נשמת אברהם - אורח חיים סימן סב

סימן סב  מי שלא דקדק בק"ש או לא השמיע לאזנו

 

סעיף ג  צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא מפיו ואם לא השמיע לאזנו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו.

סעיף ד אם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו, (א) יצא. הגה (ב) ואף לכתחילה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס, יהרהר בלבו. ובלבד שלא יהא מקום מטונף לגמרי דאסור להרהר בדברי תורה במקום הטנופת.

 

נשמת אברהם

 

(א) יצא. אילם ותפלה. מה דינו של אילם, בין מלידה בין ממחלה, לגבי ברכות הנהנין, ברכות המצוות והמצוות התלויות בפה?

 

1. הרהור כדבור או לא. מרן השו"ע מוסיף בסע' ד: אם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו יצא, ע"כ, ומשמע שמחלק בין אדם בריא שקרא בלבו ובין אדם שקרא בלבו מחמת חולי או אונס. ובסי' קפה סע' ב לגבי ברכת המזון: צריך שישמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו ואם לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו. ושוב בסי' רו סע' ג לגבי ברכות הנהנין כותב: וצריך להשמיע לאזניו ואם לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו. (וכן הוא בסי' סב סע' ד – כתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א). ומור"ם כותב 1 שחולה שאי אפשר לו להתפלל, מ"מ יהרהר בלבו שנא' אמרו בלבבכם על משכבכם.       

כותב המ"ב 2: האי יצא לא לגמרי קאמר דהא קי"ל הרהור לא כדיבור דמי אלא ר"ל דעכ"פ בשעה שאינו יכול לדבר יהרהר ק"ש בלבו והקב"ה יקבע לו שכר עבור זה, אבל בעצם אינו יוצא בזה, ע"כ כשיסתלק האונס, אם עדיין לא עבר זמן ק"ש, מחוייב לחזור ולקרותה 3. ובביה"ל 4 כותב: ובאמת בעיקר הדין אי בהרהור כדבור דמי או לא אין ראוי להסתפק בזה אחרי דדעת רוב הראשונים וכמעט כולם נוטים דלאו כדיבור דמי וכו' וכן דעת השו"ע ע"ש. ובסי' קפה ס"ק ב מביא דעת המג"א דאם מחמת חולי או אונס אחר בירך בהמ"ז בלבו יצא, וחולק עליו דהאי יצא לא לגמרי קאמר וכו'. וכן בסי' רו ס"ק יג כותב: אבל אם הרהר בלבו את הברכה לא יצא. אולם בסי' צד ס"ק כא כותב המ"ב: ואפשר דיוצא בזה בדיעבד ואין צריך לחזור ולהתפלל אפילו אם הבריא בזמן תפלה מאחר שאנוס הוא עתה, עכ"ל. וצ"ע מאי שנא מדלעיל? וכן צ"ע למה לא כתב באף אחד מהמקומות הנ"ל שישמע מאחר ויצא י"ח מדין שומע כעונה? (ועיין בסי' סא מ"ב ס"ק מ מו"ר שליט"א).

          כותב המג"א 5: על מה שכתב השו"ע 6: ולא יתפלל בלבו לבד וכו', צ"ע אם התפלל בלבו אם יצא, דלכאורה משמע דיצא אע"ג דקי"ל דהרהור לאו כדבור דמי סי' סב וסי' קפה, שאני תפלה דגמרינן מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם, איזו עבודה שבלב זו תפלה, א"כ עיקר תלי בכוונת הלב והקב"ה יודע מחשבות, אלא דבגמרא משמע דלא יצא וכו' והא דכתב בסי' צד דחולה יהרהר בלבו היינו לרווחה דמלתא אבל אינו יוצא ידי תפלה בזה וכ"מ בפוסקים וכו', וכן פסק בסי' קפה, א"כ ס"ל דכללא כייל בכל מילי דאל"כ יש לחלק, וכו' עכ"ל. אולם בסי' קפה לגבי ברכת המזון כותב השו"ע 7: צריך שישמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו ואם לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו, ע"כ  וכותב המג"א 8: אבל אם הרהר בלבו לא יצא, ונ"ל דאם מחמת חולי או אונס אחר קרא בלבו יצא כמו בעל קרי.

