נשמת אברהם - אורח חיים סימן תקעד

סימן תקעד  שנותנין בתענית חומרי המקום שיצא ושהלך לשם

 

סעיף ג  שכח ואכל, (א) אל יתראה בפניהם כאלו אכל ואל ינהג עידונין בעצמו לומר הואיל ואכלתי מעט אוכל הרבה (ואפילו שלא בפניהם אסור לנהוג עידונין בעצמו).

 

נשמת אברהם

 

(א) אל יתראה בפניהם. נשאל המנחת אלעזר 1: מנין הוא מה שנוהגים כשאחד נחלש בד' צומות והוצרך לטעום ולאכול כי אז יעשה הדבר בצינעא באין רואה (ועיין בשערי אפרים דיני קה"ת שער א סע' י בהמשך לשונו דפשיטא ליה דאם מוכרח לאכול ביום התענית יאכל בצינעא), אם הוא רק ממדת חסידות וצניעות וכי היכא דלא ליחשדי שהוא בבריאות ואינו חפץ להתענות או יש לו מקור בש"ס או בפוסקים וכו'. ומשיב המנחת אלעזר: נ"ל מקורו בש"ס עירובין מא ע"א, תניא א"ר יהודה פעם אחת היינו יושבין לפני ר' עקיבא, ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח, ולא שהיה תאב לה אלא להראות לתלמידים הלכה וכו'. והנה יפלא לכאורה מהיכן ידע ר' יהודה שעשה ר' עקיבא רק כדי להורות הלכה ולא מפני שהיה תאב לה. ואין לומר שהגיד כן ר' עקיבא בפירוש, זה אינו, דהנה התוס' שאנץ כותב שם וז"ל בפי' ר"ח קבלה בידינו כי ר' עקיבא אותו שנה מסוכן היה והביאו לר' עקיבא הרופאים לגמע ביצה מגולגלת באחרית היום ור' יהודה לא דקדק, לפיכך סמך על מה שראה ולא ידע העיקר על מה עשה כך, עכ"ל וכו'. ובדבר שהותר משום סכנה עפ"י הרופאים אינו צריך עוד לאכול בצינעא גם ביוהכ"פ. ע"כ י"ל לא מצינו ביוהכ"פ שמסוכן האוכל עפ"י הרופא צריך לאכול בצינעא דוקא כי הוא מילתא בפרהסיא ולא שייך חשדא ע"כ אכל ר' עקיבא בפרהסיא. אבל ר' יהודה לא ידע שהוא עפ"י ציווי הרופאים מחמת סכנה כנ"ל מהתוס' וכו'. ובזה מה שנקטו התוס' בלשונם שהיה ר' עקיבא מסוכן אז והלא לענין ד' צומות דרבנן, וגם אם נאמר שהוא דברי קבלה כד"ת דמיא, עכ"פ לא מצינו בד' צומות שהיו צריכים דוקא במקום סכנה להתיר לאכול כמו ביוהכ"פ, אלא ודאי דשפיר הוצרכה לומר מחמת סכנה כי על כן היה ר' עקיבא אוכל בפרהסיא (כיון דבפרהסיא אין לאכול גם בד' צומות רק כשהוא מסוכן) וכו', עכ"ל.

ושמעתי ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שיש להביא ראיה ממה שנפסק בשו"ע 2: ואלו מגלחין במועד, מי שיצא מבית השביה ולא היה לו פנאי לגלח קודם המועד וכו', אעפ"י שהתירו להסתפר, לא יסתפר ברשות הרבים אלא בצנעה.

 

הערות לסי' תקעד

1) שו"ת ח"ג סי' ג.

2) או"ח סי' תקלא סע' ד ו-ה.