נשמת אברהם - אורח חיים סימן נה

סימן נה  דיני קדיש

 

 

 

סעיף ח  (א) חרש המדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, הן כפקחין ומצטרפים, אבל מי שאינו שומע ואינו מדבר, הרי הוא (ב) כשוטה וקטן.

 

 

 

נשמת אברהם

 

 

 

          (א) חרש המדבר. ודעת הט"ז לקמן בסימן קכד ס"ק ב שאין מצרפין למנין מי שאינו שומע אע"ג שהוא מדבר, שלא ידע לענות אמן על הברכות שמברך הש"ץ, אכן הרבה מסכימים עם פסק השו"ע וסוברים שאין זה מעכב לענין צרוף, ואם הוא מכוין הברכות וכשרואה שעונין עונה עמהם דומיא דהנפת הסודרין בבהכ"נ של אלכסנדריא 1 שמבין בשעה שמסיים הש"ץ סוף הברכה ועונה אמן, מצטרף לכו"ע  2. ובשו"ע הרב 3 כתב שהם מצטרפים לכל דבר שבקדושה אע"פ שאין עונים עמהם ואפילו הם ב' או יותר, כל שהרוב הם פקחים שיכולים לענות אמן, אין עניית המיעוט מעכב וכו' אלא שאם הש"ץ התפלל כבר בלחש לא יחזיר התפלה שנית אא"כ יש ט' ששומעים ועונין אמן. וכ"כ הבן איש חי 4.

 

 

 

          (ב) כשוטה וקטן. כותב הביה"ל 5: עיין בסי' קצט סע' י בהגה דמשמע דאף שוטה, אם הוא מכוין ומבין, מצטרף לזימון, וא"כ ה"ה לתפלה עכ"פ בשעת הדחק (דלפי דעת הרמ"א לעיל סע' ד בהג"ה משמע דלתפלה קילא הצירוף מזימון, דבתפלה במקום הדחק משמע מיניה דיש לסמוך על המקילין כמו שכתב בהדיא בדרכי משה, ואלו בסימן קצט, לענין זימון מחמיר ואין מחלק שם כלל בזה, והטעם כדי שלא ישארו ישראל בלי ברכו וקדושה). ועיין שם במג"א ס"ק ח בשם הל"ח דמפרש דשם איירי באינו שוטה גמור, ולא נהירא, כי סבר לתקן הקושיא מסימן זה ולא תיקן לפי מה דקי"ל ביו"ד סימן א, דאפילו בסימן אחד מסימני שטות, הוא שוטה גמור מן התורה, ואם אין בו שום סימן שטות פשיטא, אכן האמת הוא כדברי המג"א, דדברי מהרי"ל (שהם מקור הדין שלנו) אינם רק למ"ד דקטן המוטל בעריסה מצטרף, אבל לפי מה דקי"ל דקטן המוטל בעריסה אינו מצטרף, חרש ושוטה לא עדיפי מקטן המוטל בעריסה, וא"כ פשוט דה"ה לתפלה, אינם יכולים לצרפם אפילו בשעת הדחק. ודע עוד דה"ה אם היה פיקח בתולדה אלא שאח"כ נעשה חרש שאינו שומע ואינו מדבר, ג"כ בכלל שוטה יחשב 6 . ומי שהוא עתים חלים ועתים שוטה, בעת שהוא חלים הרי הוא כפיקח לכל דבריו 7, עכ"ל של הביה"ל.

 

 

 

