נשמת אברהם - חושן משפט סימן תכז

סימן תכז  מצות עשה להסיר כל מכשול שיש בו

סכנת נפשות ועשיית מעקה לגגו

 

סעיף ח  וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה, שנאמר (א) השמר לך (ב) ושמור נפשך. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים.

 

נשמת אברהם

 

          (א) השמר לך ושמור נפשך. כותב הרמב"ם 1: הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים וכו'. וממשיך הרמב"ם 2: ועוד כלל אחר אמרו בבריאות הגוף, כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה ואינו שבע ומעיו רפין, אין חולי בא עליו וכחו מתחזק וכו' 3.ועוד ממשיך הרמב"ם 4: וכל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל וכו' כל ימיו יהיו מכאובים וכחו תשש וכו', עכ"ל. וכן הדעה המקובלת ברפואה המודרנית שפעילות גופנית יום יומית מורידה את אחוז התחלואה ממחלות שונות.

          ולכאורה לא כן דעת חז"ל, עיין בכתובות 5: ר' אבהו הוה קאי בי באני, הוו סמכי ליה תרי עבדי, איפחית בי באני מתותיה, איתרמי ליה עמודא, סליק ואסקינהו (העלה את העבדים בידו אחת ובשניה היה מטפס ועולה בעמוד – רש"י). ר' יוחנן הוה קסליק בדרגא, הוו סמכי ליה רב אמי ורב אסי, איפחתא דרגא תותיה, סליק ואסקינהו. אמרי ליה רבנן וכי מאחר דהכי (שבעל כח אתה – רש"י), למה ליה למיסמכיה, אמר להו אם כן (שאתיש את כחי ולא יסמכוני – רש"י), מה אניח (כח בעצמי להשתמש בו לעת זקנה – רש"י) לעת זקנה, ע"כ לשון הגמרא.

          וכיוצא בזה מסופר בירושלמי 6: שמואל מיטען מערס לערס (היה מניח את עצמו לטענו בכסא משכונה לשכונה – פני משה), אמר רבי זעירה קומי רבי יוסה, נאמר דהוה אסתניס, אמר ליה ברי הוה מיני ומינן (דשמואל אף שהיה בריא וחזק שימר עצמו להיות נטען ע"י בני אדם כדי להחזיק כחו לעת זקנתו – פני משה). ומדובר על שמואל, גדול הרופאים שבכל הש"ס 7, ולכאורה לדעתו יותר טוב לנסוע במכונית מללכת ברגל, ואפילו משכונה לשכונה. וכן מסופר בירושלמי שם על רבי אבהו בהוספה על הבבלי שאמר ר' אבהו, שימרתי כחי לזיקנותי.

          יוצא לנו לכאורה בפשטות דדעת גדולי האמוראים הוא לא כפי שהובא ברמב"ם ש"כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה וכו' כחו מתחזק", וצלע"ג.

          ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שודאי יש כאן סתירה בין מה שכותב הרמב"ם ומה שמובא בחז"ל, אך צריכים לומר שהרמב"ם כתב את כל הפרק לפי הידע הרפואי שבזמנו. וכן אנו צריכים להתנהג לפי הידע הרפואי של זמננו ולא כפי שממליץ הרמב"ם כאן (אם יש סתירה), ואסור לעשות לפי רפואת התלמוד, עכ"ד.

          וכתב לי הגרא"י וולדינברג זצ"ל 8: מה שנתפס כבו' בסוף דבריו מה שקשה בעיקר משמואל שהיה גדול הרופאים (ראה ב"מ קז ע"ב – א.ס.א), הנה מגוף דברי הירושלמי אין הוכחה שהתנהגותו היה זה כדי להניח כחו לעת זקנה, ורק הפני משה הוא שמפרש כן, אבל יתכן דלא כן, אלא יש לומר דהתנהג ככה משום כבוד התורה שבו אשר משום כך נטען ע"י בני אדם מערס לערס וכו', כדי לחלוק כבוד לתורה ונושאי דגלה. ומהעובדא דר' אבהו וכו', יש לומר דהרמב"ם סמך את דבריו מול זה על מה דאיתא נגד זה במס' גיטין סז ע"ב דאיתא: רב ששת איעסק בכשורי (לעשות קורות ומשאות – רש"י), אמר גדולה מלאכה שמחממת את בעליה. וכפי שמציין לדברי הרמב"ם משם (לא רק הקרית מלך בהגהותיו על הרמב"ם שמציין אליו כבו') בהגהות עין משפט בש"ס גיטין שם (שקדם לו בהרבה), וכו'. בכלל בכל כגון דא, וכיוצא בזה אמרינן בהרבה פעמים שנשתנו הגופים והטבעיים ממה שמצינו בימי חכמי הש"ס, וכתוב מזה מראשונים ואחרונים ובכמה מקומות בשו"ע, וא"כ אין להקשות ממה שמצינו בזמן קדום שהיה בזה אחרת ממה שאנו רואים ומבחינים בזה בכהיום, והרמב"ם כתב את דבריו עפ"י מה שנוכח לדעת עפ"י חכמת הרפואה בטבעי בני אדם בזמנו וכו', עכ"ל.

 

          (ב) ושמור נפשך. האם יש חיוב לאדם בריא ליבדק כדי למנוע מחלות או כדי לקבל טיפול בעוד מועד ואם יש חיוב שיקבל טיפול מונע בעודו בריא ושלם?

 

רפואה מונעת

 

1. מקורו. כתוב בתורתנו הקדושה 9: רק השמר לך ושמר נפשך מאד, ושוב 10: ונשמרתם מאד לנפשותיכם. וכותב השו"ע (כאן): וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה, שנאמר: השמר לך ושמור נפשך. ומפרש הכלי יקר שרק השמר לך: זו שמירת אבריו כי הם עצמותו של אדם ושמירתם תלוי בשמירת מצות עשה, ושמור נפשך מאד: זו שמירת הגידין כי הדם הוא הנפש וצריך שמירה גדולה, לכך נאמר מאד ושמירה זו ע"י מצות לא תעשה וזה ביאור נכון, עכ"ל.

          בגמ' 11 מסופר:תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו ריקא, והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב ונשמרתם מאד לנפשתיכם, כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי? אמר לו המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום – היית מחזיר לו? אמר לו לאו. ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך? אמר לו היו חותכים את ראשי בסייף. אמר לו והלא דברים קל וחומר, ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר – כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים – על אחת כמה וכמה. מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום, עכ"ל הגמ'.

          הרמב"ם כותב 12 וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנ' השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים. ושוב 13: הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים.

          אך כותב המנחת חינוך 14: וגם עיקר הלימוד דכתב הרמב"ם דהשמר לך וגו' קאי על שמירת הגוף, מבואר בברכות גבי חסיד אחד וכו'. ואיני מבין דבקרא דרק השמר וגו' כתיב כי לא ראיתם כל תמונה וגו', אבל שמירת הגוף לא שמענו. והנה על ההגמון לא קשה כי הם מינים ומהפכים דברי אלקים חיים למינות, ומי יודע איזה פירוש שפירש הרשע בכתוב הזה דלדעתו קאי על שמירת הגוף. אך דברי הר"מ צ"ע מנלן זה דהוי עשה לשמירת הגוף מרק השמר וגו' דמיירי בענינים העומדים ברומו של עולם עיקרי הדת וצ"ע. אך בודאי מצא באיזה מקום ונעלם מאתנו, וכו', עכ"ל. אבל בקומץ המנחה כותב: שוב ראיתי בשבועות לו ע"א דדרשינן המקלל עצמו דעובר בלאו מפסוק זה דהשמר וגו', מבואר דהיתה להם קבלה דקאי על שמירת הגוף גם כן, עכ"ל המנ"ח.

          וזה דברי המהרש"א (ברכות שם): האי קרא בשכחת התורה קמיירי כמ"ש פן תשכח את הדברים וגו' ובפ"ג דאבות שנינו כל השוכח דבר אחד ממשנתו כו' כאלו מתחייב בנפשו שנאמר רק השמר לך וגו' וכן האי קרא ונשמרתם מאד לנפשותיכם וגו' איירי שלא נאמין בשום תבנית פסל וגו' ולא איירי הני קראי כלל בשמירת נפש אדם עצמו מסכנה. ומיהו במס' שבועות (לו ע"א) דריש ליה תלמודא נמי למלתא אחריתי דהיינו אזהרה למקלל עצמו מנין שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך וגו' ע"ש. וחסיד הזה גם שלא ידע אם יתפייס ההגמון מ"מ לא פסק להשיב לו שלום שלא היה חושש לסכנה כמו במלך עכו"ם ואנס שאמרו להפסיק וכ"ש דשרי להשיב מפני סכנה וק"ל, וכו'.

וראה גם מה שכתבי בכרך ב חיו"ד הקדמה לסי' שלו 9 עמ' תכב.

 

2. ושמור נפשך – האם המצוה הוא דאורייתא או דרבנן? הרמב"ם כותב 15: אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהן וכו' וכן אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים וכו' שכל דברים אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם והאוכל מאכלות אלו מכין אותו מכת מרדות, עכ"ל. וכותב החיד"א 16 הנה מבואר שכל זה מדרבנן וכ"כ הרב פרי חדש יו"ד סי' קטז ס"ק יא וכו'. וראיתי להרב תבואות שור (סי' יג ס"ק ב) שכתב דאין ראיה מלשון אסרו חכמים דכתב הרמב"ם דכל מה שאינו מפורש בתורה כי אם על פי פירוש שפירשו רז"ל שייך לומר אסרו חכמים והביא ראיה ממ"ש הרמב"ם פי"ג דרוצח אסרו חכמים והוא מדאורייתא וכו'. ולי ההדיוט (ממשיך החיד"א) לשון אסרו חכמים מוכח דהוי מדרבנן ולא אשכחן אלא דהרמב"ם כותב דברי סופרים והוא מן התורה. ואם כותב מדבריהם בזה יש מחלוקת האחרונים, אבל כשכותב אסרו חכמים נראה דאין לפרש כי אם מדרבנן וכמו שכתבו הרב לחם חמודות והרב פרי חדש וכו', עכ"ל החיד"א. (ולכאורה, אם מדאורייתא למה אינו חייב אלא מכת מרדות, וצ"ל כי אל תשקצו את נפשותיכם הוא לאו שבכללות וב"ה כך ראיתי כותב שם התבואת שור: והפר"ח סי' קטז ס"ק יא הביא ראיה ממ"ש הרמב"ם בספר המצות דאינו חייב מלקות עליו וכו' ולענ"ד אדרבא מדכתב דאינו חייב מלקות לא מיעטו כי אם ממלקות מטעם דהוה לאו שבכללות כמ"ש הט"ז וכו', עכ"ל).

          והבאר הגולה מביא שתי הדעות בכותבו 17: ס"ל דהם מדרבנן ואסמכינהו אקרא ומ"מ מכין עליהם כמו שאר מצות דרבנן א"נ קים להו שהם מדאורייתא ואין לוקין עליהם כדאשכחן חצי שיעור דאסור מן התורה ואין לוקין עליו ב"י יו"ד סי' קטז, עכ"ל.

וראה גם מה שכתבי בכרך ב חיו"ד הקדמה לסי' שלו 9.

 

3. רפואה מונעת – המלצות רפואיות. להלן רשימה חלקית של המלצות שמקובל ברפואה מונעת היום:

 

   (1) מחלות שניתן לגלות מוקדם.

   א. מחלות גנטיות. בדיקות דם לפני השידוך. כותב האג"מ 18: הנה בדבר הילדים שנולדו שלפי הטבע חיים זמן קצר כשנתים ושלש ומתים הנקרא טיי-סאכס והם נולדים מאב ואם ששניהם יש להם סבה זו שאף שאין זה חסרון להם בעצמם אירע שנולדין מזה ילדים כאלו, ואם יש זה רק לאחד מהם לא אירע זה, ויש לידע זה מבדיקה בהדם של האיש והאשה, אשר אז כשידע הבחור או הבתולה שיש להם חסרון זה יראה ליקח לאשה בתולה כזו שאין בה חסרון זה, והבתולה שיש בה חסרון זה תראה להנשא לבחור שאין בו חסרון זה, ורוצים לידע דעתי העניה אם מן הראוי להבחור או להבתולה להשתדל לידע זה, ואם טוב לידע בזה אם לעשות בדיקה זו בקטנותם או רק כשיגיע זמנם להנשא, ואם לעשות זה באופן פרסום או בצנעא, עיינתי בזה וזהו הנראה לע"ד כי אף שהוא מיעוט קטן ילדים נולדים כאלו ושייך לומר על זה הקרא דתמים תהיה עם ה' אלקיך וכפרש"י בחומש שם שכתב התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, מ"מ כיון שעתה נעשה זה באופן קל לבדוק יש לדון שאם אינו בודק את עצמו הוא כסגירת העינים לראות מה שאפשר לראות, ומכיון שאם ח"ו אירע דבר כזה הוא להורי הילד צער גדול מאד מן הראוי למי שצריך לישא אשה לבדוק את עצמו. ולכן טוב לפרסם הדבר ע"י עתונים ואופנים שידעו העולם שאיכא בדיקה כזו. אבל ברור ופשוט שצריך להעשות הדבר בצנעא שלא ידע בחור אחד מחברו ובתולה אחת מחברתה, וגם הרופא אשר יעשה אצלו הבדיקה לא יגלה לשום איש כי אף שהרופאים מעידין שאם יקח אשה שאין בה חסרון זה וכן כשהיא תקח איש שאין בו חסרון זה אינו כלום לא יאמינו הרבה בני אדם ולא יוכלו להשיג שידוך שלכן צריך הדבר להיות בצנעא, ולכן לא טוב הדבר לעשות בקבוץ רב כמו בישיבות ובתי ספר וכדומה. וגם כפי שידוע כחות הנפש שרוב בני אדם סובלין הרבה מהעצבים שלהם שנקראו נערוון שמצייר להאדם דבר קטן לגדול וחשש קטן לחשש גדול בפרט במדינה הזאת כידוע, שלכן ח"ו לעשות בדיקה זו לבחורים צעירים שעדיין אין חושבין בענין נישואין והרוב הוא שעד עשרים אין חושבין בזה ואין לדבר אליהם כלל בענין זה. וגם לבד זה מכיון שהדבר צריך להיות בצנעא שלא ידעו אחרים מזה, הוא דבר קשה מאד לפני בחורים צעירים להיות בעלי סוד וזה יזיק לעצמן ולאחרים. ובתולות שדרכן להנשא כשהן צעירות אין לעשות בדיקה זו לפחות מבת שמונה עשרה שנה, ואם יזדמן בבחור אחד או בתולה אחת ירצו להנשא קודם הרי הוא מיעוטא דמיעוטא שאין לחוש לזה וגם מכיון שהדבר נתפרסם הרי יותר נוטה שיודעין מזה, עכ"ל של האג"מ.