          וראיתי בתהלה לדוד 9 שכותב: כתב המחבר סי' סב סע' ד אם מחמת חולי או אונס אחר קרא קריאת שמע בלבו יצא, ע"כ. לכאורה משמע דיצא לגמרי ואינו מחויב לחזור ולקרות כשיעבור האונס. וכן משמע לשון המג"א סי' קפה שכתב וכו'. אלא שדבר זה צע"ג דבברכות דף כ ע"ב מבואר לכאורה  דלר"ח דקמ"ל כותיה אף בעל קרי אינו יוצא בהרהור. ומקשינן לרב חסדא למה מהרהר בקריאת שמע ובברכת המזון וכו'.ומקשינן מתפלה למה אין מהרהר וכו' ומקשינן בבהמ"ז למה מהרהר וכו' ולכאורה קשה. נהי דבהמ"ז דאורייתא מ"מ כיון דהרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר, וכו'. אלא על כרחך לומר דלמסקנה הא דס"ל לר"ח הרהור לאו כ"ד, היינו דוקא מדרבנן, ובדבר שאינו אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו דהרהור לאו כ"ד. אבל בדאורייתא ובמקום אונס אוקמוהו אדאורייתא וכו'. ובהכי א"ש דברי המג"א בסי' קא ס"ק ב שהוכיח דתפלה ג"כ הרהור לאו כ"ד, דכתב והא דכתב בסי' צד דחולה יהרהר בלבו היינו לרווחא דמילתא, אבל אינו יוצא ידי תפלה בזה, ע"כ. והדבר נפלא דהא הוא ס"ל דבמקום חולי יוצא בהרהור כמ"ש בסי' קפה. אבל לזה א"ש דדוקא בק"ש ובהמ"ז דהוי דאורייתא, במקום חולי ואונס הרהור כ"ד אבל לא בדרבנן, וכדאמרינן בגמרא תפלה דרבנן. וזה כפתור ופרח בפירוש דברי הגמרא ע"פ דעת המג"א, עכ"ל התהלה לדוד.

ראיתי בחינוך 10 שכותב שחייב להוציא הדברים בפיו (וראה שם

במנ"ח 11). ובמצוה ש"ל 12 כותב החינוך: וספרת דיובל צריך מנין בפה וציווי הכתוב בזב וזבה אינו אלא השגחה בימים. ולא הזכיר הדין בספירת העומר לא כאן ולא במצוה ש"ו. וממשיך החינוך, ועל זכירת מצרים באתנו בקבלה לעשותה בפה וכמו שאמרו ז"ל בברכת אמת ויציב דאורייתא. ושאר זכירות די לנו בהם בהזכרת הלב לבד והשגחתנו על הדברים. אך במצוה תר"ג 13 כותב החינוך: ועל הזכירה הזאת בלב ובפה.

השאגת אריה 14 דן באריכות בשאלה איך אילם שאינו מדבר יוצא י"ח בק"ש ושאר מצות התלויות בדיבור, כגון תפלה ובהמ"ז, כותב באריכות ותוכן דבריו שלדעת שאר רבוותא (פרט להרמב"ם) בכל המצוות אינו יוצא י"ח בהרהור אפי' במקום שלא נאמר דיבור. ולפי"ז אין לאילם תקנה לצאת י"ח בק"ש בהרהור. מ"מ כיון דקי"ל דשומע כעונה דמי (סוכה לח), מחוייב האילם לשמוע ק"ש מפי המחוייב בדבר ובזה יצא י"ח. ובסי' יג לגבי הזכרת יציאת מצרים שוב כותב השאג"א שאינו יוצא י"ח בהרהור.

