח.

 

 

סעיף ג  העבירו צואה (ד) לפניו, אסור לקרות (ה) כנגדה. ופי חזיר כצואה עוברת דמי, אפילו עולה מן הנהר אין הרחיצה מועלת לו, דהוי כגרף של רעי.

 

נשמת אברהם

 

                  (ד) לפניו. וה"ה אם היתה שטה ע"פ המים[15].

                  (ה) כנגדה. כתב המ"ב[16]:  עיין בב"י דסובר דאין לחלק בין צואה קבועה לעוברת, ע"כ גם זה בעינן הרחקה מלפניו כמלא עיניו ומלאחריו ד"א ממקום שכלה הריח וכן העלה הט"ז והפר"ח, אך אם העבירו צואה מלפניו ע"פ רחבו אז די בד' אמות דהיינו קודם שמגיע לד' אמותיו או אחר שנתרחקה ממנו ד' אמות שרי, כיון שהוא אז מצדו ואמרינן בסי' עט דמצדו הוי כמו לאחריו דסגי בד"א ממקום שכלה הריח [דעד מקום שכלה הריח הוא כמו צואה ממש כיון דריח רע שיש לו עיקר הוא וכדלקמן בסי' עט]. והב"ח והא"ר פסקו דכיון דצואה עוברת היא ואינה עומדת במקום אחד סגי בהרחקת ד' אמות ממקום שכלה הריח אפילו מלפניו, ויש להחמיר לכתחילה. ולענין דיעבד אם כבר קרא והתפלל והיתה הצואה עוברת לפניו חוץ לד"א, עיין בפמ"ג שכתב וזה לשונו:  וכבר כתבנו כל היכא דאיכא פלוגתא חוזר וקורא ק"ש בלא ברכותיה ובתפלה אינו חוזר ומתפלל עי"ש עוד, עכ"ל של המ"ב.

 

 

סעיף ד  היתה צואה על בשרו ומכוסה (ו) בבגדיו, או שהכניס ידיו בבית הכסא דרך חור ואינו מריח ריח רע, יש (ז) מתירים לקרות, ויש אוסרין. וי"א שלא התיר המתיר בצואה על בשרו, אלא במקום שהיא נכסה מאליה בלא מלבוש כגון אצילי ידיו, ונכון לעשות (ח) כדברי המחמיר. הגה ושכבת זרע על בשרו דינו כצואה.

 

נשמת אברהם

 

                  (ו) בבגדיו. ומי שידיו מטונפות מקינוח ביהכ"ס או מילמולי זיעה או מחיכוך הראש, אסור לקרות ק"ש ותפלה עד שיטול ידיו או עכ"פ אם אין לו מים ינקה ידיו וכדלעיל בסימן

ד[17].

                  (ז) מתירין. דכתיב כל הנשמה תהלל י-ה, דהיינו הפה והחוטם בכלל ההילול, אבל לא שאר איברים דאפילו אינם נקיים שרי, והיש אוסרים טעמם דכתיב כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך, בעינן שיהיו כולם נקיים. ואם הצואה היא על בגדיו ומכוסה מלמעלה ג"כ לכ"ע שרי, ומ"מ יזהר כל אדם שיהיו תמיד בגדיו נקיים ובפרט בעת התפלה[18].

                  (ח) כדברי המחמיר. ובעת הדחק יש לסמוך אדברי המתירין שדווקא הפה והחוטם הם בכלל ההילול אבל לא שאר אברים[19].

 

 

סעיף ה  צואה (ט) בפי טבעת, אפילו היא מכוסה, (י) אסור לקרות לדברי הכל, אפילו אינה נראית כשהוא עומד ונראית כשהוא יושב.

 

נשמת אברהם

 

                  (ט) בפי הטבעת. מי שיש לו חולי הטחורים וזב ממנו דם תמיד, ואגב הדם יוצאת ממנו ליחה סרוחה מעופשת ויש לה ריח רע, אסור בכל דבר שבקדושה כל זמן שליחה סרוחה שותתת ממנו, ואם אין שם ר"ר, אם הדם או הליחה יוצא דרך דחיה בסירוגין הוי מן המעים ויש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמא, ואם שותת ויורד תדיר מעצמה אז הוי מפי הטבעת וא"צ תקנה[20]. ועיין ברדב"ז[21] הטעם דכיון דשותת תדיר מעצמו מורה שיש מכה בפי הטבעת ואין בה בית מיחוש דהוי כדם מכתו.