 

   ב. מניעת הריון של עובר פגום (PGD). זוג שידוע ששניהם נשאים של גֶן פגום שבהריון רגיל סיכון גבוה שיוולד ילד עם פגם גנטי קשה כגון חרשות מוחלטת או שכבר נולד ילד כזה לאותה זוג, קיימת היום אפשרות למנוע הולדת ילד עם פגמים מסויימים. מבצעים IVFואחרי הפריית כמה ביציות של האשה עם זרעונים של בעלה במעבדה, הבציות מתחילות להחלק כך שכעשרים וארבע עד ארבעים ושמונה שעות אחרי ההפריה נמצא בכל ביצית וביצית כשמונה תאים. ניתן לבדוק תא אחד מכל ביצית ולוודא באיזה מהביציות קיימת מבנה גנטי תקין ואז להחזיר לאשה רק מהבציות התקינות. במקרים כאלה – כשכל מקרה ומקרה צריך בדיקה ואישור הלכתית – ידוע לי שהגרי"ש אלישיב שליט"א התיר וכן אמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שיש מקום להתיר במקרים מסויימים.

 

   ג.בדיקת ה-CVS (דגימת סיסיה שליא) 19. בדיקת ה-CVS בעובר נעשתה בין השבוע העשירי לשתים-עשרה עם סיכון של כ-2.3% של הפלת עובר בריא ושלם. ניתן גם לבצע הפעולה לקראת סוף ארבעים יום 20 אך עם 5% סיכון של הפלת עובר בריא (ראה להלן) וניתן לגלות בו פגמים או מחלות רציניים (כגון טיי סקס). כמובן מדובר רק אצל זוג שבדיקת דם וכדוריות לבנות למחלה זו הינה חיובית (בשניהם), או שכבר היה להם ילד שנולד עם מחלה זו. וכתב מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א בתשובה לזוג כזה וז"ל: דיברתי עם מו"ר הגרש"ז אויערבאך (שליט"א) זצ"ל. א. מותר לעשות בדיקות אלה (הכוונה ל-CVS). ב. לפני יום הארבעים מותר בשעת הדחק כהאי מקרה לעשות הפלה.

          ובתשובה שניה הוסיף מו"ר שליט"א: א. עיין רמב"ם פ"ט מה' מלכים, וא"כ עדיף ע"י יהודי. ב. כל שהוא בתוך ארבעים יום אין נפק"מ. לאחר מ' יום – שאלה חמורה מאד אם יש להתיר, עכ"ל.

          ושוב כתב מו"ר שליט"א דאם קיים בכלל ספק אצל בני הזוג, אם נגועים במחלה זו, דקודם כל עליהם להיבדק את נכונות המחלה, ורק אח"כ לדון על העובר.

          לאחרונה במחקר על שמונים ושתים נשים דתיים בהריון 21 הבדיקה נעשתה  בשבוע 7-8 של הריונם (מיום הראשון של הוסת האחרון) דהיינו לפני יום הארבעים להריונם (דהיינו מיום המקוה). חמשה אחוז מן הנבדקות הפילו עד 28 שבועות אך לא בזמן הבדיקה ויילוד אחד נולד עם חסרונות קשים באגפיו. בשש-עשרה מקרים (20%) מצאו פגמים גנטיים בעובר. לכאורה כיון שאין כל כוונה להפיל את העובר והוא גם אינו פסיק רישא, גם אלה שההפלות לא היו בזמן הבדיקה ובעיקר מדובר על עובר שהוא מיא בעלמא, נראה שמותר לעשות את הבדיקה באשה שיש סיבה טובה לחשוש שעוברה יהיה פגוע במחלה גנטית קשה (או כיון שיודעים ששני בני הזוג נשאים לאותו פגם גנטי או אם כבר היה להם ילד פגום). והסכים אתי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

 

   ד. מחלה גנטית של סרטן השד .BRCA1&2אמנם סרטן השד היא מחלה שכיחה למדי בנשים, אך מחלה זו שנובעת מפגם גינטי שכיחה יותר בנשים אשכנזיות מנשים לא-יהודיות או נשים ממוצא לא-אשכנזי. אם נתגלה סרטן השד מסוג זה באשה ממוצא אשכנזי ויש גם סיפור משפחה מתאים יש מקום לבדוק נשים אחרות הקרובות לחולה כדי לדעת אם גם להן אותה פגם בגֶן זה. אך יש בעיות במהימנות של הבדיקה ואין זה אומר שאשה שיש לה פגם זה ודאי תהיה לה סרטן השד או סרטן השחלות ( שגם קשור לפגם זה) בעתיד. גם לא ברור שההמלצות להשגחה קפדנית או טיפולים שונים משנה את התמותה אלא א"כ כורתים שתי השדיים וגם את שתי השחלות לפני הבלות – דבר שכרוך בסיבוכים של הניתוח ואחרי הניתוח וכן בעיות נפשיות 22. כמובן שצריכים לקבל אישור מהחולה לפני שיהיה מותר עפ"י החוק לקרוא לנשים במשפחתה לבדיקה גנטית. שאלתי להגרי"ש אלישיב שליט"א מה תהיה ההלכה אם החולה מסרבת ליתן הסכמתה לדבר. כיון שיש סיכוי שקרובי משפחתה יהיו בסיכון, האם מותר להביא אותן לבדיקה גם בלי הסכמתה? ענה לי הגאון שליט"א שכיון שיהיו קרובות משפחה שאינן נושאי הגֶן הפגום, הסיכון לכל אחת ואחת מהן אינו ברור ומוכרח, והטיפול אינו בטוח ופשוט, אין כל חיוב לבדוק את נשי משפחתה. יש רק אפשרות שאשה ממשפחתה נושאת הגֶן, ואפילו אם נמצא שכן, אין ודאות שתחלה מסרטן השד (או שחלה). בנוסף חוסר קיום טיפול פשוט שבודאות ימנע את המחלה והחשד של המצוקה שתהיה לה בעצם הידיעה שהיא נושאת גֶן פגום זה כל ימי החייה הופכת את המצב למצב שיש בו הרבה ספק-ספיקות.

          אותם השיקולים חלים גם במחלות אחרות 23 ובכל אחד צריכים שאלת חכם.

 

סרטן השחלה. הגֶנים האלה גם גורמים לשכיחות יתר של סרטן השחלה וצריכים שאילת חכם בכל מקרה שאשה מגלה שהיא נשאית של אחד הגֶנים הנ"ל.

          מבחינה רפואית, מומלץ שנשים ילמדו לבדוק עצמם כדי לגלות גוש בשד, ובהתאם לגיל, גם לעבור בדיקת ממוגרפיה כל שנה או שנתיים. במאמר סקירה מקיף 24 ממליצים המחברים בתוקף שאשה הנושאת גֶן הנ"ל תעבור כריתת השחלות אחרי שהולידה מספר הילדים שרצתה – דבר שמוריד כמעט לגמרי את הסיכוי לסרטן השחלות. כמו כן הם ממליצים (אבל לא בתוקף – א.ס.א) על כריתת שני השדיים כטיפול מניעתי, דבר שמוריד בהרבה – אך לא לגמרי – את הסיכוי לסרטן השד.

          אם כן, להלכה, אשה שאובחנה כנשאית של הגֶן הנ"ל שמפחדת מהסיכון של סרטן השד, מותר לה – בהסכמה בעלה – לעבור כריתה דו-צדדית של השד. אולם לגבי כריתת השחלות (גם כמוריד סיכון של סרטן השד וגם כדי למנוע מסרטן השחלות) ותשאל שאילת חכם. והסכים עם זה מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

 

   (2) בדיקות לגילוי יתר לחץ דם ורמה גבוהה של כולסטרול בדם. המחלות אלה ידועות ברפואה כ"רוצחים שקטים" כי אין האדם מרגיש בהם כלל וכלל עד שכבר מקבל אחד הסבוכים הקשורים להם, כגון מחלות לב למינהם (כולל התקף לב) שיתוק עקב חסימה באחד מעורקי המוח, אי ספיקת כליות ועוד. בדיקת לחץ הדם ורמת הכולסטרול בדם (כולל בדיקת רמת הכולסטרול ה"טוב" וה"רע") וטיפולם בהקדם אמורים למנוע סיבוכים אלו.

 

   (3) סרטן מעי הגס. מומלץ שמגיל 50 ומעלה יבדק הצואה לדם סמוי ויש גם שממליצים שיעברו בדיקת מעי הגס (קולונוסקופיה) שנתית.

 

   (4) מניעת מחלות ע"י הקפדה על מצב הגוף.

   א. השמנת יתר. בעיה חמורה בזמנינו היא שכששים אחוז מהאמרקאים וילדיהם שמנים מדי, דבר שידוע שמביא בעקבותיו מחלות לב, ריאות, סוכרת, סרטן 25 ועוד, ומקצר חייו של אדם 26. הרמב"ם כבר כתב 27:צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף וכו' וכן 28: לא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו אלא יפחות כמו רביע משבעתו. ושוב 29: ורוב החלאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים, הוא ששלמה אמר בחכמתו שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע ולשונו מלדבר אלא בצרכיו. ועוד 30: תלמיד חכם לא יהיה גרגרן אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו, ולא יאכל ממנו אכילה גסה, ולא יהא רודף למלאת בטנו כאלו שמתמלאין ממאכל ומשתה עד שתיפח כריסם, ועליהם מפורש בקבלה וזריתי פרש על פניכם, וכו', אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד או שנים ואוכל ממנו כדי חייו ודיו, הוא שאמר שלמה צדיק אוכל לשובע נפשו, עכ"ל של הרמב"ם.

   ב. חוסר התעמלות. כבר הזהיר הרמב"ם 31: ועוד כלל אחר אמרו בבריאות הגוף, כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה ואינו שבע ומעיו רפין אין חולי בא עליו וכחו מתחזק וכו'. וגם זה ברור לנו היום שהתעמלות באופן קבוע גם מגן ממחלת לב ועוד. וראה לעיל ס"ק א.

   ג. עישון. ראה מה שכתבתי לעיל סי' קנה ס"ק ב1 (עמ' מד-נ).

 

   (5) חיסונים למיניהם. אמנם אין כל ספק שסידרת החיסונים שהילד מקבל באופן שגרתי מונע מחלות ממנו ומהאוכלוסיה, אך יש הורים שמפחדים מאיזשהו סיכון שיש בדבר. אמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שעקב הפחד הזה לא ניתן בהלכה להכריע להורים שילדיהם יקבלו החיסונים אעפ"י שחייבים להמליץ עליהם מאד כדי לשכנעם. וה"ה לגבי חיסונים נגד מחלה נגיפית של הכבד או אבעבועות שחורות במקרה הצורך 32.

 

4. ההלכה. ונשוב לשאלה ששאלתי בהתחלת ס"ק ב. האם יש חיוב לאדם בריא לשמוע להמלצות האלה או האם הם בגדר המלצות בלבד וההלכה סומכת על הדעה המקובלת ברפואה. שמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל וכן ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שאין כל חיוב שאדם יציית להמלצות האלה וודאי אם הוא מפחד מהבדיקות. ומה שמובא בשו"ע לעיל מדובר שיש מכשול ממשי בפניו שאז חייב הוא להסירו כדי למנוע נזק או סכנה לעצמו או לאחרים. ואעפ"י כן ודאי שכדאי לשמוע לרופאים לגבי הפסקת עישון, למנוע בעיות של השמנת יתר, יתר לחץ דם ורמות גבוהות של כולסטרול בדם. וכן כל דבר שאינו כרוך בסיכון.

        וז"ל המשנה ברורה 33: ומצוה להנהיג עצמו במדה טובה והנהגה טובה לשמור בריאותו כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת הבורא יתעלה.