1. מי נקרא שוטה. כותב מרן בב"י 8: סימני השוטה איתא בריש חגיגה (ג ע"ב), ת"ר איזהו שוטה, היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמאבד את כסותו, איתמר רב הונא אמר עד שיהו כולן בבת אחת, רבי יוחנן אמר אפילו באחת מהן. ואוקימנא לה בגמ' בדעביד להו דרך שטות דאי לא עביד להו דרך שטות, אפילו כולהו נמי לא חשיב שוטה. ופסק הרא"ש בריש חולין כרבי יוחנן. ותניא תו בריש חגיגה, איזהו שוטה, זה המאבד כל מה שנותנין לו, וכן נראה מדברי הרמב"ם דהלכה כר"י, שכתב בפ"ט מהל' עדות, השוטה פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצות, ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, אלא כל מי שנטרפה ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים, אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים, ה"ז פסול ובכלל שוטים יחשב, עכ"ל. ומדכתב בדבר מן הדברים, משמע בהדיא דכרבי יוחנן דאמר אפילו באחת מהן ס"ל, ולכאורה היה נראה דחד מהני ד' דתני בגמרא בעינן ליחשב שוטה, אבל אי עביד שאר דברים אחרים דרך שטות, אכתי בחזקת שפוי הוא, כיון שאינו עושה דבר מד' דברים הללו. אלא דמדברי הרמב"ם שלא הזכיר דברים הללו אלא סתם וכתב שנטרפה דעתו וכו' בדבר מן הדברים, משמע דהני ד' דברים השנויים בברייתא לאו דוקא, אלא לדוגמא נקטינהו, וה"ה לשאר דברים. ונראה שהכריחו לפרש כן מדחזינן דבברייתא קמייתא קתני תלת ולא קתני מאבד מה שנותנין לו, ובאידך ברייתא קתני מאבד מה שנותנין לו ולא קתני אינך תלתא, ואם איתא דהני ד' דוקא קשיא על ברייתא קמייתא אמאי לא קתני מאבד מה שנותנין לו, ובאידך ברייתא לא קתני הנך תלתא, אלא ודאי הני לאו דוקא אלא לדוגמא נקטינהו וכו' וזה שלא כדברי רבנו שמחה משפירא שכתבתי בסי' קיט. ובתשובות מהר"י קולון שורש יט כתוב הלא ידע מר מה שהשיב רבינו אביגדור כהן לר"מ על אודות הגט וכו' וז"ל אם לא הוחזק שוטה בדברים האמורים בפ"ק דחגיגה הרי הוא כפקח לכל דבריו, עכ"ל של הב"י.

 

          ועיין גם בשו"ת הריב"ש 9 ובפ"א מ"א דתרומות ובמפרשים שם. וכן פסק מרן בשולחנו הטהור 10 ועיין גם בפתח עינים להגאון חיד"א 11, כרתי 12,

 

פר"ח 13, דעת תורה 14 ודרכי תשובה 15. ובתבואות שור 16 כותב דאפילו בפעם אחת אי עביד להו דרך שטות הוי שוטה, וכ"כ הפמ"ג 17 שנכון להחמיר. אולם בזבחי צדק 18 ובכף החיים 19 כתבו להקל כרוב הפוסקים. ואם לא עביד דרך שטות אז אפילו עביד כלהו, לא מחזקינן ליה כשוטה 20.

 

 

 

2. מאבד מה שנותנים לו. ומה שכותב מרן בשם הגמ', מאבד מה שנותנים לו, כתב הפמ"ג 21 דאין הפירוש שזורק בידים, אלא אף אם אינו מניח במקום המשתמר, ה"ז שוטה, ודלא כפרישה, וכ"כ בדרכי תשובה 22 ובזבחי צדק 23. וכתב הדעת תורה 24: נראת שאין הט"ז חולק על הפרישה, וכמה פעמים מזדמן שאדם מבוהל ובעל מחשבות, מניח חפץ במקום שאינו משתמר ע"ד לחזור וליטלו, ושוכחו שם. ובכה"ג גם הט"ז מודה דאפילו בכמה פעמים לא הוחזק לשוטה וכדמוכח בחגיגה דבבעל מחשבות ל"ה כשוטה רק היכא דחזי' דמניחו שם אדעתא שלא ליטלו משם וכדומה, בזה ס"ל דהוי כמאבד בידים וז"פ, עכ"ל הדעת תורה.