                  ובנוגע לחולה שעבר ניתוח לפתוח לו חור בבטן שמשם הוא מוציא את הצואה (קולוסתומיה או איליאוסתומיה), פסק המנחת יצחק[22] . יש להתיר לו להתפלל וכו' כל זמן שהמקום מכוסה ואין מגיע לו ר"ר. ואמנם יש לאסור מטעם צואה במקומה בשעת יציאתה מהגוף, אולם אם אינו ברור שיוצאת צואה בזמן התפלה, יש מקום להקל מכיון שזה רק ספק דרבנן[23]. וכ"כ הציץ אליעזר[24] שאחרי ניקוי וכיסוי המקום יוכל להתפלל וללמוד. וכן א"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

                  וה"ה לגבי חולה עם קטטר שדרכו נוטפים מי רגלים לתוך שקית, שמותר בכל דבר שבקדושה[25]. ועיין בציץ אליעזר שם שכותב כתנאי שלא יגיע אליו ר"ר, וכן שמידת חסידות שהוא גם יכסה את הקנה כי לקנה דין של עביט של מי רגלים. ולדעתו של הגרש"ז אויערבאך שליט"א אין צורך לכסות את השקית או את הצינור המחובר לקטטר כי הם לשימוש חד פעמי ואין עליהם דין של עביט[26] וכתב לי עוד הגרש"ז אויערבאך שליט"א: וגם מכוסים תמיד באופן שבשום פעם לא מרגישים סרחון, וגם מסתבר שזה דומה למתכת וזכוכית, ולכן אין עליהם דין של עביט. וא"ל מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שהצינור א"צ כיסוי כיון שדרכו רק עובר השתן ולא נשאר במקומו ולכן י"ל דיש לו דין של בית כסא של פרסיים (עיין ברכות כו ע"א ואו"ח סי' פג סע' ד).

                  ולגבי דין של ברכת אשר יצר, עיין לעיל סי' ז, ועיין להלן סי' שא סע' יג לגבי הוצאה בשבת.

                  (י) אסור לקרות. ובדיעבד אם קרא ק"ש חוזר וקורא, אך לענין תפלה צ"ע אם יחזור ויתפלל, כ"כ הח"א[27], אבל הרבה אחרונים (א"ר, פמ"ג ודה"ח) כתבו שצריך לחזור

ולהתפלל[28] אולם כותב הכף החיים[29] . לפי פסק השו"ע בסע' ח שבמי רגלים אפי' בק"ש אינו חוזר משום דאינו אלא מדרבנן, נראה דה"ה בצואה בפי הטבעת, א"צ לחזור בתפלה. ועוד כיון דדין זה לא נפיק מפלוגתא, וקי"ל ספק ברכות להקל, בק"ש חוזר וקורא בלא ברכותיה ובתפלה אינו חוזר להתפלל, עכ"ל. ואינו מובן, כי שם מבואר שקרא והתפלל במקום שיש להסתפק, אבל אם נודע שיש כאן מי רגלים ועבר וקרא והתפלל, צריך לחזור לקרות ולהתפלל, דעבר על ודאי דרבנן, מ"ב ס"ק לג[30]. ומתרץ הגרש"ז אויערבאך שליט"א שגם הכף החיים מיירי רק במצא אח"כ צואה באותו מקום ולא כשידע ועבר אדרבנן.

 

סעיף ח  קרא (יא) במקום שראוי להסתפק בצואה, (יב) ומצאה אח"כ, צריך לחזור ולקרות. אבל אם אין המקום ראוי להסתפק בו, אין צריך לחזור ולקרות. ומי רגלים, אפילו מצאן במקום שראוי להסתפק, אין צריך לחזור ולקרות.

 

נשמת אברהם

 

                  (יא) במקום שראוי להסתפק. דהיינו במקום שמצויים שם קטנים וכיו"ב[31] ונ"ל שחדר ששוכבים שם חולים אחרים המרותקים למטתם, נקרא מקום כזה.

                  (יב) ומצאה אח"כ. בתוך ד' אמותיו, ואם נמצאת חוץ לד"א בתוך שיעור כמלא עיניו, אין להחמיר בדיעבד[32].

 

 

[1] ברכות כה ע"א.

[2] ד"ה היה מקום גבוה.

[3] סי' מד.

[4] סי' פז ס"ק ד.

[5] כלל ג.

[6] ועיין שם בביה"ל שמביא דעת הלבוש, הגר"א ס"ק ב, והח"א כלל ג סע' כב.

[7] כאן סע' ח ד"ה צריך.

[8] מ"ב סי' סב ס"ק ט.

[9] סע' כא.

[10] בסימן עד.

[11] מ"ב ס"ק ב.

[12] מ"ב ס"ק ג.

[13] סי' עט ס"ק א.

[14] שנה א פ' בא סע' יד.

[15] מ"ב ס"ק ז.

[16] ס"ק ח.

[17] מ"ב ס"ק י.

[18] מ"ב ס"ק יב.

[19] מ"ב ס"ק יד בשם הח"א כלל ג סע' כה.

[20] מ"ב ס"ק טז בשם הרדב"ז ח"א סי' שטו.

[21] שם.

[22] ח"ו סי' יא ו-יב.

[23] בהסתמך על הח"א כלל ג סע' כה בנ"א ס"ק ו.

[24] ח"ט סי' ו.

[25] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' א.

[26] שמעתי מפיו.

[27] כלל ג סע' כה.

[28] מ"ב ס"ק יז.

[29] ס"ק כד.

[30] מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

[31] מ"ב ס"ק כח.

[32] מ"ב ס"ק כט וסי' פא מ"ב ס"ק יג וכדעה ראשונה בשו"ע שם.