 

5. תאונות דרכים וציות לתקנות התחבורה. הקטל בדרכים שהם לחם חוקנו יום אחרי יום ושבוע אחרי שבוע כך שיותר נהרגו בתאונות דרכים מאז קום המדינה מאשר בכל מלחמות ישראל שהיו בארץ באותו פרק זמן, כולל האינתיפדה, הפך לדבר שבשיגרה.

          כבר שאלו את הרא"ש 34: חתן שיוצא מחופתו, ודרך הוא שיוצאין עמו רעיו וקרוביו חוץ לעיר, וכך עשו, שיצאו עמו, ומהם רוכבין בסוסים ומהם בפרדים, והקדים החתן לפניהם והיו באין אחריו, ורץ אחד בסוסו ופגע בפרד שהחתן רוכב עליה הכאה גדולה, ובא לו הפסד לחתן מהכאה זו כגון ג' מאות זהובים, שהיה הפרד מכותי, וכך העידו העדים. וטוען המזיק, שמאחר שברשות הרבים היה, שכל העולם רשאין ללכת בו, אינו חייב לשלם, שהיה לו לשמור עצמו. למאי מדמינן ליה, מאחר שהוא הכהו בסוס, כמו חציו הוא, או לרגל מדמינן ליה, מאחר שנעשה בשבילת האוכף. או נאמר מאחר שכחו מעורב בו, שרגלו של אדם הולך בשבילת האוכף, כאלו עשאו הוא בעצמו ואע"פ שהיה אנוס, תחלתו בפשיעה היה.

תשובה: מה שטוען המזיק שהוא פטור, לפי שהיה ברשות הרבים, והיה לו רשות לרוץ, והיה לו לניזק לשמור עצמו, לאו טענה היא, שאין לו לרוץ ברשות הרבים, אפילו אדם ברגליו, אלא כדי שיכול לעמוד כשירצה. כדאיתא בב"ק (לב א) תניא איסי בן יהודה אומר רץ חייב, מפני שהוא משנה. ופסק ר"י הלכה כאיסי בן יהודה. כ"ש הרוכב על סוס, שאין לו רשות [לרוץ] במקום שבני אדם רוכבין, שמא לא יוכל לעמוד כשירצה, ופושע הוא. ומזיק בגופו הוא, כיון שהוא רוכב על בהמה והזיק בגוף הבהמה, או באוכף שעליה, כמזיק בגופו דמי, כמו בהמה שהזיקה באוכף שעליה. וחייב המזיק לשלם מה שישומו בית דין שנפחתו מדמי הפרד בשביל הכאה זו. אבל אם הפרד של כותי הוא, וצריך הניזק לשלם לכותי יותר ממה שנפחת דמי הפרד, נזק זה אין המזיק חייב לפרעו דאם הכותי מעביר עליו את הדרך, זה לא הזיק, כיון שלא הזיק בכונה, עכ"ל.

          הרמב"ם 35: מזהיר שמי שנכנס בקרן זוית והמית בשגגה הוא קרוב למזיד ואינן נקלטין (לערי מקלט). והרדב"ז 36 מפרש את דבריו: אבל לגבי מיתה אי אפשר אם לא שהיה רץ בכח וסכינו בידו או אחת משאר כלי משחית והרג את חברו ולפיכך הוי קרוב למזיד ולא אנוס דהוה ליה ללכת בנחת כיון שיש בידו כלי משחית ונמצא שהרב טעמו ונמוקו עמו, עכ"ל.

          וודאי שרכב הוא כלי משחית כל שאינו משתמש בו כפי שצריך וכפי שנקבע בחוקי המדינה.

  א. ונשמרתם. למה אין זה ברור – לפחות לנו שומרי תורה ומצוות –  שלעבור על חוקי התנועה גם באישון לילה כשאין אף רכב בנראה מהוה עברה על "ונשמרתם מאד לנפשותכם" – ולא רק נהג אלא גם הולך רגל.  והלא גם על ספק נפשות חייבים לעבור על כל התורה כולה (פרט לע"ז, ג"ח ושפיכות דמים) כדי להציל נפש אחת מישראל, ואיך א"כ מותר לסכן עצמו ואחרים בנהיגה כשהוא עלול להירדם מעייפות או כשהוא עובר על חוקי התנועה? והסכים אתי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א. 

  ב. חילול השם. ולמה אין בדבר גם חילול ד' בפרהסיא כשיהודי שומר תורה ומצות לא רק עובר על החוק אלא גם עלול לסכן את עצמו, את הנמצאים ברכבו ואחרים – נוסעים או הולכי רגל?

  ג. דינא דמלכותא דינא. אין כאן מקומו אך בע"ה אציין רק קצת מראה מקומות לגבי מעמדו בהלכה. יש פוסקים שהוא מן התורה 37 אך לדעת הבית שמואל הוא מדרבנן בלבד 38. יש שפוסקים שהוא שייך במלכות עכו"ם בלבד 39, יש שלדעתם הוא שייך גם במלכות ישראל 40 או אפילו בשלטון ישראל 41. ועיין ברמ"א 42 דעות אם הוא שייך רק לדברים שהם טובת המלך או לכל דבר.

        והאג"מ כותב 43: הנה בעצם דינא דמלכותא הא פליגי רבותינו הראשונים והובא גם ברמ"א חו"מ סי' שס"ט סעי' ח. ופסק הרמ"א שם דאמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא, ומש"כ הרמ"א בסוף סעי' י"א שם דלא אמרינן דדינא דמלכותא דינא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, עיין בסמ"ע ס"ק כ"א שאין כוונת הרמ"א בסעי' ח בכל דבר ממש הוא דחוק ולא משמע כן בד"מ (ופלא שהסמ"ע אדרבה מוכיח מהד"מ וצ"ע), וכו'.

          והנה כותב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 44: הנה סברת הרשב"ם היא דדמי למה שאמרו בגמ' ב"ב ח ע"ב דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן ופרש"י לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיע מכח דין תורה. ואם יש אדם חשוב בעירו הוא עושה להם תקנות וכל בני העיר מחויבים להתנהג עפ"י תקנותיו, והיינו משום דסברא הוא שכל קבוץ אנשים רוצים ודאי לטובתם במנוי טובי העיר לשמוע להם בכל מה שימצאו לנכון לתקן לטובת הצבור ואף אם יש מי שמתנגד לזה בטלה דעתו אצל כל אדם, וא"כ ה"ה נמי שכל בני המדינה רוצים שפיר במוראה של מלכות ובדיניהם, וכו'. והנה בריב"ש סי' שצט (וברא"ש כלל נה סי' י) מבואר דהוא מטעם שבני העיר בעירם חשיבי כבי דיני דר' אמי ור' אסי וכו'. ועיין גם בסמ"ע חו"מ סי' ב ס"ק י שכתב בשם המרדכי "כל מי שנתמנה על הצבור הוא כאביר באבירים ויפתח בדורו כשמואל בדורו וכל מה שעשה עשוי, וכ"כ הרשב"א סי' תשכט, וכו'," עכ"ל. וראה גם מה שכתבתי בשם הגאון זצ"ל לעיל סי' שנט ס"ק א (עמ' צג).

          וא"כ לכאורה גם אסור לעבור על חוקי התחבורה – שהם לטובת הכלל כדי למנוע תאונות דרכים – גם מטעם דינא דמלכותא דינא. אך שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א שאמנם אינו עובר איסור תורה של דינא דמלכותא, אבל ודאי עובר איסור.

          וכן כותב השו"ת שבט הלוי 45: ואין לזה שייכות אם יש דינא דמלכותא או אין דינא דמלכותא, דהתקנות שנעשו ע"י השלטון נעשו לטובת הצבור למנוע אסונות, ואם לא נעשו על ידם הי' חיוב עלינו לעשות כזה וכו', אך אעפ"כ כותב:פשוט דאסור ע"פ הלכה לעבור ברמזור אדום בכל הזמנים גם כשאין מכוניות מתקרבות ממש דהירוס הסדר מביא לידי סכנה בנפש כידוע.

   ד. שימוש בטלפון בזמן נהיגה. עלי להוסיף שלפי מחקר שפורסם לא מזמן בעיתון רפואי מכובד 46 הוכח ששימוש בטלפון בזמן נהיגה מעלה את הסיכון לתאונה מספיק קשה להצריך טיפול בבית חולים בפי ארבע (לא נלקחו בחשבון תאונות שגרמו למוות או לחבלות ראש בינוניות או קשות וא"כ העליה במספר התאונות הוא גדול יותר ממה שפורסם –א.ס.א), ללא הבדל אם מחזיקים הטלפון ביד או לא. האם, אם כן, יש היתר מדין תורה לשתמש בטלפון בזמן נהיגה?

          וראה גם מה שכתבתי לעיל סי' שעח ס"ק ב (עמ' צח).

   ה. נהג כהן שהרג.  ראה מה שכתבתי בכרך א חאו"ח סי' קכח ס"ק ז1.

 

 

סעיף ט  הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וקצתם נתבארו  בטור יו"ד סי' קט"ז. ועוד יש דברים אחרים ואלו הם, לא יניח פיו על הסילון המקלח וישתה, ולא ישתה בלילה מהבארות ומהאגמים, שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה. הגה וכבר כתבתי דברים אלו (ג) סימן קט"ז ביורה דעה וע"ש.

 

נשמת אברהם

 

                   (ג) סימן קט"ז ביורה דעה וע"ש. ושם כותב הרמ"א (סע' ה): וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה, כי סכנתא חמירא מאיסורא ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור, ולכן אסור לילך בכל מקום סכנה כמו תחת קיר נטוי או יחידי בלילה, וכן אסרו לשתות מים מן הנהרות בלילה או להניח פיו על קלוח המים לשתות, כי דברים אלו יש בהן חשש סכנה. ומנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת התקופה, וכן כתבו הקדמונים, ואין לשנות. עוד כתבו שיש לברוח מן העיר כשדבר בעיר, ויש לצאת מן העיר בתחלת הדבר, ולא בסופו. וכל אלו הדברים הם משום סכנה, ושומר נפשו ירחק מהם ואסור לסמוך אנס או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה. ועיין בחושן משפט סימן תכ"ז, עכ"ל.

                   ועיין גם בשו"ע הרב הל' שמירת גוף ונפש ובל תשחית.

                   והנני חוזר כאן וכותב מה שכתבתי שם בענין לקיחת סמים: דבר שכרוך בסכנת נפשות כבר אסרו חז"ל וכן העובר עליהם ואומר הריני מסכן את עצמי ומה לאחרים עלי בכך, או אינו מקפיד על כן, עובר על איסור חמור 47. וכתבתי 48 בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שלקיחת סמים בכל צורה שהיא נכללת בהגדרה זו. ובשו"ת אגרות משה 49 כותב שפשוט שהוא דבר אסור מכמה עיקרי דינים שבתורה, חדא שהוא מקלקל ומכלה את הגוף וכו' וכן מקלקל את הדעת ואינם יכולים להבין דבר לאשורו שזה חמור עוד יותר מלבד שמונע עצמו מלמוד התורה כראוי הוא מניעה גם מתפילה וממצוות התורה שעשייה בלא דעת הראויה הוא כלא קיימם. ועוד שהוא גורם תאוה גדולה אשר הוא יותר מתאות אכילה וכדומה הצריכים להאדם לחיותו ויש שלא יוכלו לצמצם ולהעביר תאותם, והוא איסור החמור שנאמר בבן סורר ומורה על תאוה היותר גדולה שיש לו לאכילה אף שהוא לאכילת כשרות, וכל שכן שאסור להביא עצמו לתאוה גדולה עוד יותר ולדבר שליכא שום צורך להאדם בזה, שהוא אסור. ואף שלמלקות נימא שאין עונשין מן הדין, מ"מ לאיסורא ודאי עובר על לאו זה. ואיכא גם הטעם דאיכא בבן סורר ומורה שסופו שילסטם את הבריות כדאיתא בסנהדרין סח ע"ב. ועוד שהאב והאם של אלו מצטערים מאד אשר עוברין על מצות כיבוד אב ואם. ועוד איכא איסור העשה דקדושים תהיו כפירוש הרמב"ן בחומש. וגם הם גורמים לאיסורים חמורים וצריך להשתדל בכל היכולת להעביר טומאה זו וכו', עכ"ל.

 

 

סעיף י  כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואמר (ד) הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות, והנזהר מהם (ה) עליו תבא ברכת טוב.

 

נשמת אברהם

 

                (ד) הריני מסכן בעצמי.

 

כפיית טיפול

 

                   האם מותר לחולה לסרב טיפול ואם מותר לרופא לכפות עליו טיפול להציל אותו מסכנה?

1. בעלות על גופו. מקובל היום ברפואה שהחולה יש לו בעלות מלאה על גופו ועל ילדיו ויכול להחליט אם הוא מוכן לקבל או לסרב טיפול מקובל אפילו אם בסירובו הוא מסכן את חייו או חיי ילדיו. לעומת זאת, בהלכה אין לאדם בעלות על עצמו וחייב הוא לצייט לדברי חכמים גם בעניני רפואה.