לעומת זאת הפמ"ג 15 כותב: עיין מג"א וכ"כ הפרישה דהרהור לאו כדבור דמי ואינו יוצא כלל, אלא יהרהר ויצטער שרצונו לברך ואינו יכול, והקב"ה מצרף מחשבה למעשה. ומסקנת המג"א משמע דיוצא באונס וכ"כ בסי' קפה ס"ק א וכ"ש הוא בקריאת שמע, עכ"ל. והניף ידו שנית 16 בכותבו: מ"ש הרב בהגה סע' ו (לגבי חולה שאי אפשר לו להתפלל מ"מ יהרהר בלבו), יהרהר בלבו, י"ל דיעבד יוצא מאחר שאנוס הוא ועפר"ח ואין להאריך, עכ"ל. ונראה מדברי שגם הוא מבדיל בין אדם בריא שקרא בלבו ואדם שקרא בלבו מחמת חולי או אונס.

אך הביה"ל 17 כותב: והפמ"ג רצה לצדד ולומר דהמחבר פוסק כמ"ד מדאורייתא הרהור כדיבור דמי בב"י בסימן זה, ובסי' פה ובסי' קפה לא משמע כן, וכן מוכח מביאור הגר"א דהמחבר עצמו סובר הרהור לאו כדיבור דמי, ובאמת בעיקר הדין אי הרהור כדיבור דמי או לא, אין ראוי להסתפק בזה אחרי דדעת רוב הראשונים וכמעט כולם נוטים דלאו כדיבור דמי וכו' עיי"ש.

אולם הברכ"י 18 גם כותב לפסוק כמרן השו"ע וכהפמ"ג וז"ל: אם מחמת חולי קרא קריאת שמע בלבו ונתרפא עד שלא עבר זמן ק"ש, כתב הרב פר"ח לעיל סי' סב שחייב לחזור ולקרות. והרביד אהרן שם חלק עליו. ודעתי הקצרה נוטה לדבריו, עכ"ל.

וכן מביא הכף החיים 19 בשם הגהות בית יוסף דיש חולקים וס"ל דאפילו אם עבר האונס אינו חייב לחזור ולקרות ק"ש כיון שכבר יצא י"ח דבאותה שעה שהיה אנוס הרהור כדיבור דמי, וכ"כ הפמ"ג, הברכ"י ועוד אחרונים.

ועיין להלן בסי' צד סע' ו ובדברינו שם.

          ואם הדין הנ"ל הוא דוקא לגבי ק"ש דאורייתא או ה"ה לגבי שאר הברכות והתפלות, עיין בביה"ל שם שכותב: ובח"א ראיתי שכתב דמי שהרהר הברכה בלבו צ"ע, ולענ"ד בבהמ"ז בודאי יחזור ויברך, ואפילו בשארי ברכות, הסומך על כל הראשונים דלעיל בודאי לא הפסיד, עכ"ל הביה"ל. אולם לדעת הפמ"ג והברכ"י הנ"ל ודאי אינו חוזר.

הראשון לציון הגר"ע יוסף שליט"א 20 דן באריכות אם הרהור כדיבור דמי ופוסק דבברהמ"ז אם בירך בלבו מחמת חולי או אונס אחר אינו חוזר ומברך ומכ"ש שאר ברכות אחרונות. ונמוקו עמו שכותב שם: דאיכא כעין ספק ספיקא, שמא הלכה כהרמב"ם והסמ"ג דבברכתו יצא ידי חובה אפילו הרהר בלבו דוקא. ואת"ל דהלכה כרוב הפוסקים שחולקים עליהם בזה, שמא במקום חולי או אונס אודויי מודו דיצא ידי חובתו וכמ"ש הארחות חיים ע"פ הירושלמי עכ"ל. ובסוף האות כותב הגאון שליט"א וכבר כתבנו לעיל שבזה (קריאת שמע) צריך לחזור וקרות. ורק בברכות דהרמב"ם והסמ"ג ס"ל דיי"ח בהרהור אפילו שלא במקום אונס, יש לסמוך עליהם עכ"פ במקום אונס וחולי, עכ"ל 21.

 

2. ליל הסדר. הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א 22 דן אי שייך דין שומע כעונה בהגדה  ומסכם: העולה מכל האמור כי רבו הפוסקים ראשונים ואחרונים שסוברים דאף בהגדת ליל פסח אמרינן שומע כעונה והכי נקטינן (ובהערה שם כותב: ולכל הדעות אינו יי"ח בהרהור וכמו שהעלה השאגת אריה סי' יג ובשו"ת רב"ז סי' ו. והגרש"ק בשו"ת אלף לך שלמה בהשמטות סי' מ כתב דאפילו למ"ד הרהור כדבור דמי, מודה הכא דלא נפיק, דכתיב והגדת, הגדה שראויה לאחרים, ע"ש, וכו'). ובשו"ת חזון עובדיה 23 כותב הגאון שליט"א: דהגאון רבי יוסף ידיד הלוי בשו"ת ימי יוסף בתרא (חאו"ח סי' כב) העלה שהאילם חייב בהגדה של ליל פסח ושומע מאחרים ויוצא ידי חובתו שהשומע כעונה וכו'. ובספר תולדות זאב בהשמטות לברכות (דף עה ע"א) כתב שאפילו להרדב"ז [סי' תתסז (ח"ג סי' תכה) שכותב שסומא, אפילו למאן דאמר סומא חייב בכל המצות, מ"מ פטור מחיוב קריאת שנים מקרא ואחד תרגום, דכיון שדברים שבכתב אי  אתה רשאי לאומרם בעל פה, וזה שאינו רואה אינו יכול לקרוא בכתב, פטור ממצוה זו, וכן פטור הוא מכל מצות התלויות בראיה אפילו שהן מן התורה, כגון לעלות וליראות ועדות וכיוצא בזה, וכל שכן שפטור מחיוב קריאת שנים מקרא שהיא מדרבנן בעלמא. ואעפ"י שכאן אפשר שישמע מפי אחר, לא מצינו מצוה שיהיה פטור ממנה בעצמו ויתחייב בה ע"י אחרים וכו'] זהו דוקא במצוה דרבנן, אבל במצות עשה דאורייתא גם הוא מודה שחייב, שאם לא כן היה לו להשמיענו גדולה מזו שאילם אינו מחוייב לשמוע קריאת שמע וברכת המזון מפי אחר, אעפ"י שהוא חיוב דאורייתא. וכן פסק השאגת אריה סי' ו שהאילם חייב לשמוע קריאת שמע מפי אחר המחוייב בדבר כדי שיצא ידי חובה בשמיעה. ועיין עוד בשו"ת הר צבי (חאו"ח סי' לז), עכ"ל של הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א.

והג"ר זולטי זצ"ל 24 כתב לחדש דאילם יכול לקיים מצוות סיפור יציאת מצרים ע"י מעשה, דהיינו באכילת מצה ומרור ושתית ד' כוסות וישיבה בהסיבה, שעל ידם הוא מפרסם את אשר אירע לאבותינו במצרים 25. (האם בזה הוא יצא "כל מי שלא אמר" היינו לפרש ולא ע"י אכילה? – כתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א).

          ועדיין צל"ע אם האילם נמצא לבד בליל הסדר, האם הוא חייב לשתות הד' כוסות כשהוא מהרהר את ההגדה  בלבו מתוך ספר, כי הלא הן נתקנו על הסדר 26 פי' שיאמר ההגדה בינתים 27. ובביה"ל 28 מביא בשם המג"א דכשלא אמר ההגדה בינתים אפי' שהה בין כוס לכוס מיקרי שלא כסדר ולא יצא אכן מלשון הש"ס משמע דליכא קפידא רק כשישתה אותם בב"א וכו' אבל אם שהה בינתים וכו' מ"מ בדיעבד לא הפסיד הכוסות, עכ"ל. ומשמע שישתה הד' כוסות אפי' רק הרהר את ההגדה בלבו דלא גרע משהה סתם.

ולכן נראה דכדי לצאת כל הדעות, דאילם או משותק ואינו יכול לדבר, ישמע ק"ש, ברכות המצוות וההגדה מאחר שמחוייב בדבר ויצא י"ח וגם ישתה את הד' כוסות. אך אם נמצא לבד, ואין מי שיוציא אותו מדין שומע כעונה, בכל זאת יהרהר את כל הנ"ל בלבו כי ממה נפשך, אם הרהור כדיבור דמי יוצא י"ח, ואם לאו כדיבור דמי, אז הקב"ה יקבע לו שכר עבור זה ואולי גם ישתה הד' כוסות.

כל הנ"ל היה בפני מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שכתב לי וז"ל: בענין אלם שלא יכול לדבר, אם לצאת ע"י שמיעה מאחרים או יהרהר בלבו, עיין פמ"ג בפתיחה כוללת החלק השני סוס"ק ד, אלם אי מחוייב לשמוע ק"ש ושנים מקרא וכדו' מאחרים עיין סי' רפה. ועיין בפמ"ג סי' רפה מ"ז סוסי' רפה, בשם הרדב"ז שכנראה נוגע בזה. למעשה אני חושב, בברכת המצות ודאי עדיף שישמע מאחרים אף שהם עצמם אינם חייבים כעת מ"מ יש בו משום ערבות ואילו בק"ש שג"כ אינו יוצא בהרהור, עיין סי' סא במ"ב ס"ק מ, דעדיף טפי לשמוע מאחרים, ואם כי יש מחלוקת אם יוצאים ע"י אחר שיכוין להוציאו, עכ"פ בני"ד עדיף, ולא ע"י הרהור ובתנאי שמבין הלשון. ברכות הנהנין, אם הלה שמוציאו ג"כ נהנה, ודאי עדיף שישמע ממנו ויוצא יד"ח, אבל אם הלה אינו נהנה, ודאי שיהרהר בלבו, דאף שהרהור לאו כדיבור, עכ"פ בשעה שאינו יכול לדבר הקב"ה יקבע לו שכר עבור זה (עיין סי' סב מ"ב ס"ק ז, ע"ש דבעצם אינו יוצא). ברהמ"ז אף דהוה ברכות המצות, מ"מ אם מדאורייתא או דרבנן, אינו יכול להוציא חברו, אם הלה בעצמו לא אכל (סי' קצז במ"ב ס"ק כד), וממילא בלית ברירה, יהרהר בלבו, דעכ"פ לדעת הרמב"ם והסמ"ג (עיין סי' סב סע' ד ביה"ל ד"ה יצא) יוצא יד"ח ע"י הרהור, עכ"ל של מו"ר שליט"א.

 

          (ב) ואף לכתחילה. כותב הביה"ל 29: האי דינא לאו דוקא לענין ק"ש דה"ה לענין תפלה ושאר ברכות כמבואר בתר"י, ולאו דוקא אם המקום אינו נקי דה"ה אם הוא בעצמו אינו נקי לגמרי כגון שנגע בידיו במקומות המכוסים, דאם היו ידיו או שאר מקומות מגופו מטונפות ממש, בודאי אפילו הרהור אסור, כ"כ הפמ"ג לקמן והוא פשוט, ונ"ל דכ"ז אם יודע בודאי שמטונפות, אבל בספק, אפשר דיש לסמוך ולהקל בזה בענין הרהור בכל הברכות לבד מק"ש ותפלה לפי מה דמבואר לקמן בסי' קפה סע' ה עיי"ש, אך יש לדחות דשם רק לענין דיעבד, ומ"מ אם הוא מכוסה, ג"כ יש להקל, דיש בזה ג"כ דיעות בין הראשונים.

 

צמא בלילה. כותב הט"ז 30 שמזה יש ללמוד במי שצמא בלילה במטתו שא"א לו ליטול ידיו ולברך, יהרהר הברכה בלבו וישתה. וכ"כ הח"א 31. ובספר מטה יהודה 32 וכן בא"ר 33 חולקים כי הרי אפשר לו לעמוד וליטול ידיו ואפילו אם קשה לו לעמוד מפני הקור, הרי יוכל לקנח ידיו בכותל או בכל מידי דמנקי וזה מהני אפילו כשיודע בודאי שנגע בידיו במקומות המכוסים. וכ"כ הברכ"י 34, ומסיים וירא שמים יאנוס וידחוק עצמו לעמוד וירחץ ידיו ג"פ ויברך ברכה שלימה כתקנה. ועיין בכף החיים 35. ועיין לעיל סי' מז סע' יג. אולם לגבי חולה או אנוס אחר שא"א לו לקום ממטתו או להשיג מים לנטילה (ואין לו במה לנקות את ידיו), י"ל דאפשר לסמוך על הט"ז הנ"ל שמתיר 36.

          ועיין באשל אברהם (בוטשאטש) שמקשה על הט"ז מהמשנה, ערום לא יתרום, וכן חרש מדבר ואינו שומע וכדקיימא לן בשו"ע ריש הל' שחיטה, והרי כיון דקיי"ל שמותר להרהר בדברי תורה בהיותו ערום ונגד ערוה, ורק דיבור אסור, אם כן מדוע לא יתרום והרי הוא יכול להרהר הברכה 37. והוא מתרץ: אך לא קשיא מידי, כי גם הט"ז לא כתב כן כ"א במה שהוא כעין דיעבד קצת מצד הצורך הגדול, וכגון שאין לו כ"א מעט מים כדי גמיעה לצמאונו שחזק עליו בצער גדול, וא"א לו ליטול ידיו ממים אלו כי לא ישאר לו לשתות, בזה הוא שהתיר הט"ז ע"י הרהור, משא"כ במשנה דערום וחרש, הרי קיימינן ודאי רק גבי לכתחלה ממש, שהרי לכולי עלמא יוצא ידי חובת ברכה אם לא השמיע לאזניו, א"ו שהכוונה רק לכתחלה, עכ"ל.

הערות סי' סב

 

1) סי' צד סע' ו.

2) סי' סב ס"ק ז.

3) מ"ב ס"ק ז. ולגבי זכירת יציאת מצרים כיון שדעת האחרונים דזמנה כל

      היום,אפילו עבר הזמן ג"כ חייב לחזור ולקרוא – מו"ר הגרי"י נויבירט

      שליט"א. וכ"כ לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שחייב להזכיר שהקב"ה

      הוציאנו ממצרים.

4) ד"ה יצא.

5)סי' קא ס"ק ב.

6) שם סע' ב.

7) סע' ב.

8) ס"ק א.

9) סי' סב ס"ק א.

10) מצוה כא מצות סיפור יציאת מצרים.

11) אות א ד"ה וגם אין לומר.

12) מצות ספירת שבע שבתות שנים.

13) מצוה לזכור מה שעשה עמלק לישראל.

14) סי' ו. וראה בשערי תשובה כאן ס"ק ב מה שכותב בשמו וצ"ע.

15) מ"ז אות א

16) מ"ז סוסי' צד.

17) ד"ה יצא.

18) סי' פ אות ב.

19) סי' סב ס"ק ח.

20) שו"ת יביע אומר ח"ד או"ח סי' ג אות כ.

21) ודלא כהביה"ל סי' סב סע' ג ד"ה יצא – כתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט

     שליט"א.

22) חזון עובדיה ח"ב הלכות פסח, עמ' קמז אות א.

23) ח"א סי' ד עמ' נו-נח.

24) משנת יעב"ץ או"ח סי' יח אות ד.

25) עיין ר"ן על הרי"ף פסחים קטז שכותב כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו

     בפסח לא יצא י"ח וכו' כלומר לא יצא ידי חובתו כראוי.

26) סי' תעב סע' ח.

27) מ"ב ס"ק כד.

28) סי' תעב סע' ח ד"ה שלא כסדר.

29) ביה"ל ד"ה ואף.

30) ס"ק א.

31) כלל ה סע' טז.

32) מובא במ"ב ס"ק ח.

33) ס"ק ד.

34) ס"ק א.

35) ס"ק י ובסי' ד ס"ק קח.

36) מהא דמ"ב ס"ק ח, דבספר מטה יהודה כותב שהרי "אפשר", הלא"ה גם הוא

      מודה.

37) ושאלתו לא מובנת, דבד"ת יש דין דגם בהרהור (בדיעבד) יוצא, עיין סי' מז

     סע' ד ובביה"ל שם, משא"כ לגבי תפלה דקיי"ל דצריך להוציא בפה

     ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, הרי

     הט"ז כתב כן גם לענין  ק"ש וברכה.