 

                   ולשאילתי מה בזמננו דוגמה לילד שיש לו דעת קלושה אך עדיין חייב במצות, ענה לי הגרי"ש אלישיב שליט"א שאם שולחים אותו למכולת עם רשימה של מה שצריכים והילד מביא את הרשימה לבעל המכולת (ולא קורע או מאבד אותו הדרך) והבעל המכולת ממלא את סלו לפי הרשימה ונותן לו העודף מהשטר שהילד הביא לו (וגם זה לא קרע או איבד בדרך), והילד מחזיר לביתו את כל מה שבסל יחד עם העודף (ולא צחק עם הכסף בדרך ואבד חלק ממנו) – ילד כזה חייב במצוות. וכששאלתי האם ילד כזה יודע מה זה תפילין ענה לי: ואתה כן יודע?

 

וכמובן הילד רק חייב בתפילין אם יודע לשמור על גוף נקי בזמן

 

הנחתם 25.

 

 

 

3. גט מקליבה. ועיין בשו"ת אור ישראל ואור הישר על מעשה דגט מקליבה באריכות, ומובאים הדברים בסיכום בירחון סיני 26, ועיין גם מזה בפ"ת 27.

 

 

 

4. מחלת הנפילה. עוד כותב מרן 28: הנכפה (דהיינו הסובל ממחלת הנפילה) בעת כפייתו פסול ובעת שהוא בריא כשר, ואחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע, והוא שלא תהיה דעתו משובשת תמיד, שהרי יש נכפים שגם בעת בריאותם דעתם מטורפת, וצריך להתיישב בעדות הנכפים הרבה, עכ"ל.

 

 

 

5. פתאים. שוב כותב מרן 29: הפתאים ביותר שאינן מכירין דברים שסותרין זה את זה ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שמבינים שאר עם הארץ, וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר, הרי אלו בכלל השוטים, ודבר זה לפי מה שיראה להדיין שא"א לכוין הדעת בכתב. וכותב הסמ"ע 30 שהחילוק בין פתי לשוטה שהשוטה דעתו היא משובשת ומטורפת לגמרי בדבר מהדברים, משא"כ פתי שאינו מטורף לגמרי בשום דבר אבל מצד אחד הוא גרוע מהשוטה שהשוטה בשאר דברים הוא חכם כשאר בנ"א והפתי הוא שאין לו שכל גמור ואינו מבין שום דבר כדרך שמבינים אותו שאר בנ"א, ומ"ה סיים וכתב דבכלל שוטה יחשב, והיינו לדין פסול אבל לאו שם שוטה עליו, עכ"ד. לעומת זאת, לדעת הת"ש הוי החילוק דפתי הוא מי שדעתו קלישותא מתולדתו ואינה משתנה לעולם והשוטה הוא שנטרפה דעתו מחמת חולי 31. ולגבי המבוהלים והנחפזים בדעתם, כתב הסמ"ע 32  שכל מעשיהן עושין במהירות ולא מבינים לסוף הענין ולתכלית המעשה, מ"מ זה ג"כ בשם שגעון ושטות יחשב.

 

          מכל האמור נראה שגם היום א"א לקבוע כללים על מי נקרא שוטה ופטור מן המצות, והכל לפי קביעת האבחנה המדוייקת של רופא מומחה ופסק הלכה של מורה הוראה מובהק בכל מקרה ומקרה. ועיין גם במה שכתב הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת עזרת כהן 33.

 

 

 

6. חרש שאינו מדבר ואינו שומע  (חרש בלשון חז"ל) שלמד בבית ספר לחרשים להבין ברמיזה. קיימת מחלוקת הפוסקים אם הוא בכלל מדבר ואינו שומע וחשוב כפיקח או לא, לדעת המהר"ם שיק 34, השו"ת דברי חיים 35 והזכר

 

שמחה 36  הוא עדיין נחשב כשוטה. אולם לעומת זאת, המהרש"ם 37 והנחלת

 

צבי 378 מחשיבים אותו כפיקח. וכתב לי הראשון לציון הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א 39 שאמנם אדם כזה יכול להצטרף למנין לקדיש ולקדושה, אבל אם יש ביחד אתו רק עשרה אנשים בדיוק, מתפללים בקול רם מתחילת השמונה עשרה עד סוף ברכת הא-ל הקדוש כדי שלא להכנס לשאלה של ספק ברכות. וטעמו הוא משום שלא יצאנו מידי ספק אם על ידי כך נחשב לפיקח או לא, וכמו שכתב בשו"ת שבט סופר אהע"ז סימן כא בשם אביו הכתב סופר, שהופתע לטובה מסדר הנהגתם ולימודם עד שנסתפק אם אין דינם כבני דעה לגמרי שמחוייבים במצות, ולכן ביקש מהמורים שלהם לקחת להם תפילין שיניחו אותם בכל יום, ע"ש, וכן כתב בשו"ת מהר"י שטייף סי' רלט, ובהיות שהצירוף למנין הוא מדרבנן, והפסוק שהובא במגילה כג ע"ב שכל דבר שבקדושה צריך עשרה, שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, הוא אסמכתא בעלמא, וכמו שכתבו התוספות והרא"ש בברכות מז ע"ב, לכן יש לצרפם למנין, וכן פסק בשו"ת נחלת בנימין או"ח סי' לא. וכן העלה בשו"ת קרן דוד סי' כז. וראה עוד בשו"ת היכל יצחק להגרי"א הלוי הרצוג אהע"ז ח"ב סי' מז, ובשו"ת נושא האפוד סי' טו, עכ"ל של הראשון לציון שליט"א. וראה גם בשו"ת דברי מלכיאל 40, שו"ת צמח צדק 41 ושו"ת משפטי עוזיאל 42. וכן ראה מה שכתבו הגרח"פ שיינברג שליט"א והגרש"ז אויערבאך זצ"ל 43.

 

                   ולגבי קידושין ונישואין ראה כרך ג אהע"ז סי' לד ס"ק א4 (עמ' רנג).

 

 

 

דעת פוסקי דורנו

 

 

 

א. הגרא"י וולדינברג זצ"ל. כתב לי הגרא"י וולדינברג זצ"ל בהערותיו על ספרי חלק א מהדו"ק (מובא גם בשו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' לב אות ב): בענין הנחת תפילין לחרש שאינו שומע ואינו מדבר, שמביא שאם רוצה להניחן אין מוחין בידו כמובא בכף החיים סק"ג, חשוב להוסיף קטע ולעורר, שמיהו בחרשי-זמנינו המתחנכים בבתי ספר לחרשים והמה מביני-דבר, סוברים כמה מגדולי הפוסקים שלא רק שאין למחות בידם, אלא שמחויבים לקנות להם תפילין ולהשגיח שיניחו אותם כי קרוב לודאי שמחויבים להניחם. יעוין בשו"ת בית שלמה חאו"ח סי' צה שהעלה בחרש ששומע כשמדברים בפניו (ורק כשקוראים אותו מאחוריו איננו שומע כלל) ומדבר בשפת עלגים שמחויב במצוות ובתפילין ואם אביו אמיד בודאי כופין אותו מתורת צדקה שיקנה לו תפילין, ובשו"ת שבט סופר חאה"ע סי' כא כותב ששמע מפי אביו הגאון הכתב סופר ז"ל שהוא מסופק אם אינם מחויבים במצוות, ושכאשר היה בוויען בקשו ממנו המורים בבית חינוך החרשים שיכבד אותם בכבודו לראות בעיניו מעשה אומן נפלא שלהם והי' משתומם מהדברים אשר ראה שם מה שלמדו אלו החרשים ואינם מדברים עד שעלה ספק זה בלבו אם אינם בר דעת גמור ומחויבין במצות, וכמדומה לי שאמר וביקש מהמורים שם ליקח להם תפילין שיניחו אותם ע"ש. ובשו"ת מהר"י שטייף סי' רל"ט דן גם על חרש סתמא שדיברו חז"ל באם יש איסור לתת לו תפילין להניח (כפי שהעיר הגרי"י נויבירט שליט"א שמביא כבודו בשמו) וכותב לפרש דאין איסור. ובנוגע לחרשים שלמדו אותם לדבר ומכירים שהם מבינים העלה דעכ"פ הוא בעצמו ראוי לו לקיים המצוות כיון דיש ספק לומר שהוא בר חיוב, ואם רוצה לקיים מצות הנחת תפילין יש להניחו לקיים המצוה ואין למחות בידו, ואפשר שיש גם מצוה ללמדו הלכות תפילין כדי להוציא מאיסור של היסח הדעת ומאיסור שינה והפחה בהם עיי"ש.

 

          וביתירה מזו העלה בשו"ת נחלת בנימין סי' ל"א, דחרש שהוא מלומד ומניח תפילין ומתפלל ערב ובקר בסידור שלו המועתקת בלשון לע"ז, ודאי מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ונקרא לענין תפלה שהוא דרבנן וצירוף עשרה דרבנן בר דעת ובר מחשבה ומצטרף לעשרה לקדושה ולברכו ולתפלה יעו"ש, ואכ"מ להאריך בפרט זה של לצרפו לעשרה כי הרבה חולקים בזה.

 

          ואם כן לחרשים כאלה יש גם להשתדל לקנות עבורם תפילין ולשדלם להניחם, ולא רק לא למחות בהם אם מניחים אותם, עכ"ל של הרב וולדינברג זצ"ל.

 

 

 

ב. הגרש"ז אויערבאך זצ"ל. כותב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 44: והואיל ולענין חרש (אינו שומע ואינו מדבר – א.ס.א) אין לזוז ממ"ש הפוסקים שאפילו " פקח גדול ומבין בטוב ויודע בדבר התפלות ונושא ונותן עם כל אדם ויודע לחתום בחתימת ידו" דאפ"ה דינו כחרש גמור ומו"ש הצ"צ בסי' עז על חייט חרש שהכירו והיה "פקח ביותר" דאפ"ה חשיב כשוטה, וכו'. ואע"ג דאין שום טעם להא דחרש אין מעשיו כלום כי אם זה מפני שחשיב כשוטה שאין לו דעת ומצד הסברא ודאי קשה לומר על חרש שהוא פקח גמור וחריף טובא דדעתי' קלישתא ואינה שלימה וקשה לנו להבין מנין ידעו חז"ל לפוטרו ממצוות ולפוסלו משם איש בלא שום ילפותא מקראי או מהלכה, אבל כיון שכן הוא האמת חייבים אנו לומר שידעו חז"ל ברוב חכמתם דחרש שאינו שומע ואינו מדבר הוא איש כזה שאי אפשר לראותו כאחראי על מעשיו. ולכן אין מתחשבין במעשיו אפי' אם לפי דעתינו הוא זריז וממולח וכל מעשיו הם בפקחות ודעת שלימה. וסברא זו כה חזקה ואמת עד שגם בבן נח אמרינן הכי וכדאמרן דלא מצינן שום הבדל בהגדרת איש בין ישראל לבן נח לענין חרש ושוטה.

 

          אשר על כן נלענ"ד שבנד"ד צריכים רק לדון דבר אחד אם זה שהתלמד לדבר בעקימת שפתים אי חשיב משום כך כמדבר או לא. ולזאת נתכוון המהר"ם שיק בסי' עט והקרן לדוד בסי' כז להוכיח מרב כהנא דאף שכתיבה כדיבור אפי"ה לא מהני בנולד חרש והכתיבה אינה אלא כקפיצה ורמיזה והוא הדין נמי שבדיבור כזה לא חשיב עדיין כמדבר, וכו'. אולם בנד"ד נראה שאם הוא מדבר באופן כזה שסתם בני אדם יכולים להבין כוונתו אף אם תנועות השפתים הן שונות משל כל אדם אפי"ה מסתבר דשפיר חשיב כמדבר ואינו שומע שדינו כפקח לכל דבר. אך אם רק האנשים שרגילים לדבר אתו יודעים ומבינים כוונתו ולא אחרים אינני יודע להכריע אם חשיב כמדבר או לא, וכו'.

 

          ובענין חרש בר דעת שאינו שומע, אבל יכול לדבר בשפת עלגים שמלמדים אותם לדבר בתנועות שפתים, נשאלתי לפני כמה שנים ע"י חכם אחד בנידון כזה, בצעיר חרש, אך חריף בשכלו ופיקח גמור, וגם יש לו חברותא בלימוד. והשבתי שדינו כפיקח, וגם מחותני הגאון ר' יוסף שלו' אלישיב שליט"א נשאל על כך (עיין להלן – א.ס.א) והסכמנו אז לדבר אחד שדינו כפיקח. ורק לענין לעלות לתורה חושבני דכיון שאינו יכול לברך כראוי מסתבר שאין להעלותו, וכו'.

 

          ואף שהביא כת"ר מדברי מלכיאל ח"ו "בזה נתקבל מהלכה למשה מסיני" משום דא"א לומר שחכמי הש"ס טעו ח"ו בדין חרש בשביל שלא ידעו שאפשר ללמדו, נלענ"ד דיתכן דלפני שידעו ללמדם ולפתח את שכלם כמו שיודעים בזמננו היו נחשבים באמת כשוטים משא"כ בזמננו, דוגמא לדבר בן ח' אשר חלילא לומר גם בזמננו דהרי הוא כאבן, וכו'.

 

          סוף דבר נראה לענין חרש שלמעשה קשה מאד להכריע בדבר שגדולי תורה אשר מימיהם אנו שותים, כבר האריכו בזה, אבל גם קשה מאד לדחותם ח"ו מקיום מצוות, עכ"ל של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.

 

          וראה לעיל סי' לח ס"ק ח4 (עמ' לא), כרך ב חיו"ד סי' קצו ס"ק ו (עמ' רכח) וכרך ג אהע"ז סי' לד ס"ק א4 (עמ' רנג), סי' מד ס"ק א1 (עמ' רס) וסי' קסט ס"ק ח (עמ' שמב).

 

 

 

ג. הגרי"ש אלישיב שליט"א. כותב הגרי"ש אלישיב שליט"א 45: נשאלתי באחד שנולד חרש – אינו שומע ואינו מדבר ובמשך הזמן למד לדבר. ואחרים מבינים את שפתו, הוא מסוגל לנהל שיחה עם אחרים ע"י הסתכלותו בתנועות-השפתיים של אלה המדברים אליו, הוא לומד בישיבה בצוותא ומתמצא בלימודים. הוא גם משתמש במכשיר שמיעה ועי"כ הוא יודע להזהר כשהוא הולך ברחוב מנסיעת אוטו, וכו'. (לא מזמן פגשתי אדם כזה שנמצא בסוף לימודיו בבית ספר לרפואה בארה"ב ודברתי אתו ככל אדם. ואמנם דיבורו היה קצת שונה מדיבור של אדם רגיל אך הבנתי כל מילה שהוא אמר. הוא גם נהג ברכב בו ישבתי על ידו ולא הרגשתי שום שוני בנהיגתו מכל אדם אחר – א.ס.א.) השאלה היא מה דינו לענין חיוב מצוות ואם הוא נחשב לבר דעת לכה"ת? ואחרי שהרב שליט"א דן באריכות בדברי האור זרוע (ה' שחיטה סי' שסז) המהר"ם שיק (אה"ע סי' עט) מחד גיסא ובדברי הדברי חיים (אה"ע סי' עב), הבית שלמה (או"ח ח"ב סי' צב) והמהרש"ם (ח"ב סי' קמ) מאידך גיסא, כותב: לפי האמור עלינו לנקוט להלכה כהני תלתא סבי גדולי המורים ז"ל הדברי חיים, בית שלמה ומהרש"ם שלא נחתו לחלק בכך וחשבוהו למדבר גם כשלמד לדבר לאחר שנתחרש. בנוגע להוציא אחרים י"ח בקידוש וכיוצ"ב או להיות ש"ץ וכו' מבואר דלענין מילי אחריני פרט לקריאת המגילה גם להב"י השומע ממנו יצא, וכו'. אכן הגאון בביאורו לאו"ח סי' תרפט סובר דגם בקריאת המגילה השומע מן החרש יי"ח וכו' וכן דעת התשב"ץ ח"ג סי' קיג וכן דעת הב"ח, המג"א והפר"ח. וכן הכריע השאג"א בסי' ז וע' בביאור הלכה סי' נה ד"ה חרש דלכתחילה אין נכון שיהיה ש"ץ דלכו"ע צריך לכתחילה להשמיע לאזנו, ע"ש, עכ"ל של הגרי"ש אלישיב שליט"א.

 

 

 

ד. הגר"מ פיינשטיין זצ"ל. והנה אחרי כותבי כל זה מצאתי בעה"י בשו"ת

 

אג"מ 46 בזה הלשון: בדבר אחד שנולד חרש בלי כח השמיעה וממילא גם לא דבר, ואחר שגדל ושמו בתוך אזניו מכונת שמיעה ועי"ז שומע היטב אף מה שמדברין בחדר אחר, ועי"ז גם למד לדבר אך אין חיתוך דבורו כל כך ברור, אם יש לו דין פקח כמו מדבר ושומע כי אולי שמיעה ע"י מכונה הוא כשמיעה ע"י מין חצוצרה שהפר"ח באה"ע סי' קכא סובר שנחשב שומע, ואולי נחשב אינו שומע ומדבר שהוא כפקח, אך להרמב"ם יש סוברין דהוא כחרש, ואולי נחשב שומע ואינו מדבר שלכו"ע הוי כפקח. הנכון לע"ד שיש לו דין מדבר ואינו שומע שהוא כפקח, דהנה מכיון שהרמב"ם מפרש בפירושו לתרומות פ"א מ"ב שסבת האלמות היא חרשות הרי סובר שאף שליכא שום סבה ומחלה שלא יוכל בשביל זה לדבר, מ"מ הוא בדין חרש דלא מדבר ולא שומע, מוכרחין לומר דעיקר השייכות לדעת להחשיבו אינו בן דעת הוא מה שאינו שומע משום דכח השמיעה הוא במוח שהוא ממילא קלקול הדעת, אך כיון שאין זה קלקול גדול במוח, לכן אם היה מדבר שהיה שייך שיהיה לו התחברות עם בנ"א היה משלים הקלקול והחסרון שנעשה לו בדעתו, אבל כיון שאינו מדבר ממילא ואין לו התחברות עם בנ"א נשאר מקולקל בדעתו שלכן אין לו דעת פקח. ולפי"ז אם אך יכול לדבר ע"י ששומע במכונה הרי אף אם נימא שמכיון שבלא מכונה אינו שומע אית בו הקלקול והחסרון במוח ששיך לדעת, הרי ע"י הדבור שנעשה לו ע"י המכונה התחברות עם בנ"א הרי יש לו להשלים החסרון ויש להחשיבו בדין פקח כהא דמדבר ואינו שומע, וכו'. ומסכם: ולכן למעשה ודאי אין לחוש לזה בכל הדברים והוא כפקח גמור לבד ממכירת קרקעות להרמב"ם, עכ"ל.

 

 

 

7. נולד או נתחרש. והאם יש הבדל בין אם הוא נולד כך או נתחרש אח"כ, עיין בפמ"ג 47 שכתב שדין חרש שדיברו בו חכמים הוא רק כשנולד כך ממעי אמו אבל אם נתחרש אח"כ ספק אם נידון כשוטה או לא ודלא כהב"ח 48. אמנם עיין בשדי חמד 49 שמביא מספר מלאכת חרש בפתיחה, שדחה את דברי הפמ"ג והעלה שאף שנתחרש אח"כ דינו כשוטה. וכ"כ בעל השואל ומשיב 50 והתפארת

 

ישראל 51.

 

 

 

8. שיכור. מביא הארחות חיים 52 בשם השו"ת בת יהודה סי' מה ומובא בפ"ת, שאם לא הגיע לשכרותו של לוט, אף שאינו יכול לדבר בפני המלך דתפלתו תועבה, מ"מ מצטרף לעשרה לקדיש וקדושה וברכו, ומיהו אם הגיע לשכרותו של לוט, הרי הוא כשוטה דאין מצטרף לכל דבר שבקדושה. אולם עיין בכף החיים 53  שמביא בשם הגאון חיד"א 54 שאם אינו יכול לדבר בפני המלך אינו מצטרף, וכ"כ הבן איש חי 55. ועיין בשו"ע סי' צט ולהלן סי' קפה סע' ה.

 

 

 

 

 

הערות סי' נה

 

 

 

1) סוכה נא ע"ב.

 

2) מ"ב ס"ק לח. א"ר סי' קכד. וכ"כ בתשב"ץ ח"ג סי' קיג.

 

3) סע' יא.

 

4) שנה א פ' ויחי סע' ו.

 

5) ד"ה הוא.

 

6) פמ"ג יו"ד סי' א ש"ד ס"ק כב. וע"ע להלן ס"ק 7 וצ"ע.

 

7) ר"ה כח ע"א. חו"מ סי' לט סע' ט.

 

8) אהע"ז סי' קכא.

 

9) סי' תסח.

 

10) חו"מ סי' לה סע' ח, ועיין גם ביו"ד סי' א סע' ה.

 

11) על חגיגה שם.

 

12) יו"ד סי' א ס"ק כח.

 

13) שם ס"ק כג.

 

14) שם ס"ק מ.

 

15) שם ס"ק קנב.

 

16) ס"ק מו.

 

17) יו"ד שם ש"ד ס"ק כג.

 

18) ס"ק נא.

 

19) ס"ק קכו.

 

20) ש"ך ופמ"ג שם ס"ק כד. פר"ח ס"ק כד. זבחי צדק ס"ק נד. וראה בספר

 

     משפטי הדעת להגרמ"מ פרבשטין שליט"א.

 

21) מ"ז ס"ק יב.

 

22) ס"ק קמט.

 

23) ס"ק נג.

 

24) ס"ק מה.

 

25) סי' לח סע' א ו-ב

 

26) כרך כד עמ' ריד. וראה בספר משפטי הדעת.

 

27) אהע"ז טי' קכא ס"ק ב.

 

28) חו"מ סי' לה סע' ט.

 

29) שם סע' י.

 

30) ס"ק כא.

 

31) דרכי תשובה ס"ק קנ.

 

32) ס"ק כב.

 

33) סי' סז ו-סח.

 

34) אהע"ז סי' עט.

 

35) ח"ב אהע"ז סי' עב, עו ו-עט.

 

36) סי' ט.

 

37) ח"ב סי' קמ.

 

38) ח"א עמ' סא.

 

39) לב אברהם ח"ב עמ' יג. וראה באריכות בשו"ת יחוה דעת ח"ב סי' ו.

 

40) ח"ו או"ח סי' לה.

 

41) סי' עג.

 

42) אהע"ז סימן פט.

 

43) מוריה, אלול תשמ"ב עמ' נא ו-סה מובא בנשמת אברהם כרך ב חיו"ד סי'

 

     קצו ס"ק ו (עמ' רכח).

 

44) ספר בית דוד, סוכה ביצה, זכרון יעבץ, עמ' לג, שנת תשד"מ. מנחת שלמה

 

     ח"א סי' לד.

 

45) ספר בית דוד עמ' כח. קובץ תשובות ח"א סי' י.

 

46) אהע"ז ח"ג סי' לג.

 

47) פתיחה כוללת ח"ב ס"ק ד ו-ה. ע"ע לעיל הערה 6 וצ"ע.

 

48) יו"ד סי' א.

 

49) מערכת חי"ת כלל קג.

 

50) בהסכמתו לספר מלאכת חרש.

 

51) תרומות פ"א ס"ק י. ועצם הדין צע"ג – מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

 

52) כאן ס"ק יב.

 

53) ס"ק יד.

 

54) קשר גדול סי' ח אות ז.

 

55) שנה א פ' ויחי סע' ו.