                   כותב הרמב"ם 50: אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו ושוב 51: ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח ואפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל הדם לפוטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה. ושוב 52: גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא עפ"י שנים עדים. ומפרש הרדב"ז 53: לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקב"ה שנאמר הנפשות לי הנה, הילכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו וכו'. השו"ע הרב כותב 54: אין לאדם רשות על גופו כלל. וכ"כ האג"מ 55: אין בעלות לצואה להתיר שימוש באבריו להשגת ידיעה רפואית וכל שכן לבניו וקרוביו. וכן אמר לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל. וראה במאמרו של הגרש"י זוין זצ"ל בספר הלכה ורפואה 56 שכותב שם: האדם אינו בעלים על עצמו, כח החיים של האדם ושל גופו איננו שלו, לא בלבד שהאדם אסור לאבד את חייו, כולם או מקצתם, אלא שאין החיים הללו שלו כלל. אם הוא מוכר או נותן או ממשכן את בשר גופו לחתיכה ולקציצה למי שהוא, הרי זה כאילו מקנה דבר שאינו שלו, שאין הקנין נתפס כלל. "השם נתן והשם לקח" איננה מליצה של תנחומין גרידא, אלא שזוהי הגדרת המציאות. נתן הקב"ה את החיים להאדם שישתמש בהם, אבל לא שיהיו קנויים לו לעשות בהם כאדם עושה בתוך שלו. לקחת את החיים בחזרה אפשר רק למי שנתנם – להקב"ה – ולא לאדם עצמו. איננו בעל הבית, במובן זה, על עצמו, עכ"ל.

                   ומשנה מפורשת היא 57: שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

 

2. מסרב טיפול כי מפחד מעבירה. יש חולים שזקוקים לטיפול דחוף מפני פקוח נפש שמסרבים לנסוע לבית החולים או לקבל טיפול בשבת מפחד של חילול שבת או שמסרבים לאכול או לשתות ביום הכפורים – אפילו בשיעורים – מפחד היום הקדוש או לקחת תרופות בפסח אפילו במצב של פקוח נפש שמא יש בהם חמץ וכו' גם כשזה נגד דעת הרופאים ואפילו כשזה נגד הפסק של רב. עליהם כותב הרמב"ם 58: הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם וכמו שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ואלו האפיקורסים שאומרים שאסור לחלל שבת או יום הכפורים אפילו לצורך פקוח נפש, עליהם הכתוב אומר 59: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם. ושוב 60: אמר החולה איני צריך (לאכול ביוהכ"פ) והרופא אומר צריך מאכילין אותו על פיו.

                   הרמב"ן כותב 61: שאין שום מדת חסידות לחולה שיש בו סכנה להחמיר על עצמו שלא יחללו עליו את שבת או את יוהכ"פ, ואדרבא, המונע עצמו במקום סכנה הרי זה מתחייב בנפשו שנאמר 62: ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש – מיד נפשותיכם אדרוש דמיכם. וכ"כ הר"ן 63: וכי חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאין לחלל עליו שבת, מדת חסידות לו שימנע עצמו? אינו אלא שופך דמים וכו' וכל שכן המונע עצמו שמתחייב בנפשו. וכ"כ המאירי 64: כל המתחסד בזה ומוסר עצמו מפני כך לסכנה, הרי הוא מכלל שופכי דמים. וכ"כ הרדב"ז 65: חלילה לחולה להחמיר על עצמו להתענות ביוהכ"פ אם יש ספק סכנה והמחמיר מתחייב בנפשו. וכותב התשב"ץ 66: שכל דבר שיש בו סכנת נפשות הזריז הרי זה משובח ומי שנמנע מזה או מונע אחרים הרי הוא בכלל שופכי דמים שכך אמרו בירושלמי (יומא פ"ח ה"ה) הזריז הרי זה משובח והנשאל הרי זה מגונה והשואל ה"ז שופך דמים. ופירוש הענין לפי שהתורה אמרה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ופי' חז"ל (יומא פה ע"ב) וחי בהם ולא שימות בהם, א"כ שבת לענין סכנת נפשות הרי היא דחוי' או מותרת והרי היא כחול לכל דבריה ומי שהוא זריז בזה הרי זה משובח מפני שהוא סכנת נפשות, ומי שאינו זריז בעצמו אבל מתיר לאחרים השואלי' אותו לעשות ה"ז מגונה אע"פ שהוא מתיר לאחרים כשהוא נשאל, כיון שהוא אינו מתעסק בזריזות במצוה זו, ומי שאינו רוצה לחלל שבת עד ששואל את חכמים ויתירו לו ה"ז שופך דמים לפי שאפשר שימות החולה בעכובו. לפיכך כל הקודם בהם זכה ואין לו לדאוג על חלול שבת שהקב"ה שהזהיר במצות שבת הוא צוה לחללו לצורך סכנת נפשות וזכות גדולה היא לו שהציל נפש אחת מישראל.

                   וכן פוסק השו"ע 67: מי שיש לו חולי של סכנה מצוה לחלל עליו את השבת והזריז ה"ז משובח והשואל הרי זה שופך דמים. ושוב 68:

חולה שצריך לאכול (ביוהכ"פ), אם יש שם רופא בקי אפילו הוא עכו"ם שאומר אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פיו ואין צריך לומר שמא ימות. אפילו אם החולה אומר אינו צריך שומעים לרופא. וכותב המ"ב שם 69: שמא הוא נבעת ואינו מרגיש מחמת רוב חולשא ואפילו החולה עצמו הוא רופא מומחה.

                   הש"ך כותב 70: שהוא מושבע ועומד מהר סיני על המצוה של פקוח נפש. ואמנם כותב המהר"י אסאד 71: אין לך מצוה הבאה בעבירה גדולה מזו, המהר"ם שיק 72 והמנחת יצחק 73 כותבים: אין כאן מצוה אלא עבירה.

                   אך, לעומתם האבן עזרא 74 כותב: שלא ניתן רשות לרופא לרפאות אלא מכות ופצעים חיצוניים. ובמסתמך על זה, כותב האבני נזר 75: רשאי חולה שלא לציית לרופאים כשמצוים עליו לאכול מאכל איסור לרפואתו. ויתירה מזאת פוסק הג"ר שלמה קלוגר זצ"ל 76: במקום חשש ספק סכנה, מותר להחמיר על עצמו ולהתענות ביום הכפורים, ובתשעה באב אסור להחמיר על עצמו.

                   ואמנם כותב הרמב"ן 77: והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו:כו) כי אני ה' רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו (מ"ב כ:ב,ג). ואמר הכתוב (דהי"ב טז יב) גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים, ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם, וכו'. אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו, וכו'. וזו היא כונתם באמרם ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא:יח) יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה (דברים טו:יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, מדעתו שכן יהיה. אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים, עכ"ל.

                   וכותב על זה השו"ת ציץ אליעזר 78: ובכלל, כל מה שנאמר ברמב"ן פ' בחוקתי (כו:יא), דמה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה' וכו' ושברצות ה' דרכי איש אין לו עסק ברפואות, הוא נאמר על התקופות הראשוניות שרוב העם היה זכאי, ועמם גם היחידים, וכדכותב שם הרמב"ן דכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, אבל לאחר דרדור הדורות בתקופות הבאות אזי חל הכלל השני שקובע הרמב"ן בהמשך דבריו והיא: "כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים" וכן כי רק "בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם ולא בכללם ולא ביחיד מהם וכו' עד שלא יצטרכו לרופא", אבל כשהרבים אינם שלמים אזי גם היחיד אפי' כשהוא צדיק מתנהג ענינו בטבע ונצרך שפיר לרופא. ויפה קובע בזה הגאון החזו"א ז"ל בספרו אמונה ובטחון פרק ה' אות ה' כי מ"ש הרמב"ן בפ' בחק' כי השרידים המזורזים ומקודשים בעבודת ה' אינם משמשים ברופאים: זו מדרגה של בני עליה כרשב"י וחבריו, ע"ש. ומי יוכל איפוא לאמוד בנפשו כי הגיע לידי מדריגה רוחנית גבוהה כזו, עכ"ל של הציץ אליעזר.

                   וכבר כתבתי לעיל בשם הרמב"ן 79: שאין שום מדת חסידות לחולה שיש בו סכנה להחמיר על עצמו שלא יחללו עליו שבת או יוהכ"פ, ואדרבא, המונע עצמו במקום סכנה הרי זה מתחייב בנפשו שנאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש – מיד נפשותיכם אדרוש דמיכם. וכן הוא כותב 80: חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאים לחלל עליו את השבת, מדת חסידות היא לו שימנע עצמו? אינו אלא שופך דמים וכו' מכל שכן המונע עצמו שמתחייב בנפשו.

                   וכן כותב הברכי יוסף 81: האידנא אין לסמוך על הנס וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרות רופא שירפאנו וכו' וכמעט איסור יש בדבר (אם לא עושה כן – א.ס.א), אי משום יוהרא ואי משום דאסור לסמוך אניסא.

                   כותב המג"א 82: אם הרופא אומר צריך ולא רוצה החולה לקבל התרופה, כופין אותו ומוסיף המ"ב בשם הרדב"ז 83: ואם החולה בעצמו מתיירא שיעברו עליו את השבת כופין אותו ומדברים על לבו שהוא חסידות של שטות.

                   וז"ל של החזו"א 84: ואכן במקרים רציניים לא תספיק יד הסגולה של הגוף עצמו לנצח במלחמתה עם האויב האכזרי, והיא זקוקה לעזרה מן החוץ, וכבר ברא הבורא את אוצרו הטוב של עשבים ירקות ופרי אדמה ופרי עץ ומימות סגולות ומוצקים רבים בכדור הארץ אשר ניתן בהם סגולות מרפא למיניהן, ובלב חכם נתן חכמה לחקור אחר סגולותיהן, ולדעת חכמת הרפואה ואופן שימושן כל מין לתעודתו, וככל אשר הורגלנו במרפא הרופאים לכל תחלואי הגוף למיניהן, עכ"ל.

                   כותב הגרא"י וולדינברג זצ"ל 85: רקע שאלותיו המה כפי שכותב עקב מקרה שנזדמן לפניו לפני מספר שבועות אצל חולה הסובל מזיהום קשה בקרנית של עינו היחידה (כי עינו השניה עוורת לאחר ניתוח לפני מספר שנים בחו"ל), אשר החולה הנ"ל סירב לקבל כל טיפול למרות שהוסבר לו שהמצב מסכן את הראיה בעינו היחידה. הוא טוען שהרפואה באה מן השמים והוא לא מאמין ברופאים וברפואות, וכו'.

א) שאלתו הראשונה היא: האם מוטל על הרופא במצבים הדומים לנ"ל להכריח אפילו בכח את החולה לקבל טיפול, או מותר להשאיר את החולה לעשות כרצונו.

תשובה. מכיון שהחולה סובל מזיהום קשה בקרנית של עינו היחידה, והשארת המצב כפי שהוא מסכן את הראיה שבעינו היחידה, חוב מוטל על הרופא לעשות כל אשר לאל ידו להצילו ואם לאו הוא עובר על לאו של לא תעמוד על דם רעך, והוא מצווה להצילו גם מכח עשה ד"והשבות לו" שבא לרבות השבת גופו, ולכן מוטל על הרופא במצבים הדומים להנ"ל להכריח את החולה אפילו בכח לקבל את הטיפול הדרוש, וכבר ביארתי וביררתי דבר זה בספרי שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סימן מ', ובתוך דברי הבאתי דברי הגאון יעב"ץ ז"ל בספרו מור וקציעה או"ח סי' שכ"ח שכותב בהמשכיות דבריו שם כאל דבר הפשוט דעושין כל הצריך לפקו"נ נגד רצונו של החולה וכל אדם מוזהר על כך משום לא תעמוד על דם רעך ושאין הדבר תלוי בדעתו של החולה כי אינו נתון ברשותו לאבד עצמו ע"ש, ובעצם כותב כן גם המג"א באו"ח סי' שכ"ח סק"ו, דכותב בקצרה, דאם לא רצה החולה לקבל התרופה כופין אותו. ומבאר הפרמ"ג בא"א שם, משום דחסידות של שטות הוא ורחמנא אמר ונשמרתם מאד לנפשותיכם ע"ש, וזהו אפילו בלחלל עבור כן את השבת כמדובר שם, ומכל מקום כופין אותו לקבל את התרופה, והמקור הוא משו"ת רדב"ז וכדמובא כזאת בספר אליהו רבא סק"ט בשם הרדב"ז דאם לא ירצה החולה לחלל עליו שבת כופין אותו שהוא חסידות של שטות עיי"ש וכך מובא בפ"ת ביו"ד סי' קנ"ה סק"ד ע"ש, ומינה במכל שכן בחול דיש לכוף ולהכריח את החולה אפילו בכח לקבל את התרופה, וכשיש סכנת עורון, שהחולה ישאר עור בשתי עיניו הוא כבר במגביל של פיקו"נ, דסומא חשיב כמת, וכו'.

ב) האם אדם יכול לשפוט את עצמו לגבי המדריגה הרוחנית שהוא עומד עד כדי שהוא יכול לסרב לקבל טיפול רפואי?

תשובה. בהחלט לא. אין אדם יכול לשפוט את עצמו על הנ"ל, וכלל ידוע הוא כי אדם קרוב אצל עצמו, ואם קרוב פסול לעדות, מכל שכן שאדם על עצמו איננו נאמן, ולא עוד אלא שאסור לו להחזיק את עצמו לבעל מדרגה כזאת, פוק חזי בגמ' במס' נדה דף ל' ע"ב דאיתא שהשבועה שמשביעין את האדם בשעה שבא לאויר העולם היא: "ואפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה היה בעינך כרשע", עכ"ל של הגרא"י וולדינברג זצ"ל.

                   וכן אמרו לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל ומו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שחולה שיש בו סכנה או ספק סכנה או שנמצא במצב שיכול להגיע לסכנה ללא טיפול מתאים חייב לצייט להוראות הרופא ובתנאי שהטיפול הוא מקובל בין הרופאים.

                   אמנם כותב הגרש"ז אויעבאך זצ"ל (בהסתמך על הקובץ שיעורים 86 שכותב: נחש אינו פוסק עקרב פוסק ברכות לג, רש"י נחשים אינן ממיתין. ומקשין הא אין הולכין בפקו"נ אחר הרוב. וי"ל דהוי כלא שכיח הזיקא) 87: אם זה רק חשש של מיעוט, מותר שפיר להחמיר ולצום ולסמוך דשומר מצוה לא ידע דבר רע ולא חשיב כשכיח היזיקא כיון שזה רק מיעוט שאינו מצוי (כי אם זה מצוי אין הולכין בפקו"נ אחר הרוב) 88. והמ"ב כותב 89: מי שחילל שבת משום פקו"נ אין צריך לכפרה כלל וכו', עכ"ל. ואדרבא אפילו אם אח"כ מתברר שחילל שבת לשוא, לא רק שאינו צריך כפרה אלא יש לו שכר טוב מאת ד' 90. וראה מה שכתבתי בכרך א או"ח סי' שלד ס"ק ב.

 

3. מפחד מיסורין ומהחיי שעה שלו. מובא בגמ' 91: ומנא תימרא דלחיי שעה לא חיישינן דכתיב 92: (וארבעה אנשים היו מצרעים פתח השער ויאמרו איש אל רעהו מה אנחנו יושבים פה עד מתנו). אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם (ואם ישבנו פה ומתנו, ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחינו נחיה ואם ימיתנו ומתנו), והאיכא חיי שעה, אלא לאו לחיי שעה לא חיישינן, ע"כ. ומגלה לנו רבי יוחנן שאותם ארבעה מצורעים היו גחזי ובניו 93. ואומר לנו הירושלמי 94: וגחזי אדם גבור בתורה היה.

                   כותב האג"מ 95: ובדבר אם מחוייב החולה ליכנס בסכנת החיי שעה בשביל ספק חיים הרגילין לאינשי, הנה שפיר דייק כתר"ה מלשון מתרפאין שהוא היתר ולא חיוב, אף שיש לדחות דנקט לשון זה אגב רישא דאין מתרפאין נקט גם בסיפא מתרפאין אף שהוא חיוב, אבל ממה שלא נקט בש"ע דגם מחוייב משמע שאינו מחוייב. אבל כשהרוב הוא לחיים מסתבר שחייב כדכתב גם כתר"ה מסברא, אבל בספק השקול מסתבר שאין לחייבו דאם הוא חס על חיי שעה שלו הודאין ואינו רוצה ליכנס בספק לאבד זה בשביל ספק שירויח עוד זמן ודאי רשאי. דהא בעצם תמוה איך שייך למילף מארבעה המצורעים, שהיו גיחזי ושלשת בניו, שגיחזי הוא אחד מארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעוה"ב כדתנן בסנהדרין דף צ', וא"כ הרי מעשיו אינם ע"פ דרך התורה אלא על דעת רצון עצמו ואיך יליף מיניה ר' יוחנן לדיני התורה לומר שכן הוא גם דין התורה. ולכן צריך לומר דר' יוחנן אומר דדין התורה תלוי בזה בדעת האינשי דכיון שחזינן דלאינשי עדיף ספק חיות גמור מודאי חיי שעה, לכן אמרינן דמותר גם מדיני התורה ליכנס בספק הצלת חיים גמורים אף שמסכן בזה ודאי דחיי שעה, שלכן לא חיישינן, וכיון שתלוי בדעת האינשי שפיר הוכיח הגמ' מגיחזי ושלשת בניו שעשו לדעת עצמן שהוא רק דעת האינשי ראיה שכן מותר מדיני התורה.

                   על תמיהתו של האג"מ "איך שייך למילף מארבעה המצורעים וכו' שגחזי הוא אחד מארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעוה"ב", כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: נראה דכיון דאין שום רמז שעשו שלא כראוי וגם לא נזכר שמו של גחזי ורק נזכר שהיתה על ידי מצורעים תשועה, שפיר יש ללמוד מהתם, עכ"ל. ואדרבה הירושלמי שם מציג אותו: אדם גבור בתורה היה.

                   בתשובה אחרת 96 כותב האג"מ: ובדבר כשהחולה אינו רוצה ליקח הרפואה, תלוי אם הוא מחמת יאוש או מחמת שהוא צער לפניו ומתחשב רק עם שעה זו שאינו רוצה להצטער בה אף שמאמין להרופאים שהוא לטובתו שיתרפא בזה או שידעו מזה איך לרפאותו שהוא מעשה שטות ומעשה תינוקות צריכין לכפותו אם אפשר להם, אבל אם הוא מחמת שאינו מאמין לרופאים אלו צריכין למצא רופא שמאמין בו, ואם ליכא רופא כזה ואי אפשר לפניו מצד המחלה לחכות עד שיבין שהוא לטובתו וגם לא לשלחו כשרוצה בבית חולים וברופאים שהם בעיר אחרת מוכרחין הרופאים שבכאן לעשות בעל כורחיה אם כל הרופאים שבבית חולים זה סוברים שזהו רפואתו, וגם יהיה באופן שלא יתבעת מזה שאם יתבעת מזה אפילו שהוא ענין שטות אין לעשות כי הביעתותא אפשר שיזיקהו וגם ימיתהו ויהיה זה כהמיתוהו בידים ולכן יותר טוב שלא לעשות בעל כורחיה אף שהקרובים רוצים שיעשו לו גם בעל כרחיה, וצריכין הרופאים להתיישב בזה הרבה כשנזדמן חולה שאינו רוצה בהרפואה שעושין לו אם לכפותו כשהוא גדול שקרוב שלא תהא לתועלת כל כך, ולעשות בזה לשם שמים. ובאם יש בהרפואה עצמה איזו סכנה אבל הרופאים נוהגין ליתן רפואה זו להחולה שיש לו מחלה מסוכנת שמדת סכנה של הרפואה פחותה הרבה מסכנת המחלה אין ליתן בעל כרחיה בכל אופן 97. וגם בעצם נתינת רפואה כזו שיש בה סכנה שנוהגין הרופאים ליתן כשמחלתו דהחולה מסוכנת יותר ממדת סכנה דהרפואה עצמה יש לדון, דהא לא דמי הידיעה שיודעין הרופאים מאנשים בריאים וחולים קטנים כמחושים וחולשא בעלמא שאיכא לפעמים שהם לא מסתכנים כל כך מרפואה זו שרוצים ליתן לחולה זה על מחלתו הגדולה ואין למילף כלום ממאורעות כאלו, וממילא אין ליתן רפואה כזו שיש בה סכנה שהרי אפשר שלחולה כזה הוא סכנה גדולה, ורק כשאיכא ידיעה לרופאים שאף אינשי שחולים במחלה זו והם חלשים במדה זו נמי לא נסתכנו מרפואה זו אלא מיעוט קטן טובא, אז כשסוברים הרופאים שלא פחות ממחצה חולים במחלה זו נתרפאו רשאין ליתן רפואה זו כשהוא ברשות החולה, והרופאים צריכין לישא וליתן טובא בזה בהרבה רופאים וגדולים שיש שם כי אומדנא כזו היא קשה מאד אף לרופאים גדולים.

                   עוד כותב האג"מ 98: וכשאין החולה רוצה לסכן חיי שעה בשביל ספק שיתרפא מהניתוח כשגם הרופאים מסתפקין, ודאי אין לחייב, אבל רשות להחולה ליכנס בספק חיי שעה, אבל דוקא בספק השקול אבל כשאיכא רוב לחד צד הנה כשהרוב מתרפאין וחיים מזה הוא גם מחוייב, ואם הרוב אין מתרפאין תליא, דאם ודאי אין מגרעין הזמן שהיה חי בלא הניתוח היה נמי שייך לחייב אבל קשה לסמוך על אומדנות הרופאים שלכן מסתבר שתלוי בדעת החולה ומשפחתו שאם רוצין לעשות הניתוח רשאין אבל אם אין רוצין אין לחייבן, וכשרוצין אבל אין להם על הוצאות הממון שיעלה זה, רשאין לאסוף ממון גם מאינשי המתנדבין ורשאין לאסוף בסתם שהוא לעשות ניתוח לחולה עני ואין צריכין לפרש שאינו ברור שיועיל דכו"ע ידעי דבסתמא אין הרופאים יכולים לומר שהוא ודאי, וגם כיון שהחולה רוצה שיעשו הרי איכא חשש סכנה לו כשלא יעשו כדלעיל שא"כ ה"ז סכנה ממש מכפי המצב שהוא נמצא, עכ"ל.

 

4. תינוק או גדול שאינו יודע להחליט. ולגבי תינוק כותב שם האג"מ: ובאם החולה הוא תינוק או אף גדול שאינו יודע להחליט רשאין אביו ואמו וכל המשפחה להחליט, והרשות שיש להם משום דרוב חולים סומכין על דעת האב והאם ואף על המשפחה כאחים ואחיות ובניהם שרוצים מה שיותר טוב להחולה ולבני ביתו, וכשליכא קרובים ודאי יש לסמוך על דעת הב"ד שבעיר. וראה להלן 7.

        ובענין חיסונים שונים כותב התפארת ישראל 99: נ"ל היתר לעשות אינאקולאטיאן (חיסון) של פאקקען (אבעבועות), אף שאחד מאלף מת ע"י, עכ"פ שאם יתהוו בו הפאקקען הטבעיים הסכנה קרובה יותר ולכן רשאי להכניס א"ע בסכנה רחוקה כדי להציל את עצמו מסכנה קרובה, עכ"ל. אך אמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שאם ההורים מפחדים אי אפשר להכריחם.

 

        5. הגדרת חיי שעה. מה נקרא חיי שעה? כותב האג"מ 100: ובדבר פירוש חיי שעה שבספר אחיעזר (יו"ד סי' טז אות ו) כתב והסברא פשוטה דאין חלוק בין חיי שעה לזמן מועט של יום או יומים או איזה חדשים, והתיר בעובדא דידיה שהרופאים מומחים אמרו דבלא הניתוח לא יחיה יותר מששה חדשים, דשפיר הקשה כתר"ה דא"כ איזה גבול יש לקריאת חיי שעה וחיים הרגילים. הנה נראה לדייק מלשונו כי בלא נתוח לא יחיה יותר מששה חדשים, שהחיים מתנוונים והולכים בחולי כזה שכל יום אפשר שימות מהחולי אך שלא אפשר שימשך במצב כזה יותר מששה חדשים, שזה שייך לקרא חיי שעה אף שנמשך לפעמים שחי חיים כאלו איזה חדשים, ובזה הוא מה שהתיר. והוא כעין שחפת וקדחת שבקרא שפרש"י בפירוש החומש בפרשת בחקותי מאגדת תו"כ שנאמר עלייהו מכלות עינים ומדיבות נפש, או עתים שהוא מקדיח וסבור הוא בעצמו שיחיה ת"ל מכלות עינים או הוא אינו סבור שיחיה אבל אחרים סוברים שיחיה ת"ל ומדיבות נפש, היינו שהיא מחלה שמצד דרך הטבע עלול למות בכל יום שאף שאמדו הרופאים שיש לימשך מצב כזה ששה חדשים שייך להחשיב חיי שעה, ואולי אף יותר כה"ג לסברת אחיעזר. וחיים הרגילים הוא שיהיו חיים בלא החולי שמצד הטבע יכול לחיות כחיי סתם אדם, לא מבעיא אם יתרפא לגמרי כבריא ממש כלשון השבו"י אלא אפילו כפי שיותר מצוי דאחר ניתוח הוא נחלש וצריך לשמירת הרבה דברים באכילה ושתיה ולמעט בעבודה והרבה פעמים גם ליקח מיני סמים לשמור מצבו שלא יחלה עוד הפעם, שג"כ פשוט שהוא כחיי סתם אדם שאיכא בהם גם אנשים חלושים שצריכים לשמירה מדברים כאלו ואפשר להם שיחיו הרבה שנים כאנשים הבריאים וגם עוד יותר, שלכן יש להתיר לעשות הניתוח לרפאותו מחיי שעה זו לחיי סתם אדם אף כאלו, עכ"ל של האג"מ.

                   ובתשובה אחרת 101 כותב האג"מ: להגדיר בדיוק מה נחשב חיי שעה ומה נחשב חיי עולם, הנה החלוק הוא אם יש לפנינו שני חולים ושניהם אפשר שיתרפאו בדרך הטבע ממחלות אחרות שאירע להם, יש להקדים החולה ששייך שיתרפא שיחיה יותר משנה שהוא לא אבד חזקת חיים שלו מחולה האחר שלפי דעת הרופאים לא יחיה יותר משנה שהוא בחשיבות טרפה להרופאים ועוד גרוע שלא יוכל לחיות יותר משנה וטרפה באדם הא שייך שיחיה אפילו הרבה שנים. אבל כשנידון הוא בשומת חייו של הרופאים לא יחיה יותר משתי שנים אין נוגע שוב כלום להלכה דשניהם שוין לחשיבות דחזקת חיים, ואמירת הרופאים שלא יוכל לחיות לא מגרע כלום החזקת חיים שלו, וליכא בשביל זה דין קדימה וצריך הרופא לילך למי שנקרא תחלה ולמי שקרוב לביתו יותר וכששוין בזה צריך להקדים לפי סדר מתני' דהוריות (י"ג ע"א) ואם לא ידוע זה להרופא יהי' גורל, כן נראה לע"ד.

                   הדרכי תשובה 102 מביא בשם הג"ר שלמה קלוגר בהגהות חכמת שלמה, שעמד על המחקר בזה כי לא נתפרש כמה הוא השיעור של חיי שעה. ואין לומר דאם סופו למות תוך שנה או שנתיים נמי יהא נחשב חיי שעה, דא"כ איך משכחת לה חיי עולם, הרי סוף כל אדם למות ומה לי שנה אחת או שתים או מאה, סוף סוף לעולם לא יחיה, וא"כ יהיה נחשב הכל חיי שעה. ודוחק לומר דדוקא אם ימות מאותו חולי נחשב חיי שעה אבל אם ימות מחולי אחר לא נחשב חיי שעה, דזה אינו, דמה לי מחולי זה או חולי אחר. וכתב: דמהא דקיי"ל דטריפה אינה חיה י"ב חודש מוכח דכל שאינו יכול לחיות מחמת חולי זה י"ב חודש וסופו למות מחולי זה בתוך י"ב חודש לא נחשב חייו רק חיי שעה, אבל אם עומד למות רק לאחר י"ב חודש לא נחשב חיי שעה רק חיי עולם, עכ"ל.

 

        6. זקן שקץ בחייו. ולגבי זקן מופלג כותב האג"מ 103: ובדבר זקן מופלג שנחלה, ודאי מחוייבין לרפאותו במה שאפשר כמו לאיש צעיר ואף אם אין החולה הזקן רוצה באמרו שמאס בחייו, ואסור אף להעלות על הדעת דברים כאלו אף שהאומר זה הוא רופא גדול, ואף לענין קדימה להרופא למי ילך מסתבר שאין להתחשב בזה.

                   וראה מה שכתבתי בכרך ב יו"ד סי' קנה ס"ק ב (עמ' עז) בשם האחרונים שמותר לחולה להקריב את החיי שעה שלו עבור חיי עולם.

ובאג"מ (שם) כותב: ובדבר אם מחוייב החולה ליכנס בסכנת החיי שעה בשביל ספק חיים הרגילין לאינשי, הנה שפיר דייק כתר"ה מלשון מתרפאין שהוא היתר ולא חיוב, אף שיש לדחות דנקט לשון זה אגב רישא דאין מתרפאין נקט גם בסיפא מתרפאין אף שהוא חיוב, אבל ממה שלא נקט בש"ע דגם מחוייב משמע שאינו מחוייב. אבל כשהרוב הוא לחיים מסתבר שחייב כדכתב גם כתר"ה מסברא, אבל בספק השקול מסתבר שאין לחייבו דאם הוא חס על חיי שעה שלו הודאין ואינו רוצה ליכנס בספק לאבד זה בשביל ספק שירויח עוד זמן ודאי רשאי וכו'. לכן מסתבר שאם החולה אינו רוצה משום שעדיף לו חיי השעה הודאין מספק חיים המרובין רשאי שלא להתרפאות, עכ"ל.

                   כותב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 104: על דבר הילדה החולנית בת עמיתו, נלענ"ד דכיון שעל ידי הניתוח היא תישאר ח"ו משותקת לכל ימי חייה, וגם נוסף לזה אין ההצלה ודאית, בכגון דא מוטב להשאר בשב ואל תעשה ולהשען על רחמי ד' כי רבים רחמיו וביד אדם לא להפילה. הן אמנם פשוט וברור דאע"ג שהחיים של משותקים ל"ע אינם כלל חיים לפי המושגים הפשוטים שלנו וקשה מאד כח הסבל של החולה וגם של משפחתו, עם כל זאת הננו מצווים וגם חייבים להשתדל בקום ועשה להארכת חייהם של משותקים, ואם הוא חולה חייבים ודאי להזדרז בהצלתו וגם לחלל עליו את השבת, כי הענין של "חיים" אין לנו שום קנה-מידה כמה למדוד את יוקרם וחשיבותם אפילו לא בתורה ומצוות, שהרי מחללין את השבת גם על זקן חולה מוכה שחין אע"פ שהוא חרש ושוטה גמור, ואינו יכול לעשות שום מצוה וחייו הם רק למשא וסבל גדול על משפחתו וגורם להם ביטול תורה ומצוות, ונוסף לצערם הגדול הרי הם אזלי ומדלדלי, אפילו הכי מצוה בגדולי ישראל להשתדל ולעסוק בהצלתו ולחלל עליו את השבת.

                   ועוד יותר מזה נלענ"ד שאפילו אם החולה מצטער הרבה באופן כזה שמצד ההלכה מצוה לבקש עליו שימות, וכמו"ש הר"ן בנדרים דף מ ע"א והובא גם בפוסקים, מ"מ גם באותה שעה שמבקש ומתפלל לד' שהחולה ימות ג"כ חייב הוא להתעסק בהצלתו ולחלל עליו את השבת אפילו כמה פעמים. ולעומת זה עשיר מופלג שהוא רגיל בחיי עושר וכל רכושו הולך ח"ו ונשרף והוא עומד ורואה איך שהאש אוכלת ושורפת לנגד עיניו כל רכושו והוא ישאר עני המחזר על הפתחים, אפי"ה גם רק לכבות אסור אע"ג דכבוי בשבת הו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה ואיסורו רק מדבריהם. [וישמרנו ה' ברוב רחמיו מנסיון כזה]. אבל מ"מ הואיל וסו"ס החיים של המשותקים הם רעים ומרים, וגם יש אשר טוב להם המות מהחיים, לכן בכגון דא מסתבר שאין חייבין לעשות מעשה של נתוח בקום ועשה, ובפרט בנידון דידן שגם עצם ההצלה אינו אלא ספק.

                   רבים מתלבטים בשאלה זו של טיפול בחולה גוסס, יש סוברים דכשם שמחללים שבת עבור חיי שעה כך חייבים להכריח את החולה על זה כי הוא אינו בעלים על עצמו לוותר אף על רגע אחת, אך מסתבר שאם החולה סובל מכאבים ויסורים גדולים או אפילו סבל נפש חזק מאוד, חושבני שאוכל וחמצן לנשימה חייבים ליתן לו גם נגד רצונו, אבל מותר להמנע מתרופות הגורמות סבל לחולה אם החולה דורש את זה. אולם אם החולה ירא שמים ולא נטרפה דעתו רצוי מאוד להסביר לו שיפה שעה אחת בתשובה בעוה"ז מכל חיי העולם הבא, וכדמצינו בג' סוטה דף כ ע"א שזה "זכות" לסבול ג' שנים מאשר למות מיד, עכ"ל של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.

 

תפלה על חולה שימות. כותב הר"ן 105 על מה שאמר רב דימי, כל שאין מבקר חולה אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות, וז"ל: נראה בעיני דה"ק פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות כגון שמצטער החולה בחליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה כדאמרינן בפרק הנושא 106 דכיון דחזאי אמתיה דרבי וכו', אמרה יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים, כלומר דלימות רבי ומש"ה קאמר דהמבקר חולה מועילו בתפלתו אפילו לחיות מפני שהיא תפלה יותר מועלת ומי שאינו מבקרו אין צריך לומר שאינו מועילו לחיות אלא אפילו היכא דאיכא ליה הנאה במיתה, אפילו אותה זוטרתי אינו מהנהו, עכ"ל. והובאו דבריו בשערים מצויינים בהלכה 107. ועיין בירושלמי 108: ר' אדא בר אהבה איתיליד ליה חד בר בי, מימסמיס ביה, מית. ר' אבין אמר נעשה פצוע דכא ונתענה עליו ומת. וכותב הקרבן העדה שם ונתענה רב אדא עליו כדי שימות כיון שפסול לבא בקהל. וכן פוסק התפא"י 109 כהר"ן בכותבו: והכי קיי"ל בכל חולה דמותר להתפלל שימות היכא דמצטער טובא, עכ"ל. ועיין שם בתפארת יעקב שכותב: שכשם שהוא בעצמו מותר לו להתפלל ליקח את נפשו ממנו כדמצינו גבי אליהו ויונה, א"כ גם לחבירו מותר לבקש עליו, ועיין ב"מ פד ע"א בסוף, עכ"ל. וכן עיין במעשה של חוני המעגל 110. וראיתי במאמרו של הגר"מ פיינשטיין זצ"ל 111 שכותב: ונקט זה הגמ' 112 לאשמועינן שאיכא לפעמים שצריך להתפלל על האדם כשמצטער ואין מועילין מיני רפואות לרפאותו, והתפלות שיתרפא לא נתקבלו, שצריך להתפלל עליו שימות וכו', ומפורש גם בדר' דימי וכו' ע"ש.

                   אך הציץ אליעזר 113 כותב לאסור, דאדרבא מהגמ' בכתובות ראיה להיפך, כי הלא רבנן אעפ"י שידעו את מצבו של רבי, לא הוו שתקי מלמיבעי רחמי. ומסכם לאסור אחרי שלא מצינו שמוזכר להלכה מיסוד זה לא בטור ולא בשו"ע ונושאי כליהם, ע"כ.

                   וחשוב לציין שגם למ"ד שמותר להתפלל על חולה שימות, אין זה אומר שממילא גם מותר להורגו בידים. להתפלל אל השם הוא דבר רוחני ותלוי בהסכמתו יתברך לקבל את התפלה. מאידך להרוג הוא מעשה אדם ואסור מן התורה ככל רציחה ללא תלות על כוונותיו.

                   וראה גם מה שכתבתי לעיל סי' תכה ס"ק א 15 (עמ' קנה).

                   מדברי הספר החיים 114 משמע שאין החולה חייב להסכים לטיפול ולסכן את החיי שעה שלו. אך כותב הגרא"ל גרוסנס זצ"ל 115: והנה יש להסתפק בהא דאמרינן בגמ' לחיי שעה לא חיישינן הכוונה שמותר לו להתרפאות ולא הוי בכלל מאבד עצמו לדעת והרופא לא הוי בכלל רוצח, אבל אם החולה אינו רוצה לסכן חיי שעה שלו משום ספק חיי עולם רשאי, או אפשר דמחוייב הוא להציל את עצמו משום וחי בהם ואם לא יעשה הרפואה הרי הוא בכלל מאבד עצמו לדעת. ולכאורה מלשון הגמ' "מתרפאים בהם" ולא אמר שמחוייבים להתרפאות בהם, משמע קצת דליכא חיוב אלא שמותר להתרפאות ואם אינו רוצה אינו מחוייב. אמנם אפשר לומר שזה דוקא ברופאים עכו"ם, אבל היכא דהוי ספק השקול ומכ"ש רוב, אפשר שהוא מחויב להתרפאות והרופא מחויב לרפאותו וכו', ע"ש.

                   ועל מה שכתב הג"ר גרוסנס זצ"ל "דליכא חיוב אלא שמותר להתרפאות ואם אינו רוצה אינו מחוייב", כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: אם רק מותר להתרפא, מסתבר שגם החולה עצמו חייב בכך, עכ"ל.

                   וכן אמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שגם אם הטיפול כרוך ביסורים חייב החולה לפי ההלכה להסכים לקבל את הטיפול המומלץ כל שהטיפול מקובל ברפואה והסיכוי של חיי עולם גדול יותר מחיי שעה של החולה ללא טיפול.

                   אך, כפי שכתבו (לעיל) הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (באג"מ) והגרש"ז אויערבאך זצ"ל אם ההצלה הוא בספק והטיפול גם כרוך ביסורים מותר לחולה (חוץ מחולה ירא שמים ראה לעיל בתשובתו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל ד"ה רבים – שצריכם לנסות לסביר לו לקבל את הטיפול) לבחור בחיי שעה שלו ללא הטיפול.

 

7. ילד. עד איזה גיל ניתן לכוף טיפול רפואי בקטינים? וממתי ומאיזה גיל יכול הקטן לסרב? כותב הגרא"י וולדינברג זצ"ל 116: האב חייב ברפואת בניו באותה מדה שחייב במזונותיהם, דרפואה בכלל מזונות, במקביל שנאמר בחיוב מזונות אשתו ורפואתה. כך יוצא מדברי שו"ת חתם סופר חיו"ד סימן עו וכך השיב במפורש בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סימן קז. וחיוב האב במזונותיהם כפי שהוקבע ונתקבל בתקנות בתי הדין בארץ הוא עד גיל חמש עשרה. ולפי המדינה ושמחייבים בתי משפט בארץ הוא עד גיל 18 שנה.

                    וממשיך הגאון זצ"ל: האב יכול לכוף על הבן את הטיפול הרפואי עד הגיעו לתחילת גיל ארבע עשרה שנה, לאחר מיכן ביכולת הבן לסרב. סמוכין לכך ממה דאיתא בכתובות יא ע"א דאב שגייר עמו בניו הקטנים אם הגדילו יכולים למחות ולבטל את הגירות וכך נפסק להלכה ברמב"ם בפ"י מהל' מלכים ה"ג וביו"ד סימן רסח סע' ז. וכפי שכותב בחידושי המאירי על כתובות, הפירוש של הגדילו הוא בשעה ראשונה של תחילת ארבע עשרה שנה לזכר, ולפי"ז בנקבה עד שעה ראשונה של תחילת שלש עשרה שנה. הגם שמצידו הבן יכול להתנגד לקבל הטיפול הדרוש, אבל האב מצידו מחויב להטיל עליו כח השפעתו בדרכים הדרושים מכח חיוב חינוכי, וכדמצינו בדומה לזה במסכת קידושין ל ע"א בנוגע להשיאו אשה, והדומה לזה דאיתא: אדידך על צוארי דבריך משיתסר ועד עשרים ותרתי ואמרי לה מתמני סרי עד עשרים וארבעה, ומפרש רש"י "אדידך על צוארי דבריך, בשעה שעוד ידך תקיפה עליו הוי זהיר ללמדו תוכחות, ואיזה זמנו משיתסר ועד עשרים ותרתין, בציר משיתסר אין בו דעת לקבל תוכחות כל כך ואל תכביד יסורין ותוכחות, ויותר מעשרין ותרתין יש לחוש שלא יבעט". ובחידושי המאירי מסביר זאת בזה"ל: לעולם יהא אדם נותן לב תמיד להשגיח על עניני הבנים ולהתמיד בתוכחתם בין גדולים בין קטנים, ומכל מקום הזמן הראוי להשתדל בתוכחת עד תכלית הוא משעה שהדעת מלבלב ויוצא שיעשה פרי והוא משתסרי עד עשרים וארבע, שקודם שתסר אין לו דעת כל כך לקבל, ואחר עשרים וארבע אינו נשמע כל כך עכ"ל המאירי. ונלמד מהאמור בגזירה שוה אל כגון נידון שאלתנו. וכאשר ביכולת האב בדרכי השפעה שהבן יסכים לקבל הטיפול הרפואי, אזי הוא מחויב בזה – מבלי קביעת זמן לגילו של הבן מכח חיוב כללי של דרשת חז"ל את הפסוק "והשבותו לו" (דברים כ"ב) לרבות "לרפאות את גופו" וכמו שמבאר הרמב"ם בפיהמ"ש בפ"ד דנדרים, שכלול בזה כל דרך הגעת טיפול רפואי, הן בגופו הן בממונו והן בחכמתו, עכ"ל של הגרא"י וולדינברג זצ"ל.

                   וראה לעיל 4 מה שכתבתי בשם האגרות משה.

                  

8. האם רופא יכול לסרב לטפל בחולה מפחד שידבק. חולה שסובל ממחלה מדבקת כגון צהבת, איידס, אבעבועות שחורות וכו', האם רופא יכול לסרב לטפל בו אפילו כשהחולה נמצא במצב של סכנה?

                   כותב הרמ"א בתשובה 117: סוף דבר איני רואה כלל שיוכל משכיר זה לומר אדעתא דהכי לא השכרתי, אף אם נודה שזה שחלתה אשתו של שוכר מיקרי אונס, כ"ש שאינו אונס שראוי לחזור בגינו. כי מה שאומר שהוא חולי מתדבק כולו הבל ומי שלבו נוקפו אומר כן, כי השם יתעלה הוא המוחץ והרופא. ואם היה כדברי המשכיר בטל כל דיני ביקור חולים כי לא מצינו בשום מקום שחלקו בין חולי מתדבק לשאינו מתדבק חוץ מלענין בעל ראתן דאסרו לישב בצלו 118, עכ"ל. ולכאורה תשובה זו סותרת את מה שפסק הרמ"א בשו"ע 119: וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה כי סכנתא חמירא מאיסורא ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור וכו'. עוד כתבו שיש לברוח מן העיר כשדבר בעיר ויש לצאת מן העיר בתחילת הדבר וכו' וכל אלו הדברים משום סכנה ושומר נפשו ירחק מהם ואסור לסמוך על נס או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה, עכ"ל.

                   כותב החי' רעק"א שם: בספר רבינו בחיי (פ' קרח) כתב בפסוק הבדלו מתוך העדה (טז:כא) וז"ל ומה שצריך לומר הבדלו והקב"ה יש בידו להמית ולהחיות ולא היה צריך הבדל שהרי יכול הוא להמית את הרבים ולהחיות אחד מתוכם וכמ"ש ז"ל 120 שנים ושלשה מתכסים בטלית אחת השנים מתים והאמצעי ניצל וכענין שכתוב יפול מצדך אלף, אלא כדי שלא ידבק בהם האויר הרע שבמכת הדבר כענין האמור באשתו של לוט, ותבט אשתו מאחוריו או מטעם שאמרו ז"ל 121 כשהמדת הדין מתוחה אינו מבחין בין צדיק לרשע וכו' עכ"ל. ולפי"ז אולי אפשר לתרץ שיש הבדל בין דבר שמסכן רבים לבין דבר שמסכן חולה אחד.

                   הגר"ח פלאג"י 122 כותב שאין חיוב לסכן עצמו כדי לקיים מצות ביקור חולים.

                   כותב הגרא"י וולדינברג זצ"ל 123: רופא אם מחויב או עכ"פ מותר לו להכניס א"ע בספק סכנה בכדי לטפל בחולה שנחלה במחלה מתדבקת ובכדומה לזה.

                   בפ"י אות י"ג מקונטרסי משיבת נפש שבח"ח הבאתי בתוך הדברים דברי תשו' הרדב"ז שסובר דאין לו לאדם להכניס עצמו בספק סכנת נפשות כדי להציל חבירו ואם מחמיר על עצמו בכך הר"ז חסיד שוטה. ועפי"ז עוררתי שם בקצרה דיוצא לפי דעתו שגם רופא אינו מחויב להכניס א"ע בספק סכנה כדי להציל חולה מסוכן שנגוע במחלה מדבקת ואין לו דרך להיזהר מזה והגשת הטיפול כרוך בסיכון עצמו יעו"ש. [ויעוין עוד בספר חסידים סי' תרע"ד דאיתא דאם אדם טובע בנהר והוא כבד אל יעזור לו פן יטבע עמו עיי"ש]. יוצא לפי"ז איפוא דלדעת הרדב"ז כאילו גם אינו רשאי לכך דהרי סובר דאם מחמיר על עצמו בכך הר"ז חסיד שוטה. וחיוב לטפל בודאי ליכא, יעוין עוד בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קנ"ה ובהעמק שאלה על השאילתות שאילתא קכ"ט אות ד' ושאילתא קמ"ז אות ד' עיי"ש.

                   אולם ציינתי שם גם לעיין בשו"ת רמ"א סי' י"ט, ולפי דבריו שם בתשובה יוכל לצאת לן שברופא כו"ע יודו שכן צריך ליכנס לספק סכנה כדי להגיש הטיפול לחולה, ועל אחת כמה שלא יקרא בשם חסיד שוטה אם יחמיר על עצמו ליכנס לספק הסכנה כדי להגיש הטיפול לחולה, וכו' ע"ש שדן בהבנת דברי הרמ"א.

                   ממשיך הציץ אליעזר: וא"כ בנוגע לרופא הרי נוסף למה שמקיים בביקורו מצות ביקור חולים, שהן זהו הביקור חולים האמיתי (כמבואר בנדרים ד' מ' ע"א), מקיים בזה עוד מצוה של השבת גופו ורפא ירפא, (עיין יו"ד סי' של"ו סעי' א') ולכן יש לומר דעוד מכש"כ הוא דיש לו לסמוך על קיום מצוות גדולות אלה שיגינו עליו שלא יבוא לידי סיכון.

והמדובר ברדב"ז הוא על כגון ליכנס לידי ספק סכנה מוחשית, כקציצת אבר שיכול להביא לו סיכון לכל גופו, או כגון ליכנס למקום לסטים וחיות טורפות או במעמקי מים וכדומה שיוצא שנכנס באופן טבעי לשבט או לחסד של בעלי בחירה או בעלי חי ובידי איתני-הטבע שצריך לזכויות גדולות שירחמו עליו מן השמים שינצל מהם, ומשא"כ כשהספק סכנה הוא בגלל סיבה מופשטת, ואינה מוחשית. בזה יש לומר דספק זה לא מיקרי כספק סכנה ממש ועל כן מותר ליכנס בה בכדי להגיש עזרה למסוכן בזה ממש, וזהו שכותב הרמ"א שם בלשון כי השם יתעלה הוא המוחץ והרופא, והיינו בהיות ובכאן סיבה שמיימית מיוחדת וכנ"ז.

                   ברור שיוצא מכלל זה כל שהסכנה ודאית דאזי לא רק שאינו מחויב ליכנס בזה אלא גם אסור לו הדבר לסכן את עצמו בכך.

                   ולפי חילוקי הנ"ל יוצא לנו שהמדובר בשו"ת רמ"א במחלה מתדבקת של איזה איש יחידי שחלה בה, והאויר איננו מזוהם עוד. אבל כשהאויר גם מזוהם אזי גם הרמ"א יודה שאסור ליכנס לסכנה לבקר החולים אלא עליו ליזהר ולהישמר מכל משמר שלא ליכנס אפילו בשטח האויר המזוהם, וכפי שמצינו להרמ"א בעצמו שפסק ביו"ד סי' קט"ז סעי' ה' שיש לברוח מן העיר כשדבר בעיר ויש לצאת מן העיר בתחלת הדבר ולא בסופו. וחילוק כזה ממש מביא שם בחדושי הגרע"א בשם רבינו בחיי עה"ת (פ' קרח) עה"פ הבדלו מתוך העדה, וכו'.

                   אמנם ראיתי שיורי כנה"ג ביו"ד סי' של"ה הגה"ט אות ב' שמעתיק בשם הרמ"א בלשון: מצות בקור חולים אין לחלק בין חולי המגפה לחולים אחרים זולת בבעלי ראתן הרי שלא סבר לחלק בזה בדעת הרמ"א בין סתם חולי המדבק לבין מגפה ועיפוש אויר ל"ע, ע"ש. והלך בזה הכנה"ג בשיטת החסד לאברהם הנ"ל. אבל לעומת זה ראיתי גם בספר נפש כל חי להגר"ח פלאג'י ז"ל בח"ב סי' מ"ט שכותב להשיג בזה על הרמ"א והכנה"ג בחריפות, ומביא מדברי הראשונים בזה, וכותב שאילו היו רואים הרמ"א והכנה"ג דברי הראשונים בזה לא היו כותבים כן דיש חיוב מצות בקור חולים בחולי המגפה כיוצא דמתדבק עיי"ש.

          ולפי דברינו האמורים לא תחול הקושיא על רבינו הרמ"א ז"ל.

                   ובנוגע לרופא אולי יש עוד לומר דבכלל הציוי הכפול של ורפא ירפא נכלל בכלל היתר לרופא גם על כגון דא, והיינו, דבציוי זה מצווה הרופא לרפא (מכיון שכבר ניתנה לו רשות לכך) בין חולה שחלה בחולי שאינו מדבק ובין שחלה בחולי מדבק ואע"ג שיכנס עי"כ לידי סיכון עצמי. ויתורץ בזה קושית התוס' בב"ק ד' פ"ה ע"א, ויתר הראשונים, שמקשים, דזה שניתנה רשות לרופא לרפא הרי מרפא לחודיה שמעינן ליה. ועל כן יש לו לרופא בודאי לסמוך ע"ד הקדושים אשר בארץ המה כהרמ"א הכנה"ג והחסד לאברהם וכיוצא אשר דעתם הגדולה היא בכלל שלא למנוע מלטפל בהם, ומבטיחים על דברתם צדק שאם יעשו לשם שמים לא תאונה להם כל רע. ויש להאריך.

                   עוד עולה בדעתי דיש לומר דברופא מכיון שזהו גדרו של עולם ומנהגו שהרופא המכיר במחלות ובנגעי בני אדם מגיש להם להעזרה הדרושה, ואם לא כן תבוא אנדרלמוסיא גדולה בקרב החולים והבריאים גם יחד, א"כ על כגון דא מכיון שנוהג כמנהגו של עולם ותיקונו אין בסיכונו זה כדי לרפאות החולים בכדי להחשיבו כמכניס א"ע באיסור בסכנה בכדי להציל חבירו [ואולי לזה המכוון גם הוראת אותם הגדולים אשר הורו בשעת אנדרלמוסיא של דבר וכדומה ל"ע שלא ימנעו בכלל א"ע מלהגיש עזרה לנגועים בגלל חשש התדבקות, כי זהו מתיקונו וישובו של עולם, ומאן דיטפל יטפלו בו, וד"ל], וכו'.

                   ועוד זאת נלפענ"ד דבהיות דהרופא עושה כן ליטפל בחולים עבור פרנסתו א"כ מותר לו משום כך ליכנס גם בספק סכנה, ובדומה למה שהתירה תורה לפועל ליכנס למקומות סכנה עבור פרנסתו כדכתיב ואליו הוא נושא את נפשו ודרשינן בב"מ ד' קי"ב ע"א: מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה לא על שכרו, (עיין יו"ד סי' קט"ז סעי' ה'), הרי דמותר לאדם למסור את עצמו למיתה. דהיינו ליכנס למקומות מסוכנים שיתכן שיהרג שם לשם פרנסתו. [דבל"כ הרי אסור. ויעוין בספר חסידים סי' תרע"ה דההולך למקום סכנה כגון על קרח או בחורבה ישנה וכו' גורם מיתה לעצמו וכו' עיי"ש]. וא"כ ה"ה גם ברופא העובד לשם פרנסה, ובפרט כשמחוק המדינה הוא שאם לא יתנהג בכזאת ויתרשל ליטפל בחולים כאלה ישללו ממנו רשיונו ותישלל פרנסתו ממנו, וכו'.

                   ומסכם הציץ אליעזר: מכל האמור נראה ברור דמותר לו שפיר לרופא לסכן א"ע לטפל גם בחולים נגועים במחלות מדבקות מכל הסוגים ל"ע ובכל האופנים, ועוד למצוה רבה תחשב לו הדבר, ומה גם בהצטרף לזה דעות הפוסקים החולקים על הרדב"ז ודעימיה וסברי שבכלל יש חיוב להכנס בספק סכנת נפשות בשביל ודאי פקוח נפש של חבירו, ויקוים בו מקרא כתוב: ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום, עכ"ל.

                   אך התקשתי כי לכאורה למה אין חיוב על הרופא (וה"ה אח או אחות) לטפל בכל חולה שיש בו סכנה או אפילו ספק סכנה שמבקש עזרתו, הלא מי חייב אותו להיות רופא או אח או אחות? האם לא על תנאי זה נכנס למקצוע זו, כי ודאי ידע מראש שיש סיכון בעבודתו ואינו כסתם אדם שבאמת אין לו כל חיוב להכניס את עצמו לספק סכנה כדי להציל את זולתו מודאי סכנה. וכן מצאתי בשו"ת שבט הלוי 124 שכותב: בענין חובת הרופא, האם יש חובה לרופא לטפל בחולה עם מחלה מדבקת מסוכנת, ובעיקר בזמן מגיפה, או שהעצה לברוח מן העיר כשיש דבר כמבואר ב"ק ס' ע"ב. פשוטם של דברים שאסור לרופאים שיכולים להועיל לחולים לברוח לסלק מתפקידם רק ישמרו עצמם ככל האפשר שלא להתדבק כתקנת הרפואה בעתים הללו, וראיה לי מתקנת רבינו הגרעק"א זי"ע בשעת מגיפת הכולירע בעיר פוזן שכ' שאנשים שיכולים לשמש החולים האלה יהיו באופן קבוע בחדר הלאצארעט, וכ' שם שהוא שכר האנשים האלה, וכן כ' שם שיקראו מיד לרופא יע"ש ונדפס באיגרת מרן הגרעק"א בס' אגרות סופרים מכתב ל', [ואינו משמע לי שידבר דוקא מאנשים אשר לא מבני ישראל המה].

                   וכן הסכים אתי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א והוסיף שאם הרופא סירב לטפל בחולה כזה עובר הוא על לא תעמוד על דם רעך. אמנם אם הסיכון לטפל הוא ממשי אינו חייב לסכן את עצמו, אך אם רוצה מותר.

                   וברור שהרופא או כל מטפל אחר חייב לנקוט בכל אמצעי הזהירות כשמטפל בחולה עם מחלה מדבקת כגון שקבל חיסון (כגון בטיפול בחולה עם אבעבועות שחורות) לובש בגדים מיוחדים מסכה וכפפות ולהיזהר שלא יבא במגע עם כל הפרשה של החולה כגון דם, רוק וכו'. אם נוקט בדברים אלה הסיכוי של הדבקה הוא קטן ממש ושואף לאפס. ולכן ברור לי שהרופא חייב לטפל ברעהו הנמצא במצב של סכנה ויתפלל להקב"ה שהמצוה החשובה הזאת תגן עליו מכל רע.

 

רופא עכו"ם. האם אפשר לבית דין לכוף רופא עכו"ם לטפל בחולה יהודי כי לכאורה אינו מצווה להציל אחר? כותב השלטי גבורים 125: וכן נראה בעיני שאפילו אשה נכרית שקבלה בן להניק והניקתו עד שהוא מכירה, כופין אותה להניק אותו בשכר מפני סכנת הולד, עכ"ל. וא"כ יהיה גם מותר לכוף רופא עכו"ם שמסרב לטפל בחולה יהודי שיש בו סכנה – בשכר – כשאין רופא יהודי בנמצא שגם מסוגל ומוכן לטפל בו. והסכים אתי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.  

 

                   (ה) עליו תבא ברכת טוב. כותב החפץ חיים 126 לגבי עישון סיגריות (וה"ה לכל דבר שאדם עושה שעי"ז מסכן את עצמו): אמרתי להם, מי התיר לכם להרגיל עצמכם כל כך. אמת חז"ל אמרו ב"ק צ ע"ב החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור, אבל עכ"פ הלא אמרו שאינו רשאי לחבול בעצמו. ראשית משום ונשמרתם לנפשותיכם, ועוד. דין הוא, דהלא תבל ומלואה של הקב"ה היא ולכבודו בראנו ונותן לכל אחד בחסדו כח כפי צרכו לתורתו ולעולמו ואיך ירשה העבד לעשות לעצמו כפי רצונו, הלא הוא שייך לאדונו. ואם ע"י העישון יגרעו כוחותיו, בודאי יתבע לבסוף לדין על זה, והוא עשה זה ברצון לבו ולא באונס וכו'. וא"כ כאשר יתבונן האדם בנפשו מגודל הרעה שמביא על עצמו ע"י זה יתחזק שלא ירגיל עצמו בזה, עכ"ל. ועיין גם לעיל סי' קנה ס"ק ב.

                   וכותב הבאר הגולה 127: נלע"ד הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש הוא מטעם שהקב"ה ברא את העולם בחסדו להטיב להנבראים שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו בקיום מצותיו ותורתו כמש"ה כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וכו' וליתן להם שכר טוב בעמלם, והמסכן את עצמו כאלו מואס ברצון בוראו ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו ואין לך זלזול אפקירותא יותר מזה, ולשומעים יונעם ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו, ברוך השם לעולם אמן ואמן, עכ"ל.

 

 

הערות לסי' תכז

 

1) הל' דעות פ"ד ה"א.

2) שם הי"ד.

3) וכמקור לדין זה כותב הקרית מלך: עי' גיטין סז ע"ב, גדולה מלאכה שמחממת את בעליה, עכ"ל.

4) שם הל' ט"ו.

5) סב ע"א.

6) ביצה פ"א ה"ז.

7) ראה ב"מ פה ע"ב, קז ע"ב וקיג ע"ב.

8) שו"ת ציץ אליעזר חכ"א סי' מז.

9) דברים ד:ט.

10) שם ד:טו.

11) ברכות לב ע"ב.

12) הל' רוצח פי"א ה"ד.

13) הל' דעות פ"ד ה"א. ובספר חסידים (הוצאת מוסד הרב קוק) סי' תקצב מובא: ואיזה רופא חכם כל שיודע להזהיר שלא יבא לידי חולי (אע"פ שמרפא) אבל כל שלא ידע להזהיר [אע"פ שמרפא] אין זה רופא חכם.

14) מצוה תקמו אות יא.

15) מאכ"א פי"ז הכ"ט.

16) עין זוכר מערכת הל' אות יט.

17) חו"מ סי' תכז אות ע.

18) שו"ת אג"מ אהע"ז ח"ד סי' י.

19) ראה אסיא תש"ן מז-מח עמ' 185 ומט-נ עמ' 26.

20) הכוונה מזמן ההפריה, ולכן מכיון שברפואה מונים מיום הראשון של הוסת האחרון, יוצא שלפי מנין הרופאים מדובר על כ 7-8 שבועות מהוסת האחרון.

21) Amer J Obstet Gynecol 186:1133, '02

22)Clinical Guidelines. Ann Int Med 143:355, '05

Amer. Fam. Physician Jan 1 '99      

23) NEJM 347:1867, '02

24) NEJM 348:2339, '03

25) Review Art. Cleveland Clin J Med 73:945, '06

26)Edit. Lancet 363:745 ’04

27) הל' דעות פ"ד ה"א.

28) שם ה"ב.

29) שם הט"ו.

30) שם פ"ה ה"א.

31) שם פ"ד הי"ד.

32) ראה תפארת ישראל יומא פ"ח מ"ז בבועז ס"ק ג.

33) או"ח סי' קנה ס"ק יא.

34) כלל קא סימן ה.

35) רוצח פ"ו ה"י.

36) שו"ת רדב"ז אלף תרסז (ח"ה סי' שד).

37) אבני מילואים סי' כח, שו"ת חת"ס יו"ד סי' שיד, דבר אברהם ח"א סי' א, שו"ת בנין ציון ח"ב סי' טו.

38) אהע"ז סי' כח ס"ק ג.

39) תוס' מובא בר"ן ובחי' הרשב"א נדרים כח ע"א ושו"ת ח"ב סי' קלד.

40) רמב"ם הל' גזילה פ"ה הי"א. מאירי נדרים שם. שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרלז. שו"ע חו"מ סי' שסט סע' ו. מהר"ץ חיות נדרים שם. שו"ת חת"ס חו"מ סי' מד. משפט כהן סי' קמד. שו"ת אג"מ חו"מ ח"ב סי' סב.

41) שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרלז.

42) חו"מ סי' שסט סע' ח.

43) חו"מ ח"ב סי' סב.

44) מעדני ארץ שביעית סי' כ אות יג.

45) ח"י סי' רצא.

46) BMJ 331:425, '05

47) עיין רמב"ם הל' רוצח פי"א ה"ה.

48) כרך א סי' קנה ס"ק ב4 (עמ' קלב).

49) יו"ד ח"ג סי' לה.

50) חובל ומזיק פ"ה ה"א.

51) רוצח פ"א ה"ד.

52) סנה' פי"ח ה"ו.

53) שם.

54) נזקי גוף ונפש סע' ד.

55) יו"ד ח"ג סי' קמ.

56) ח"ב עמ' צג.

57) אבות פ"ד מכ"ב.

58) שבת פ"ב ה"ג.

59) יחזקאל כ:כה.

60) שביתת עשור פ"ב ה"ח.

61) מלחמות ד' סנה' עד ע"ב.

62) בראשית ט:ה.

63) יומא פב ע"א (דף ג ע"ב בדפי הרי"ף).

64) חיבור התשובה עמ' תעה.

65) שו"ת, ח"א סי' נד.

66) שו"ת סי' תתפה.

67) או"ח סי' שכח סע' ב.

68) או"ח סי' תריח סע' א.

69) ס"ק ג.

70) יו"ד סי' רלח ס"ק ה.

71) שו"ת, או"ח סי' קס.

72) שו"ת, או"ח סי' רס.

73) שו"ת, ח"ד סי' קב אות ב.

74) פ' משפטים כא:יט.

75) שו"ת, חו"מ סי' קצג.

76) שו"ת האלף לך שלמה או"ח סי' שנא.

77) ויקרא כו:יא.

78) חלק יז סימן ב.

79) מלחמות ד' סנה' עד ע"ב.

80) תורת האדם, ענין הסכנה עמ' לו הוצאת מוסד הרב קוק.

81) יו"ד סי' שלו.

82) או"ח סי' שכח ס"ק ו.

83) שם סוס"ק ו.

84) אמונה ובטחון פ"א אות ו.

85) שו"ת ציץ אליעזר חלק יז סימן ב.

86) פסחים אות לב.

87) שש"כ פל"ט הערה ד.

88) הוספה מח"ג תיקונים ומלואים.

89) סי' שלד סוס"ק עח.

90) סי' שכח סע' טו. וע"ש במ"ב ס"ק מב.

91) ע"ז כז ע"ב.

92) מלכים ב ז:ג.

93) סוטה מז ע"א. סנה' קז ע"ב.

94) סנה' פ"י ה"ב.

95) יו"ד ח"ג סי' לו.

96) חו"מ ח"ב סי' עג אות ה.

97) ראה מה שכתבתי להלן ד"ה ועל מה שכתב, בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל ומו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

98) שם סי' עד אות ה.

99) יומא פ"ח בועז אות ג.

100) חו"מ ח"ב סי' עד אות ה.

101) שם סי' עה אות ב.

102) יו"ד סי' קנה ס"ק ו.

103) חו"מ ח"ב סימן עה אות ז.

104) שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' צא אות כד.

105) נדרים מ ע"א.

106) כתובות קד ע"א.

107) סי' קצד ס"ק ב.

108) שבת פי"ט סוה"ב.

109) סוף יומא, בועז אות ג.

110) תענית כג ע"א בסוף.

111) מוריה, אלול תשד"מ עמ' נב. שו"ת אג"מ חו"מ ח"ב סי' עג אות א.

112) כתובות ריש דף קד.

113) ח"ה רמת רחל סי' ה, ח"ז סי' מט פי"ג וח"ט סי' מז.

114) או"ח סי' שכח.

115) שו"ת לב אריה ח"ב סי' לה.

116) שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' מז.

117) שו"ת הרמ"א סי' יט. ודפוס ווארשא סי' כ. מובא גם בדעת תורה יו"ד סי' שלה.

118) כתובות עז ע"ב.

119) יו"ד סי' קטז סע' ה.

120) לא מצאתי המקור. וראה ברבינו בחיי הוצאת מוסד הרב קוק שם בהערה של הגרח"ד שעוועל זצ"ל.

121) ראה ב"ק ס ע"א וילקוט שמעוני פ' בא רמז רנא אות ז.

122) נשמת כל חי ח"ב חו"מ סי' מט.

123) שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז פ"ה. וראה גם שם ח"ח סי' טו.  פ"י אות יג.

124) ח"ח סי' רנא אות ז.

125) כתובות כד ע"ב בדפי הרי"ף.

126) ליקוטי אמרים פי"ג.

127) כאן.

 

ברוך הנותן ליעף כח

וברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה