נשמת אברהם - חושן משפט סימן תכה

סימן תכה  חייבי מיתת בית דין היאך דנים אותן

בזמן הזה

 

סעיף ב  לפיכך העוברת שהיא מקשה לילד, (א) מותר (ב) לחתוך העובר במעיה, בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להרגה. (ג) ואם הוציא ראשו, אין נוגעים בו, שאין דוחים נפש מפני נפש (ד) וזהו טבעו של עולם.

 

נשמת אברהם

 

                   (א) מותר לחתוך העובר. דברי השו"ע נלקחים מהמשנה באהלות 1 והרמב"ם 2. וכ"כ הסמ"ג 3 ורבינו בחיי 4.

 

הפלה מלאכותית

 

        1. האיסור. לדעת רוב הראשונים ואחרונים אסור מדין תורה להרוג עובר כשאין סכנה או חשש סכנה למעוברת. וכן כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: הואיל ובן נח נהרג על העוברין, וליכא מידי דלישראל שרי ובן נח נהרג על כך, עכ"ל. ואמנם יש גם קצת מהפוסקים שלדעתם האיסור הוא רק מדרבנן. ובע"ה נפרט כאן את מקור האיסור ואת דעת הפוסקים בענין.

                   מבואר מדברי הרמב"ם, הסמ"ג, הרבינו בחיי והשו"ע שיש איסור בהריגת עובר אם לא מדין רודף. ועיין בתוס' 5 שאע"פ שישראל שהרג את העובר פטור ממיתה, מ"מ לא שרי. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: וכ"ה יבמות מב ע"א רש"י ד"ה ה"נ חייס עילויה ועיין שם בערוך לנר, עכ"ל. ואמנם מהתוס' בנדה 6 משמע לכאורה דמותר להרוג עובר, וכן כתבו במהרי"ץ חיות בנדה שם, הגאון ר' שלמה כהן בספר מלאכת שלמה, השו"ת עטרת חכמים, הספר יד אהרון אלפנדרי והיקהיל שלמה 7. וראה בשבות יעקב 8 בשם תשובות הגאונים.

                   חידוש גדול מובא מכת"י דהחזו"א שאין איסור לשפיכות דמים רק מדין "מאי חזית", וז"ל 9: י"ל כיון דהא דשפיכות דמים יהרג ואל יעבור הוא מסברא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, לא שייך זה בעובר, והלכך אינו בדין שיהרג אדם בשביל חיים של עובר אלא מותר ליה להרוג העובר בשביל חייו, וכן אחר מותר להרוג את העובר, אף שמחללין שבת בשביל חיי עובר, וכן הוא בלשון הרמב"ן ברא"ש ור"ן פ' יוהכ"פ, עכ"ל.

                   אך האחיעזר 10 והבית שלמה 11 מסבירים את התוס' בנדה לפי חכמים של ר' ישמעאל בסנה' נז ע"ב, שלדעתם אין בן נח מוזהר על העוברים וא"כ לפיהם יכולים אנו לומר שכשם שבן נח אינו מוזהר על העוברים כך ישראל מותר הוא בהריגתם. ועיין בשו"ת אמונת שמואל להגאון ברכת הזבח 12 שכתב שאין בזה אפילו איסור דרבנן אלא "קצת איסור".

                   כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: גם נלענ"ד דכמו שאסור לגזול ממונו של עובר כ"ש שאסור לגזול ממנו את חייו, והרי דעת התוס' במס' ב"ב קמב ע"א בד"ה בן, דעובר זוכה בירושה גם בשעה שהוא עובר אף אם סופו להיות נפל, עכ"ל. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: ועוד מצינו דעובר מאכיל בתרומה, אם לא שיש פסוק לאסור, עיין ביבמות סז ע"ב, עכ"ל.

                   וכבר כתב היעב"ץ בנדה שם דלשון התוס' בנדה אינו מדויק וכ"כ היד המלך והגר"ש קלוגר בספרו מי נדה, שלשון התוס' "מותר להורגו" הוא לאו דוקא 13, וכ"כ השו"ת בית יצחק 14. וכן עיין בשו"ת חות יאיר 15.

                   כותב האג"מ 16: לברר שהריגת עובר אסורה באסור רציחה בין בעכו"ם בין בישראל. הנה בדבר הריגת עובר במעי אמו בישראל מפורש בתוס' סנהדרין דף נ"ט ע"א ד"ה ליכא דאסור בפשיטות באיסור רציחה משום דליכא מידעם דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, וכל כך פשיטא להו דהוא אסור ובאיסור רציחה, עד שהקשו לפי מה שהיו סבורים בקושיתם ובתירוץ ראשון דבעכו"ם אסור להרוג את העובר להציל את אמו איך מותר זה בישראל והוצרכו לתרץ דהוא משום דבישראל איכא מצוה להרוג כדי להציל האם וכפי כללם לעיל מזה באותו הדבור דבדבר שהוא מצוה לישראל לא אמרינן המי איכא מידי, ואם לא היה זה מאיסור רציחה ממש אלא איסור בעלמא ונימא שכיון שעכ"פ אסור לישראל נתקיים המי איכא מידי, כדמשמע לכאורה מתוס' חולין דף ל"ג ע"א ד"ה אחד, במה שתירצו על מה שישראל לא נאסר בלאו דאבר מן החי בבהמות טמאים אף שעכו"ם נאסר דהוא משום דישראל עכ"פ אסור באיסור לאו דבהמות טמאין, ואף לר"מ דליכא הלאו דאבר מן החי לישראל אלא בבהמה טהורה ולא בחיות ועופות טהורים תירצו דהוא משום דעכ"פ נאסרו באיסור אינה זבוחה אף שהוא רק איסור עשה, הרי לא היה שום קושיא דהא כל איסורין נידחין משום פקוח נפש מקרא דוחי בהם שלכן נדחה האיסור דהריגת עובר מפני פקוח נפש דאף גזל ואמה"ח האסורין גם לבני נח הותרו לישראל כשאיכא בזה פ"נ.

                   וליכא בזה סתירה לכללא דמי איכא מידי אף אם נימא דלבני נח לא הודחו האיסורין משום פ"נ משום דלא כתיב בהו וחי בהם כדהיו סוברין התוס' בקושיתם בסנהדרין דף ע"ד ע"ב ד"ה בן נח, שלכן לא הביאו התוס' שם ראיה מזה דנדחו לישראל נדחו גם לבני נח מטעם מי איכא מידי, לא רק להרמב"ם רפ"ב משבת דאיסורין נחשבו דחויה אצל פ"נ אלא אף אם נימא שנחשבו הותרה נמי אין זה סתירה לכללא דמי איכא מידי מאחר דאיכא טעם דחיות ישראל מקבלי התורה כדפרש"י בסנהדרין דף ע"ד ע"א ד"ה סברא דכתב דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה למה יהא מותר לעבור הלכך דבר המקום לא ניתן לדחות. וכשאיכא טעם ליכא כללא דמי איכא מידי כהא דמתרץ הגמ' סנהדרין נ"ט ע"א ביפת תואר דלישראל שרי ולעכו"ם אסור משום דלאו בני כבוש נינהו ובגזל פחות משוה פרוטה משום דלאו בני מחילה נינהו, אלא הוא משום דסברי התוס' דאיסור הריגת עוברין לישראל הוא נמי מדין רציחה אך לא נאמר איסור זה לישראל כשהוא להציל את האם שא"כ הקשו שפיר דמאחר דבעכו"ם אסור להרוג העובר אף להציל איך הוא מותר לישראל, והוצרכו לתרץ דמשום שהוא מצוה לישראל ליכא האי כללא.

                   וגם אף אם נימא דאין להוכיח מקושית התוס' דליכא וחי בהם אלא בישראל, משום דאה"נ דמה שתירצו שם דגם לבני נח נדחו האיסורין שלהם מפני פ"נ והקרא וחי בהם דהוצרך לכתוב בישראל לדחות איסורין משום פ"נ הוא כי היכי דלא ניליף שאר מצות מרוצח ונערה המאורסה, שהוא תירוץ דחוק מאד, דהא נצטרך למצוא צריכותא לג' עבירות דיהרג ולא יעבור כדי שלא יהיו שנים ושלשה כתובים הבאים כאחד, וגם הא לא שייך זה אלא לטעם ר' יהודה אמר שמואל מקרא דוחי בהם ולהתנאי שהוא ג"כ מקראי ביומא דף פ"ה, אבל לר' שמעון בן מנסיא שם דהוא מסברא כדי שישמור שבתות הרבה, ואף שמפרש"י משמע דהוא ג"כ לומד מושמרו את השבת שמשמעותו יזהרו בשבת זו בקיום שמירת שבתות הרבה, נמי הא שנדחו גם כל איסורין הוא מסברא מאחר שגם לכל האיסורין שייך טעם זה דגם בע"ז וג"ע  שייך טעם זה דאף שהן חמורים בהאיסור הרי גם הקיום להרבה שנים חמור. אך שיש לדחוק דכיון שאיכא קרא בשבת לדחות בשביל טעם זה לפרש"י שהוא ממשמעות הקרא ובע"ז וג"ע איכא קראי שלא יודחו אף שאיכא טעם זה אמרינן בשאר איסורין שקילי משבת דג"כ נידחין בשביל טעם זה, עכ"פ אין זה דבר פשוט לתרץ כן דיותר משמע דהקראי דנדחין שבת וכל איסורין משום פ"נ הוצרכו מטעם עצמם, וגם הא חזינן דאף ר' ישמעאל דגם על ע"ז סובר דיעבור ואל יהרג נמי הוא מקרא דוחי בהם אך במהרש"א סנהדרין ע"ד ע"ב ד"ה דאפי' בצנעה כתב שברוצח ונערה מאורסה מודה גם ר' ישמעאל שיהרג ואל יעבור לתוס' זה שכתבו יהרג ואל יעבור לכו"ע שהוא גם לר' ישמעאל. עכ"פ הוא ענין חדוש שלכן אפשר דגם לדחיית איסורין משום פ"נ סברי דהוא כדי שלא יסתור כללא דמי איכא מידי, הרי בהריגת עובר להציל האם כתבו דבעכו"ם אסור דא"כ בהכרח שהוא מצד איסור רציחה שזה לא נדחה, וא"כ כשהקשו דיהיה אסור בישראל נמי הוא בהכרח שגם בישראל הוא מצד איסור רציחה, שאל"כ ליכא קושיא. והטעם הוא משום דלא שייך שיהיה איסור אחר אלא איסור רציחה דמצינו שנאסר בב"נ מאיסור רציחה. ומה שבקושיתם סברו בפשיטות דבעכו"ם אסור להרוג עובר להציל האם, אף שאסיקו בדף ע"ד ע"ב שגם בעכו"ם נדחו איסורין משום פ"נ וממילא עוד עדיפי דגם ע"ז הותר להם למאי דאיפשיט שב"נ אין מצוין על קידוש השם, הוא משום דהוא איסור רציחה, דאיסור אחר מיוחד לא שייך לומר דא"כ היו יותר משבע מצות, וזהו אולי מה שהוסיפו בלשון קושיתם לכתוב אחר וכה"ג בעכו"ם אסור כיון שהוזהרו על העוברין דלכאורה לא מובן הא כל הקושיא היתה מחמת שב"נ הוזהרו על העוברין וכבר הזכירו דבשביל זה הם מקשים, אבל הוא לטעם על מה שפשוט להם דבב"נ אסור להרוג עובר בשביל פ"נ דהאם אף ששאר איסורין שלהן נדחו גם לב"נ בשביל פ"נ, דהוא ממה שהוזהרו על העוברין מאותו איסור דרציחה שאיסור אחר לא אפשר משום דרק ז' מצות אית להו, וכיון שהוא מאיסור רציחה הא אף שע"ז נדחה לב"נ מפני פ"נ רציחה לא הותרה מטעם סברא דמאי חזית א"כ גם הריגת עובר אין לדחות מפני פ"נ דהאם.

                   הרי מפורש בתוס' סנהדרין שישראל נאסרו ג"כ בהריגת עוברים באיסור דרציחה. ואין לטעות מלשון התוס' נדה דף מ"ד ע"א ד"ה איהו שכתבו שני פעמים לשון מותר להרגו, בקושיתם את"ל דמותר להורגו בבטן אפילו מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך רשות הרבים לקרוע האם, ובתירוצם כתבו דמ"מ משום פ"נ מחללין אע"ג דמותר להרגו, דפשוט וברור שהוא טעות סופר וצריך לגרוס את"ל דפטור ההורגו בבטן, שהוא דלא כדכתבו דחייב על הריגת עובר כשכבר מתה אמו, ואח"כ בתירוצם צריך לגרוס אע"ג דפטור ההורגו, והוא טעות סופר הניכר דהא מסקי להביא ראיה מגוסס בידי אדם דההורגו פטור ומחללין עליו את השבת כדאמר בפ"ב דיומא דף פ"ד ע"ב דאין מהלכין בפ"נ אחרי הרוב, ואיך שייך להביא ראיה מגוסס שהוא אסור באיסור רציחה לעובר אם נימא שהוא מותר שג"ה יהיו מחללין עליו את השבת, אלא מוכרחין לומר שהוא ט"ס ובעובר הוא אסור אך שפטור, דלכן איכא ראיה דעל מי שליכא חיוב מיתה לההורגו מחללין את השבת. וגם בלא זה אם היה מותר להורגו איך שייך שיהיה מותר לחלל עליו שבת, וכי חלול שבת תלוי ברצונו של האדם דאם ירצה לא יציל וגם יהרגהו בידים, ואם ירצה לקיימו יהיה רשאי גם לחלל שבת, שליכא ענין כזה כלל דכל חלול שבת המותר להצלת נפש הוא חיוב ולא רשות. וא"כ הוא כמפורש גם בתוס' נדה שאסור להרוג עובר דלכן מחללין עליו את השבת. ואף בשביל עובר שבמעי האם הא מחללין שבת, וממילא ברור שאסור להורגו. ומצאתי בהגהות הריעב"ץ שכתב אינו מדויק לשון דמותר להרגו דמאן הוא דשרי להרוג את העובר בלי טעם אע"ג דאין נהרג עליו, וכוונתו דאף התוס' סברי דאסור ובלא דיוק נכתב תיבת מותר, אבל לא שייך שלא ידייקו לכתוב בלא כוונה דין שקר ולקולא אלא הוא טעות סופר מאיזה מעתיק וכדמוכרח זה מראיית התוס' מגוסס לבד שא"א להיות מותר שכתב הריעב"ץ.

                   וברמב"ם פ"א מהלכות רוצח ה"ט מפורש עוד יותר דהריגת עובר הוא רציחה ממש, שהרי כתב טעם על מה שבמקשה לילד מותר לחתוך העובר שבמעיה כדי להציל את האם מפני שהוא כרודף אחריה להורגה והוא מהדין דחייבה תורה לכל ישראל להציל הנרדף אפילו בנפשו של רודף אפילו כשהרודף הוא קטן ואף כשרודף באונס, הרי דסובר דאף שפטור הוא עכ"פ לענין האיסור כרציחה ממש שלכן היה אסור להורגו אלא מחיוב הצלה אף בנפש הרודף. וכדכתב הרמב"ם אחר שכתב חיוב הצלה זו והלאו שלא לחוס על נפש הרודף, לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר, ובודאי בדיוק גדול כתב זה הרמב"ם למינקט שני פעמים דהוא דוקא מחמת שהעובר הוא בדין רודף, במה שנקט לפיכך שבכל מקום שאיתא לשון לפיכך ברמב"ם הוא בדיוק גדול שמדקדקין בזה כל רבותינו מפרשי הרמב"ם, ואח"כ נקט לאסוקי בפירוש מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, שודאי הוא רק בשביל זה סובר הרמב"ם מה שמותר להורגו. ואם היה שייך שיזדמן שהריגת עובר של איזו אשה יציל נפש אחר שאינו רודפו היה אסור להורגו, דמה שפטור על הריגתו ממיתה אינו כלום להרגו בשביל הצלת נפש שהיו חייבין עליו מיתה כהא דטרפה להצלת נפש שלם כשאין הטרפה רודף, וגם פשוט שהוא בדין יהרג ואל יעבור כשאונסין לשלם להרוג את הטרפה, וכן הוא להרמב"ם דין הריגת העובר שלכן דוקא מחמת שהוא רודף התירו חכמים. ודברי הבל הם לומר שהרמב"ם לא דק וכתב טעם שקר שליכא כלל וטעם האמת הוא מחמת שליכא איסור רציחה על עובר כשעדיין לא יצא ראשו אף שלא הזכירו כלל אפילו ברמז, וגם הוא זלזול על כל פסקי הרמב"ם שבכל ספרו כשנימא כן עליו שהוא לא מדייק כזה אף להחסיר טעם האמת ולמינקט טעם שקר אף כשנוגע לדינא עכ"ל של האג"מ.

                   כותב הציץ אליעזר 17: איסור הריגת עוברין בישראל וטעמו:

סוף פרק הקודם הבאנו דברי המהר"ם שיק מ"ש לבאר בכוונת דברי הרמב"ם ודבר הסתמכותו על דברי התוס' בסנהדרין ד' נ"ט ע"א ד"ה ליכא מידעם שכותב דעל העוברין דעכו"ם חייב וישראל פטור מ"מ לא שרי. וכ"כ גם התוס' בחולין ד' ל"ג ע"א ד"ה אחד ע"ש. והנה התוס' בסנהדרין שם מקשים לאחר מיכן עוד על האי כללא דליכא מידעם מההיא דד' ע"ב דאמרינן יצא ראשו אין נוגעין בו דאין דוחין נפש אבל קודם שיצא ראשו החי' פושטת ידה וחתכתו לאברים ומוציאה כדי להציל את אמו וכה"ג בעכו"ם אסור כיון דהוזהרו על העוברים, ומתרצים ע"ז ב' תירוצים הא' דהא נמי בישראל מצוה כדי להציל [וכפי שביארו קודם דבדבר שהוא מצוה לישראל לא אמרינן האי כללא דליכא מידעם] והב' דאפשר דאפי' בעכו"ם שרי. ונראה להסביר דברי ב' התירוצים בכזאת, דבתירוץ הא' סברי התוס', דבאשה המקשה לילד אין כל דין של רודף על הולד וכפשטות לשון הגמרא בסנהדרין שם ה' ע"ב דאומרת דמשמיא קא רדפי לה, וביותר מצינו בירושלמי שם דמתרץ איני יודע מי רודף את מי ע"ש, וכל ההיתר לחתוך העובר קודם שיצא ראשו הוא מפני שאז עוד לא נקרא נפש וישראל אינו נהרג עליו, אע"פ דלא שרי בסתם להרגו, ולכן דוחין אותו מפני נפש אמו. ועל כן סברי התוס' דזה שייך דוקא בישראל, אבל בעכו"ם דלא תלי בנפש ונהרג גם על העוברין, והמודד אצלו במה שנקרא אדם מיהת [וכנ"ל בפרק הקודם אות י"ב בשם החות יאיר] לא דחינן העובר להתיר להורגו כדי להציל אמו דאין דוחין אדם מפני אדם. אבל בתירוץ השני מסתפקים התוס' דאולי מ"מ מקצת רודף כן הוי העובר, וכדעת הרמב"ם דס"ל שהוא כרודף ואם ככה יש מקום לצדד להתיר להורגו אפילו בעכו"ם כדי להציל את אמו שבגרמתו עומדת למות, ולכן כותבים דאפשר דאפילו עובד כוכבים שרי. ויש לנו נפ"מ לדינא בין ב' התירוצים אם מותר לרופא ישראל להתעסק בעובדת כוכבים לפי בקשת העכו"ם, להפיל עוברה כדי להצילה, או לתת לרופא עכו"ם להפיל עובר ישראלית כדי להציל את האם, ועוד נדבר מזה גם בפרק הבא בהיכא שאין נשקפת סכנה לאם ודרוש זה רק משום בריאותה.

שיטה מנוגדת למ"ש התוס' בסנהדרין ובחולין מצינו להתוס' בנדה ד' מ"ד ד"ה איהו. דלפי נוסחת הדברים שכותבים שם יוצא דס"ל דלא רק שאין חייבים מיתה על הריגת עובר אלא גם אין כל איסור בזה, ומה שמסתפקים הוא רק היכא דמתה אמו קודם דיש מקום לומר דחייב ההורגו משום דכמונח בקופסא דמי, ולפי הצד שנוטים לומר שגם בכה"ג פטור מקשים בלשון: וא"ת אם תמצי לומר דמותר להורגו בבטן אפילו מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא אמאי מחללין עליו את השבת וכו'. ומתרצים בלשון: וי"ל דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אף ע"ג דמותר להורגו וכו' ע"ש, הרי דהן בקושיא והן בתירוץ כותבים בסיגנון לשון של מותר להרגו שמשמעותו הפשוטה היא שלא רק שאין נהרגין עליו אלא גם שההורגו לא עביד כל איסור. הן אמנם דבהגהות מהריעב"ץ. על הש"ס נרגש מדברי התוס' וכותב שדבריהם אינן מדויקים דמאן הוא דשרו להרוג את העובר בלי טעם ע"ש. [וכך ראיתי גם בשו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סימן קס"ב שכותב נמי לומר בכזאת דהכתוב בדברי התוס' דמותר להרוג הוא שיגרא דלישנא ע"ש] אבל לפענ"ד לא יתכן בכזאת לדחות המשמעות הפשוטה בדברי התוס'. ובחידושי מהר"צ חיות כותב נמי דמשמעות דברי התוס' כאן משמע דמותר לכתחילה ומביא לזה דברי שו"ת חו"י סימן ל"א שכתב דלדעת התוס' יש ג' חילוקים דבמתה אמו חייב מיתה ההורגו, ואם האם חיה עדיין פטור אבל אסור, ובדלא נעקר הולד מותר עיי"ש. ולענ"ד מסתבר לומר דהתוס' בנדה אזלא אליבא דמאן דלית ליה דאמרינן ליכא מידעם דלעכו"ם אסור ולישראל שרי, ולכן אין כל יסוד לומר דבישראל איסורא מיהא איכא, דאין לנו שום לימוד על כך, ויתכן רק לומר דאיכא מיהת איסורא מדרבנן, משום גדרת גדר בנינו של עולם, והתוס' איירי מדין תורה בזה. ואין כל תימא להעמיד כוונת דברי התוס' בכזאת, כי מצינו לכמה מגדולי הפוסקים שסוברים כן גם בדעת הרמב"ם דלא ס"ל להלכה הך כללא דליכא מידעם, יעוין בשו"ת חתם סופר חיו"ד סימן י"ט שמבאר דהרמב"ם דמצינו שפוסק בפ"ט ממלכים דבהמה מפרכסת שריא לישראל ואסירא לב"נ לית ליה להלכה הכלל של מי איכא מידי, וכ"כ לבאר נמי כן בדעת הרמב"ם הערוך לנר על סנהדרין ד' נ"ט ע"א, ויתירה מזאת כותב לומר דהרמב"ם לקח לו להכריע כן כמאן דלית ליה האי כללא [כרב אחא בר יעקב בחולין ד' ל"ג שם] בההיא מתניתין דאהלות גופא, דהיינו ממ"ש שם דקודם שיצא ראשו חותכין העובר במעי', וכקושי' התוס' שם, ולית ליה תי' התוס', אלא ס"ל דהך משנה לית לה הכלל של מי איכא מידי וכו' עיי"ש, וזה שהרמב"ם הוצרך לבוא עלה בה' רוצח מטעמא דהרי הוא כרודף, יתיישב ביותר אליבא דערול"נ אם נפרש הכוונה כפי מ"ש בשו"ת גאוני בתראי שהבאתי בפרק הקודם אות י"ג שיוצא שאין זה נימוק כלל להיתר עצם ההריגה. כיעו"ש.

ובכזאת ללמוד מההיא דאהלות שאין איסור בהריגת עובר מצאתי שכותב גם בשו"ת אמונת שמואל להגאון בעל ברכת הזבח סימן י"ד בסוף דברי התשובה, דכותב שם בפשיטות שלא רק שאין בעוברין איסור דאורייתא, אלא אפילו מדרבנן ליכא אלא קצת איסור, ומנמק יסודו לכך מפני דהא שרינן בחי' ודוחים נפש מפני נפש כשלא הוציא עובר את ראשו עיי"ש. ומפורש מצינו גם בשו"ת מהר"ש אנגיל ח"ה סימן פ"ט שמוסיף מ"ש ג"כ לבאר בשיטת הרמב"ם דס"ל דמפרכסת אסור לב"נ דמוכח דסובר דלא אמרי' מי איכא מידי, כורך לבאר עפי"ז גם זאת דשוב י"ל דבישראל ההורג עובר אף איסור תורה אינו עובר, ואף אם יש בזה עכ"פ איסור דרבנן מ"מ ל"ח זה בכלל אביזרייהו דג' דברים כמפורש ביו"ד סימן קצ"ה דרופא מותר למשמש בדופק אשתו נדה ע"ש [וכ"ז דלא כדברי המהר"ם שיק שהבאתי בפרק מקודם אות י"ד]. וא"כ שפיר אפשר לפרש בכנ"ל גם כוונת דברי התוס' בנדה.

ויכולני לפרש עוד בכוונת דברי מתוס' בנדה דסברי דת"ק בסנהדרין ד' נ"ז ע"ב שם פליג על רבי ישמעאל ולית ליה דבן נח נהרג על העוברין, והפסוק דשופך דם האדם וגו' דריש לדרשא אחרינא, וממילא אין גם כל הוכחה לאיזה איסור תורה שיש בזה גם בישראל. ועצם הדבר הזה די"ל דת"ק פליג בזה על ר"י ראיתי שכותב לומר כן גם בשו"ת אחיעזר ח"ג סו"ס ס"ה דיתכן דאולי דוקא לרי"ש דב"נ נהרג על העוברין מוכח דאיכא איסור תורה לישראל וי"ל דת"ק שם פליג ולדידי' אפשר דבאמת אין איסור תורה ע"ש.

ולמה שכותב המהר"צ חיות בשם החו"י שכתב דלדעת התוס' יש ג' חילוקים לא הבנתי איך שהוציא כן מדברי התוס', דהתוס' מה שדנים לחלק הוא רק בהיכא דמתה אמו דאזי יש לומר דחייב ההורגו דכמאן דמונח בקופסא דמי, אבל באמו חיה לא מזכירים כלל מקום לחלק בין עקר ללא עקר ולומר דבלא עקר מותר ובעקר פטור אבל אסור. ועיינתי בגוף דברי תשובת חות יאיר וראיתי שהרגיש בעצמו בזה וכותב דבאמת התוס' לא נחתו לחלק בפירוש בחילוק פטור או מותר, ע"ש. ולפלא על המהר"צ שלא דייק להעתיק כדת. והחות יאיר שם מוסיף עוד לומר דלכאורה משמע גם מההיא דאהלות דאפילו עקר נמי מותר דתני יצא ראשו אין נוגעין בו דאין דוחין נפש מפני נפש, ומשמע דמקמי הכי לא נפש אקרי אע"ג דעקר שהרי מקשה לילד, אך כותב דהראי' הזאת יש לדחות דאדרבה י"ל דשם ראי' לאסור לכתחילה דלא התירו רק להצלת אמה, ומשעקר אסור לכלותו שלא לצורך הצלת אמו. וזאת מיהת עומד בדעתו החו"י שם, דמ"מ מקמי דעקר מותר, עד כדי כך שכותב דנראה דלכו"ע מותר, ומוכח לה מהא דאר"י אמר שמואל בפ"ק דערכין האשה שיצאה ליהרג מכין אותה נגד בית הריונה כדי שימות הולד תחילה שלא תבוא לידי ניוול, ולכן ג"כ אין ממתינין לה וכו' משום דלא מקרי נפש כלל ולכן מקשה הש"ס פשיטא (הראי' הא' כתוב שם במאמר המוסגר דיש לדחות ולומר דשם לא נקרא ממית נפש שהרי עכ"פ סופו למות ולחיי שעה דעובר לכ"ע לא חיישינן ע"ש, אך הראי' השני מהא דאין ממתינין לה נשארת) ואין להקשות מהא דפשיטא לן דמחללין שבת בשביל סכנת עובר במעי אמו וגם מפני סכנת העובר מאכילין האם ביוה"כ אע"פ דלא נזכר בדברי הפוס' בפי' מ"מ ודאי הכי הוא. די"ל דהטעם לא מצד העובר רק שכל סכנת העובר הוי סכנת אמו מאחר שאין לו תנועה לצאת וכו'. ועד כדי כך עומד החו"י שם בדעתו דבלא עקר מותר עד שמסיים לפי בירורו על נידון שאלתו שם וכותב בלשון: וא"כ לפי מ"ש היה היתר גמור שאלתך אשר שאלת מדין תורה לולי המנהג הפשוט בינינו וביניהם מפני גדר פרצות הפריצות והזונים אחריהם עיי"ש.

עוד ראיתי בחו"י שם שכותב לשואל דמש"כ לומר דמותר להרגו ומותר לחלל שבת להצילו, ודאי אין לו שחר אע"פ שבלשון התוס' (בנדה) בקושייתם לא משמע כן ודאי לא דקו בלשון וכדמוכח מתירוצם ע"ש, ולפענ"ד קשה לומר כן על התוס', ומהתירוץ אין כל הוכחה, ואדרבא גם בתירוצם חוזרים התוס' על דבר זה, דמ"מ משום פקו"נ  מחללין עליו את השבת אע"ג דמותר להרגו כיעו"ש. והסבר דברי התוס' נראה, משום דסברי דדבר היתר לחלל שבת לא תלוי באי יש איסור הריגה אלא תלוי במה שעי"כ שיצילוהו ישמור שבתות הרבה, ודבר זה יוצא מפורש גם מדברי הרמב"ן בחידושיו לנדה שם שכותב לבאר כן בהדיא דאע"ג דעובר לא קרינא ביה נפש אדם וליכא ביה משום הצלת נפש מ"מ מחללין עליו שבת, משום דהתם אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה ע"ש. אלא דיתכן גם לומר דז"ש התוס' דמותר להרגו הכוונה דלא חייבין עליו כלל מכח דין גדר איסור הריגה אבל שפיר מודים דאיסור מיהת איכא מכח איסור חבלה ולכן אסור משום כך להרגו שלא לאיזה צורך אחרינא של נפש אדם. ודבר זה למדתי מדברי שו"ת מהרי"ט ח"א סימן צ"ז שבתוך דבריו מזכיר שם מענין זה דיש בהריגת נפלים איסור מדין חבלה ע"ש. ושם בסי' צ"ט כותב המהרי"ט בתוך דבריו דמחמת איבוד נפשות אין נדנוד כלל ע"ש. וזה מתאים לדברינו האמורים. שוב ראיתי בשו"ת צפנת פענח ח"א סימן נ"ט שכותב נמי לבאר כן בכוונת דברי התוס' בנדה דזה שנקטו לשון מותר די"ל דהוי כמו חובל בחבירו ע"ש. וכן מ"ש גם בסי' ל' ע"ש. כן ראיתי גם בשו"ת עטרת חכמים חאה"ע סימן א' שכותב נמי לומר כעין סברת המהרי"ט שיש בהמתת עובר איסור מזיק ע"ש.

וחזי הוית גם בספר פרי האדמה ח"ב פ"א מה' נחלות הי"ג שעמד ג"כ על קושיא זאת בדברי התוס' דאי אמרינן דמותר להורגו בבטן איך יתכן שיחללו עליו את השבת, וכותב לבאר דצ"ל דמ"ש מותר היינו על איזה הכרח לאמו ולגבי מ"ש תחילה חייב מיתה כנראה דאסור בכל ענין להכי כתבו דמותר ר"ל וכדיניה ולאפוקי דאינו חייב מיתה וכו' אלא ודאי דהיינו על ידי איזה הכרח אפילו מתה אמו וכההיא דניוול דאמרינן בערכין דהיוצאת ליהרג בב"ד מכין כנגד בית הריון שלה כדי שימות הולד מפני דניוול הוא לה הרי דלענין הכרח בזה מותר ע"ש ביתר אריכות, כל זה מלשונו של הציץ אליעזר.

 

          2. האם האיסור הוא מן התורה או מדרבנן. מובא באחיעזר 18 דאף שנקטינן שאסור מן התורה, לדעת הר"ן 19 אין איסור מן התורה, וכ"כ המהר"ש ענגיל 20 בדעת הרמב"ם. וכן פסקו הגר"ח פלאג'י 21, המהר"ש ענגיל 22 והשו"ת בית יהודה למהר"י עייאש 23. וראה בשו"ת ציץ אליעזר 24.

                   כותב השו"ת משפטי עוזיאל 25 בשם הגאון ר' ישראל מאיר שלדעת התוס' אין איסור בהריגת עובר אלא מדרבנן, ועפי"ז הקשה דא"כ בכונס יבמתו ונמצאת מעוברת אם יצא הולד בן קיימא יוציא וחייבין בקרבן, ולפי דברי התוס' למה לא תעשה פעולה להפלת העובר להמלט מאיסור אשת אח, ע"ש. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: נראה דאסור לגזול חיים של עובר כדי להפטר משגגת חטאת שנעשה בפשיעה שבא עליה תוך ג' חדשים ואע"ג דחיותו של העובר הוא מהאם. אפשר דמשום כך יכולה היא לצום עד שתפיל, אבל לא להרוג אותו בקום ועשה. עכ"ל. ואין להקשות הרי סוף סוף בשעת היבום היה איסור אשת אח ואיך אפשר להפקיע איסור זה למפרע, כי כותב התוס' (יבמות לה ע"ב ד"ה תגלי): וא"ת לריש לקיש הכונס יבמתו מעוברת והפילה אמאי פטור מן הקרבן כיון דביאת מעוברת לא שמה ביאה א"כ אשת אח שלא במקום מצוה היא וכו', עכ"ל. וכן עיין בתוס' רע"ק (יבמות פ"ד מ"ב אות מה) שכותב בשם התוס' וראשונים שלא חייבים קרבן כי לא מקרי אשת אחיו שלא במקום מצוה.

                   ובשו"ת יביע אומר 26, כותב (אות א): במתני' (ספ"ז דאהלות), האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה, ומוציאין אותו איברים איברים, מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש. ובסנהדרין (עב:) אר"ה קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. איתיביה רב חסדא לר"ה, יצא ראשו אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש, ואמאי רודף הוא. שאני התם דמשמיא קא רדפי לה. והרמב"ם (פ"א מה' רוצח ה"ט) כ' מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף, לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להרגה. אם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, וזהו טבעו של עולם. ע"כ. (וכן פ' כלשון הזה בש"ע חו"מ סי' תכה ס"ב). וכ' הכ"מ, דמ"ש שזהו טבעו של עולם, הוא תי' הגמ' הנ"ל דמשמיא קא רדפו לה. ע"ש. ולכאורה קשה על הרמב"ם, דברישא למה הוצרך הטעם מפני שהוא כרודף, ותיפוק ליה שעדיין לאו נפש הוא. וכמו שפרש"י (סנהדרין עב:). וצ"ל דמשום שבהריגת העובר יש עכ"פ איסור תורה, מש"ה צריכים לטעמא דהוי כרודף, דדוקא משום פקוח נפש מותר להרגו. והכי מוכח בסנהדרין (נט) כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח. ופריך, אדרבה מדלא נשנית בסיני לבני נח נאמרה ולא לישראל, ומשני, ליכא מידעם דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. והקשו התוס', לר' ישמעאל דאמר ב"נ נהרג על העוברים (סנהדרין נז רע"ב), וישראל פטור, ותירצו, אע"ג דפטור מ"מ לא שרי, ע"כ. ופשוט שכוונתם דלישראל אסור מה"ת, דהא אקרא קיימינן דל"ל דמדלא נשנית בסיני לבן נח בלבד נאמרה, דא"א דלישראל יהא מותר מה שאסור לעכו"ם. וא"כ הכוונה שיש בו איסור תורה. וכן ראיתי בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סי' נח דק"ב ע"ד) ד"ה אך, שהוכיח כיו"ב. ע"ש. וכן מוכח יותר בתוס' חולין (לג) סוף ד"ה אחד, וא"ת לר"מ דאמר אין אבר מן החי נוהג אלא בבהמה טהורה (לישראל), הא איכא אבמה"ח של חיות ועופות הטהורים דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וכו'. וי"ל דמ"מ אבמה"ח דידהו אסור לישראל משום דבעי שחיטה. ואע"ג דלעכו"ם אסור במשהו בשר גידים ועצם ולישראל לא מיתסר אלא בכזית בשר, הא אמר ריו"ח חצי שיעור אסור מן התורה. ולריש לקיש דאמר חצי שיעור מותר מה"ת, דילמא לית ליה האי כללא וכו'. ע"ש. והא ריש לקיש נמי מודה דחצי שיעור אסור מיהא מדרבנן (יומא עג:). אלא ודאי שהפירוש הוא דליכא מידי דשרי לישראל מן התורה ולעכו"ם אסור. ולכן הוצרך הרמב"ם לטעמא דרודף, לומר שלא הותר דבר זה אלא מפני הצלת חיי האם הנתונים בסכנה על ידו. ואע"ג דבסיפא אמרי' דמשמיא רדפי לה, היינו כשהוציא ראשו שא"א לנו להציל האם, מטעם שאין דוחין נפש מפני נפש, חשיב שפיר דמשמיא רדפי לה, אבל ברישא שאנו רשאין להצילה כיון שעדיין לאו נפש הוא, וכמו שפרש"י (סנהדרין עב:) הנ"ל. לא אמרינן בכה"ג משמיא קא רדפי לה. ומצאתי בשו"ת חות יאיר (סי' לא) שעמד בקושיא זו ע"ד הרמב"ם. וע"ש. [והנה הא דקי"ל שאין ישראל נהרג על העוברין, נפקא לן מדכתיב ולא יהיה אסון (באשה) ענוש יענש בדמי ולדות. אלמא שאין חיוב מיתה לישראל בזה. וכ"כ להדיא ביד רמה (סנהד' נז:). וכן מבואר בהר"ן פרק יוהכ"פ (פג) בשם הרמב"ן ז"ל, ע"ש. וכ"כ הרא"ם פרשת משפטים. והסמ"ע (סי' תכה ס"ק ח), וכו'.

                   וממשיך היביע אומר (שם אות ה): וכ"כ בשו"ת משפטי עוזיאל (חחו"מ סי' מו אות ד) בשם הגאון ר' ישראל מאיר ז"ל שלד' התוס' אין איסור בהריגת עובר אלא מדרבנן. (ועפ"ז הקשה דא"כ בכונס יבמתו ונמצאת מעוברת אם יצא הולד בן קיימא חייבין בקרבן, ולפ"ד התוס' למה לא תעשה פעולה להפלת העובר להמלט מאיסור אשת אח ע"ש.) אבל לפי האמור האמת הוא שגם התוס' מודים שיש בזה איסור תורה. וכמו שהוכחנו במישור מהתוס' (חולין לג). ושכן מוכח מהש"ס (סנהד' נט). והבאנו שכן מבואר בחקרי לב, ובמהר"ם שיק, ובשו"ת צפנת פענח. וכ"כ הגאון מהר"ש מוילנא בס' ידי משה שבס"ס הפרנס (דפ"ו ע"ג). וכן ראיתי להגאון אור שמח בספרו משך חכמה (ר"פ ויקהל) שכ', דכל היכא דכתיב יומת, משמע בידי שמים. וכדדרשינן במכילתא השור יסקל וגם בעליו יומת, ר"ל בדיני שמים. וה"נ מ"ש ומכה אדם יומת, י"ל דקאי על הריגת עובר, כדנפקא לן דב"נ נהרג על העוברים מדכתיב שופך דם האדם באדם. (סנהד' נז:). וקמ"ל שישראל שהרג עובר נמסרה מיתתו לדיני שמים. וכמ"ש התוס' (סנהד' נט), ע"כ. וכ"כ בס' זכותיה דאברהם, הובא במשפטי עוזיאל חו"מ (דרי"א ע"ד), שהריגת העובר מחייבת את ההורגו במיתה בידי שמים, דלא גרע מהוצאת זרע לבטלה דחייב מיתה ביד"ש. (נדה יג), ע"ש. וכיו"ב כ' בשו"ת דברי יששכר (חחו"מ סי' קסח), שהריגת העובר הויא איסורא דאורייתא, והוי כאילו שופך דמים. וכמ"ש בנדה (יג) שאף המוציא ז"ל כאילו שופך דמים, ע"ש. אלא דאי משום הא לא איריא, כי בשו"ת שאלת יעבץ ח"א (סי' מג) כתב, דמ"ש החו"י (סי' לא) ללמוד דין הפלת עובר מדין הוצאת ז"ל, יש לדחות דשאני הוצאת ז"ל שמערה לאשפה ומוסיף בכוחות הטומאה, ומכחיש בפמליא של מעלה, כנודע מטעם חכמי האמת בעלי הקבלה, שבע"כ אנו צריכים להם לד"ז וכו', ע"ש. וכן המשפטי עוזיאל כ' לפקפק כיו"ב ע"ד הזכותיה דאברהם. ומ"מ בדברי יששכר שם העיר גם ממ"ש בנדה (לא) המשמש מטתו ליום תשעים כאילו שופך דמים. ע"ש. וכן מוכח מפרש"י יבמות (מב סע"א). ע"ש. וכן בזוה"ק שמות (דף ג ע"ב), מאן דקטיל בנוי ההוא עוברא דמתעברא אתתיה וגרים לקטלא ליה במעהא, סתיר בניינא דקב"ה ואומנותא דיליה וכו', ועל דא חרבא כפנא ומותנא אתיין על עלמא. וכו'. ופי' בניצוצי אורות, מאן דקטיל בנוי, שמשמש עם אשתו יום צ' לעיבורה. וכ"ש הגורם לאשתו להפיל ע"י משקה (סם) וכיו"ב, הרמ"ז, עכ"ל. (איברא דבנדה לא מסקינן אהא דהמשמש ליום צ', מנא ידע, אלא משמש והולך ושומר פתאים ה'. וא"כ לא הו"ל להניצוצי אורות למסתם סתומי.) ובאמת שיש להעיר לפמ"ש המשך חכמה, שיש בהפלת עובר חיוב מיתה ביד"ש, א"כ היאך חייבה תורה לשלם דמי ולדות לבעל. לאביי אליבא דר' נחוניא בן הקנה (בכתובות ל) דאף במיתה ביד"ש אמרינן קים ליה בדרבה מניה. (וכן יש להק' להאחרונים הנ"ל דס"ל שהריגת עובר לא גרעא מהוצאת זרע לבטלה דחייב מיתה ביד"ש (כבנדה יג) דמה יענו לקו' זו) וע"כ שאין כאן ממש איסור מיתה ביד"ש, אלא רק איסור תורה בעלמא. וכן ראיתי בשו"ת דובב מישרים ח"א (סי' כ) ד"ה אולם, שהביא בשם זכותא דאברהם שנתעורר בזה. וע"ש. ועכ"פ נקוט מיהא דאיסורא דאורייתא מיהא איכא. וכ"כ הגר"י שמעלקיס בשו"ת בית יצחק ח"ב מיו"ד (סי' קסב אות ה) שאיסור תורה הוא. והוסיף, דמ"ש התוס' נדה (מד:) שמותר להרוג העובר שיגרא דלישנא הוא (והכוונה שאין חייבים עליו מיתה). ע"ש. וכן העיר בהגהות הגאון יעב"ץ (נדה שם) ע"ד התוס', שאין זה מדוייק. ע"ש. גם בס' פרי האדמה ח"ב (דקמ"ג ע"ג) עמד ע"ד התוס' נדה, שזהו בניגוד למ"ש התוס' עצמם (בחולין לג). ותי' דצ"ל דמ"ש שמותר היינו כשיש הכרח להציל האם וכמתני' דאהלות ספ"ז וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת עטרת חכמים (חאה"ע סי' א) בד"ה עוד. ובשו"ת דובב מישרים (סי' כ) הנ"ל ובס' יקהל שלמה קמחי (דמ"ב ע"ב). ע"ש. וגם הלום מצאתי בשו"ת בנין דוד (סי' מז), שהוכיח במישור מד' התוס' חולין (לג) בסוה"ד, דלר"ל לית ליה האי כללא וכו'. דהא דאמרי' ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, היינו מה"ת, ויש איסור תורה בהריגת עובר ע"י ישראל. ע"ש. וכ"כ בשו"ת אחיעזר ח"ג (ס"ס סה). ובשו"ת מקור חיים (חיו"ד סי' טו). ע"ש. וזה כמש"כ לעיל אות א'. ומעתה ניחא קושית הגאון ר' ישראל מאיר הנ"ל מההיא דיבמות וכו', שהרי אסור לה מה"ת להפיל העובר ואף למ"ש הבית יהודה שבשתיית סם אין איסור תורה (ראה להלן ס"ק 5 – א.ס.א). הדבר ידוע שלא תמיד מצליחים להפיל העובר ע"י שתיית סממנים בלבד וכמ"ש בנדה ל ע"ב דאיכא גופא דלא מקבל סמא ופשוט, עכ"ל של היביע אומר.

                   כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: צ"ע אם זה אסור מן התורה מנין דגרמא מותר מן התורה, הרי גרמא רק פטור אבל לא שמותר לכתחלה וכמו בממון גרמא בנזקין אסור מן התורה (וחייב בידי שמים עיין רמב"ם הל' רוצח פ"ב ה"ב חו"מ סי' לב סע'ב וראה במנחת שלמה ח"א סי' ז עמ' מו ד"ה וכן – א.ס.א) קל וחומר מחיוב השבת אבידה. ועיין רש"י במס' גיטין נג ע"ב (ד"ה מטמא ומדמע) שנדחקו שם ורק לענין שבת ומחיקת השם אמרינן רק עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי מן התורה, עכ"ל. וראה מה שכתבתי בשמו להלן ס"ק 5 וכן בכרך ב יו"ד סוסי' קנז ס"ק ו ו-ז וסי' שלט ס"ק ב7 (2א) עמ' תסא.

                   וכפי שכתבנו לעיל, לדעת רוב הפוסקים האיסור בהפלת עובר הוא מן התורה. וראה בספר חקרי לב 27 שהכריח שדעת התוס' בסנה' היא לאסור הריגת עוברין מן התורה וכ"כ התורת חסד 28 בדעת הרמב"ם. וכן פסקו המהר"ם שיק 29, הצפנת פענח 30, האחיעזר 31, האור שמח 32 והשו"ת בית יצחק 33. וכן עיין מושב זקנים מבעלי התוס' 34. וכן דעת השדי חמד 35 והיביע אומר 36. וכ"כ אג"מ 37. וראה בספר הרפואה לאור ההלכה 38. וראה שתי תשובות במהרי"ט 39 ועיין באחרונים הנ"ל איך כל אחד מישב הסתירה שבין שתי התשובות (כי בתשובה אחת הוא אוסר מדין חבלה ומשום שחשוב כספק נפשות ובתשובה השניה הוא כותב דמחמת איבוד נפשות אין נדנוד כלל ולא אתא לאשמועינן אלא משום פסידה דבעל). וראה גם מה שכתבתי בכרך ב יו"ד סי' קצד ס"ק ד (עמ' קפז).

 

          3. הפלה בשבת. ראה בפמ"ג 40: דהמושיט ידו למעי אשה והרג עובר שבמיעיה, י"ל חייב מיתה נטילת נשמה, רוב נשים מתעברות ויולדות ולד קיימא כדאיתא ביבמות וסוקלין ושורפין על חזקות וכ"ש רובא. ועיו"ד בש"ך אות טו דספק בן שבע או ח' מוהלין ממ"נ ואין מחללין שבת עליו. ואף דספק פקו"נ דוחה שבת, זה אתרע דרוב אין יולדות לשבעה ועדיין צ"ע גם בזה. וע' כסף משנה פ"א מהל' רוצח ה"ט כתב שהוא כרודף, דלאו רודף ממש דהא מסיק בסנה' פב ע"ב משמיא רדפי לה ורש"י שם פירש דבמעי אמו נפש מיקרי וז"ש הסמ"ע. וי"ל כל זמן שלא יצא לאויר העולם בספק הוא אם הוא וולד קיימא ואין ספק דוחה ודאי. גם חייה קודמים לחייו כדאיתא פ"ז דאהלות מ"ו דהיא נפש חשיבא יותר שההורגה חייב מיתה משא"כ נפש העובר, ועדיין צ"ע. ומ"מ י"ל דאם תפיל יש חשש סכנה לה ומחללין שבת בשבילה, עכ"ל.

ובגמ' 41 מובא: אמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב, מאי טעמה וכו' משום עוקר דבר מגידולו, ע"כ. וכותב המאירי שם: ר"ל שעקרו ממקומו אעפ"י שלא הוציאו חייב משום עוקר דבר מגדולו ואפילו לא מת, שאלו מת הרי חייב משום נטילת נשמה. ומכל מקום גדולי הדורות מפרשים אותה אף במת ואינו חייב משום נטילת נשמה שכל שלא נולד אינו ראוי לומר בו נטילת נשמה, כדכתיב (שמות כא:כב): ולא יהיה אסון ונמצא שאם הכה את האשה והפילה אינו חייב משום נטילת נשמה, עכ"ל.

 

        4. עובר פחות מארבעים יום. ראה ביבמות 42 דעד ארבעים יום מיא בעלמא היא. ורמב"ם כותב 43 דעד ארבעים יום אינו עובר אלא מים בעולם חשוב. וכן כותב בש"ך 44: דתוך מ' יום לא מיקרי עובר כלל. מאידך, כותב הרמב"ם 45: ואין יצירתו נגמרת לפחות ממ' יום. ולכאורה קשה כי בארבעים יום (דהיינו לפי ספירת הרופאים שמנה שבועות מתאריך התחלת הוסת האחרון) העובר נראה בבירור בבדיקת האולטרסונד. וצריך להבין למה חז"ל הגדירו עובר לפני ארבעים יום כ"מיא בעלמא". הלא עינינו רואות היום בבדיקת אולטרא-סאונד שאפשר בהחלט להכיר ריקום בשר בצורת וולד מתפתח. אולם אין עדיין אלא התחלת האיברים והפנים, כך שהצורה הכללית של העובר קודם היום הארבעים ואחד מההפריה, איננה דומה לצורת אדם אלא לצורת בעלי חיים אחרות. (ולכן חז"ל בכמה מקומות בש"ס ובמדרשים ראו את היום ה-41 כיום "יצירת הוולד", אולי מלשון "צורה" דהיינו היום בו מקבל העובר את צורת האדם). וכך כותב בספר רפואה עדכני 46: האברים נוצרים מהיום ה-28 עד יום ה-56. הפנים מקבלים צורה... הלב (שעד עתה היה בצורת קנה) מתקפל ונוצרים החדרים ועורקים היוצאים ממנה.... התקופת העוברית מתחילה אחרי שמונה שבועות וגומרת בלידה, ע"כ. בנוסף, כבר כתבתי בכרך א (סי' שג ס"ק א) שבמחקר שבוצע בזמנינו 47 התברר שעשרים-ושנים אחוזים מנשים הרות (דהיינו מיעוט הניכר) מפילות עוד לפני שהן אפילו יודעות שהן הרות. משום כך יתכן שכוונת חז"ל והרמב"ם באומרם ש"אין צורת הולד נגמרה לפחות מארבעים יום" ולכן דין העובר בשלב הראשוני הוא כ"מיא בעלמא" היא גם משום שאין עדיין לולד חזקת חיים.

                   לכן נטו להקל יותר גדולי האחרונים בהפלת עובר פחות ממ' יום וכ"כ הבית שלמה 48, התורת חסד 49 והשרידי אש 50. וכן פסק הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שאם אובחן מחלת התיי סקס בעובר פחות מארבעים יום, מותר לבצע הפלה. ובשו"ת אחיעזר 51 כתב דאפשר שאף בישראל אין איסור מן התורה. אך הגרא"י אונטרמן ז"ל כתב 52 שיש איסור בהפלת עובר לפני ארבעים יום אף במקום שחלתה האם באדמת. וכ"כ האג"מ 53 שאסור להפיל עובר פחות מארבעים יום.

 

        5. הפלה ע"י תרופות. ראה בשו"ת יביע אומר שם ובשו"ת ציץ אליעזר שם שמביאים בשם הגאון מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה ח"א אהע"ז סי' יד, דגם לדעת הסוברים שאיסור הריגת עובר מן התורה, זהו דוקא בידים, אבל ע"י שתיית סם האיסור הוא רק מדרבנן (משום גרמא), ולמעוברת בימי הנקה מותרת לעשות מה שיכולה כדי להפיל העובר, כיון דאיכא סכנת הולד. וכן הביא הגאון מהר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"א סוסי' מ שהאיסור בשתיית סם אינו אלא מדרבנן ואינו בכלל איסור שפיכות דמים. ועיין לעיל ס"ק 2 מה שכתבנו בשם היביע אומר. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: בענין גרמא כבר כתבתי למעלה (סוס"ק 2), עכ"ל. וראה גם בכרך ב יו"ד סי' קנז ס"ק ו ו-ז וסי' שלט ס"ק ב7 (2א) עמ' תסא.

                    ונביא בע"ה מה שמצאתי בעיות שונות שבהן דנו הפוסקים לגבי היתר או איסור הפלה, מהן בעיות הנובעות עקב המעוברת ומהן בעיות הנובעות עקב העובר. אך ברור שבכל מקרה ומקרה, אפילו זה שנראה פשוט ביותר, צריכים לשאול מורה הוראה מובהק איך להתנהג.

 

          6. לגרום להפלה. אשה שראתה דם בהריון ולפי פקודת הרופא צריכה לשכב, האם מותר לה שלא לציית לו ולהתהלך בכוונה שזה יגרום להפלה – בין אם זה מטעם שאולי הדימום הוא סימן להריון לא תקין או לעובר פגום ולמה לה לסבול במשך כל ההריון, ובין אם זה מטעם שיש לה ילדים אחרים שהיא צריכה לטפל בהם וכו', ואין זה רק גרמא ותו לא. ואמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שברור ופשוט שאסור לה לעשות כן אלא אדרבה, עליה לעשות כל מה שניתן כדי לחזק ולהמשיך בהריון.

 

 

בעיות מצד המעוברת

 

        7. סכנה לאם מעצם תהליך ההריון. כאן ברור שאם מדובר במעוברת שהיא בודאי בסכנה או בחשש סביר מאד של סכנה ואין כל אפשרות להצילה אלא בהריגת העובר (שעדיין לא יצא ראשו – ראה להלן), דמותר, וממילא חובה, לעשות כן וכפסק השו"ע. ועיין בפחד יצחק 54 שמתיר הפלה רק במקרה כזה ולא בשום מקרה אחר, כגון מחלות שבאו על האם שלא ע"י רדיפת העובר. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: צ"ע דמ"מ עכשיו שהאמא חולה, הרי העובר ממש רודף אותה, עכ"ל.

                   והלום ראיתי את מה שכתב הגר"ש הלוי ואזנר שליט"א 55 ומוכח מדבריו דמותר לבצע הפלה לרפואת האם. וז"ל: ועיקר דהוצרך הרמב"ם לזה היינו ביושבת על המשבר דאין עוד גדר ירך אמו כדאיתא ערכין ז ע"א. ועיין תוס' נדה מד ע"ב, וכידוע מהפוסקים שכבר נקרא גוף בפני עצמו ואז צריכים לבא עלה עיקר מטעם רודף, משא"כ קודם לזה דפשיטא דנדחה מפני נפש האם דהולד אינו בגדר נפש עדיין וגם הוא ירך אמו. וממילא אין לדייק ולהחמיר דלא התירה המשנה רק בשעת לידה בהקשותה דרואים הסכנה בעינה והסכנה דהשתא שהיא לפנינו היא שדוחה הריגת העובר עכשיו וכו'. אבל באמת זה אינו דהרמב"ם והמשנה ע"פ הנ"ל לרבותא נקטו אע"ג דבשעת לידה כבר נחשב נפש בפני עצמו ומכ"ש קודם לזה, לא מבעיא לשיטת תוס' נדה מד דלפי פשוטן אין איסור הריגה בעוברין, אלא גם למש"כ תוס' חולין לג ע"א וסנה' נט ע"א דנראה לפי דבריהם דאיכא גם איסור תורה לישראל, מכל מקום איסור זה אינו דומה לשלילת חיות האדם ממש ופשיטא דנדחה מפני הריגת האם, לא מבעיא ודאי סכנה אלא אפילו במקום ספק סכנה וכו'. עכ"פ זמן רב לפני הלידה דעדיין אינו נפש חי ואינו כחזקת חי עיין ערכין ז ע"א ועלינו לדון על דחיית נפש האם, יראה דגם להסוברים שיש איסור תורה, אמנם אינו בגדר נפש מישראל נגד איבוד נפש האם שבזה הקילה תורה אפילו בספק ואפילו בספק ספקה ובספק הרחוק, והיינו בין בדין פקוח נפש ובין בדין רודף דאפילו הוא ספק אם יהרגנו מותר להרוג הרודף וכמש"כ הר"ן בחי' סנה' עג ע"א וכו'. ואין זה מדין ספק להחמיר אלא כך צורת המצוה דאפילו הוא בספק ואפילו ספק הרחוק יש חיוב דרך ודאי אם ע"י הצלה בעלמא אם ע"י הריגת הרודף אפילו על צד הנפלאת וכו'. ומי לנו גדול מרבינו מהר"י מטראני בתשובת מהרי"ט ח"א סוסי' צט שכתב דמשום רפואת האם מותר להתעסק בהפלה, ואם כי חלילה לנקוט הלשון כפשוטו דרפואה בלבד גורם גם אם אין רפואה מסבת סכנה ודאית או ספק, אבל מכל מקום לשונו מראה בפשיטות דאין סיבת ההיתר לפנינו דוקא כשסכנת מיתה מחמת לידה שהיא כבר לפנינו. וכן היה לי משא ומתן בזה עם גאון ישראל החזו"א זי"ע והיה לו פשוט היתר הנ"ל, אלא שהתנה זה בתנאי שממש כל הרופאים שאפשר לשאול יסכימו לזה ואם יש אחד שדעתו שאין סכנה להחזיק הולד ללכת אחריו. אבל בסוף אומר שידע שחלילה לנו למהר בהוראה זו כי לפי הרגילות הגדולה שיש לי בשאלות כאלה למדתי הרבה פעמים שהרופאים מזלזלים מאד לקבוע לספק נפשות מה שאינו ספק כלל וכלל וכו' ועכ"פ צריך להיות מתון מתון וכו', עכ"ל. וראה גם בספר תורת היולדת 56.

 

        8. סכנה למעוברת מההריון כשהיא כבר חולה ממחלה אחרת.

                א. מדובר על מחלות לב, כליה וכו' כשהן בדרגה מתקדמת כשעצם ההריון או הלידה בסוף ההריון יסכן את חיי המעוברת. ראה בשו"ת יביע אומר 57 שמתיר כשיש חשש סכנה סביר מאד, כי נחשב העובר כרודף שגרם למעוברת להיות בסכנה, ובמיוחד אם עדיין לא מלאו לעובר ג' חודשים. וכן פסק הציץ אליעזר 58. אך ראה שם שדנו לגבי נאמנות הרופאים. וכותב היביע אומר: מכל מקום נראה שאם שואלת לרופא אחר שלא בפני הרופא הראשון וגם הוא אומר שיש חשש סכנה בדבר, נראה שיש להקל. וכ"כ המהר"ש ענגיל ח"ז סי' קע, השו"ת מהרש"ם ח"א סי' יג והשו"ת שבות יעקב סי' ה-ו (לגבי נאמנות הרופאים). ועיין בשו"ת אג"מ 59 שכותב שיהיה אסור עד שתהיה האומדנא להרופאים גדולה קרוב לודאי שתמות האם, דמאחר דהוא מצד שנחשב רודף, צריך שיהיה כעין ודאי שהוא רודף, עכ"ל. וראה לעיל סי' שו ס"ק א מה שכתבתי בשם מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א לגבי אומדנא של הרופאים.

                   וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: צ"ע כיון שהרמב"ם סובר שעובר נקרא רודף, מנלן שאין דינו כמו בא במחתרת דאע"ג שרק ספק הוא אם יעמוד האב נגד בנו להציל את ממונו ואפי"ה מותר להרוג את הבן, עיין ריש מס' פסחים, עכ"ל.

                   וכעת ראיתי מה שכתב הגר"מ בראנדסדארפער שליט"א 60: נשאלתי על דבר אשה מעוברת שהיא חולה רח"ל מחלות סוכר ולחץ דם שאמרו כמה רופאים מומחים שהעובר מסכן אותה וצריכים לעשות לה פעולות שתפיל וכו'. ומסכם: היוצא מדברינו לענין נידון דידן. כיון דלפי אומדנא הרופאים היא מסוכנת מחמת העובר, אפשר לסמוך בזה על התורת חסד והאבני צדק והלבושי מרדכי דגם בכה"ג דאין סכנה בבירור עכשיו. ג"כ נחשב העובר כרודף אותה וכיון דלפי מאמר הרופאים היא מחמת העובר יותר מסוכנת ממחמת ההפלה, מותר להפיל העובר וכו' והצעתי הענין אל מול פני וכו' הגרי"י ווייס שליט"א והורה בזה להיתר להפיל העובר ממנה מחמת סכנת האם, עכ"ל.

                ב. מחלת סרטן. מה יהיה הדין לגבי אשה בחודשים הראשונים של הריון שנתגלה אצלה סרטן וחייבת לקבל כימוטרפיה. האם מותר להפיל את העובר כדי שהעובדה שהיא בהריון לא תסכן אותה בזמן הטיפול, ועל אף שבעצם העובר אינו רודף אותה.

          כתב הגרי"י זילברשטיין שליט"א 61 שמותר, כי כל עוד שאין לעובר חיים משלו וזקוק הוא לאמו שתעניק לו חיים משלה, אינה חייבת להתחשב בו. אך כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 62: צ"ע דלכאורה אפשר להתיר משום כך רק בשב ואל תעשה אבל לא להרוג אותו בידים בקום ועשה, הרי מרצונה הטוב הביאתו לינוק ממנה את חיותה, עכ"ל.

                    ושאלתי את הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: לכאורה משתמע שדבריו אמורים כשהיא נכנסה להריון אחרי שידעה שיש לה סרטן, אך מה יהיה הדין במקרה שהסרטן התגלה כשהיא כבר בהריון? אפשר לטפל באשה אך הטיפול עלול להיות יותר מסוכן עבורה אם היא תשאר בהריון ולכן ממליצים על הפלה לפני תחילת הטיפול. מאידך, לא בהכרח ימות העובר עקב הטיפול. וענה לי הגאון זצ"ל שמסתבר שיהיה מותר להפיל את העובר קודם לנתינת הטיפול כדי להמעיט את הסיכון האפשרי להאשה, כי היא היא שמעניקה לו חיים משלה ולכן יכולה היא לומר שאינה רוצה להמשיך להעניק לו חיים בזמן שזה עלול לסכן אותה [וגם יש פוסקים שהפלת עובר היא מדרבנן, על אף שאנו פוסקים שהאיסור הוא מדאורייתא כי הלא בן נח נהרג עליו 63], עכ"ד.

 

        9. סכנה שעתידה לבוא לאחר זמן. מה יהיה הדין במקום שאין האשה מסתכנת בשעה זו אלא שיודעים אנו כבר עתה שכשתלד או בהמשך ההריון תהא מסוכנת. האם רשאים אנו לבצע ההפלה כבר עתה או האם צריכים לחכות עד שהעובר ממש רודף ומסכן את המעוברת. בשו"ת מנחם אברהם סי' מב ובשו"ת חמדת ישראל במפתחות והוספות דף טז ע"ב 64 מתירים להרוג מי שעומד להיות רודף את חברו על שם סופו וע"ש נימוקיהם. וכ"כ בשו"ת מחזה אברהם 65. ועיין גם באחיעזר 66 שמתיר משום שאינו רואה שום חילוק בדבר אם רודף הוא מיד או לאחר זמן, אלא כותב שאין לסמוך אלא על רופאים מומחים ובקיאים בדבר ושלא יהיה גם החתוך מסוכן. ועיין בשו"ת שרידי אש 67 שחולק על האחיעזר.

                   וכעת ראיתי תשובה בשו"ת רב פעלים 68 שם הוא נשאל אם מותר לאשה שכבר ילדה ה' בנים בצער לידה הרבה וכל פעם מוספת צער על הקודם ובפעם החמישית הגיעה עד שערי מות בעיבורה וכו' ועושה סממנים כדי שלא תיכנס להריון. אך השאלה היתה באם תיכנס להריון, האם יהיה מותר לה לעשות סממנים שתפיל תכף בתחלת העיבור שלה כדי שלא תסתכן. והגאון זצ"ל מביא תשובת החות יאיר, היעב"ץ והמהרי"ט סי' צט. ושוב מביא את תשובת המהרי"ט סי' צז ודן בקצרה על הסתירה שביניהן. וכותב בסיכום: אך אנחנו לא נוכל לסמוך להתיר לכתחילה אפילו לצורך האם וא"כ בנ"ד אין להתיר, ורק איכא לחלק בנידון השאלה הנז' דהשואל אמר לי בפירוש שהיא עושה סממנים להפיל אחר העיבור בעשרים יום דהולד עדיין הוא חתיכת דם ולא נצטייר באבריו כראוי וגרע מנפל דעלמא שיש חיתוך אברים והוא קרוב להא דמשחית הזרע, וא"כ יש לומר כל כהאי גוונא אין זה נפש כלל ואפילו האומרים לכתחילה אסור יודו בכהאי גוונא, וזה הוא חילוק פשוט ומסתבר וכבר כתבנו דהשחתת הזרע אחר תשמיש התירו ויש לסמוך עליהם בשעת הדחק. ולכן אשה הנז' בשאלה, אם ברור לה בעת שעושה הסממנים להפיל, עדיין לא נצטייר העובר באברים ממש וכו' כל כהאי גוונא שרי לה לעשות לכתחילה וכו'. מיהו צריך השואל להתיישב בדבר היטב כי שמא בשתיית הסמנים תבא לידי נזק וחולי וכו', ולכך תזהר ותשמר מחמת חשש זה ולא תעשה דבר אא"כ ברור לה שאין בו שום חשש מיחוש, עכ"ל.

 

          לחץ דם גבוה. ובספר תורת היולדת 69 כותב הגר"י זילברשטיין שליט"א: מעשה באשה בתחילת הריונה קודם שמלא לעובר ארבעים יום שאושפזה עקב יתר לחץ דם. לדעתו של הרופא נשים היה צריך לבצע הפלה מידית שאם לא כן עלול הריונה להחריף את מחלתה ולסכן את חייה. לעומתו, הרופא פנימי חשב שאין הכרח לבצע מיד את ההפלה ואפשר יהיה להמתין ולנסות להוריד את לחץ הדם ע"י תרופות ורק אם הטיפול לא יועיל אז יהיה צורך לבצע הפלת העובר. וכותב הגאון שליט"א: אסור לבצע את ההפלה כעת (אפילו שכעת עדיין לא מלאו לעובר ארבעים יום ואיסור הפלה קל מהפלה אחר ארבעים יום), דאולי יועילו התרופות ואם לא יועילו ח"ו יעשו אז את ההפלה, עכ"ל.

                   וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: נראה דמ"מ אם הרופא נשים יותר מומחה או אפילו אם הם שוים ג"כ מסתבר דמותר, עכ"ל.

                   וכל זה רק כשעצם ההריון או הלידה מהווים סכנה יותר גדולה מההפלה.

 

        10. סכנת אבר. ראה בשו"ת תורת חסד 70 שמתיר הפלת עובר אף כשיש רק סכנת אבר להמעוברת וזה אפילו להסוברים שהאיסור הוא מן התורה. ובשו"ת משפטי עוזיאל 71 נשאל על אשה עם מחלה באזנים ואחרי שהתעברה חלתה במחלה מסוכנת והרופאים אמרו לה שאם לא תפיל עוברה וכו' תתחרש לגמרי בשתי אוזניה. וכותב בסיכום: דכל שהוא מתכוון לצורך האם אעפ"י שהוא צורך קלוש כגון למנוע ספק נוולה אחרי מותה, מותר (וראייתו מהגמ' בערכין ז ע"א) וכו'. מכאן נלמוד לשאלה דנ"ד וכו' ואין לך ניוול יותר גדול מזה שהיא פוגמת את כל החיים ועושה אותה עלובה כל ימיה ומתנוולת בעיני בעלה. לכן נראה לע"ד להתיר הפלת עוברה וכו', עכ"ל. וראה מה שכתבתי בס"ק 11 בשם המהרי"ט והיביע אומר. וראה גם בס"ק 15 בשם החזו"א.

                   וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: בנוגע לראיתו נראה דשאני התם שמן הדין מותר להרוג אותה מיד וקרוב לודאי שגם הולד ימות ולכן משום ספק רחוק של הצלה אין לנו לנוולה, אבל עדיין לא מוכח מהתם שיהא מותר להרוג אותו בידים למנוע חרשות מהאם, עכ"ל.

 

        11. כשיש סבל רב למעוברת מהחרפת מחלתה אך ללא סכנה. בשו"ת מהרי"ט 72 מתיר להפיל עובר לרפואת האם או כדי שלא תבוא לידי ניוול ואפילו כשאין סכנה. אך ראה בשו"ת יביע אומר 73 (מובא לעיל) שדוחה את דבריו. והבאתי את דבריו בכרך ב יו"ד סי' קצד ס"ק ד (עמ' קפז) ובשו"ת ציץ אליעזר 74 מתיר וכותב: גם כשמצב בריאותה של האשה רופף מאד ולשם רפואתה או השקטת מכאוביה הגדולים דרוש לבצע הפלת העובר, אע"פ שאין סכנה ממשית, ג"כ יש מקום להתיר לעשות זאת וכפי ראות עיני המורה המצב שלפניו.

אך האג"מ כותב 75: ומאחר שאיכא איסור רציחה על עובר, פשוט שאף אם נדע בבירור שהוא ולד כזה שיחיה רק זמן קצר וחולה כל העת ולא יהיה לו שום דעת ויצטרכו לטרוח הרבה עמו יותר מכפי האפשר להאם, ואף שבשביל זה יש לחוש גם שתחלה אמו, לא שייך להתיר להרוג העובר, שיש גם בעובר זה איסור רציחה כמו בעובר בריא ושלם. ובכלל יש לידע כי הכל הוא מן השמים ולא שייך להתחכם להימלט מעונשין ח"ו בדברים שמסיתים הרופאים כי הרבה שלוחים למקום, שלכן צריך לקבל האשה כל מה שעושה השי"ת ואז בזכות זה והבטחון בו ובבקשה ממנו יברך את האשה שתלד ולד קיים ובריא ושלם לאורך ימים ושנים.

          וכן דעת היביע אומר 76 שכותב: דאין להתיר הפלה אלא במקום סכנה ומיהו בשתיית סם יש מקום להקל כדברי הבית יהודה, עכ"ל (וראה לעיל ס"ק 4 בשמו). ובשו"ת לב אריה 77 כותב דכשאין פקוח נפש יש איסור תורה.

 

        12. מחלה נפשית פסיכיאטרית. השו"ת לבושי מרדכי 78 מתיר הפלה במקום שלדעת הרופאים תטרף דעתה מחמת הלידה משום שטירוף דעת הוא בכלל סכנת נפשות. וכותב הגר"י זילברשטיין שליט"א 79: מעשה באשה שלאחר לידתה הראשונה נכנסה למשבר נפשי עמוק ואף נסתה להתאבד כמה פעמים ואושפזה בבית החולים למחלות נפש. הרופאים הביעו דעתם שיש חשש סכנה אם תהרה שוב, האשה בקשה מאד ללדת שוב והבאנו את שאלתה לפני גאון אחד והורה שאם היא יודעת את הסכנה שהיא נכנסת אליה ובכל זאת רוצה להרות, הרשות בידה וכו'. ויעוין לעיל פרק לו הערה ה. והוא שהסכנה לא תהיה גדולה, עכ"ל. וברור שצריכים לשקול כל מקרה ומקרה היטב היטב ע"י רופאים מומחים ובסופו של דבר להביא את הענין להכרעת מורה הוראה.

                   ואמר לי מנהל מחלקה פסיכיאטרי (לא דתי) שאין הוא כלל ממליץ על הפלה באשה כזאת כי אפשר לטפל בה בכדורים ולמנוע ברובם הגדול את ההתקף של דכאון וטירוף דעת אחרי הלידה. וכן אמר לי רופא פסיכיאטר בכיר אחר. לפי זה לכאורה אין היתר לבצע הפלה באשה כזאת. והסכימו אתי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל ומו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

 

        13. אשה שנתעברה על אף הסכנה. מובא בשו"ת מהר"ש ענגיל 80: אשה שידענו קודם שנתעברה שתבוא לידי סכנת נפשות והיא גרמה לזה שנצטרך להרוג עובר, י"ל דחשיב כמו עשה דפשיעה שכתבו התוס' עירובין ק ע"א ד"ה מתן, דאינו דוחה לא תעשה, ושוב י"ל דבכה"ג אסור לגרום הריגת העובר. אך קודם ארבעים יום די"ל דחשיב מיא, שוב יש להתיר, עכ"ל. ולכאורה זה כשיטת החכמת שלמה 81 שמי שהביא עצמו לידי סכנה בפשיעה אין פקוח נפש כזה דוחה שבת וזה נגד פסקי גדולי האחרונים ופוסקי דורנו. ועיין בארחות חיים 82, משאת בנימין 83 , שו"ת חלקת יעקב 84, שו"ת אג"מ 85, שו"ת ציץ אליעזר 86, הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 87, היסודי ישורון 88 והשמירת שבת כהלכתה 89 שמי שנסה לאבד את עצמו לדעת, מותר לחלל עליו את השבת אף מדאורייתא כדי להצילו. ועיין גם בס"ק 10 לעיל. וכותב המהר"ש ענגיל (שם): ומה שהביא עוד עפ"י שיטת הרמב"ן דמותר למול אף שיצטרך אח"כ לחלל שבת בשביל פקו"נ, באמת רק שם משום דסובר הרמב"ן דשבת אצל פקו"נ הותרה כשיטת הראב"ד ז"ל, משום יומא דקגרים וכו'. א"כ הכא השחתת זרע בשביל סכנת נפשות הוא רק דיחוי כמו כל האיסורים שהם דחויים במקום פקוח נפש. א"כ שוב אסור לגרום דיחוי וזה ברור, עכ"ל.

 

        14. אשה שמתעקשת להמשיך בהריונה. כותב הציץ אליעזר 90 אשה שחולה במחלה מסוכנת שעומדת למות ממנה וההריון שהרה בו אם תמשיך בו יקרב מיתתה והאשה מתחננת שלא לסדר לה הפלה ולא איכפת לה אם זה יקרב מיתתה ובלבד שישאר אחריה זכר, יש מקום להתיר להיות בזה שב ואל תעשה.

 

        15. חיי שעה. כותב הבעל יסודי ישורון 91: נשאלתי בקשר לאשה מעוברת שחולה במחלת סרטן הריאה והרופאים אמרו שבאם לא יפילו הולד, העיבור ימהר התפשטות הסרטן בגופה וימהר מיתתה. וכותב הגאון זצ"ל בסוף התשובה: והנה בנידון דידן דהאשה ההיא בחזקת סכנה והמחלה מתפשטת וימי הריונה עוד ה' חדשים ובחזקת סכנה שתמות וע"י ההפלה יכולים להצילה על זמן מה, איכא למימר דהולד אינו עומד לחיות, שהרי כשהיא תמות בודאי ימות הולד וכו' 92 וע"י ההפלה תנצל היא מסכנה אפילו לחיי שעה, מפילין הולד להצילה, שבחילול שבת חיישינן אפילו למיעוטא דמיעוטא (או"ח שכט) ואפילו בכדי להחיות את האדם לחיי שעה וכו'. אלא דאכתי פש גבן לבאר אי בהאי גוונא סומכין על הרופאים האומרים שהעובר ימהר מיתתה, שהרי כתב הטור (יו"ד סי' קפז) דהרבה יש לפקפק בנאמנותם, אולם כבר האריך בזה זקן ההוראה הגאון בעל החת"ס ז"ל (יו"ד סי' קעה) וכו', ה"ה הכא וכו', עכ"ל.

                   מובא בספר תורת היולדת 93: מותר לטפל בחולת סרטן למרות שהעובר ימות ואעפ"י שלא מצילים את חייה אלא מאריכים לתקופה קצרה (חיי שעה). בכל זאת כל עוד אין להעובר חיים משלו וזקוק הוא לאמו שתעניק לו חיים משלה, אינה חייבת להתחשב בו (ראה להלן מה שכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל על זה). ומאידך, אם מבקשת להמשיך בהריון, אף שכתוצאה מזה תמנע מהטיפולים ותקרב את קצה, הרשות בידה. ושם בהערה ג מסביר: בספר חדושים וביאורים ערכין ז כתב: וזכרוני שבא מעשה לפני מרן החזו"א זצ"ל, אם מותר להרוג עובר משום סכנת אבר אמו וכמדומה שהורה לאיסור. ועיין שם שמוסיף הגרי"י זילברשטיין שליט"א: שלדעת הרמב"ם שמותר לעשות הפלה מפני שהעובר "רודף להורגה" ממילא אסור להורגו כשהוא רק רודף לסכן לה "אבר". לפי"ז אשה חולת סרטן שנעשתה טריפה, יש מקום לאסור לתת לה טיפול שימית את העובר. וראייתו מהמנחת חינוך מצוה רצו ע"ש, וכ"כ שמדבריו של הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (אג"מ חו"מ ח"ב סי' סט) גם יוצא שאסור להמית עובר לצורך הצלת אבר האם. כמו כן חולת סרטן שהיא טריפה, צ"ע אם מותר לתת לה טיפול שימית את העובר. אך ממשיך הגאון שליט"א: אולם מהגרי"ש אלישיב שליט"א 95 שמענו שביאר את המהרי"ט בסי' צט (שלדעת האג"מ היא תשובה מזויפת) המתיר להרוג את העובר כשהוא צורך גדול בשביל רפואת האם, אעפ"י שיש בהריגת עובר איסור תורה, דכיון שאין לעובר חיים משלו, שהרי יונק כל חיותו מאמו, משו"ה אין האם חייבת להעניק לו חיים בזמן שעל ידי זה תשאר חולה כל ימיה. ולפי"ז יש מקום להתיר לתת טיפול לחולת סרטן אף שהעובר יומת מזה ואעפ"י שלא נציל בזה את חיי האם אלא רק נאריך אותם בחיי שעה וכו' (ואפילו בימינו שנתחדש האינקובטור, שאפשר גם לטפל בפגים. שלכאורה יש מקום לומר שמהחודש השישי ואילך 94 אין העובר זקוק לאמו שהרי יכול להתקיים בלעדיה, זה אינו דמאחר ואינו יכול לצאת מרחם אמו אלא רק ע"י ניתוח או בזריקת זירוז, ולשם כך הוא זקוק להסכמת אמו, אם כן עדיין הוא נצרך אליה ואין לו חיים בלעדיה ובפרט שאינו ברור שהאינקובטור יצילו ביציאתו מהרחם קודם זמנו) וכו', עכ"ל.

                   וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: צ"ע דלכאורה אפשר להתיר משום כך רק בשב ואל תעשה אבל לא להרוג אותו בידים בקום ועשה, הרי מרצונה הטוב הביאתו לינוק ממנה את חיותה, עכ"ל.

 

        16. סיבות סוציאליות, כלכליות, חברה וכו'. אין כל היתר לעשות הפלה. גם לפני ארבעים יום של ההריון עבור בעיות משפחתיות אלו, לא מבעיא לשיטת הפוסקים שיש בהפלה איסור תורה אלא אפילו לדעת הפוסקים שאין בהפלה אלא איסור דרבנן. וכותב הציץ אליעזר 96 שהוא אחד מהמקילים הידועים בנושא של הפלה : מותר להתעסק להפיל העובר כיון דרפואת אמו היא וכל מפני צורך אמו מותר וכו'. אמנם שלא לצורך הדבר, הוא עון חמור וכו'. ובשו"ת אחר 97, אחרי שהוא מביא את דברי הזוה"ק פ' שמות דף ג ע"ב כותב: דברי זוה"ק אלה צריכים להחריד ולהרתיע לכל אלה שנוהגים זלזול וקלות ראש בהפסקת העיבור משום איזה נוחיות מדומה ולא מדומה וכו', עכ"ל. ועיין מה שכתבתי בשם האג"מ להלן ס"ק 20.

                   עד כאן דנתי בהפלה מצד המעוברת כשהיא חולה או במצב מסוכנת. וכעת נביא בע"ה כמה דוגמאות שמצאתי בפוסקים לגבי מחלות העובר כשהמעוברת בריאה, כשרוב הפוסקים אוסרים הפלה כל שאין נשקפת סכנה או חשש סכנה למעוברת.

 

בעיות מצד העובר

 

בדיקת מי השפיר. ראה להלן ס"ק 21.

 

17. בדיקת ה-CVS (דגימת סיסיה שליא) 98. בדיקת ה-CVS בעובר נעשתה בין השבוע העשירי לשתים-עשרה עם סיכון של כ-2.3% של הפלת עובר בריא ושלם. ניתן גם לבצע הפעולה לקראת סוף ארבעים יום 99 אך עם 5% סיכון של הפלת עובר בריא (ראה להלן) וניתן לגלות בו פגמים או מחלות רציניים (כגון תיי סקס). כמובן מדובר רק אצל זוג שבדיקת דם וכדוריות לבנות למחלה זו הינה חיובית (בשניהם), או שכבר היה להם ילד שנולד עם מחלה זו. וכתב מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א בתשובה לזוג כזה וז"ל: דיברתי עם מו"ר הגרש"ז אויערבאך (שליט"א) זצ"ל. א. מותר לעשות בדיקות אלה (הכוונה ל-CVS). ב. לפני יום הארבעים מותר בשעת הדחק כהאי מקרה לעשות הפלה.

          ובתשובה שניה הוסיף מו"ר שליט"א: א. עיין רמב"ם פ"ט מה' מלכים, וא"כ עדיף ע"י יהודי. ב. כל שהוא בתוך ארבעים יום אין נפק"מ. לאחר מ' יום – שאלה חמורה מאד אם יש להתיר, עכ"ל.

          ושוב כתב מו"ר שליט"א דאם קיים בכלל ספק אצל בני הזוג, אם נגועים במחלה זו, דקודם כל עליהם להיבדק את נכונות המחלה, ורק אח"כ לדון על העובר.

          לאחרונה במחקר על שמונים ושתים נשים דתיים בהריון 100 הבדיקה נעשתה  בשבוע 7-8 של הריונם (מיום הראשון של הוסת האחרון) דהיינו לפני יום הארבעים להריונם (דהיינו מיום המקוה). חמשה אחוז מן הנבדקות הפילו עד 28 שבועות אך לא בזמן הבדיקה ויילוד אחד נולד עם חסרונות קשים באגפיו. בששה-עשרה מקרים (20%) מצאו פגמים גנטיים בעובר. לכאורה כיון שאין כל כוונה להפיל את העובר והוא גם אינו פסיק רישא, גם אלה שההפלות לא היא בזמן הבדיקה ובעיקר מדובר על עובר שהוא מיא בעלמא, נראה שמותר לעשות את הבדיקה באשה שיש סיבה טובה לחשוש שעוברה יהיה פגוע במחלה גנטית קשה (או כיון שיודעים ששני בני הזוג נשאים לאותו פגם גנטית או אם כבר היה להם ילד פגום). והסכים אתי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

 

          18. תיי סקס. מחלה תורשתית שגורמת להתפתחות לקויה של היילוד תוך שנה הראשונה של חייו עם פיגור הולך וגובר, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה שכלית, עוורון ושיתוק גופני ומות, ללא יוצא מן הכלל, תוך 4 שנים מהלידה. ניתן היום לאבחן בודאות ע"י בדיקת מי השפיר, אם העובר אמנם לקוי במחלה זו, אך אין אפשרות לעשות זה היום לפני שלשה חודשי עיבור. וכבר ידוע ומפורסם בשער בת רבים המחלוקת בין שני מגדולי דורנו, האג"מ והציץ אליעזר, אם מותר או אסור לבצע הפלה במקרה כזה.

                הציץ אליעזר 101 מתיר לבצע הפסקת ההריון עד שבעה חודשים (משבעה חודשים והלאה הדבר כבר יותר חמור מכיון שבמלאות ז' חודשים בא כבר הולד בהרבה מקרים לידי גמרו – כך לשונו) ע"ש ראיותיו ונימוקיו. אחד מהסימוכין שהציץ אליעזר בונה עליו הוא התשובה של הרב פעלים ח"א אהע"ז סי' ד (מצוטט בס"ק 22 לקמן). אך מקוצר דעתי לא יכולתי לרדת לעומק דעתו של הגאון שליט"א ובמיוחד כשרואים מתשובה אחרת של הרב פעלים (מצוטט כס"ק 8 לעיל) כמה הוא החמיר כענין  זה. ולפלא שתשובה זאת לא מובאה בפוסקים הנ"ל.

                   וכתב לי הגרא"י וולדינברג זצ"ל בהערה על ספרי מהד"ק ח"ג עמ' רנו, הודפס בשו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' מט): בחו"מ בסימן תכ"ה בנשמת אברהם הערה 91, בקשר להפלה מלאכותית, מתמה עלי על שבספרי צ"א בציוניי בזה הבאתי רק ממ"ש בשו"ת רב פעלים ח"א חאה"ע סימן ד', ולא שמתי לב למ"ש בזה בתשובה אחרת ברב פעלים ח"ד חיו"ד סימן ד' כמה שהוא החמיר בענין זה.

                   ואשיבנו כי אינני רואה שהרב פעלים בח"ד מחמיר כ"כ ביותר ממה שלא החמיר בח"א. אני רואה שגם בח"ד הוא מביא ומציע כל צדדי ההיתר, שכותבים להתיר בזה הפוסקים הקדמונים, את החות יאיר, ואת השאילת יעב"ץ, ועל הכל דברי המהרי"ט שמקיל מאד בזה, ומדגיש וכותב דהגם שמצא להמהרי"ט ז"ל בסי' צ"ז שיצא לחלק וכו', בכל זאת מסיים וכותב דאיך שיהיה בסימן צ"ט התיר המהרי"ט להדיא לצורך האם. אלא שמרוב חסידותו לא רצה הרב פעלים בעצמו להתיר לכתחילה, והדגיש וכתב בלשון: "אך אנחנו לא נוכל לסמוך להתיר לכתחילה אפילו לצורך האם" והשאיר את הדבר למורים אחרים. וכמעט במקביל לזה הרי כתב גם בח"א שם, כי הוא בעצמו איננו רוצה להשיב בדרך הוראה לא לאיסור ולא להיתר, ואינני מוסיף משלי בדבר הזה, ורק מציע הדברים לפני השואל כדי שיראם לאיזה חכם והוא יורה לו מה לעשות כדיעו"ש. ואגב הח"ד של רב פעלים לא הדפיסו המחבר בעצמו. וזכורני שהראש"ל הגר"י נסים ז"ל הי' לו תרעומת על מי שהדפיסו כי ישנם דברים בלתי מקוריים. ובמהדורא השניה השמיטו משם גם איזה תשובה שהיתה במהדורא הראשונה. עכ"פ התפיסה שתפס אותי כבו' כזה היא רחוקה מלהיות חמורה עד שיהא א"א לרדת לסוף דעתי. וזאת באין צורך להדגיש כי מה שהבאתי מהרב פעלים היא רק סמיכה אחת מה שסמכתי עליה, מבין כמה וכמה סמיכות על גדולי הפוסקים שסמכתי את יסודותי בזה בספרי שם בכמה תשובות שהשבתי בזה כדיעו"ש, ואכמ"ל יותר מזה, עכ"ל של הגרא"י וולדינברג זצ"ל.

                   מאידך, כותב האג"מ 102 לאסור בכל תוקף להפיל עובר עם תיי סקס. ובסוף תשובה ארוכה מסכם: כתבתי כל זה לענין הפרצה הגדולה בעולם שהמלכיות דהרבה מדינות התירו להרוג עוברים ובתוכם גם ראשי המדינה במדינת ישראל וכבר נהרגו עוברים לאין מספר שבזה"ז הא עוד יש צורך לעשות סיג לתורה, וכ"ש שלא לעשות קולות באיסור רציחה החמור ביותר, שלכן נשתוממתי בראותי תשובה מחכם אחד בא"י הנכתב למנהל ביה"ח שערי צדק ונדפס בחוברת אסיא י"ג המתיר הולדות שע"י בחינות הרופאים כשהוא עובר יותר מג' חדשים שהעובר הוא במחלת תיי-סקס להפילו, ומצד זה הקדים שעצם הריגת העוברים הוא להרבה פוסקים רק מדרבנן ואף אם הוא מדאורייתא הוא רק משום גדר בנינו של עולם אבל מחמת איבוד נפשות אין נדנוד כלל, והביא ממהרי"ט התשובה דסימן צ"ט המתיר ולא הזכיר שבסימן צ"ז אוסר ואדרבה הוא כתב שגם בתשובה סימן צ"ז מתיר, וגם כתב שהשאילת יעב"ץ מתיר אף שאסר בפירוש, בשביל לשון וגם בעובר כשר יש צד להקל לצורך גדול, אף שברור ופשוט דלשון יש צד להקל הוא כאמר שיותר צדדים איכא לאסור וכדמסיק היעב"ץ ע"ז וצ"ע, ועל שו"ת רב פעלים שג"כ היה ירא לפסוק בזה שלכן מסיק להתיר בתיי-סקס להפיל עד שבעה חדשים, ולא מובן זמן זה שלא מצינו כלל. וברור ופשוט כדכתבתי הלכה הברורה ע"פ רבותינו הראשונים המפרשים והפוסקים ממש שאסור בדין רציחה ממש כל עובר בין כשר בין ממזר בין סתם עוברים ובין הידועים לחולי תיי-סקס שכולן אסורין מדינא ממש, ואין לטעות ולסמוך על תשובת חכם זה ושרי ליה מריה בזה הכו"ח לכבוד התורה ודין האמת, עכ"ל של האג"מ.

                   וראה שם 103 שכותב: אפילו כשנודע ע"י הבדיקות בעובר שנתחדש עתה שהולד יהיה ולד כזה אסור כיון דלהאם ליכא סכנה ואינו רודף אין להתיר אפילו שהצער יהיה גדול מאד וגם יחלו האם והאב מזה. ומטעם זה אמרתי להרופאים שומרי תורה שלא יעשו בדיקה זו כי לא יהיה תועלת מזה כי יהיו אסורים להפיל את העובר ויגרמו רק צער להאב ולהאם וגם יארע שילכו אצל רופא נכרי ואינו שומר תורה להפילו ונמצא שיעברו על לפני עור.

                   והציץ אליעזר בשו"ת אחר 104 חוזר ודן על תשובת האג"מ וכותב: לזאת משנתנו בזה לא זזה ממקומה, עכ"ל.

                   וראה בשו"ת ציץ אליעזר 105 תשובותיו של הגרא"י וולדינברג זצ"ל לתשובתו של הגר"מ פיינשטיין זצ"ל.

וראיתי בשו"ת לב אריה 106 שכותב: דאפשר דאין איסור להורגם כיון שאינו עומד להיות נפש וכו' וכמו שכתב בנו"ב תנינא חו"מ סי' נט.

וא"ל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שלדעתו צריכים להחמיר וכפסק האג"מ. ושוב הוסיף לי הגאון זצ"ל בכתב: ולא לעשות את הבדיקה, עכ"ל. אך במקרה שהמחלה אובחן בעובר פחות מארבעים יום, פסק הגאון זצ"ל שמותר לבצע הפלה.

                   כמובן, אם הידע שיש לה עובר שעתיד למות ממחלה זו מכניס את המעוברת למחלה נפשית של ממש עד כדי כך שיש חשש סביר מאד שתטרף דעתה, אז דינה כפי שכתבנו לעיל בס"ק 12.

 

          19. אדמת. כאשר אדמת פוגעת באם בחודש הראשון להריונה, הסיכון של מומים בעובר יכול להגיע עד לחמישים אחוזים, בחודש השני לעשרים וחמשה אחוזים ובשלישי עד לחמשה עשר אחוזים 107. גם בפגיעה אחרי חודש השלישי יש סיכון של מומים עקב התפתחות הוירוס ביילוד 108. אך יש לציין שרובם של המומים הנ"ל אינם חמורים כלל וכלל או שניתנים לתיקון 109. הגרא"י אונטרמן 110 אוסר הפלה במקרים אלו וכותב: יש איסור חמור להפיל עובר, וכפי שהזכרתי דברי הרמב"ן (תורת האדם שער הסכנה. דאיכא דס"ל שאין מחללין את השבת על העובר ומוסיף כי להבה"ג מחללין אפילו בהצלת עובר פחות מארבעים יום), גם לפני מ' יום אסור. ומה שחוששין שמא תפגע בו מחלת האדמת, הנה זה לא מדיני פקוח נפש הוא (כי לא שמענו שכדי להגן עליו מפגיעה יקפחו את חייו, אתמהה). אלא מפני שההורים רוצים להקל על עצמם עול הטיפול בו ואין איסור שהוא מעין רציחה נדחה מפני חששות, עכ"ל. וכן אוסרים האג"מ 111 והמשנה הלכות 112 וכ"כ הגר"מ בראנדסדארפער שליט"א 113 דאין שום היתר לאבד נפש העובר בין שהוא יותר ממ' יום ובין שהוא עדיין פחות ממ' יום. אך הגרי"י ויינברג ז"ל כותב בשו"ת שרידי אש 114: הנה קודם מ' יום להריונה מותר להפיל את העובר, שקודם מ' יום הוא מיא בעלמא וכו', וכן תפסו כל גדולי האחרונים עיין ש"ך חו"מ דהמזכה לעובר קודם מ' יום לא קנה דמיא בעלמא כדאמרינן ביבמות סט, וחולק על הסמ"ע (בדעת השו"ע) וכו'. ולאחר מ' יום הנה בשו"ת יעב"ץ סי' מג מקיל באם הולד גורם לאם צער או חולי, ע"ש שכתב דגם בעובר כשר הא יש צד להקל לצורך גדול כל כמה דלא עקר אפילו אינו משום פקוח נפש של אמו אלא להציל לה מרעתה שגורם לה כאב גדול וכו'. ועלי להעיר שכל מה שכתבנו כהיתר הפלת העובר וכו' הוא רק לשיטת הראשונים שסוברים שהיתר במקשה לילד הוא משום דעובר אינו נקרא נפש, אלא לשיטת מרן הגרח"ה דהרמב"ם לא התיר חיתוך הולד במעי אמו רק משום שהוא רודף אבל אינו רודף אסור וכו', אין להתיר אלא כשהולד הוא רודף. אלא מכיון שרוב הראשונים חולקים על הרמב"ם וכמו שהבאנו למעלה, אפשר שיש להתיר ולסמוך על בעל שאילת יעב"ץ וכנ"ל. ובפרט שיש חולקים על מרן הגרח"ה בהבנת הרמב"ם וכו', עכ"ל של השרידי אש. אך בהערה בסוף התשובה הוא כותב : ועכשיו ראיתי בנועם ו שהגאון רא"י אונטרמן וכו' אוסר את הפלת העובר באשה חולנית אפילו קודם מ' יום, ולכן למעשה עדיין צריך להתייעץ עם גדולי ההוראה וכו', עכ"ל. וכן מקיל הציץ אליעזר 115 וכותב: על כן נראה דאם יש חשש מבוסס שהילד שיולד יצא בעל מום ובעל יסורין, יש לצדד להתיר לבצע הפלה קודם מלאת מ' יום מהריונה וגם לרבות כשלא נמלא עכ"פ שלשה חדשים והעובר עדנה לא בתנועה, עכ"ל.

 

20. מחלת ויראלי – CMV. זו היא המחלה הויראלי ההכי שכיח בעוברים ובכשליש מנשים הרות שחולים במחלה זו לראשונה, העובר ידבק בנגיף. בין חמשה 116 לעשרה 117 אחוזים מהעוברים המודבקים יהיו להם סימנים של המחלה בלידתם. אמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שאין כל היתר להפיל את העובר.

 

          21. תסמונת דאון (מונגולואיזם). בשו"ת ציץ אליעזר 118 דן הגרא"י וולדינברג זצ"ל אם מותר לבצע בדיקת מי השפיר בנשים הרות מגיל שלושים ושבע ומעלה כדי לגלות מקרים של מונגולואיזם. כי מגיל האמור ולמעלה מתגלים כבר מקרים כאלה מאחוז עד שני אחוז, ובמקרה של גילוי כזה להחליט על הפסקת הריון. והגאון שליט"א מתיר את עצם הבדיקה, אך לגבי ביצוע ההפלה הוא כותב: אין לקבוע בזה הוראת היתר כללי מפורש וכו' אלא בהודע תוצאות הבדיקה צריך הרופא לשלוח את האשה אל רב מורה הוראה עם נתינת נתונים על תוצאת הבדיקה והרב מורה הוראה יתחקה היטב על מצב הנפשי של הזוג בקשר לכך וכו'. ובתשובה נוספת 119 , כותב הגאון שליט"א: לכן נראה שאין לחוש לעצת הרופאים בזה ואין לערוך בדיקת שפיר אלא לקיים להיות תמים עם ד' וכו' ורק במקרה שכבר נולד אצל זוג ילד מונגולי ומיעצים להם לערוך בהריון נוסף בדיקת שפיר או כאשר אשה למעלה מגיל הנ"ל נתקפה בהתקף עצבים בשמעה עצת הרופאים ואינה מוצאת מנוחה לנפשה בימים ובלילות אם לא יתירו לה וכו', על כגון זה העלתי וביררתי להתיר את עריכת בדיקת המי שפיר וכו', עכ"ל.

ועיין מה שכתבתי לעיל ס"ק 18 בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.

 

        22. מים בראש (הידרוצפלום). מובא בספר תורת היולדת 120: יולדת המקשה לילד ולאחר צילום ובדיקות מצאו שראש העובר גדול מאד וכנראה סובל מהידרוצפלוס ומסיבה זו אינו יכול לצאת מהרחם בדרך הטבעית. מקובל שולד כזה חייו קצרים, יש המתים תוך ימים ספורים ויש המאריכים לחיות כמה חדשים. בפנינו שתי אפשרויות: או להכניס מחט בראש העובר לשאוב את המים כשהוא עדיין ברחם ועי"ז יקטן הראש (והוא ימות) ואפשר להוציאו, או לנתח את האשה ניתוח קסרי ולאפשר לילד לחיות את הזמן הקצוב לו וכו'. וא"כ יש לדון האם מותר להרוג את העובר לצורך זה או שחייבים לנתח את האשה. תשובה: אסור להרוג את העובר וצריך לבצע הניתוח. ובהערה ז שם: דלפי הרמב"ם, בנידוננו שהולד אינו יכול לצאת בגלל ראשו הגדול, אולם אפשר להוציאו בניתוח קסרי שאין בזה סכנה ברורה לאם, מסתבר שאין הולד בבחינת "רודף" ואסור להורגו, שדין רודף נאמר רק בבא להרוג את חברו ולא כשמכניסו לסכנה רחוקה, שאם לא כן עובר בריא שאי אפשר להוציאו אלא רק ע"י ניתוח קסרי, יהיה מותר להורגו מטעם "רודף", שהרי מכניס הוא את אמו לקצת סכנה ובודאי זה אינו. וא"כ כמו שאסור להרוג עובר בריא כך אסור להרוג עובר טריפה שאינו יכול לחיות י"ב חודש כל זמן שאינו "רודף", ע"ש.

 

        23. חסר מוח וחלק מהגולגולת (אנאנצפלוס). אין לעובר כזה סיכוי לחיות, והשאלה היא אם מותר לבצע הפלה כדי למנוע מהאשה סבל נפשי וחשש דכאון. וכותב הגר"י זילברשטיין שליט"א 121: שנינו במס' נדה כד ע"א, אמר רב גידל אמר רבי יוחנן המפלת את שגולגלתו אטומה (רש"י: חסרה), אמו טהורה. וכן פסק הרמב"ם הל' איסו"ב פ"י הי"א: נברא ושט שלו אטום וכו' או שהיתה גולגלתו אטומה וכו' כל נפל מאלו אינו ולד ואין אמו טמאה לידה, ע"כ. ובהלכות בכורים פי"א הי"ד כתב הרמב”ם : וכן הבא אחר נפלים, כל נפל שאמו טמאה לידה הבא אחריו וכו' וכל נפל שאין אמו טמאה לידה וכו' הבא אחריו בכור וחייב לפדות, ע"כ. אם כן מסתבר שאינו בכלל "נפש" ואין איסור על הריגתו מאחר ואינו מסוגל לחיות ואין חייו חיים. ונראה שאפילו כשחסר רק חלק מהגלגולת דינו כחסר כולה, עיין בגמרא שם. וכ"כ החכם צבי סי' עז. ומסתבר שאין איסור להרוג עובר כזה, משום שאינו ולד והרי הוא כנבלה, עכ"ל.

 

24. תאומי סיאם.ראה גם מה שכתבתי בנושא של תאומי סיאם בכרך א או"ח סי' כז ס"ק ד, כרך ב יו"ד סי' שה ס"ק ה4 (עמ' שפא) וכרך ג' אהע"ז סי' א ס"ק ב.

בזמנינו לידת תאומי סיאם היא דבר נדיר מאד – אחד מתוך 50-80,000 לידות, ומתוך 100 הריונות של תאומים כאלה 40-60 יהיו נפלים בלידה ועוד כ-35 מהנשארים ימותו תוך 24 שעות כך שהשרידות היא בין 5-25%.

אשה בהריון שנתגלו אצלה תאומי סיאם שמחוברים יחד כך שיצטרכו לעבור ניתוח או ניתוחים קשים להפרידם או שלא יהיה ניתן להפרידם ויצטרכו לחיות מחוברים יחד עד מותם, מה הדין לגבי הפלה? האם יהיה מותר להפילם בכל מקרה עקב מום כה גדול או עקב הטרחה והעלות של ניתוחם בעתיד או כיון שאינם מסכנים את המעוברת למעט הסיכון של כל הריון של תאומים לעומת הריון של עובר יחיד יהיה אסור להפילם? וכן האם יהיה הבדל בהלכה אם הדבר נתגלה לפני או אחרי 40 יום?

                    ולכאורה, אם החיבור הוא כך ששניהם אינם יכולים לחיות אחרי לידתם וגם לא ניתן להציל אפילו אחד מהם בניתוח, יש להם דין של נפלים ומותר להפילם – בדומה לעובר חסר מוח וחלק מהגולגולת (אנאנצפלוס).   

                    אך אם שניהם בר קיימה (ויכולים לחיות הרבה שנים – הבאתי בספרי נשמת אברהם בשם השבות יעקב ח"א סי' ד, והשואל ומשיב בהסכמתו לספר הנ"ל וכן ידוע בדורנו אצל נכרים) או אפילו רק אחד מהם (ע"י ניתוח – כפי שסופר בתינוקות יהודיות, ראה ספר אסיא כרך ב עמ' 246) לא יהיה כל היתר להפילם אם המצב נתגלה אחרי 40 יום. מאידך כיון שאין כל דרך להולידם כרגיל אלא אך ורק בניתוח קסרי, האם האם יכולה לסרב לניתוח עקב הסיכון שיש בו עבורה כדי להוליד ילדים כאלה. והנה במקרה של ילד עם מום לב קשה שלדעת הרופאים לידתו באופן רגיל תסכן אותו והמליצו על ניתוח קסרי והאם סרבה מפחד הניתוח, הבאתי בספרי נשמת אברהם (או"ח סי' של ס"ק ב) בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שיכולה לסרב כי יכולה לטעון שלא התחייבה להתייגע לריק ולילד לבהלה. וכ"כ שם בשם הגרש"ז איערבאך זצ"ל. אך אין ללמוד משם לנדוננו כי שם אם לא תעבור את הניתוח יולד הילד כרגיל ואם ע"י זה ייגרם לו נזק ואפילו מוות אין כאן לא כוונה ולא מעשה רצח בידים. לא כן בעוברים תאומי סיאם. אם היא תסרב לניתוח לא תהיה כל אפשרות אחרת אלא להורגם בידים ממש. והשאלה לגבי רמות ההוצאות הכספיות שחייבים ההורים להוציא עבור הטיפולים אחרי הלידה היא שאלה נפרדת.

                    אך לכאורה גם אם האבחנה נעשתה לפני 40 יום אין כאן היתר להפיל ואעפ"י שבהלכה הם נחשבים אז כמיא בעלמא. וכן כותב האג"מ (חו"מ ח"ב סי' סט): אפילו כשנודע ע"י הבדיקות בעובר שנתחדש עתה שהואיהיה ולד כזה (עם מחלת תיי-סקס) אסור כיון דלהאם ליכא סכנה ואינו רודף אין להתיר אפילו שהצער יהיה גדול מאד וגם יחלו האם והאב מזה. ואסר גם לפני ארבעים יום. ואמנם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל כן התיר לפני 40 יום אבל יתכן שוב שיש הבדל בין עובר עם מחלת תיי-סקס ובין תאומי הסיאם, כי הילד עם תיי-סקס ימות לפני שיגיע לגיל ארבע שנים לערך בו בזמן שתאומי סיאם יכולים להגיע לגיל של עשרות שנים ויתחייבו במצוות.

וכתב לי הגר"ש הלוי ואזנר שליט"א בט' שבט תשס"ז: הנה לפי מה למדנו וראינו וגם שמעתי בנעורי מתאומי סיאם שהובאו לויען, אפילו אלו שמבטן ולמעלה והם כשנים ממש בכל אברי גופם, ומבטן למטה המה לאחדים ממש מעיים ויציאה, והיו מדברים זה עם זה וגם חיו זמן ממושך, עיין תשובת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' צח ועוד ספרים. אין זה גדר נפל שבחז"ל, כעין נולד לששה או לשמונה חדשים, אלא שינוי צורה מיוחד בתולדה, ועיין עובדה דפלימו סופ"ג דמנחות ובשיטמ"ק שם. ועדיין אין כאן גדר נפל ודאי להקל כי האמת שלא מצינו בגמ' מפורש שגם נפל מותר להורגו בעודו בבטן.

אלא דזה אפשר לדחות דלא נתגלה בימים ההם לפני הלידה, משא"כ בזמנינו. ואעפ"י שאני מחמיר בדרך כלל, אמנם במקרים נדירים שברור כבר בעודם בבטן שאין אפילו אחוז קטן שחיו, גם אנו נוטים להקל, עכ"פ לא מוחים.

ואלו תאומי סיאם מלווים גם עם מומים גדולים, ה"ה כמו בשאר נדונים של מומים הגורמים לאבדון מהירה.

אלא שמעלתו כתב שאם המצב אצלם שצריכים לנתחם ולהפרידם, ובלתי זה בעודם יחד אי אפשר לחיות, והנתוח עצמו הוא סיכון גבוה, אם מותר להפילם. כמדומני שקשה להכריח בזה שמן הנסיון שדבר כזה אי אפשר לקבוע רק אחר לידתם כשאפשר לקבוע המציאות ע"י ראיית עין ממש, אבל כל הכלים החדשים הרבה פעמים מטעים הדיאגנוזה.

אברא כשהנדון נתוח קסרי ואי אפשר בשום אופן לעשות לידה טבעית וגם מצטרף לזה ספק חזקת קיום, א"כ המדובר באם לפני הלידה שאין ספק שע"פ חז"ל כל נתוח בפנים הגוף הוא גדר סכנה, ובפרט כשאם מסרבת לנתוח, אז יש צדדים להקל. ואעפ"י שלפני מ' יום קל אולי יותר, מכ"מ לאידך גיסא מאוחר יותר הקביעות יותר אמין. וצד היתר עפ"י משנתינו דאהלות ודברי רמב"ם הידועים פ"א מהל' רוצח בגדר רודף.

כתבתי רק מחשבות בהלכה זאת. וגם אחוזים הקטנים לתחיה שכתב כבו' עדיין סו"ס אין נותנים היתר גמור, אם לא נדון האם, עכ"ל של הגר"ש הלוי ואזנר שליט"א.

 

25. אי יצירת הכליות או חוסר נתינת שתן עקב חסימה של דרכי השתן. עובר כזה הינו נפל ורק שאינו יכול לחיות אלא גם לא ניתן לטפל בו ע"י דיאליזה. הסיבה היא לא החוסר תפקוד של הכליות אלא חוסר התפתחות של הריאות ולכן לא רק שלא יוכל לנשום אלא גם לא יהיה ניתן להנשימו כשיוולד. ועלי להסביר. העובר חי בתוך מי שפיר – כדג המכוסה והמסובב במים ומוגן מלחצי כותלי הרחם – במשך כל חודשי העיבור. בהתחלה, השליא והכיס שנוצר בתוך הרחם, בתוכו הוא נמצא, מייצרים ומפרישים המי-שפיר אך בסביבות שבוע האחת-עשרה הכליות מתחילות לתפקד והעובר משתין שתן לתוך המי-שפיר עד שרוב המי-שפיר הוא השתן שהוא מפריש. בנתיים, נוצרות הריאות והעובר מתחיל "לנשום" מפעם לפעם בתוך מי השפיר – דהיינו הוא שואב מי שפיר לתוך הסמפונות ע"י הרחבת בית החזה והריאות. תנועות אלו גורמים להתפתחות וגידול של הריאות ובית החזה והיכולת של הריאות להתרחב ולהתכווץ בהתאם לפעולות "הנשימה". כשאין שתן כלל עקב אי יצירת הכליות או חסימה מוחלטת של דרכי השתן, אין מספיק מי שפיר ואז, לא רק שאין התפתחות של הריאות כלל, אלא גם, עקב הלחץ של כותלי הרחם על בית החזה הרך של העובר, נוצרים עיוותים של מבני בית החזה ולחצים חיצוניים על הריאות שמונעים אפשרותם להתרחב ולהתפתח 122. במצב זה – אם הוכח ללא כל ספק בבדיקת האולטרה-סאונד – אין כל סיבה להמשיך ההריון, והסכים אתי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

 

          26. ממזר. ראה בשו"ת רב פעלים להבן איש חי 123 שנשאל על אשת איש שזינתה ונתעברה, אם מותרת לשתות דבר שתפיל העובר אחרי חמשה חודשי הריון. וכותב: בדבר זה איני רוצה להשיב בדרך הוראה לא לאיסור ולא להיתר ורק אעתיק לכם מה שמצאתי בשו"ת האחרונים שדברו בזה. והוא ז"ל מביא את דברי החות יאיר סי' לא וכותב: נראה דעתו דאין להתיר לכתחלה בדבר זה. ואח"כ מביא הגאון ז"ל את דברי היעב"ץ ח"א סי' מג שיש להתיר ואפשר דיש מצוה נמי בזה וכו'. וכותב: ועוד שא עיניך וראה מ"ש מהרי"ט ח"א סי' צט באשה ישראלית מותר להתעסק עמה ברפואות כדי שתפיל אם יש בזה לצורך האם וכו'. ונראה דיש פתחון פה לבעל דין לומר היכא דאיכא פגם משפחה ובזיון וחלול השם אם ישאר העובר ולא תפיל אותו, חשיב זה צורך גדול. וכבר אמרתי שאין אני מוסיף משלי בדבר הזה ואיני מגלה דעתי ורק הצעתי לפני השואל הדברים הנז"ל ויראה דברי זה לאיזה חכם והוא יורה לו מה לעשות. עכ"ל. וראה מה שכתבתי מתשובה אחרת של הגאון זצ"ל לעיל ס"ק 8ב הערה 61. ובשו"ת משפטי עוזיאל 124 פוסק: עובר שהוא ממזר, שרי להו להוריו לגרום מיתתו בסם או אפילו בידים קודם שנעקר לצאת מרחם אמו, אבל אסור לישראל אחר להורגו ואסור להורים עצמם לגרום מיתתו ע"י אינו יהודי, עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: אם ידוע שמצטערים ומתביישים, למה רק ע"י ההורים ולא ע"י אחרים, עכ"ל.

                מאידך, כותב השות חות יאיר 125: אין חילוק בין היות המעוברת אשתו הנשואה וכשירה שבנשים או ממזר מאשת איש שהרי לא נפלאת היא ממך דדין ממזר לכל דבר כדין ישראל כשר.

                והאג"מ 126 כותב: וברור ופשוט כדכתבתי הלכה הברורה ע"פ רבותינו הראשונים המפרשים והפוסקים ממש שאסור בדין רציחה ממש כל עובר בין כשר בין ממזר בין סתם עוברים.

                   וכ"כ הגרי"ש אלישיב שליט"א 127: ובכן השאלה הנז' אינה צריכה לפנים כי גם כשהצלת עובר כרוכה בחילולי שבת – מחללין עליו את השבת, הרי מילתא דפשיטא היא שחובה היא להציל נפשות ילדי ישראל בטרם צאתם לאויר העולם וכו'.

                  וכן אמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שאסור להפיל עובר ממזר כל זמן שאינו רודף ומסכן חיי אמו.

                   וראה מה שכתבנו לעיל ס"ק 4 קושית הגאון ר' ישראל מאיר מהגמ' דיבמות ולכאורה משם מוכח שאסור מן התורה להפיל ממזר.

       

27. אונס. ניתן היום למנוע הריון אחרי תשמיש ע"י כדורים או הכנסת מתקן תוך רחמי וניתן לעשות זאת בהצלחה ברוב המקרים עד כשבעים ושתים שעות אחרי התשמיש. מסתבר שבמקרה אונס, יהיה מותר לנקוט באחד מהדרכים האלו כי אין מדובר כאן על הפלה אלא על השחתת זרע 128, דהיינו מניעת השתרשות של הביצית לתוך הרחם, והסכים אתי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל ומו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

 

28. איידס. עיקר העברת הנגיף מהאם לעוברה הוא בזמן הלידה. לכן אם היא מקבלת טיפול בזמן ההריון ומבצעים ניתוח קסרי כדי להוליד את העובר (כדי למנוע הדבקתו, בתהליך לידה רגילה, מהנגיף שנמצא בהפרשות של האם) מורידים את הסיכוי של הדבקתו מכעשרה אחוזים לכשני אחוזים. אמנם יתכן שבמקרים מסויימים יש הוראת נגד ביצוע של ניתוח קסרי 129 אבל בכל מקרה אין כל היתר להפילו וכן אמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

 

        29. צילומי רנטגן ותרופות. בחודשים הראשונים של ההריון יש אחוז קטן של מומי לידה באשה שעברה הרבה צילומים או שקבלה תרופות מסויימות, וכנראה שהדין הוא כפי שכתבנו לעיל ס"ק 16.

                   ראה בגמ' ברכות 130 שנגזר על חזקיהו המלך מיתה בעולם הזה ובעולם הבא משום שלא עסק במצות פריה ורביה כי ידע שהוא עתיד להוליד בן רשע (מנשה), וענה לו ישעיהו הנביא: בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא, לעביד, ע"ש.

                   כותב האג"מ 131: ובכלל יש לידע כי הכל מן השמים ולא שייך להתחכם להמלט מעונשין ח"ו בדברים שמסיתים הרופאים, כי הרבה שלוחים למקום, שלכן צריך לקבל באהבה כל מה שעושה השי"ת ואז בזכות זה והבטחון בו ובבקשה ממנו יברך את האשה שתלד ולד קיים בריא ושלם לאורך ימים ושנים, עכ"ל.

 

          30. ריבוי עוברים. כותב הציץ אליעזר 132: עובדא הוה באשה אחת שהרתה רביעיה, ואחרי בדיקות רפואיות החליטו הרופאים שמן ההכרח להמית עובר אחד דאזי יוולדו שלשת הנותרים חיים, אחרת יוולדו כולם מתים, ונשאלתי מבעלה שהוא ת"ח אם מותר זאת על פי דין להמית אחד מהם כדי שהאחים ישארו בחיים ואם זה לא דומה לההלכה הנפסקה ברמב"ם בפ"ה מה' יסודי התורה הלכה ה' דאם אמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

                   לדעתי הדין הזה של יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל נאמר בדייקא על מי שנקרא כבר בשם "נפש", ומפני שאז חל על הורגו הדין של שפיכת דמים הנמנה בין הג' עבירות שהדין בהם "יהרג ואל יעבור". וכפי שהוקבע זה ברמב"ם בסדרת ההלכה של יהרג ואל יעבור, וכן ביו"ד סימן רנ"ז סעי' א' ברמ"א. ומשא"כ בעוברין דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לא נפש הוא כמבואר בסנהדרין ד' ע"ב, וברש"י, ורק בן נח נהרג על העוברין כדאיתא בסנהדרין ד' נ"ז ע"א ובפירש"י, ויד רמה שם, וכן בנדה ד' מ"ד. וההורג את העובר אין שם רוצח ומיתה עליו כדכותב הסמ"ע בחו"מ סימן תכ"ה סק"ח וכן בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת חחו"מ סימן נ"ט ע"ש, וכו'.

                   ובהסתמך על תשובותיו בהפלת עובר עם תיי סקס (מובאים לעיל ס"ק 17), ממשיך הגאון שליט"א: לאור כל האמור נלפענ"ד להלכה בנידון שאלתנו שמותר להמית עובר אחד כדי להציל עי"כ חיי יתר שלשת העוברין אשר כל אחד מהם הוא בבחינה של רודף את משנהו, ומותר לפי הצורך לבצע זאת אפילו על ידי רופא עכו"ם אע"פ שנהרג על העוברין היות ועושה זאת כדי להציל עי"כ חיי יתר העוברין, אך יש להשתדל שיבצעו זאת אותם הרופאים שקבעו את המצב האמור בבירור עיין שו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סימן קנ"ה ושו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סימן קס"ב יעו"ש ואכמ"ל.

                   סיפרו לי כי את השאלה האמורה הלכו לשאול גם לידידי הגאון הגרי"ש אלישיב שליט"א והשיב ג"כ להתיר, ונהניתי, עכ"ל של הציץ אליעזר.

                   בשאלה של ששיה אמר לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שמותר לגרום להפלה חלק מהעוברים כדי להציל האחרים. במקרה אחר באשה עם רביעיה דעת הרופאים שלא תוכל להמשיך עם הריונה עקב האגן הקטן והתיר הגאון זצ"ל שיפילו אחד או שנים מהעוברים לפי הצורך. הסביר לי הגאון זצ"ל שבמקרה של הריון בסיכון גבוה עקב ריבוי עוברים כל אחד מהעוברים יש לו דין של רודף ולכן מותר לרופא להרוג חלק מהם בזריקה בבחירת אותם לפי שיקול רופאי שהריגתם יגרום לסיכוי הקטן ביותר של הפלת כולם. והוא זצ"ל גם הסכים שמותר לעשות זאת אחרי ארבעים יום (מבחינת רפואי הזמן האופטימי לבצע דילול הוא בין תשע לשתים-עשרה שבועות של הריון).

                   ואמר לי הגרי"ש אלישיב שליט"א שכיון שהרופאים אומרים שיש סכנה ברביעיה שתפיל את כולם, מותר לדלל. מאידך ידוע לי שהגאון שליט"א אסר דילול בשלישיה.

 

        31. על ידי מי. כותב הספר הרפואה לאור ההלכה 133: כתבו כל הפוסקים שהאשה שצריכה הפלה תעשה זאת ע"י רופא ישראל שאינו מצווה על העוברין ואף שיש איסור בדבר מכל מקום נדחה איסור זה מפני פקוח נפש. ולא תעשה זאת ע"י רופא נכרי שהרי בן נח מוזהר ומצווה על העוברין ואם כן עוברת האשה המכשילתו בזה בלאו של לפני עור לא תתן מכשול. ובשו"ת ציץ אליעזר 134 כותב עוד דעדיף שתבצע את ההפלה רופאה יותר מאשר רופא, שעל פי מה שכתב החות יאיר סי' לא שיסוד האיסור הוא משום מוציא זרע לבטלה, לפי זה יש לומר דעל האשה אין איפוא איסור זה בהיות ואינה מצווה אפריה ורביה, ע"כ. אמנם לפי טעמים האחרים לאיסור נראה שאין הבדל בין רופא לרופאה לענין ביצוע הפלה, עכ"ל של הספר הנ"ל.

 

32. כפיה על הרופא לבצע הפלה. כותב האג"מ 135 לענין אונס אם רשאי הרופא לעבור ולא ליהרג שהגרא"י אונטרמן מסתפק בזה מצד אבזרייהו דשפיכות דמים ומסיק דאבזרייהו הוא דוקא על לאו מפורש כדדייק מלשון הרמ"א ביו"ד סימן קנ"ז ס"א עיי"ש, אבל לע"ד אין זה ענין אבזרייהו אלא רציחה אך שלא חייבה עליו מיתה, שא"כ יש לו להיות בדין יהרג ואל יעבור רק שיש לומר דהא מה שברציחה יהרג ואל יעבור הוא מסברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, הרי אפשר יכול לומר הרי דמא דידי סומק טפי משל העובר מדחזינן שעל דמא דידי חייבין מיתה ועל דמא דעובר אין חייבין מיתה, אבל יהיה תלוי זה בדין אנוס להרוג את הטרפה שנוטה יותר לומר דיהרג ואל יעבור, אך א"כ אפשר נימא שמה שאין חייבין מיתה על טרפה אף שמסלק זה טעם דמאי חזית איכא עכ"פ טעם אבזרייהו ובעובר ליכא משום שאיסור טרפה הוא כנאמר בפירוש בלשון הלאו דלא תרצח ועובר אינו כמפורש אלא מצד מי איכא מידי, וגם עצם המשמעות מדם האדם באדם אולי אינו כמפורש, ולכן צ"ע לדינא אם איכא בזה דיהרג ולא יעבור או לא.

                   כותב החדושי רבנו חיים הלוי 136: ויסוד דבר זה נראה נלמד, משום דהרי הא דפקו"נ דוחה כל התורה כולה הא ילפינן לה ביומא דף פה מקרא דוחי בהם ולא שימות בהם, וא"כ כל שנכלל בכלל וחי בהם ודוחה את האיסורין הרי לא נכלל בכלל הנידחין. והנה כבר נחלקו הראשונים בהא דתנן ביומא דף פב עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה, אם הוא מחמת סכנת עובר או מחמת סכנת האם, ולהנך דס"ל דהוא מפני סכנת העובר הרי מבואר דעובר ג"כ נכלל בכלל וחי בהם לדחות את האיסורין מפני פקוח נפשו, וא"כ ממילא הרי מוכרח דלא ניתן עובר לידחות מפני פקו"נ של אחרים, כיון דגם הוא בכלל וחי בהם, עכ"ל.

                   וכותב החזו"א 137 בהערותיו על החידושי רבנו חיים הלוי: י"ל כיון דהא דשפיכות דמים יהרג ואל יעבור הוא מסברא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, לא שייך זה בעובר והלכך אינו בדין שיהרג אדם בשביל חיים של עובר אלא מותר ליה להרוג העובר בשביל חייו, וכן אחר מותר להרוג את העובר אף שמחללין שבת בשביל חיי עובר, וכ"ה בל' רמב"ן ברא"ש ור"ן פ' יוהכ"פ, עכ"ל.

 

        33. עכו"ם. מובא בגמ' 138: משום רבי ישמעאל אמרו (בן נח נהרג) אף על העוברין, וכן פסק הרמב"ם 139: בן נח שהרג נפש, אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו. ובתוס' הרא"ש 140 כתב: דאפשר דאפילו בעכו"ם שרי להציל כיון דלא מיקרי נפש ואע"ג דגזירת הכתוב הוא שמתחייב עליו. ומובא בספר הרפואה לאור ההלכה 141 בשם הבית שלמה חו"מ סי' קלב, האחיעזר ח"ג סוסי' סה והתורת חסד אהע"ז סי' מב אות לג, שאין בן נח חייב מיתה על הריגת עובר פחות מארבעים יום משום שהוא חשוב כמיא בעלמא.

                   ובמקום סכנת האם, נוטה דעת התוס' 142 בתרוצם השני להתיר לבן נח להמית עובר במקום סכנת האם. וכותב השו"ת מחזה אברהם 143 שאף שכתב המהרי"ט ח"א סי' צט שלא תתעסק אשה עם רופא נכרי להפיל פרי בטנה וכו', מ"מ במקום סכנה ואי אפשר ע"י רופא יהודי, מותר לפי דעת התוס'. ואע"פ שמשמע מדברי התוס' שספק הוא כידם, מ"מ אפשר להתיר את הלאו של לפני עור מכח ספק ספקא שמא במקום הצלת האם מותר ואף את"ל שאסור אולי לא יזכה להתרפאות אלא ע"י הרופא הנכרי, ע"ש בספר הרפואה לאור ההלכה 144. ויל"ע למה צריכים להתיר מכח ס"ס, הלא אם האשה במצב של סכנה, מותר לעבור על כל התורה כולה כולל הלאו דלפני עור וכמפורש ברמ"א 145. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: החדוש הוא בזה התם רק נותן לנכרי דבר שישתמש בו אח"כ לע"ז משא"כ הכא היא ממש מוסרת גופה עם העובר שבבטנה להמית אותו, עכ"ל.

                   וכותב השו"ת לב אריה 146 דבמקום שאין סכנה לאם בודאי דאסור להפיל את העובר ע"י רופא עכו"ם. ולא רק ברופא עכו"ם אלא ה"ה במעוברת עכו"ם וכ"כ האג"מ 147: ולענין הנשים שבזמן הזה בעוה"ר איכא נשים דלא מעלי ורוצות להפיל העובר שבמעיהן, הנה זה הוא אסור מאיסור רציחה ואסור לסייע בזה לא רק לישראלית אלא אף לנכרית משום שבני נח אסורין ברציחה גם בעובר ובני נח חמורין בזה וכו', ע"ש.

 

34. סיכום. אי אפשר להדגיש מספיק שאסור להתיחס לשאלה של הפלה בשטחיות ובקלות ראש. מדובר על גורל של חיי נפש יהודי וכל דורי דורות שעתידים לבוא ממנו. ולכן מותר להפילו אך ורק – ברוב רובם של המקרים – אם ההריון יסכן את חיי האם. חייב הרופא לשים את כל הנתונים הרפואיים בפני פוסק מובהק כי רק הוא יכול לקחת על עצמו החלטה גורלית כזו.

 

35. מניעת הפלה. התכווצויות מוקדמות ומניעת הפלה. רוב החוקרים לא מצאו כל נזק רפואי ביחסי מין לאורך כל ההריון, בתנאי שמהלך ההריון תקין לחלוטין 148. אמנם ישנם מקרים, נדירים למדי, בהם יחסי מין גורם להתכווצות והפלה של העובר. שאל רופא למו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: בנוזל הזרע, בנוסף לתאי הזרע, בין שאר המרכיבים ישנם חומרים הנקראים פרוסטגלנדינים ביניהם כאלה הידועים כיכולים לגרום להתחלת התפתחות לידה. תכונות אלא של החומר משמשות את המיילדים ברצונם לגרום ללידה במקרים מסויימים. אין קביעות בכמות הפרוסטגלנדינים והרמה עשויה להשתנות מאדם לאדם ומעת לעת. הנסיון הקליני למדנו שיש מקרים שבהם תחילתה של לידה, קרי הופעת צירים, הפרדות שליה ו/או פקיעת מים מוקדמת התרחשו בסמיכות רבה לקיום יחסי אישות. מניסיוננו, ראינו מספר משפחות, שלידת פגים חוזרת, התרחשה בסמיכות רבה לקיום יחסי אישות. בחלק מאותן משפחות המלצה על פרישות או מניעת מגע של נוזל זרע בצוואר הרחם מנעה לידת פג. האם להתיר למשפחות להשתמש בקונדום במקרים שבהם יש סבירות רבה שקיום יחסי האישות יביא ללידה לפני זמנה, כלומר, לידת פג?

                    תשובתו של מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: שימוש בקונדום, כמובן בהתיעצות עם רב בקי בענינים אלה, יתכן שיש מקום להיתר אם יש בו נקב. מקרים אלה נדונים ע"י מורה הוראה והוא פתוח לשאלות אלה, ויש מקום לפנות אליו. עם כל זה יש לדון כל מקרה בפני עצמו ולא ראוי להתיחס לענין הזה בצורה כללית, עכ"ל.

 

36. מניעת הצורך לזירוז לידה מלאכותי. מאידך, תופעה זאת (הנ"ל בס"ק 34) מועילה לזרז לידה סמוך למועד הצפוי על ידי קיום יחסי מין. הוכח לאחרונה 149 שקיום יחסי מין מהשבוע ה-36 להריון עד לסמוך למועד הלידה מוריד את הצורך לזירוז לידה מלאכותי בשבוע ה-41 מכ-30% לכ-7% בלבד. אך יש להיזהר בהריונות בסיכון.

 

37. כדי לטפל באחר שיש לו מחלה קשה. כותב השבט הלוי 150:בענין מה שהמציאו הרופאים תרופה חדשה למחלת הפארקינזאנס החמורה דהיינו שלוקחים חלק מעובר ממשפחת החולה שהוציאו אותו ממעי אמו ע"י הפלה ולהרכיבו ולהשתילו בגוף החולה אשר לפי דעת הרופאים היא רפואה בדוקה, והשאלה אם יש לעשות היתר הפלה לצורך זה.

                   הנה לדידי פשוט דאסור לעשות הפלה לצורך זה דלא מבעיא לדעת תוס' סנהדרין נ"ט ע"א ובחולין ל"ג ע"א דאעפ"י שאין רציחה ממש בעובר מכ"מ איסור תורה יש, והיינו סרך איסור איבוד נפשות דאין בידינו לחטא בהריגת העובר כדי שיזכה חבירו ובפרט דהגם שהמחלה הזאת היא מחלה מסוכנת מכ"מ אין חשש איבוד נפש לשעתו, ואין בידינו לאבד נפש ודאי עבור זה, אע"ג דלא שייך הא דפסחים כ"ה ע"ב מה חזית דדמי דידך סומך טפי וכו' יע"ש, ואין זה דומה כלל למה שמותר לאבד העיבור להציל האם דנפש שלה נפש שלם וחיות שלה שלמה, ועוד דהוא בגדר רודף והדברים עתיקים, ואפילו לדעות דאין בזה אלא איסור דרבנן אין בידינו להתיר.

                   ועוד דלא ברור לי כלל אם רפואה זו באמת בדוקה בכל גוף דכבר ידוע מש"כ מרן הח"ס דא"א לקבוע כללים בזה מגוף אחד לשני ואינו דומה לסתם רפואות דאיתמחי כבר ברוב הגופים משא"כ המצאה חדשה זו לבי אומר לי שעדין לא יצאת מגדר ספק, ואין לאבד נפש עובר ודאי מפני ספק של תרופה מועלת, ובעיקר הדברים בגדרי עובר עיין מה שכתבתי בעניי בשבט הלוי ח"ז סימן ר"ח, ובח"א בדיני שו"ע אה"ע.

 

          38. מרדים שמסייע בהפלה. מה הדין במרדים שבתוקף תפקידו צריך להרדים נשים בזמן שהכירורג מבצע הפלה בלי שיש היתר עפ"י ההלכה. האם הוא חייב לסרב על אף שהוא מסתכן באיבוד משרתו ופרנסתו? והאם יש הבדל כשהרופא הכירורג או האשה המפילה הם עכו"ם?

        א. לפני עור או מסייע. ראשית עלי לדון על איזה איסור הוא עובר, האם עובר על "לפני עור לא תתן מכשול" שהוא איסור דאורייתא, או על "מסייע ידי עוברי עבירה" שהוא איסור דרבנן. לכאורה היה אפשר לחשוב שמכיון שנמצאים מרדימים אחרים שיעשו את הפעולה אם הוא מסרב, אין כאן תרי עברי דנהרא וממילא יש כאן רק איסור דרבנן של מסייע. אך זה נכון רק אם מדובר ברופא העובד בחו"ל כשרופאים אחרים שיבואו במקומו יהיו עכו"ם, אמנם במקום שהרופא השני גם יהודי, אין הדבר כן ויש כאן איסור דאורייתא של לפני עור, כשהכירורג או החולה הם יהודים (ראה להלן). ועיין בברכ"י 151 שדן בענין ומסכם: ובפרט דלדעת כל הגדולים הנזכרים איסורא דאורייתא נמי איכא וכדכתיבנא, וסברתם היא סברא אמיתית אף אם המצא ימצא ישראל אחר דקעבר אלפני עור לא מן השם דיפטר זה. וכן מוכח מדברי הרב ארח מישור וכו', עכ"ל. וכן דן באריכות השדי חמד 152 וכותב: וא"כ פשיטא דאיכא בנדון זה איסור תורה, עכ"ל. ומובא שם גם דברי המל"מ 153 שכותב דדוקא בכוס לנזיר וכיוצא כשיכול הוא בעצמו ליטלו, אין המושיט לו עובר בלפני עור כיון שהיה יכול ליטלו בעצמו בלא העברת הלאו דלפני עור כלל, אבל כאן מה לי אם ישראל זה עובר בלפני עור או אם ישראל אחר וכו'. ומסכים אתו המנחת חינוך 154. וכן פוסק בפשיטות הבן איש חי 155. אמנם עיין בשו"ת תורת חסד 156 שכותב: מ"ש הרמ"א דאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפ"ע, היינו רק כשנותן לו משלו במתנה דאז הוי כמו תרי עיברי דנהרא דאינו יכול ליטלו מעצמו, אבל כשקונה ממנו במחיר כסף שבידו לקנות לו פת בכל מקום א"כ ליכא איסורא כלל, דבאיסור דרבנן היכא דלא קאי בתרי עיברי דנהרא י"ל דליכא איסורא כלל. ואף את"ל דאפילו בכה"ג איכא איסורא בשאר איסור דרבנן, מ"מ יש לחלק בין איסור דרבנן שאסרו בהחלט ויש תורת איסור על אותו דבר ובין היכא שחכמים גזרו רק חיוב על האדם כמו נטילת ידים לאכילה ואין על הפת שם איסור כלל ובכה"ג ודאי שרי, עכ"ל.

וא"כ במקרה דידן, בארץ ישראל כשהרופא שיבוא במקומו גם הוא יהודי, יהיה לכאורה אסור ואפילו אם עי"כ יאבד את פרנסתו, כשמדובר בכירורג או חולה שהם יהודים.

אך כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: אפשר שהמרדים חשיב רק כמסייע לרופא שמבצע את ההפלה ואינו עובר ממש בלאו, עכ"ל  157.

                ב. מסייע ליהודי. כעת נדון בע"ה על מקרה שהמרדים יעבור רק על איסור דרבנן של מסייע (דהיינו שהרופא שיבוא במקומו, אם הוא יסרב, הוא עכו"ם, וכפי שכתבתי לעיל). כותב הררב"ז 158 מובא גם בחידושי רעק"א 159: דאם הוא בין העכו"ם ואינו מוצא לאכול אלא דברים אסורים אפילו איסור דרבנן ושמנו של גיד וכדומה, חייב ליתן כל ממונו למצוא דבר היתר לאכול ולא יאכל איסור. ולאחר מכן אנוס הוא מחמת נפשות ואוכל הקל קל תחלה ומ"מ אין מחויב ליקח לו ממון בהמתנה עד שיהיה לו מעות לפרוע דדלמא לא יהיה לו מעות והעכו"ם חובשין אותו ומייסרין אותו ויכול לבוא לידי סכנה, עכ"ל. ועיין בפ"ת 160 בשם הפמ"ג 161 דיש להסתפק בל"ת דרבנן אם מחויב ליתן כל ממונו או חומש ע"ש, ועיין בשו"ת חות יאיר סי' קפג דפשיטא ליה דאפילו בל"ת דרבנן צריך ליתן כל ממונו, ע"ש בפ"ת כל השאלה. ועיין בשו"ת זרע אמת 162 שחולק על הרדב"ז. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: וכן הוא מההיא דיו"ד סי' קנז ובביאור הגר"א ס"ק ד.

                    כתב בחידושי הר"ן 163: כל שכן דאסור להשביעו ואעפ"י שאם ישביעוהו לכותי לא ישבע לשקר ולא יפסיד ישראל את ממונו, מ"מ לא מצינו שיהא הממון דוחה מצוה אפילו מן המצות דרבנן, עכ"ל.

                    וכן ראיתי בחפץ חיים 164 שכותב בפשיטות: ועוד דאפילו בלעבור על איסור דרבנן כתבו הפוסקים דמחוייב ליתן ג"כ כל אשר לו ולא לעבור, עכ"ל.

                    וכותב המהרי"ל דיסקין 165: ונ"ל דלאו דלפני עור אם הלה אונסו בממון שרי וקצת דוגמא לזה מש"כ ביו"ד סוסי' שלד דאין אדם מחויב להוציא ממונו להפריש חברו מן העבירה בכפייה ויתישב בזה לשון הברייתא גיטין מד ע"א במוכר ביתו לעכו"ם דמעלה בערכאות ע"ש ברש"י ותוס'. ולהנ"ל יתכן דהגם שמחזק המקח בזה מ"מ שרי ליה להציל דמי הבית בזה מידם 166. וראיה נ"ל ממה שאמרו בב"מ פח ע"ב דקרא דכנפשך אתי לפטור אם חסם האדם, ואיך סלקא דעתין לחייבו מלקות הא הוי התראת ספק, דמדינא הלה מחויב למחול לו כל עיקר השכירות ושלא לעשות כלל וכו'. ובעיקר הענין, יש עוד להביא ראיה דאפילו משום תקנתא דרבנן לא חיישינן ללפני עור מהא דכתובות ג ע"ב דפריך ולדרוש להו דאונס שרי [להיבעל להגמון תחילה ולא לבטל תקנת חכמים שבתולה נישאת ביום ד'] וכו' וא"כ תיקשי, נהי דאאיסורא דאשה לא קפדינן, משום דאניסא היא וקרקע עולם, אכתי נעקריה משום לפני עור דהא בני נח מצווין על העריות בנערה מאורסה דישראל. ודוחק לומר דבטפסר שכולם בידו לא חשיב לפני עור, דלא הוי כתרי עברי דנהרא, דזה אינו, דהא חזינן דאי לא תינשא בד' על כל פנים לא אניס ליה אלא ע"כ כנ"ל, דמשו"ה לא הוי עקרינן תקנת חכמים, עכ"ל.

                    בביאור הגר"א 167 כותב: ואפילו שבות דשבות אסור בהפסד ממון כמ"ש בפט"ז דשבת (קכא ע"א) אין אומרים כבה וכו' ובפ"ב די"ט (כב ע"א) כי קמיבעיא לי משום הפסד ממון ובפ' בתרא דע"ז (ע ע"א) כמה כיסי משתכחי וכו' ולא ידענא וכו' וכיוצא בו הרבה, עכ"ל.

                    ובשדי חמד 168 מביא את שו"ת הרמ"ץ או"ח סי' יח דסובר שבאיסור דרבנן אפילו אם צריך לעבור בקום עשה לא אמרינן לבזבז כל ממונו וכו', וכותב: ויש לפקפק על דבריו דלגבי איסור דרבנן בקום ועשה נעלם ממנו דברי הרדב"ז שכתב בפשיטות דצריך לבזבז כל ממונו וכו' (מובא לעיל) ומרן החבי"ף (ר' חיים פאלאג'י) בספר רוח חיים בסי' תרנו כתב בשם הב"ח בתשובות הישנות בסי' קכט וכו' וכונתו דאפילו איסורין דרבנן דאסמכינהו אלאו דלא תסור, הדין נותן ליתן כל ממונו כדי שלא לעבור עליהם, עכ"ל של השדי חמד.

                    ובדעת תורה 169 כותב: ובאיסורי דרבנן עיין פ"ת ליו"ד ובשו"ת ב"ח סי' קכט כתב בפשיטות שצריך לבזבז כל ממונו, אבל בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' צח חולק ע"ז וכו', ועי' תוס' סנה' כו ע"א ד"ה משרבו האנסין וכו' (שהקשו שם וכי משום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע, דהוי איסורא דאורייתא וי"ל דמיירי בשביעית בזמן הזה דהוי דרבנן וכו' ע"ש) וכו', עכ"ל.

                    נשאל האג"מ 170 על אשה שנתאלמנה וצריכה לפרנס בניה ואינה מוצאה להשתכר למשרה שיהיה כדי לפרנס את בניה אלא באם לא תכסה את ראשה וכו' ומשיב: שיש להתיר לה בצורך גדול כזה דהא פשוט שאף להב"ש והדגמ"ר בסי' כא ס"ק ה שסברי מירושלמי שגם אלמנה אסורה ללכת פרועת ראש הוא רק מצד דת יהודית דמדאורייתא הא רק באשת איש נאמר 171. ולכן כיון שיש לפרש דמאחר שלא נאמר בתורה בלשון איסור הוא רק חיוב עשה שתלך בכיסוי הראש. ומסתבר לע"ד שבזה פליגי ב' הלשונות ברש"י כתובות עב וכו', והחלוק לדינא הוא דאם הוא איסור יש לאסור אף בהפסד גדול שתפסיד כל ממונה, אבל אם הוא רק חיוב עשה הוי גם אונס ממון דיותר מחומש אונס, דבעשה חייב רק עד חומש. ולכן כל שהוא הפסד כחומש נכסיו ויותר כהא שאין משגת משרה להרויח לחיותה וחיות בניה, הוא אונס שאינה מחוייבת ללישנא בתרא שהוא עיקר. אך מ"מ באשת איש שהיא דאורייתא, יש לאסור מספק פי' לישנא קמא דרש"י שסובר שהוא איסור שלכן יש לאסור אף להפסד דכל ממונה, אבל באלמנה שהוא רק דת יהודית יש להקל מספק דודאי לא חמיר מאיסור שספק לקולא וכו', עכ"ל. ואמנם מיקל הגאון ז"ל בספק דרבנן, אך בודאי דרבנן מחמיר וכפי שהוא כותב להדיא "דאם הוא איסור יש לאסור אף בהפסד גדול שתפסיד כל ממונה" ומדובר לשיטתו באיסור דרבנן.

                    ולפי כל האמור מסתבר שיהיה אסור לו לרופא המרדים לסייע בהפלה שהוא יודע שאין לה היתר ממורה הוראה מובהק. ועליו לעשות הכל שביכולתו לא להיות מעורב בדבר (וה"ה כל העוזרים בביצוע ההפלה כגון אחיות וכו'), ואם לאו – יצטרך לסרב ואפילו אם זה יהיה כרוך בהפסד משרתו, וכל שכן אם מדובר במצב שהרופא שיבוא במקומו גם הוא יהודי. אך במקום שיש ספק סביר שאולי יש כאן היתר על פי ההלכה, מסתבר שיהיה מותר כי אין הוא חייב לבזבז כל ממונו כדי לא לעבור על ספק איסור דרבנן. וא"ל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שעל המרדים לברר היטב אם ההפלה היא לפי היתר הוראה או לא, הן בארץ והן בחו"ל.

                ג. מסייע לעכו"ם. אם המנתח הוא עכו"ם יש להסתפק, כי מצד אחד הדין של הפלה ע"י עכו"ם יותר חמור 172, אך מאידך, האם יש בכלל איסור של מסייע כשמדובר על יהודי שמסייע לעכו"ם. ועיין ברמ"א 173 שכותב: י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר ויש מחמירים 174, ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו, עכ"ל. ואמנם מור"ם מביא מחלוקת ראשונים בדבר ומחליט לדינא לקולא, אך הש"ך שם 175 כותב: אבל לפענ"ד דלא פליגי דכ"ע מודים להמרדכי ולהתוס' בפ"ק דע"ז (ג ע"א ד"ה הבא) דעובד כוכבים או מומר שרי וכו' ע"ש. וכ"כ החת"ס 176: ומעתה תמוה תתמה עיני, מאין אנו רגילים למכור ביצים לנכרים והיתרה מפורש בש"ס ופוסקים עיין יו"ד סוסי' פו, הלא אסור להושיט להו אבר מן החי משום לפני עור, ואי נימא משום דמצוי להו בלאו הכי ביצים שרי למכור להו דדוקא בתרי עברי דנהרא אסור להושיט כמבואר בע"ז ו ע"א, ומבואר שם דאפילו איסור דרבנן ליכא ודלא כמשמע מתוס' שבת ג ע"א ד"ה בבא דרישא. וצריכים לחלק, דוקא לישראל מצוה להפרישו מאיסורא דכל ישראל ערבים זה בזה, משא"כ לנכרים, אפילו מאי דאסור נמי לדידהו מ"מ אין כאן ערבות והיכי דלא שייך לפני עור אין מצוה להפרישם, וא"ש היתרא דמכירת ביצים המבואר בש"ס ופוסקים משום דשכיח להו טובא, וכ"כ המג"א 177: ונ"ל דלעכו"ם ליכא איסור לסייע במידי דאסור לו כמו אבר מן החי אם לא דקאי בענין שאינו יכול ליטלו וכן איתא בהדיא בע"ז דף ו וכ"כ הר"ן רפ"ק דע"ז וספ"ק וכ"כ התוס' בקדושין דף נו ע"ש, עכ"ל. וכ"כ הפמ"ג 178.

                    ועיין בפני יהושע 179 שכותב להוכיח דלפני עור דעכו"ם הוא איסורא דרבנן בזמן הזה שהוא אחר מתן תורה, מטעם דהא הקב"ה עמד והתיר להם ואינו אסור אלא שלא יעברו על ידינו. ולא הבינותי, הא בגמ' 180 נאמר רק שאין להם שכר כמצווה ועושה אך מנין לנו שאינם נענשים עליהן. וכ"כ רש"י בהדיא 181. וראיתי בשו"ת חת"ס 182 שמביא את תשובת הפני יהושע הנ"ל ומתפלא עליו וכותב: ותימה הא מסקינן בע"ז שהתיר להם שלא יקבלו שכר כמצווה ועושה אבל מיענשו עליהו, נמצא המכשילן נותן מכשול לפני עור. ונהי ממונם התיר לענין אם הזיק שור ישראל לשל בן נח, אבל להכשילם בעבודת ד', מי התיר, אדרבא מצוה להורותם כמ"ש הרמב"ם פ"י ממלכים, וודאי איסור דאורייתא הוא וכו', עכ"ל. אך אח"כ ראיתי בתשובה נוספת של הפני יהושע 183 שחוזר ומקשה השואל מרש"י הנ"ל ומשיב הגאון פני יהושע: ומ"ש כבודו דמעונש לא פטרן, אמת הדבר ומ"מ לא הוי לפני עור ממש כיון שעתה הן אינו מצווין ואם עושין אין מקבלין שכר אלא כשאינו מצווה, א"כ אין מכשיל ממש דעיקר לפני עור קאי אמי שמצווה שלא להכשיל ולא על מי שאינו מצווה דהעונש הוא על שהיה מצווה תחלה וגרם בחטאו שנעשו שאינו מצווה, ומ"מ אסור הוא מדרבנן (חסר סיום התשובה), עכ"ל.

                    ויוצא מזה דמסתבר שיהיה מותר לרופא יהודי לסייע בהפלה של אשה עכו"ם שמבצע רופא עכו"ם באופן דאינו עובר על לאו דלפני עור, ובעל נפש יחמיר על עצמו אם אפשר.

                    וכן לגבי האשה שעוברת ההפלה, יהיה אסור לו למרדים להרדים אותה אם היא יהודיה ואפילו אם הרופא המבצע את ההפלה הוא עכו"ם. ואם היא עכו"ם יהיה מותר לו להרדימה בין אם הרופא הכירורג הוא יהודי ובין אם הוא עכו"ם אם זה באופן שלא עובר על לאו דלפני עור. ואף שהיולדת נמצאת בלי הכרה בזמן ביצוע הניתוח, א"ל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שבכל זאת היא עוברת על לפני עור של רציחה והשחתת זרע ולא יהיה הבדל בין אם היא בלי הכרה בגלל הרדמה כללית ובין אם הניתוח בוצע בהרדמה מקומית והיא בהכרה מלאה, עכ"ד. עוד כתב לי הגאון זצ"ל דלגבי מה שכתוב בדין מקיף וניקף שהניקף צריך הטיית ראש כדי להתחייב, שם כדי להתחייב במלקות צריך מעשה בידים בשעת ביצוע האיסור. אך אה"נ אם בוצע ההקפה בהסכמתו כשהוא בא להמקיף שיבצע את האיסור, עובר שפיר בלאו גם אם היה בלי הכרה בשעת מעשה, עכ"ל 184.

                    אגב, ראה בחידושי רעק"א 185 שכותב בשם הספר תיבת גומא: בבן נח מסוכן אם שרי לישראל להושיט לו אבר מן החי לרפאותו דיש לומר ד"וחי בהם ולא שימות בהם" בישראל נאמר, אבל בבן נח לא הותר במקום פקוח נפש ואיכא משום לפני עור, עכ"ל (ועיין מה שכתבתי לעיל סי' שכח ס"ק א).

                ד. פחות מארבעים יום.

                באשה יהודיה. עיין לעיל 186 שהבאתי שם מחלוקת אחרונים אם יש איסור מן התורה להפיל עובר פחות מארבעים יום. וא"ל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שגם בפחות ממ' יום יהיה אסור בנ"ד משום מסייע להשחתת זרע ואפילו כשהכירורג הוא עכו"ם.

                    באשה עכו"ם. ראה בשו"ת אחיעזר 187 שכתב: דבן נח אינו נהרג על עובר פחות ממ' יום וגם בישראל אפשר דאין איסור תורה, עכ"ל. וכ"כ הגאון מלובלין בשו"ת תורת חסד 188 וכ"כ האג"מ 189 שבפחות ממ' יום הדין יותר חמור ביהודי מבבן נח. ולפי זה, יתכן דבאשה עכו"ם יהיה מותר לסייע בהפלה בכל אופן.

                ה. שבת. אסור לבצע הפלה בשבת וממילא לסייע בה בכל אופן אא"כ מדובר בפקוח נפש או ספק פקוח נפש להאם. וא"ל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל דעל המרדים לברר לפני כל ניתוח בשבת, גם בארץ וגם בחו"ל, אם אמנם יש היתר הלכתי לבצע את הניתוח דוקא בשבת.

                  

סיכום

        1. כשהכירורג יהודי, אסור למרדים (וה"ה אחיות וכו') לסייע  כשהאשה יהודיה, ומותר כשהיא עכו"ם באופן שאינו עובר על איסור דאורייתא של ולפני עור.

2. כשהכירורג עכו"ם, מותר לסייע כשהאשה עכו"ם באופן שאינו עובר על ולפני עור, אך אסור כשהיא יהודיה.

3. כשהאשה עכו"ם, בכל אופן מותר, דהיינו בין אם המנתח הוא יהודי ובין אם הוא עכו"ם, אם אינו עובר על ולפני עור.

4. כשהאשה יהודיה, אסור לסייע בהפלה, בין אם המנתח יהודי ובין אם הוא עכו"ם, ואפילו אם ההריון הוא פחות ממ' יום.

5. אסור לסייע בהפלה (וה"ה בכל נתוח) בשבת אלא אם כן מדובר בפקוח נפש או ספק פקוח נפש להאם.

         

          39. האם הוא חייב להפסיד כל ממונו ופרנסתו כדי לא לסייע בהפלה. מצד אחד מדובר על איבוד נפש מישראל אך מאידך אולי אין הסיוע שלו נחשב עד כדי כך לחייב אותו לאבד כל ממונו? [וראה בפוסקים 190 לגבי החיוב ליתן כל ממונו כדי לא לעבור על לאו דרבנן. וראה גם בדרכי תשובה 191, בספר חפץ חיים 192 ובשו"ת אג"מ 193].

                    והנה יש לעיין בזה טובא כי אין כאן רק בעיה של איסור והיתר אלא דסוף סוף תחסר בעולם נפש מישראל, הוא וזרעו עד סוף כל הדורות וכו'.

                    וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: להסוברים שגם ישראל ההורג עובר חשוב רוצח כמו בן נח שנהרג על כך אלא שישראל לא נהרג על כך, נמצא שהמרדים הוא ממש שותף להאשה והרופא הרודפים להרוג נפש מישראל שזה חמור מאד, דהא איכא חיובא למיטרח ולמיגר אגורי לאצולי נפשו של עובר שמחללים שבת עבור פקוח נפש שלו, ואפילו להרמ"ה 194 שסובר דמ"מ אינו חייב להפסיד ממונו בשביל הצלתו, מ"מ יתכן בעד חומש מנכסיו שפיר חייב אפילו להפסיד בכדי להציל את העובר השבוי בידי האשה והמנתח מידי שוביו, וא"כ כל שכן בהפסד של פיטורין מעבודה דיתכן שאין זה ממש בגדר של הפסד, ולכן אף שאין המרדים יכול להצילו אבל לשתף פעולה מיהא אסור, עכ"ל.

אך כתב לי הגרא"י וולדינברג זצ"ל 195: שאפילו שודאי יביא לאיבוד נפש מישראל, אין הרופא מחויב להפסיד כל ממונו ופרנסתו כדי לא לעבור על הלאו דלפני עור וכו' ומנימוקים הבאים:

א. במקרה הנ"ל אין איסור של לפני עור כי יכולים להשיג מטרתם גם על ידי רופאים אחרים בני ברית ושאינם בני ברית, ואפילו אם אינם, והרי לפי המשל"מ בפ"ד מהל' מלוה ולוה ה"ב עובר הוא על איסור דלפ"ע, אבל רבו החולקים עליו וסוברים שאיננו עובר, כמובא בשד"ח מע' ו כלל כו. וכך סובר הכתב סופר בתשובותיו חיו"ד סי' פג, ויעוין גם בשו"ת בית יצחק חאו"ח סי' כט וסי' קיז ע"ש.

ב. אפילו כשיש לפני עור להרבה ראשונים הוא נקרא לאו דאין בו מעשה כהחינוך ועוד כמבואר בשד"ח שם וכו'.

ג. ובנוגע לאיסור מסייע, נוסף להנ"ל, להרבה פוסקים אין זה אלא איסור מדרבנן בלבד ועל כן סוברים הרבה פוסקים שאיננו מחויב להפסיד ממונו משום כך כמובא בשד"ח מע' הלמ"ד כלל קז וכו'.

ד. למעשה אין בנידונים שלנו בכלל הושטה של עצם האיסור כי אם הכשרה בלבד אשר עי"כ יוכל העבריין לבצע בגוף זה איסור, ויש על כן לומר שאין כאן אפילו גדר של איסור מסייע וכו'.

ה. שיטת הש"ך ביו"ד סי' קנא ס"ק ו דישראל מומר איננו מצווה להפרישו והנו"ב בדגול מרבבה שם מסביר דאף בישראל אין מצווה להפרישו כי אם כשעובר בשוגג, אבל בישראל שרוצה לעבור במזיד על איזה עבירה אפילו אינו מומר, אין ישראל אחר מצווה להפרישו לדעת הש"ך, ורבים מצרפים דעה זאת ליסוד חשוב בנידונים שונים וכו'. ומסיים הגרא"י וולדינברג זצ"ל: ובזה אחתום דלאור כל האמור נראה לי כי הרופא איננו מחויב להפסיד ממונו ופרנסתו כדי שלא לסייע בדרך המוצע במקרה הנ"ל, עכ"ל של הגרא"י וולדינברג זצ"ל.

גם דברתי עם הגרי"ש אלישיב שליט"א ולדעתו חייב להפסיד פרנסתו כיון שזה חלק מעבודתו השגרתית וממילא יחזור על אותה עבירה פעם אחר פעם, ולכן במקרה כזה של עבירה חוזרת ותמידית – חייב להפסיד פרנסתו כדי לא לעבור אפילו פעם אחת.

                  

40. ביצוע של בדיקה על-קולית (אולטרה סאונד).

                    מה יהיה הדין ברופא שמבצע בדיקות על-קוליות (אולטרה סאונד) בנשים הרות ויודע שאם יבחין במום בעובר וישלח תשובה בהתאם אל הרופא המטפל, הלה יבצע הפלה גם ללא היתר הלכתי. האם גם כאן יצטרך לאבד כל פרנסתו כדי לא לגרום לזה?

                    וכתב לי הגרא"י וולדינברג זצ"ל שבנוסף לכל מה שכתב לעיל יש כאן במקרה זה עוד נימוק והיינו דאין כאן סיוע בשעת מעשה, ובכה"ג סוברים הרבה מגדולי הפוסקים שלא עוברים על הלאו דלפ"ע, יעוין שו"ת כתב סופר שם, שו"ת בנין ציון סי' טו, שו"ת משיב דבר חיו"ד סי' לא ו-לב, שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' צג וח"ו או"ח סי' יז, שו"ת תורת חסד (מלובלין) או"ח סי' ה ושו"ת בית ישראל (לאנדא) או"ח סי' כה, ע"ש.

                    וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: זה רק ספק ולא ודאי, אבל מ"מ יש לחשוש שהוא מסייע להריגת עובר, ומכל מקום אינו חייב להפסיד פרנסתו בשביל כך, עכ"ל.

                    ואמר לי הגרי"ש אלישיב שליט"א שאינו חייב להפסיד כל ממונו כיון שאין קשר ישיר בו-זמני בין מה שהוא עושה והעבירה שהשני יבצע.

 

(ב) לחתוך.

המדע החדש – גנטיקה

 

1. הנדסה גנטית. קיימות היום שיטות בהנדסה גנטית בהם מכניסים חלקיקי תאים מבריה אחת לשניה ועל ידי זה משנים את תכונותיה של השניה לפי התכונות המוכתבות על ידי החלקיק שהוכנס.

          וראשית יש לשאול האם מותר לעשות כן והאם כך רצונו של הבורא יתברך באומרו ומלאו את הארץ וכבשה (בראשית א, כח), ועיין ברמב"ן (שם) שכותב: נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר ולבנות ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחושת, עכ"ל. ואם כך רצונו יתברך, מה הגבול בין המותר והאסור. ולכאורה מסתבר דכל דבר שהוא ודאי לטובת האדם צריך להיות מותר ומבורך, אך לא תמיד ברור מה נקרא "טובת", וברור שיש סכנה שגם יעשו דברים העלולים להשפיע לרעה.

          ולכאורה במה שעושים בשיטה זאת שבדרכים כימיות ואחרות לוקחים חלקיקים קטנים מתוך התאים, שבחלקיקים אלה קיימת "תכונה" המסויימת של אותו בריה, להעבירם לחיידקים או לוירוסים מסויימים ואחרי כן ל"הדביק" את הבריה השניה באותם חיידקים או וירוסים, אין בזה איסור של הרכבה או כלאים. וכ"כ התפא"י סופ"ב דע"ז (בועז). וראה בערוך השולחן 196, חכמת אדם 197, שו"ת טוב טעם ודעת 198, שו"ת אג"מ 199 והמעין 200 שאין ההלכה מתחשבת בדבר שאינו נראה לעיני אדם ללא עזרת זכוכית מגדלת. אך כתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: מסופקני אם הראיה היא ראיה כי כאן התוצאות הן גדולות מאד, ומי אומר שבכה"ג התירו, וגם לחשמל שאינו ניכר יש לו תוצאות בלתי רגילות וצע"ג, עכ"ל. גם כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: אם אנשים מטפלים בחלקיקים האלה ומעבירים אותם ממין אחד לשני הרי זה חשיב ממש כנראה לעינים ולא דמי כלל לתולעים שאינם נראים, עכ"ל. ואמר לי הגאון שליט"א שמותר לכתחלה לעשות הנ"ל ואין בזה משום איסור הרבעה או כלאים אך לא מטעם שכתבתי אלא לפי המובא בשמו להלן, עכ"ד.

          ומה יהיה הדין אם ע"י פעולה זאת משנים תכונת בריה מסויימת, למשל שהגמל יהיה שוסע שסע או שלדג טמא יהיו קשקשים או שעגבניה תגדל על עץ 201. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: בבעלי חיים נלענ"ד דאין בעצם העשיה שום איסור של הרבעה כיון שזה רק ע"י העברת "חומר" ממין אחד תוך מין בעל חי אחר, ורק בהרכבת עצים נראה דשפיר אסור אף אם ההרכבה היא רק על ידי זריקה של מיץ אשר אם היה זורע את המיץ באדמה לא היה צומח כלל, כי סוף סוף "השדה" זרועה משני מינים, משא"כ בהרבעה הרי התורה אמרה "בהמתך" ואין זו בהמה ואין זה שייך כלל לאיסור הרבעה, עכ"ל. וכן עיין בחזו"א כלאים סי' ב סע' טז ד"ה נראה.

          וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: לא הבנתי הנפק"מ בין "מיץ" לבין "חומר", שניהם מצד עצמם אינם ולא כלום. וענה הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: ההבדל הוא לא בין "חומר" ל"מיץ", רק בזה שבבהמה אסרה תורה רק שתי גופות ממש, משא"כ כלאים הרי השדה זרועה משני מיני זרעים, עכ"ל.

          עוד כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: דאפשר שאין הכי נמי שיצטרכו לברך בורא פרי העץ על "עגבניה" כזו 202, הואיל וזה ממש גדל על עץ, אע"ג שאותו המין גדל בעיקר מהאדמה ולא מעץ ואף שזה גם נעשה רק ע"י אדם. אך לענין בעלי חיים נראה דאף שאפרוח הנולר מביצת טרפה מותר, היינו משום שבאמצע נעשה עפרא בעלמא ולכן האפרוח שנוצר הרי הוא ככל אפרוח טהור, מה שאין כן עוף טהור שישב על ביצת עוף טמא, ברור הדבר שהנוצר ממנה הוא ממש עוף טמא, וא"כ הרי גמל שילדה פרה הדין הוא שהפרה היא לא רק כדין של יוצא מהטמא שרק אסור ולא לוקין עליו, אלא הפרה היא ממש כגמל, ולפי זה כמו שגמל ממש אשר ע"י זריקה יהפך גם לשוסע שסע הרי פשוט שנשאר ודאי טמא ואסור, כך גם הפרה שנולדה ממנה כמותה, ואף גם בביצי דגים טמאים, מלבד שהם משריצים מבפנים ולא נעשה באמצע כעפרא כמבואר בגמ' ע"ז מ ע"א, מ"מ גם בלא"ה הרי נוצר "ממין טמא" ולא דומה כלל לנולד מטרפה. ולכן נראה שגם אם אותה פרה תתעבר משור כזה שגם הוא כמותה מסתבר שגם ולדותיהם כמותם ואסורים עד עולם, והוא הדין גם בדגים. ולפי זה עלול ח"ו לבוא למצב שלא נוכל לסמוך על הסימן של קשקשת כי ידגו לרוב כאלה, אך אולי יהא אפשר בכל זאת להבחין ע"י סימנים אחרים, ומ"מ כל זה לא נוגע כלל לעגבניה על עץ, עכ"ל.

          שוב כתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: לא שמתי לב עד כה אם בביצת טריפה אמרינן בגוה "עפרא בעלמא", למה לא בביצת עוף טמא, עכ"ל. וענה הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: עוף טמא הוא "מין" והנוצר הרי הוא ממש מין טמא ואילו טרפה הרי נוצר מעפרא מין כשר, עכ"ל.

          עוד כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: דאף שבספר משרת משה בסוף ההקדמה בשם מצפה שמואל כתב פירוש נחמד למה שאמרו בפרק אלו טרפות דאף שמקשקשת לחוד נוכל לידע איזה דגים מותר לאכול "מכל מקום סנפיר וקשקשת לאו לסימנא בעלמא נאמרו רק הם הגורמים ההיתר" ולענין זה שפיר אמרו שם בגמ' יגדיל תורה ויאדיר. אך יתכן שרק אם זה ממש בתכונתם ולא כשהם באים ממקום אחר. ועכ"פ לדינא אין להתחשב גם אם זה רעיון נכבד בפירוש הגמ'. ואין להסיק הלכה מזה ובפרט שזה נעשה ע"י בני אדם ולא לסימנים כאלה נתכונה התורה, עכ"ל.

          ואותם המחקרים שעוסקים כיום בנסיונות לטפל בבני אדם, כשלהם (או ליוצאי יריכם בעתיד) מומים קשים וחמורים ששורשם בפגם גנטי, בתיקון הפגם על ידי הכנסת ה"גֶּן" הבריא שחסר בחולה, ודאי יבורכו חוקרים.

          קיימת שיטה הנקראת PCR שדרכה אפשר לגלות במקרים מסויימים מחלות או פגמים גנטיים מסויימים או דלקת סמויה. השיטה הולכת ומתפתחת בקצב מדהים, כך למשל שיש אפשרות היום לאבחן מחלות מסויימות שעדיין סמויות ולטפל בהנושא עוד לפני שמופיעים הסימנים הראשונים של המחלה. או למשל, שיטת ה-CVS203 באמצעותה ניתן, כבר בשלבים מוקדמים של ההריון, לגלות פגמים או מחלות רציניים וחמורים בעובר, שיגרמו למוות מוקדם של היילוד ולסבל רב להורים (כגון טיי-זקס, תסמונת דאון או סיסטיק פיברוזיס). היום כבר ניתן לגלות מומים מסויימים עוד לפני ארבעים יום של ההריון. אם יווכח שהבדיקה אמנם נאמנה, השאלה של הפלה תהיה יותר קלה בשלב זה כשהעובר עדיין פחות מארבעים יום, אך בלאו הכי כל מקרה ומקרה יצטרך להכרעה של פוסק מובהק.וראה לעיל  ס"ק א17 (עמ' קנז).

 

2. שכפול גינטי (שיבוט). באדר א תשנ"ז פורסם על הולדת כבשה ("דולי") במעבדת מחקר בסקוטלנד ע"י שכפול מתא שנלקח מהעטין של כבשה ללא הוספת זרע או ביצית. הוציאו מתא זה את גרעינו והחדירו אותה לביצית מכבשה אחרת ממנה כבר הוציאו את הגרעין. לתא זה ניתן פולס חשמלית שגרם להתחלקות של התא והתחלת יצירת עובר. הביצית המופרית הוחדרה לרחם של כבשה אחרת – פונדקאית שילדה את "דולי" כעבור כששה חדשים. ל"דולי" כמובן אין אב וספק מי האם שלה – האם הגנטי, הפונדקאית או האם של הכבשה ממנה ניטל התא שאת גרעינו החדירו לביצית. בנוסף, אמנם החומר הגנטי שלה בא מהתא של העטין של כבשה א' אך אנו יודעים היום שגם בציטופלסמה של כל תא ותא (החומר שמסביב לגרעין) יש חומר גנטית – DNA (ראה כרך ג' אהע"ז סי' א ס"ק ו15 עמ' לח). א"כ גם התא של כבשה ב' (שבתוכה החדירו את הגרעין של כבשה א') וממנה "דולי" נוצרה, יש חומר גנטי. והיא תהיינה למעשה תאום (כמעט זהה?) של כבשה א' ממנה נלקחה התא מהעטין שלה.

          נשאלת השאלה האם מותר לשכפל בן אדם בצורה זאת? וכבר יש פרסומים שמותר, בהסתמך על המאירי שכותב 204: כל שהוא נעשה בפעולה טבעית אינו בכלל כשפים אפילו ידעו לברוא בריאות יפות שלא מזיווג המין כמו שנודע בספרי הטבע שאין הדבר נמנע, רשאים לעשות שכל שהוא טבעי אינו בכלל הכישוף. אך יש לדחות כי מדובר בפרוש על פעולה טבעית לעומת כישוף. וראה להלן מה שכתבתי בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א.

          ויש להביא ראיות שאין זה לפי השקפת התורה הקדושה, וכדלקמן:

          א. מובא בגמ' 205 רבא ברא גברא, שדריה לקמיה דרבי זירא וכו' אמר ליה מן חבריא את, הדר לעפריך. משמע שלדעת ר' זירא אין לעשות כן. ואין לומר שאני התם כיון שהוא נברא על ידי ספר יצירה (רש"י שם) וא"כ מדובר על "יש מאין" כי הלא ר' זירא אמר "הדר לעפריך", דהיינו לעפר ממנו נבראת 206.

          ב. עוד מובא בגמ' שם: רב חנינא ורב אושעיה הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה, ע"כ. אך משמע מלשון הגמ' שהעיגלא נבראת מאיליה וכ"כ רש"י 207: וממילא אברו להו וכו'. וראה בתורת חיים 208 שכותב: משום כבוד שבת עשו כן אבל בלא"ה לא שפיר למיעבד הכי כדאשכחן בתענית 209 גבי בריה דר' יוסי דאמר ליה אבוהו הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה, ואמרו דאשתמש בתגא חלף, עכ"ל, וע"ש בגמ'.

          ג. כותב הרמב"ן 210: והמרכיב שני מינין משנה ומכחיש במעשה בראשית כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות וכו'. והנה המרכיב כלאים או זורען בכדי שינקו זה מזה מבטל חקות שמים, וכך אמר רבי חנינא משום רבי פנחס, חקים שחקקתי בהם את עולמי וכו' והנה המערב כלאים מכחיש ומערב במעשה בראשית, עכ"ל. ואמנם כותב על זה הגור אריה (שם): דמה בכך דהא אמרו חכמים כל דבר שהקב"ה ברא בששת ימי בראשית צריך תיקון כמו החטין לטחון ולאפות, ולא אמרינן  בזה שהקב"ה לא השלים עולמו וכמו על המילה שלא נברא עם האדם והושלם על ידי בשר ודם וא"כ מה שייך בזה שנראה כאלו אומר שהקב"ה לא השלים עולמו, עכ"ל. ולא הבינותי, כי הרמב"ן ז"ל מדבר על בריאת מין חדש ולא על תיקון והשלמת הקיים בלבד וצל"ע בדברי הגור אריה.

          ד. גם רבינו בחיי כותב (שם) כהרמב"ן וז"ל: וכאלו מראה עצמו שהוא חושב כי לא יספיקו הנבראים שברא הקב"ה בעולמו והוא רוצה להתחכם ולהוסיף עוד שם מינים מחודשים על כל מה שברא חי העולמים, עכ"ל.

          ושמעתי מפי הגרי"ש אלישיב שליט"א שהדבר אינו לפי השקפת תורתנו הקדושה ועיקר הראיה מהרמב"ן כי להכחיש בריאת העולם משמעותו להכחיש את מציאותו יתברך ואסור לייצר בריה חדשה בצורת אדם שאינו תוצאת מפרו ורבו בין איש ואשתו. ואין להשוות הולדת ילד באופן מלאכותי, כגון בהזרעה מלאכותית או אפילו ב-IVF כי שם מדובר בנולד רגיל שאביו ואמו מוגדרים וידועים, מה שאין כן בשכפול, שנולד בריה חדשה שבכלל ספק אם יש לו אב או אם. כי אפשר לדחות את הראיות מהגמ' בסנה' ותענית כי שם מדובר על פעולה על-טבעית נגד רצון השם יתברך. ומה שכתב המאירי (מובא לעיל) מדובר על איסור כשפים וכך הוא כותב במפורש: כל שהוא נעשה בפעולה טבעית אינו בכלל כשפים וכו' רשאים לעשות שכל שהוא טבעי אינו בכלל הכשוף עכ"ל המאירי, ואין הוא מדבר על איסור או היתר מבחינת השקפת התורה, עכ"ד. עוד שמעתי ממנו שליט"א שאין איסור בשכפול כל בעל חי אחר אם הדבר נעשה כדי להציל בני אדם מסכנה (כגון השתלת אברים מחזיר לבן-אדם) וכל שכן שמותר לשכפל רקמות מבעלי חיים אך אין לשכפל בעלי חיים אם אינו מדובר בהצלת חיי אדם באופן ישיר (כגון פרות עם תפוקת חלב גבוה), עכ"ד.          

          ולגבי החוסר ייחוס של אדם כזה שנברא ללא אב (ואם) ראה ביבמות 211: בשלמא יבמה כדאמרן אלא שאר כל הנשים אמאי? א"ר נחמן אמר שמואל משום דרמא קרא (בראשית יז:ז): להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך, להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני. רבא אמר גזירה שמא ישא את אחותו וכו'. וכותב רש"י 212: שאין השכינה שורה אלא על הוודאים שזרעו מיוחס אחריו והכי נמי קיימא לן בנדרים (כ ע"ב) וברותי מכם המורדים והפושעים בי (יחזקאל כ,לח), אלו בני ערבוביא, עכ"ל. וכ"כ התוס' 213.

          אגב, אמנם כותב התפארת ישראל 214 שכל דבר שלא נדע טעם לאסרו מותר הוא בלי טעם, דלא הזכירה התורה דברים המותרים כולן, רק דברים האסורים, עכ"ל, וכבר קדמו רש"י בכתבו 215: נעבד שהוא דלא אשכחן דאסור עכ"ל. ולכאורה אולי משתמע מזה שכיון שאין בתורה איסור מפורש לשכפול ממילא יהיה מותר לעשות זאת. אך אין הדבר כן, כי הלא התנאי של התפא"י הוא "שלא נדע טעם לאסרו" וכאן, מלבד הטעם של הרמב"ן המובא לעיל, גם לשכל האנושי הישר הדבר מרתיע ואין הדעת נוחה הימנו. ועל דבר כזה גם חל איסור, כי הנה אמנם כל דבר שלא נאסר בתורה במפורש מותר, אין הדבר נכון רק לגבי התרי"ג מצות הנוגעות לאיסור והיתר, לטומאה וטהרה וכו' שעליהן אין להוסיף ומהן אין לגרוע.

           ויש להזהר מאד מאד בדברים שברור לכל בעל שכל שכך רצון השם אף על פי שלא נכתבו במפורש בתורה. וכפי שכותב רב ניסים גאון 216 וז"ל: והאיך יתכן לעונשן על דבר שלא נתחייבו בו ולא ניתן להם וכו'. ונאמר כי כל המצות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא כבר הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ, עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים וכו', עכ"ל. וז"ל הספר חסידים 217: ומצינו בתורה שכל מי שיכול להבין, אעפ"י שלא נצטווה נענש עליה על שלא שם על לב שנאמר "ויקצוף משה על פקודי החיל וגו' ויאמר אליהם החייתם  כל נקבה" 218 ולמה לא ענו לו, ולמה לא צוית לנו והלא לא אמרת לנו להמית הנשים. אלא שידע משה שהיו חכמים ובקיאים לדון קל וחומר וכו' וכן למה לא אמר בלעם באמור לו על מה הכית אתונך 219 היה לו להשיב, מה עון יש שהכיתי את אתוני וכו'. אלא שהיה לו לחשוב שמא שלא ברצון הקב"ה הוא שאקללם וכו', עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם 220 וז"ל: והוא שיגמול העובר על כל מה שיעשה ממעשה הכבוד והיושר ואע"פ שלא צווה בו על ידי נביא, ושיענש על כל מעשה רע שיעשהו האיש ואע"פ שלא הוזהר ממנו על ידי נביא, אחר שהוא דבר שהשכל מזהיר ממנו, עכ"ל. וכן ראיתי ברמב"ן 221 שכותב: כי החמס הוא החטא הידוע והמפורסם ורבותינו אמרו 222 שעליו נתחתם גזר דינם, והטעם מפני שהוא מצוה מושכלת, אין להם בה צורך לנביא להזהיר וכו'.

וכן כותב החזקוני 223: ואם תאמר איך נענשו דור המבול מאחר שלא נצטוו מצות אלא י"ל יש כמה מצוות שחייבים בני אדם לשמרן מכח סברת הדעת אע"פ שלא נצטוו עליהם ולפיכך נענשו כמו קין שנענש על שפיכות דמים אע"פ שלא נצטוה על כך וכו', עכ"ל. ואמנם הרמב"ם כותב 224: על ששה דברים נצטוה אדם הראשון, אך ראה בכסף משנה שם שהרמב"ם הוציא את דינו מדיוק בגמ' 225 ואין גמ' מפורשת כזה. לעומת זאת מובא בגמ' שם: רבי יהודה אומר אדם הראשון לא נצטווה אלא על ע"ז בלבד וכו' רבי יהודה בן בתירה אומר אף על ברכת השם וכנראה שכן דעת החזקוני (שהיה בן דורו של הרמב"ם) ולכן כותב שדור המבול וקין לא נצטוו על המצות. ולכאורה דברי הרמב"ם והחזקוני אם נאמר לאדם הראשון איסור רציחה הן מחלוקת רבי יהודה ורבי נחמיה 226.

כותב בתורה תמימה 227: ונראה פשוט דאין הכונה דמפסוק זה ילפינן עיקר חיובים אלה בבני נח שהרי אין במשמעות פשטות הכתוב כל ענינים אלה, אלא הענין הוא שכל דין מאלה השבע מצות מקובל היה לחז"ל שנוהגים בכל האומות שבעולם (וי"ל בטעם הדבר משום שהם נוגעים בעקרי ויסודי קיום העולם וחברת האדם, ובלעדיהם, כלומר בהפוכם, הרס ואבדון וקץ כל בשר וכו') והשכילו חז"ל לכללם כולם ולאחידם ולהסמיכם בלשון איזה פסוק בתורה כדי שיהיה הדבר לזכרון וכו', עכ"ל.

          וכן כותב בשו"ת אבני נזר 228: שמעתי מפה מרן כ"ק הרי"ם זצללה"ה מגור פי' המשנה, מי שפרע מדור המבול וכו', כי המה לא היה להם תורה ואעפ"כ נענשו יען עשו דבר שהכל מחייב שהם מעשים מתועבים.

          ואביא כאן עוד כמה דוגמאות של דברים המחייבים ואעפ"י שאינם כתובים במפורש בתורה:

          אמנם כותבת התורה שאדם שמזיק לחברו או לרכושו יהיה חייב לשלם את הנזק, אך לא מצאנו אזהרה מפורשת בתורה שלכתחלה אסור להזיק לרכושו של הזולת. האם יעלה על הדעת שלכן יהיה מותר להזיק לרכושו של הזולת ובלבד שישלם את הנזק?  וראה ברבינו יונה שכותב 229: שהרי כתוב לא תגזול וכל נזיקין בכלל אותו הלאו והן הן התורה שהיה קבלת משה בסיני אע"פ שלא נכתבו, עכ"ל. וכ"כ הלבוש 230: מדחייבה התורה בכמה מקומות את האדם המזיק ממון חבירו לשלם כמו שחייבה בגוזל וגונב ממון חבירו לשלם וכו' וכן בשאר נזקין שמזיק חבירו שמע מינה כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו וכו'. ואין לומר דאפילו איסור נמי ליכא אלא שאם הזיק חייב לשלם ומותר להזיק על מנת לשלם וכו' הא מילתא דפשיטא היא וכו' ע"ש. וכן עיין  שם בטור, בב"ח ובפרישה. וראה בקהלות יעקב בריש בבא קמא.

          כותב רבינו יונה 231 ומצאנו בענין אנשי סדום שהיו רעים לד' מאד בכמה עלילות נשחתות כמו הגזל והחמס ועיוות הדין וגילוי עריות, ועם כל זה הזכיר הכתוב כי אבדו ונשמדו אלא בעון בטול הצדקה שנאמר: הנה זה היה עון סדם אחותך גאון שבעת לחם שלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה 232, עכ"ל. ולכאורה אין עבירה זאת (של ביטול הצדקה) כלולה בשבע מצות דבני נח.

          וכן לגבי עמון ומואב "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" 233, ולא מצאנו שנצטוו על זה.

          ליצנות, שקר 234 וחניפה, אינם איסורים מפורשים בתורה ואם כל זה כת ליצנים וכת שקרים וכת חנפים נכללים בין ארבע הכתות שאין מקבלות פני השכינה 235.

        וכן ער ואונן מתו משום שהשחיתו זרעם שואל השלה הק' 236 שכותב: מיתת ער ואונן על שהשחיתו זרעם, צא ולמד עד היכן מגיע חטא עון זרע לבטלה שנתחייבו אלו מיתה אף שהיה קודם מתן תורה ולא מצינו בני נח מוזהרים על זה רק שקבלו מאבותם רעות המעשה הזה וכו' ע"ש. ועוד כותב 237: חטאתי כי לא ידעתי לכאורה קשה אם לא ידע א"כ מה חטא, אלא האדם מה שהיה ראוי לו לידע ולהבין ולא ידע, הוא חייב בדבר כי ע"כ נתן לו הש"י השכל להשכיל ולהבין. גם בכאן בלעם היה לו להבין כי לא לחנם עשה האתון כך וכו'.

          ומענינים דברי החינוך 238: כי הקל ברוך הוא עלה במחשבה לפניו לבראות העולם וחפצו שיתישב בבריות טובות הנולדות מזכר ונקבה שיזדווגו בהכשר וכו'.

                   ואם יווצר אדם כזה מה הגדרתו בהלכה? למעשה מרובים הם השאלות וספקות – האם הוא בן אדם כי אולי הוא בריה בפני עצמו וא"כ אינו אדם אלא בריה שנראה כאדם. ואם הוא אינו אדם האם יהיה מותר לקחת ממנו (גם בלי רשותו) כל איבריו להשתלה כשהוא חי ובריא? ואם הוא בריה אז אין מקום לשאלה האם הוא יהודי או לא. ואם הוא בן אדם מי הוא אביו ומי היא אמו? הלא הוא נולד מפונדקאית למאן דאמר שהפונדקאית היא אמו אז אם היא בת ישראל אז הוא יהודי. אך מה הוא למאן דאמר שאמו היא האם הגינטית? האם הוא בן האיש ממנו לקחו את ה-.DNAאך אם כן אין לו אם כי כל (או רוב) החומר הגנטית שלו בא אך ורק מאביו, וא"כ איך יכול להיות יהודי אם אין לו אם כלל וכלל. מאידך, אם הוא – ולכאורה זה יותר סביר –תאומו של תורם החומר הגנטית, האם אמו של התורם גם אמו על אף שלא תרמה ביצית וגם לא הולידו? אך גם אפשר לטעון שהוא ללא כל קשר לא לתורם ולא לאביו של התורם כי הלא אינו נוצר מזרעם – ואם כן אין לא לא אב ולא אם! וכן אפשר להאריך אם הנוצר בא מתא של אשה.

                   אך נראה לי שיש כאן שאלה הרבה יותר בסיסית ועקרונית. בזמנינו יש פיצוץ אדיר של ידע גם ברפואה וגם בפיתוח מיכשור טכני וביצוע, ונדמה לי יש לעצור ולשאול את עצמנו שאלה נוקבת. כל הידע הזה בא לנו אך ורק ממי שאמר והיה העולם, האם זה אומר א"כ שניתן לנו רשות גם להשתמש בו לכל דבר שעולה על דעתנו – גם לשכפול גנטי של בני אדם, לאפשר אשה מבוגרת שמזמן עברה את הבלות להביא ילד (הראשון שלה) לעולם או לאפשר לפנויה להרות באופן מלאכותי? צועקת הגמ' 239: בהדי כבשי דרחמנא למה לך, ובהסתמך על זה אוסר הגרש"ז אויערבאך זצ"ל פעולה מלאכותית שיאפשר לזוג לבחור מין של הילד כל שאין לזה סיבה רפואית (כגון למנוע מהולדת בן כשיש סיכון שיהיה לו מחלת ההמפוליה). הקב"ה הלא הוא יתברך מקור של כל החכמה והכל יכול, ואעפ"י כן ידע לומר לעולמו די כשמובא בגמ' 240: ואמר רב יהודה אמר רב בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך וכו' עד שגער בו הקב"ה והעמידו וכו' והייני דאמר ר"ל מאי דכתיב וכו' אני הוא שאמרתי לעולם די, ע"כ.

 

3. תאי גזע. אדם נוצר מתא אחד שהוא בא ממיזוג של תא מהאב (זרעון) ותא מהאם (ביצית). אותו תא מתחיל להתחלק לשנים, ארבע וכן הלאה עד שביום הרביעי-חמישי אחרי ההפריה ישנם כמאתיים תאים בתוך כדור שרובו חלל ודופנותיו תאים מיוחדים שמיועדים להשתרש לתוך רירית הרחם ולהפוך לשליה. המאתיים תאים אלה נקראים תאי גזע כי מהם יבואו כל חלקי העובר פרט לשליה, קרומיות השפיר והשפיר. התאים ממשיכים להתחלק ואז חלק נודדים בכיון מעלה וחלק בכיון מטה כשכל קבוצה כבר מיועדת להיווצר חלק מן הגוף – הראש, גוף והאברים החיצונים והפנימיים, וכן כל מערכות הגוף כגון מערכת הבלוטות, הדם וכו'. בשלב זה הם כבר מיועדים רק לתפקיד אחד ומיוחד ואין תאים המיועדים, למשל, להיות כבד יכולים להפוך לתאי לב או מוח או דם וכו'. וכן לכל קבוצה וקבוצה של תאים – כגון תאי גזע לדם מהם ייווצרו תאי דם אדומים, לבנים וטסיות (טרובוציטים) ותו לא והם נמצאים במשך כל החיים כשתפקידם לחדש תאים חדשים במקום אלו שהזדקנו ומתו.

                   בשנים אחרונות מתברר שלתאי גזע ממערכת הדם היכולת גם לעבור שינוי לתאים השייכים למערכות אחרות כגון תאי שריר הלב להחליף תאים מתים בתאים חיים ולכך לשפר מצבו של החולה 241. ואמנם התגלית הזו היא רק התחלת הדרך אך יש צפיות בקרב החוקרים לטיפולים כאלה בעתיד.

                   את תאי הגזע ניתן להשיג מארבעה מקומות:

                א. מהמבוגר. ניתן היום להפריד מדם המבוגר – ללא כל הרדמה – תאי גזע ולהשתמש בהם להשתלה בזולת ללא צורך לקחת מיח עצם בהרדמה כללית. אין כאן בעיה הלכתית להשתמש בהם כטיפול לחולה מהמשפחה שזקוק להשתלת מיח עצם.

                ב. מחבל הטבור של יילוד. דם העובר עשיר בתאי גזע וניתן לקחתם בזמן הלידה ולאחסנם בבנק הדם לשם השתלה. גם כאן אין בעיה הלכתית כדלעיל. אך אמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שאסור לקחת דם מהעובר בשבת במטרה לאחסן התא גזע בבנק הדם.

                ג. מנפל.

                נפל טבעי. כבר כתבתי בנשמת אברהם כרך ב יו"ד סי' שמט ס"ק ב8 עמ' תקכב בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל והאג"מ שמותר לקחת דם, נוזל מחלל הגוף ואפילו ביופסיה עבור מחקר ולימוד רפואי שעלול להביא תועלת בעתיד. ולכן גם כאן מותר לקחת תאי גזע מדם הנפל לשם מחקר. בשבת, אמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שכיון שהנפל הוא מוקצה אין לקחת ממנו דם למטרת מחקר אך, כמובן אם מדובר על טיפול בחולה מסוכן לפנינו, מותר.

                הריון בכוונה ראשונה להפיל ולהשתמש בנפל להפקת תאי גזע. ילד הסובל ממחלת דם המסכן את חייו, האם יהיה מותר לאמו להיכנס להריון למטרה להפיל את עוברה ולהשתמש בו לשם השתלת תאי גזע ממנו לאחיו החולה? ברור לפי מה שכתבתי לעיל שאין כל היתר להפיל עובר בריא שאינו מבחינת רודף – דהיינו שמסכן חיי אמו 242.

                ד. על ידי ייצור תאי גזע. ישנם אפשרויות גם לייצר תאי גזע לשימוש מחקר רפואי ובנסיון לגדל מהם אברים פנימיים כגון תאי שריר, לב, כבד וכו':

                מביציות מופרות עודפות מתהליך IVF. דהיינו בגיל כמה ימים, שאריות של טיפול ב-IVF כשאינם מיועדים להתאחסן עבור טיפול עתידי בזוג. בהלכה, כל זמן שלא הוחזר העוברון לרחם אמו אינו מוגדר כחי ולכן אין מחללין עליו את השבת, כגון להצילו משרפה או מכשלון של המקפיא בו הוא נמצא – ראה כרך ג אהע"ז סימן א ס"ק ו6 (עמ' כח). מותר א"כ להשתמש בהם למחקר רפואי.

                   ייצור ביציות מופרות מתורמי זרע ובציות. כאן מדובר על שימוש ב-IVFאך ורק לייצר עוברון לשם הפקת תאי גזע, דהיינו, לוקחים זרע וביצית מתורמים לייצר תאי גזע. ברור שאסור לעשות ממתנדב יהודי משום הוצאת זרע לבטלה כי אין כאן כל ענין של קיום מצות פרו ורבו אך האם ישנה איסור לעשות זאת ממתנדב עכו"ם משום הוצאת זרע לבטלה. לכאורה, הוצאת זרע לבטלה אסור גם בעכו"ם, ראה יבמות 243 ממעשה דער ואונן וראה בהגר"א 244 שמציין לגמ' זו, וכן בנדה 245 ורש"י שם 246. וע"ע בסנה' 247 מובא במל"מ 248 שלומד גם אליבא דתוס' שבעכו"ם יש מצות עשה של פריה ורביה ולכן לא נמצא בשבע מצוות שלהם, ע"ש, אולם מסיים שם המל"מ: מ"מ לא ידעתי היכן רמיזא איסור זה דהשחתת זרע לבני נח ועוד ק"ל אמאי לא מני לה בהדי ז' מצוות דב"נ והדבר צריך תלמוד, עכ"ל.

                   כותב השדי חמד 249: זרע לבטלה אי מוזהרים עכו"ם בהשחתת זרע לבטלה, הנה מדברי התוס' סנה' נט ד"ה והא, מתבאר דאין מוזהרים כיון שאין מצווים אפריה ורביה וכיוצא בזה כתבו התוס' יבמות יב ד"ה שלש דנשים שאין מצוות אפו"ר אין מצוות אהשחתת זרע לבטלה וכו'. ומזה הוה תמיה לי מזמן רב על מרן החבי"ף (הג"ר חיים פאלאג'י) בספר חיים ושלום סי' טז דף לח ע"ד (בנדון נערה אחת שבגלל פרנסת אביה היתה הולכת לבית עכו"ם אחד ולפעמים היה העכו"ם מחבקה ומנשקה וכו') וז"ל גם מ"ש שאם העכו"ם מתאוה וכו' אין בכך כלום הרי כיון שהוזהרו העכו"ם באיסור השחתת זרע לבטלה מי יכול לעמוד מלהשחית זרעו ע"י שמחבקת ומנשקת ועושה מישמוש בידים כי אין ספק דעובר העכו"ם איסור בסיבתה ואסור להניחה עכ"ל. ולא ידעתי מנ"ל פשיטות זה דעכו"ם מוזהר אהשחתת זר"ל הא בהדיא אמרינן בש"ס דסנה' דפו"ר נאמרה ונישנית ולישראל נאמרה ולא לבן נח עכו"ם וכתבו התוס' דמי שמצווה אפו"ר מצווה שלא להשחית וא"כ עכו"ם דאינו מצווה אינו מוזהר וכמ"ש התוס' והפוסקים גבי אשה דכיון שאינה מצווה אפו"ר אינה מוזהרת אהשחתה. אמנם עתה ראיתי דסברת התוס' אינה מוסכמת שכתב המשל"מ מלכים פ"י ה"ז דהתוס' שבסנה' נט דסברי דמי שאינו מצווה אפו"ר אינו מוזהר אהשחתה זרע לבטלה אזלי לשיטתם שברפ"ב דנדה דאשה כיון דאינה מצווה אפו"ר מותרת בהשחתה, אבל הרשב"א בחידושיו לנדה כתב דהרמב"ן הקשה על זה וס"ל דאע"ג דאינה מצווה אפו"ר מוזהרת אהשחתה וכו'. ומרן המשנה למלך תמה היכא רמיזא אזהרה לבן נח עכו"ם אהשחתה ואמאי לא מנינן לה בהדי מצות בן נח עכו"ם עי"ש. והרב מטה אהרן במערכת האלף הביא סברת הרמב"ן ומה שתמה עליו הרב משל"מ כנז"ל וכתב שבחי' הרמב"ן למס' נדה וכן בחי' הר"ן שבספר תודת שלמים עשו סמוכות לזה דבמבול כתיב כי השחית כל בשר ואמרינן כל האוחז באמה ומשתין כמביא מבול ופירש"י שמתחממין ובאים לידי קרי וזהו קלקול דור המבול וכן אמרינן אי דרך אברים בני מבול נינהו ופירש"י דרך אברים היינו ש"ז לבטלה ומה שלא נמנית בהדי מצות בן נח עכו"ם היינו דהיא אביזרא דשפיכות דמים דהמוציא זרע לבטלה כאילו שופך דמים וכו'. למדנו מכל זה דאין סברת התוס' מוסכמת וכו' ומעתה לפי שיטת הרמב"ן והרשב"א והר"ן דלאו הא בהא תליא יפה השיב הרב חיים ושלום דודאי יש לחוש שיבא העכו"ם לידי השחתה דהוא מצווה ע"ז אע"ג דאינו מצווה אפריא ורביא, ועיין במשנ"ל איסו"ב פכ"א הי"ח, עכ"ל של השדי חמד. ופוסק השדי חמד שם דכיון דסוגיות חלוקות הן פשיטא דיש לנו להחמיר כהסוגיא דיבמות סב ע"א דמיפקדא אפו"ר והרי הם מוזהרים בהשחתה, ואסור לגרום להם שיבואו לידי השחתה כמו אבר מן החי שאסור להושיט לב"נ, עכ"ל.

                   ובשאילתות 250 כותב בפשטות: דמיחייבין דבית ישראל למינס' נשי ואולודי בני ומיעסק בפריה ורביה וכו' ולא מיבעיא ישראל אלא אפילו עובדי כוכבים מיפקדי אפריה ורביה דכתיב ואתם פרו ורבו. וראיתי גם באוצר הפוסקים 251 שמביאים המטה אהרן ותורת חסד שתירצו קושית המל"מ.

                   וכעת ראיתי בשו"ת צפנת פענח להגאון הרוגאטשאוער זצ"ל 252 שכותב: כך בבן נח דמוזהרים על עוברים ואף טרפה ונפל גם כן חייבים (על הוצאת זרע לבטלה) וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' מלכים 253 הוה זה גם כן אביזרי דשפיכות דמים ואסור מן התורה וזה הוה ער ואונן ודור המבול גם כן הוה בהם זה ע' סנה' דף קח וכו', עכ"ל.

                   ולכאורה לפי"ז, יהודי עובד מעבדה שמבקש מעכו"ם לתרום זרעו למטרת מחקר עובר על הלאו של לפני עור כפי שכותב השדי חמד לעיל והסכים אתי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

                   אך כשדברתי עם הגרי"ש אלישיב שליט"א, אמר לי שכל האיסור היה לפני מתן תורה והיום אין על עכו"ם איסור בהוצאת זרע לבטלה. ואמנם יודע הוא מהפוסקים שהבאתי לעיל אך בכל זאת דעתו שאין בזה איסור, עכ"ד.

                   וכן פוסק הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א במכתב אלי וז"ל:

אודות השאלה אם מותר לרופא לבקש מעכו"ם להוציא זרע לשם מחקר, הנה בראש וראשונה יש לדעת אם בהוצאת זרע לבטלה יש איסור תורה או הוא רק מדרבנן. ולכאורה מדברי ר"י בתוס' (יבמות לד:) שכתב, דלא חשיב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד. אבל באקראי בעלמאומתאוה לבא על אשתו שלא כדרכה, מותר. וכדאמרינן בנדרים (כ:) כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, ע"כ. משמע שאין האיסור בהוצאת זרע לבטלה אלא מדרבנן, דבדאורייתא אין מקום לחלק בין באקראי בין בתדירות. וכ"כ להדיא הגאון ר' רפאל בירדוגו בספר תורות אמת (אה"ע סי' כג), שאיסור השחתת זרע אינו מן התורה, שהיכן נזכר דין זה בתורה, וממה שהתירו לישא זקנה ועקרה וקטנה שאינן ראויות לילד, נראה שהוא מדרבנן בעלמא, ע"ש. וכ"כ בשו"ת משיבת נפש (סי' יח), שאחר שהביא מ"ש התוס' סנהדרין (נט:) וז"ל: והא פריה ורביה שלישראל נאמרה ולא לבני נח, תימה מנא לן שלא נאמרה לבני נח, ואי משום דלא חשיב לה בהדי שבע מצות, הא אמרינן לעיל (נח:) קום עשה לא חשיב. וי"ל דשב ואל תעשה נמי היא, שהמצווה על פריה ורביה מצווה שלא להשחית זרעו עכ"ל. ומשמע מתירוצם שאיסור השחתת זרע הוי מדאורייתא. וכתב ע"ז, ודוחק הוא בעיני לומר שהשחתת זרע יהיה איסור גמור מן התורה, כי לא מצאנו לזה רק רמז במעשה ער ואונן ע"ש. וכ"כ בשו"ת פני יהושע ח"ב (חאה"ע סי' מד) בד"ה והשאלה השנית, דהא דאמרינן (נדה יג:) תנא דבי ר' ישמעאל, לא תנאף לא תהא בך ניאוף לא ביד ולא ברגל, אין ספק שהוא אסמכתא בעלמא, ומדרבנן. וכ"כבהגהות עזר מקודש (סי' כג אות ב). והנה המשנה למלך (פ"י מהל' מלכים ה"ז) הביא מ"ש התוס' דנשים הואיל ואינן במצות פריה ורביה, אינן מוזהרות על השחתת זרע בעליהן. והרשב"א בשם הרמב"ן כתב, שאע"פ שאינן מצוות על פריה ורביה, מכל מקום אסורות הן בהשחתת זרעו, והכל לקו על זה במבול. וסיים המשנה למלך, ומכל מקום לא ידעתי היכן רמוז איסור בהשחתת זרע לבני נח. ועוד קשה לי, דאמאי לא מני לה בהדי שבע מצות דבני נח. וכתב על זה הגאון מלובלין בשו"ת תורת חסד (חאה"ע סי' מג דף קט ריש ע"ד), ומה שהקשה המשנה למלך (הנ"ל), נ"ל שי"ל דהרמב"ן ס"ל כהמשיבת נפש שאין איסור מן התורה בהשחתת זרע, ואע"ג דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, הא אמרינן בסנהדרין (נו:), אהא דשבע מצות נצטוו בני נח, כל חדא וחדא באפי נפשה כתיבא ע"ז וגלוי עריות דכתיב ותשחת הארץ לפני האלקים, ותנא דבי ר' ישמעאל, כל מקום שנאמר בו השחתה אינו אלא דבר ערוה, ופרש"י, ודור המבול על גלוי עריות נענשו, והא דאמרינן בסנהדרין (קח:) ברותחין קלקלו (בהשחתת זרע) ברותחין נידונו, הוא אסמכתא בעלמא, ועיקר עונשם הוא על עריות ממש. [וכן כתב בשו"ת אבני נזר חאה"ע סי' עט אות ז]. ומעתה דין השחתת זרע אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, שנוי במחלוקתהראשונים, שלד' התוס' הוי דאורייתא, ולדעת הרמב"ן הוא רק מדרבנן, כמ"ש המשיבת נפש הנ"ל, עכת"ד. ומעתה לדעת הרמב"ן והאחרונים הנ"ל שאיסור השחתת זרע הוי רק מדרבנן, י"ל שאין איסור השחתת זרע נוהג בבני נח, דבשלמא בישראל איכא משום לא תסור, כדאמרינן בברכות (יט:), כל מילי דרבנן אסמכוה אלאו דלא תסור, אבל בני נח לא נצטוו על לאו זה. וכ"כ בפשיטות בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ד ס"ס קטז), שלבני נח לא נאסר כלל הוצאת שז"ל, ע"ש. ובשלחן ערוך יו"ד (סי' נה ס"ה) איתא, נשבר עצם במקום שאינו נטרף, ונחתך, אם אין עור ובשר חופים את רובו הבהמה מותרת, והאבר אסור מדרבנן. וכתב הפרי חדש (שם ס"ק טז) שמותר להושיט האבר לבן נח, ושלא כמ"ש הסמ"ג שאסור להושיטו לבני נח, דאטו מי גזרי רבנן גזרות לבני נח, ואטו אינהו מי צייתי לרבנן. ועל כרחך דשרי לבני נח, וליכא הכא איסור דלפני עור. וכ"כ בערך השלחן (שם סק"ח), שכן כתבו הרשב"א והר"ן שמותר לבני נח, ע"ש. ומוכח שאיסור דרבנן לישראל, אינו נוהג בבני נח. וא"כ למ"ד השחתת זרע הוא רק מדרבנן, אין בן נח מוזהר על זה. והנה מדברי התוס' חגיגה (ב:) ד"ה לא תוהו, נראה שבני נח מוזהרים על פריה ורביה, והשיג עליהם המהרש"אמהגמרא סנהדרין (נט:), דמצות פריה ורביה לישראל נאמרה ולא לבני נח. והסביר הטורי אבן בקונטרס אבני מילואים, ע"פ דברי המשנה למלך, דההיא דסנהדרין מיירי ממעמד הר סיני ואילך, שמפני קלות קדושתן נפטרו ב"נ ממצות פו"ר, אבל עבד מסיני ואילך אדרבה בא לידי קדושה יותר חמורה לענין מצות, מש"ה גם מסיני ואילך נשאר חייב במצות פריה ורביה. [וע' בשו"ת נודע ביהודה תנינא (חלק חו"מ ס"ס יא). ודו"ק. ומעתה גם התוס' שסוברים שאיסור השחתת זרע תלוי במצות פריה ורביה, יוצא שלאחר מעמד הר סיני, שאין העכו"ם מצווים על מצות פריה ורביה, אינם מוזהרים על השחתת זרע, כד' הרמב"ן והאחרונים הנ"ל. (וע' בפרי חדש (בקונט' מים חיים חגיגה ב:), ובספר ערוך לנר (יבמות סב. וסנהדרין נח:) ובחידושי החתם סופר בפ"ק דחגיגה (ב:), ובספר פרי האדמה (דף נו ע"ג), ובשפת אמת (חגיגה ב: תוס' ד"ה לא תהו). ונמצא שבנ"ד יש מקום להקל ליטול זרע מעכו"ם לשם מחקר. וע"ע היטב בספר המצות לרס"ג ח"ב בדברי הגר"י פירלא (דף קמב ע"ד). איברא שהגאון הרוגאצ'ובי בשו"ת צפנת פענח (סי' ל), ובתשובותיו (דווינסק סי' צ) כתב, שבבן נח איסור השחתת זרע לבטלה חמור ביותר, שהרי בן נח מוזהר על רציחת העוברים יותר מישראל, ע"ש. וע"ע בשו"ת דברי יששכר (סי' קסח) בד"ה ודבריו. ובשו"ת משפטי עוזיאל חו"מ (דף ריא ע"ד). ובשו"ת שאילת יעבץ ח"א (סי' מג) מראה פנים דהשחתת זרע גרע טפי מדין הפלת ולד, ע"ש. ועכ"פ בנ"ד מידי ספק לא יצאנו. והנה במשנה למלך שם בד"ה נחזור כתב, שלפי דברי ר"ת שמכיון שהנשים לא נצטוו על פריה ורביה אינן מוזהרות על השחתת זרע, בן נח שקיים פריה ורביה אינו מוזהר על השחתת זרע שבודאי גם בבני נח יש גבול לקיים מצות פו"ר דומיא דישראל, ע"ש. וכ"כ בשו"ת בית יצחק (חאה"ע ח"א סי' צא אות ב), ובשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' כד אות ה). גם בשו"ת דברי יציב (חאה"ע סי' לא אות ח) כתב דאפשר דס"ל להרמב"ם שאין איסור השחתת ז"ל אלא רק בלא קיים מצות פו"ר, וכן בשו"ת דובב מישרים (ח"א ס"ס כ ד"ה והנה) הביא דברי האומרים כן, וע"ש. וע' בשו"ת חמדת שלמה (חאה"ע סי' מו אות ג), ובשו"ת אמרי אש (חיו"ד סי' סט) בד"ה והנה, ובשו"ת בנין ציון ח"א (סי' קלז) דלא ס"ל הכי. מ"מ גם בזה מידי ספק לא יצאנו, וא"כ בנד"ד הוי כמו ספק ספיקא להקל. לפ"ז כדאי יותר להדר אחר עכו"ם שכבר קיים פריה ורביה, שנולדו לו בן ובת, ולסמוך על כל הנ"ל להקל. ודו"ק, עכ"ל של המכתב.

                   ייצור תאי גזע ע"י שכפול גינטי. ראה לעיל שכתבתי בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שמותר לשכפל רקמות מבעלי חיים להצלת חיי אדם. נראה איפוא שיהיה מותר להשתמש בתאי גזע שנוצרו משכפול גנטי, כי אין כל אפשרות טכנית לייצור אדם מתאים אלה כי אין כאן התאים המיוחדים לייצור שליה וללא שליה לא יתכן וולד.

 

                   (ג) ואם הוציא את ראשו. ראשו היינו רוב ראשו שהוא משתצא פדחתו, ועיין בב"י 254 שכותב רוב פדחתו. ואם יצא דרך עכוז, רובו של הולד 255, דהיינו עד הטבור 256.

                   כותב התויו"ט 257: וא"ת מעשה דשבע בן בכרי הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש, התם משום דאפילו לא מסרוהו היה נהרג בעיר כשיתפסנה יואב והן נהרגין עמו, אבל אם הוא ניצל אע"פ שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן, א"נ משום דמורד במלכות הוי וכו', ע"ש. וכן הוא ברש"י בסנה' 258. אך עיין במאירי (שם) שכותב: אם אמר לו קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לדידיה ולדידך, מותר לו להורגו ומ"מ יראה שלא הותר אלא למסור לו, עכ"ל. וכן עיין ברמ"ה (שם) שמתמה על פי' רש"י זה. וכותב בתוספות רעק"א 259 בשם השו"ת פנים מאירות ח"ג סי' ח על דברי התויו"ט: ולפי"ז יש לדון ה"ה בולד שיצא רובו, אם יודע ששניהם ימותו, דמותר להציל האשה וצריך להתיישב בדין זה, עכ"ל. ואמנם בספר מחנה חיים 260 מביא מספר טעמים לאסור הריגת הולד אף במקום שבלא זאת ימותו שניהם. כותב בספר הרפואה לאור ההלכה 261: גדולי האחרונים הסכימו להפנים מאירות ומתירים להרוג העובר במקום שבלא זאת ימותו שניהם. והמה המהר"ם שיק יו"ד סי' קנה (אך רק בידוע בודאי ובברור שימותו שניהם וגם זה כתב שאין כוונתו להורות אלא לקיים את דברי הפנ"מ), הבית יצחק יו"ד ח"ב סי' קסב (אם שני רופאים ישראלים יאמרו שודאי ימותו שניהם) והמשפטי עוזיאל ח"ג סי' מז.

וראיתי בפוסקים שמבדילים בין עקר הולד ולא עקר לצאת, ואיני יודע את מקור ההבדל, כי הלא המשנה, הרמב"ם והשו"ע מבדילים רק בין לפני או אחרי שיצא ראשו, וצ"ע. ועיין בסמ"ע 262 ובמג"א 263 שלכאורה המושג של "נעקר הולד" הוא שייך לסוגיא של קורעין בטנה של המעוברת שמתה בשבת כדי להציל את הולד וכן לסוגיא של נחלות, עיין במחצית השקל 264. אך כאן מפשטות המשנה, הרמב"ם והשו"ע, כל ההבדל הוא אם יצא ראשו לאויר העולם או לא וזה ודאי זמן מה, ויכול להיות אפילו הרבה שעות, מאז נעקר הולד לצאת.

וא"ל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שצ"ל ש"עקר לצאת" הכוונה הוא שיצא ראשו.

 

                   (ד) וזהו טבעו של עולם. השאלה מפורסמת, ראה בשו"ת גאוני בתראי 265 וכן הגאון ר' ישעיה פיק 266 וכן בערוה"ש 267 על מה שכתבו הרמב"ם והסמ"ג בדין דידן, כי א"ר הונא 268 קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו ומקשה הגמ' ממתניתין דאהלות דתנן יצא ראשו אין נוגעין בו ואמאי, רודף הוא. ומתרצת הגמ' דשאני התם שמשמיא קרדפי לה. ע"כ. ומפרש רש"י דטעם שכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וכו', ואם יצא ראשו הרי הוא כילוד ואינו רודף ד"משמיא קרדפו לה". ואיך כתבו הרמב"ם והסמ"ג שהטעם הוא משום רודף (ולא מטעם שעדיין לא נקרא נפש). ואם הוא רודף, למה כשהוציא את ראשו אין נוגעין בו וכו'. ומובא בספר הרפואה לאור ההלכה 269 מספר תירוצים על זה ונביא חלק מהם ובקיצור:

1. הגאוני בתראי מתרצים: מה דנקטו רודף היינו דצריכים לומר הטעם למה התירו חכמים להמיתו במיתה חמורה ולחתכו בעודו חי ואפילו בידים ולא דוקא ע"י סם וכו'. ועל זה רצו הרמב"ם והסמ"ג לפרש דמאחר שבנוסף לטעם שלא מיקרי נפש מקרי נמי רודף, אע"פ דטעם זה לחוד אינו מספיק להורגו כמו רודף כי משמיא רדפוה, מ"מ מאחר שכבר מותר להורגו מצרפין גם כן טעם דרודף ויכול להורגו בכל מיתה שירצה כמו רודף וכו'. לכן דקדק הרמב"ם וכתב מתחלה ההקדמה "אף זו מצות ל"ת שלא לחוס על הרודף", ר"ל שלא לחוס עליו לברור לו מיתה יפה או להרגו דוקא ע"י סם וכו' וע"ז כתב לפיכך וכו' מותר לחתכו וכו'. אבל כשיצא ראשו הוא נפש ואין דוחין וכו' שמטעם רודף לחוד אין בו דמשמים רדפוה ולזה כיון הרמב"ם באמרו "וזה טבע העולם", עכ"ל. וכ"כ בשו"ת אבני צדק 270. ובשו"ת משפטי עוזיאל 271 העיר שהרי ברור שמה שאמרו שמותר לחתוך אותו איברים איברים, זהו רק באופן שאי אפשר להמיתו בצורה קלה וכמו בסם וכיו"ב וא"כ שוב אין אנו צריכים לטעם של רודף וכו'.

 

        2. בשו"ת חות יאיר כותב 272: דוקא משום הצלת האם אמרינן נהי דמן שמיא קא רדפין לה וגם יש חטא בהמתת העובר, מ"מ מפני תכלית הטוב של הצלת האם דנינן לעובר זה, כל כמה שלא הוציא את ראשו, לרודף. משא"כ בהוציא ראשו לא דנינן ליה כך כאשר באמת טבעו של עולם הוא ואין זה רודף שניתן להציל הנרדף ממנו בנפשו של רודף, ע"כ. וכ"כ הזרע אמת 273 והנו"ב 274.

 

3. הפמ"ג כותב 275: וי"ל כ"ז שלא יצא לאויר העולם בספק הוא אם הוא וולד קיימא ואין ספק דוחה ודאי גם חייה קודמין לחייו כדאיתא פ"ז דאהלות מ"ו דהיא נפש חשיבא יותר שההורגה חייב מיתה משא"כ נפש העובר ועדיין צ"ע, עכ"ל.

 

          4.השו"ת פני לוי כותב 276: וזו היא כוונת הגמ' בתרוצה, שאני התם שמשמיא קרדפו לה, שמכיון שכבר יצא רובו, שוב ראוי הדבר שעל פי הטבע שיצא לגמרי ולא יסכן את אמו. ולכך ולד המסכן את אמו אף לאחר יציאת רובו הוא רודפה שלא כדרך הטבע, הרי זה שמשמים רודפים אותה ולכך אין לו משפט מות. ובזה יתבארו היטב דברי הרמב"ם כפי שהעתיקם הלבוש "וזהו טבעו של עולם משיצא", והינו שמכיון שטבעו של עולם הוא שיצא לגמרי לאחר שכבר יצא ראשו, א"כ עובר זה שמשתהה אף לאחר יציאת ראשו ובזה מסכן את אמו שלא כדרך הטבע, הרי זה שמשמים רודפים אותה ולכך אין לו כלל דין רודף ואין נוגעין בו. מה שאין כן כל זמן שלא יצא ראשו והוא מסכן את אמו בדרך טבעית, בזה הרי יש לו דין רודף וכו'.

 

        5. בשו"ת דברי יששכר כותב 277: שכל זמן שלא יצא העובר לאויר העולם ועדיין אינו נקרא אדם שלם אין נהרגין עליו, והוא רוצה להעשות אדם שלם ע"י סכנת אמו חשוב רודף. וזו היא הרדיפה שהולך לגמור הויתו ע"י סכנתה. אבל כשהוא נגמר והוציא ראשו ועכשיו הוא כבר אדם שלם כמו אמו אלא שרוצה לצאת ואמו מונעת אותו מלצאת, הרי שניהם בני אדם שלמים שזה רודף לזו וזו לזה ולכך שניהם אינם קרויים בדין רודפים. ואם תמות האם, משמיא הוא דקרדפו לה שהעובר אינו עושה כלום אלא זהו טבעו של עולם וכו'. וכוונה זו נוכל לפרש בדברי הירושלמי בסוף פרק בן סורר שכתב לענין עובר שהוציא ראשו, שאין דוחין נפש מפני נפש משום שאין אתה יודע מי הרג את מי. והיינו שבא הירושלמי לפרש שכשם שהאם רודפת את עוברה בשב ואל תעשה כך העובר שנראה כעושה מעשה נחשב כרודף רק בשב ואל תעשה וכו'. וכן ראיתי כותב הגראמ"מ ש"ך זצ"ל 278.

 

6. כותב רבינו חיים הלוי 279 להסביר דאף דבכל מקום אין דוחין נפש מפני נפש הכא ברודף הוי גזירת הכתוב דנפשו נדחה והרי זהו הלאו שכתב הרמב"ם שלא לחוס על נפש הרודף ר"ל דלא נדון בזה לומר שאין דוחין נפש מפני נפש אלא רק הוא גזירת הכתוב שנפש הרודף נדחה. ונראה דעיקר ההצלה של הנרדף היא מהך גזה"כ של רודף והוא דין בפני עצמו של נרדף מלבד דין פקוח נפש של כל התורה כולה, דהרי דין זה ישנו גם בבני נח דפרשה זו הלא נאמרה לנח וכן הוא להדיא בסנ' דף נז וכ"ה ברמב"ם פ"ט מהל' מלכים. הרי להדיא דאם אינו יכול להציל באחד מאבריו מצילין אותו בנפשו של רודף גם בבני נח. והרי לא מצינו דין פקוח נפש בבני נח, אלא ודאי דהוי גזה"כ בפני עצמו להציל הנרדף בנפשו של הרודף, ואין זה שייך לפקו"נ דכל התורה כולה, ושייך זה גם בב"נ, דהוא בכלל דינין וכו'. אשר לפי זה נראה לומר בדעת הרמב"ם, דלהכי הוא שכתב טעמא דהעובר הוא כרודף אחריה להרגה, משום דסבירא ליה דבדין פקו"נ של כל התורה כולה באמת הוי דינא דגם עובר הוא בכלל נפש ואינו נדחה מפני נפש אחרים ואם באנו להציל נפש בנפשו של העובר היכא דלא הוי רודף הוי דינא דאין מצילין, ועל כן גם הכא אם באנו לדון משום דין של פקו"נ של כל התורה לא היה העובר נדחה מפני נפשה של האם, ורק בדין הצלה האמורה בנרדף הוא דהוי דינא דעובר נדחה בהצלה זו, וזהו שכתב הרמב"ם טעמא דהרי הוא כרודף אחריה להרגה. ויסוד דבר זה נראה נלמד, משום דהרי הא דפקו"נ דוחה כל התורה כולה הא ילפינן לה ביומא דף פה מקרא דוחי בהם ולא שימות בהם, וא"כ כל שנכלל בכלל וחי בהם ודוחה את האיסורין הרי לא נכלל בכלל הנידחין. והנה כבר נחלקו הראשונים בהא דתנן ביומא דף פב עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה, אם הוא מחמת סכנת עובר או מחמת סכנת האם, ולהנך דס"ל דהוא מפני סכנת העובר הרי מבואר דעובר ג"כ נכלל בכלל וחי בהם לדחות את האיסורין מפני פקוח נפשו, וא"כ ממילא הרי מוכרח שלא ניתן עובר לידחות מפני פקו"נ של אחרים, כיון דגם הוא בכלל וחי בהם וכו'. וע"כ מפרש הרמב"ם דהוא דין מסויים בדין הצלה האמורה בנרדף דעובר נדחה מפני נפש הגמור וכו'. אלא לפי"ז גם עצם משנתנו צ"ע, דמאחר דמשמיא קא רדפי לה ולא הוי רודף כלל, ואשר משום זה ביצא ראשו אין נוגעין בו ולא אמרינן שתדחה נפשו בשביל נפש האם משום דלא הוי רודף כלל, וא"כ אמאי בלא יצא ראשו הורגין אותו משום דין הצלת הנרדף. כיון דאין כאן דין רודף כלל וצ"ע. ואשר יראה מוכרח בזה, דבאמת אע"ג דמשמיא קא רדפי לה וכו' מ"מ הא דלא דיינינן עליה הך דאין דוחין נפש מפני נפש הא ודאי דהוי דין חיובא ברודף, אשר על כן לזה הוא דמהניא הא דמשמיא קא רדפו לה להפקיע מיניה חיוב זה וכו' וממילא דהדר דינא גבי עובר דנדחה בפני האם, ומשום דבדין הצלת נרדף הוי דינא דעובר נדחה בפני נפש הגמור, וזהו דתנן דעד שלא יצא ראשו חותכין אותו, ונפשו נדחה מעצם דין רודף גם בלא חיובא דרודף, משא"כ ביצא ראשו אין נוגעין בו, משום דאין דוחין נפש מפני נפש כי אם בצירוף חיובא דרודף, והכא לית ביה הך חיובא משום דמשמיא קא רדפו לה, ע"כ.

 

7. גם בשו"ת אג"מ 280 מביא את הירושלמי הנ"ל (בסוף פרק בן סורר) וכותב: ופירשו (בקה"ע ובפ"מ) אין את יודע אם הקטן רודף את האשה או האשה רודפת את הקטן, היינו דמשמיא נעשה שאי אפשר שיחיו שניהם דכשיולד הולד תמות האשה וכשלא יולד חי ויצא איברין איברין תחיה האשה, שלפיכך מניחין הדבר כמות שהוא, שזה הוי בהוציא ראשו שישנו תרווייהו בהרדיפה. אבל כשעדיין הוא עובר במעי אמו שבעובר אין עדיין נפש גמור, נמצא שעל היתרון שאיכא להאם מהעובר שהיא נפש גמור והוא אינו עדיין נפש גמור, הוי רק העובר רודף והאם אינה רודפת.

 

        8.השו"ת תורת חסד כותב 281: שאחר שבאר הרמב"ם שהמצוה בהריגת הרודף הוא משום הצלת הנרדף "לפיכך" הורו חכמים שעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה מפני שהוא כרודף אחריה להורגה. ואף שרדיפתו היא בעל כרחו ולאונסו, מ"מ קרוי הוא רודף משום שנדחה מפני נפש אמו ולצורך הצלתה מצוה עלינו להורגו. אך כשהוציא ראשו והינו חשוב נפש, אין נוגעין בו משום שאין דוחים נפש מפני נפש. ואף שבכל רודף דוחים אנו נפש הרודף מפני נפש הנרדף, זהו רק משום שהרודף עושה מעשה רדיפה בכוונה ובזדון לבו, מה שאין כן עובר זה שמעשה רדיפתו הוא בטבעו של עולם ואינו עושה מרצון, לכך אין דוחים נפש מפני נפש.

 

9. כותב השו"ת ציץ אליעזר 282 בהבנת דברי הרמב"ם: והנה גם אחרי דברי ההסבר של הסמ"ע לא הובנו עדנה ב' דברים בדברי הרמב"ם, ראשית, מכיון שההיתר להורגו לפני כן הוא מפני שלא נקרא נפש ואין שם רוצח ומיתה עליו א"כ מדוע הוצרך לנמק הרמב"ם עוד זאת שההיתר להורגו הוא מפני שהוא כרודף תיפוק ליה שאפילו אינו רודף הורגין אותו שאין חייבים על הריגתו להציל את אמו שחייבין על הריגתה. ושנית, מדוע לפני כן יש עליו שם רודף, וכשם שאמרינן על לאחר שיצא לאויר העולם שאין עליו שם רודף מפני שזהו טבעו של עולם כך אותה הסברא הרי ישנה גם בלפני שיצא לאויר העולם.

                   את שתי הקושיות האלה שאל ג"כ הגר"י פיק להנו"ב בתשובתו שם. ועל הקושיא הראשונה השיב לו הנו"ב שתמה על תמיהתו, דאטו מי הותר להרוג את הטריפה להציל את השלם זה לא שמענו מעולם, ומה בכך שעל הטריפה אינו חייב מ"מ איסור בידים עושה להרוג הטריפה ואפילו שבת החמורה מחללינן על חיי שעה, ולהציל את השלם אם אינו מציל הרי הוא שב ואל תעשה, ולענין עוברים אף שאין מחללין שבת בשביל העובר אם אין סכנה לאמו מכל מקום כיון שעכ"פ אסור להורגו א"כ אי לאו דמיחשב קצת רודף יותר עדיף להיות בשב ואל תעשה, לכן הוצרך הרמב"ם לומר שהוא כרודף וכו' ועכ"פ לא היה מותר להורגו בשביל הצלת אמו אם לא מיחשב קצת כרודף. ועל הקושי' השני' כמעט ואיסתגר בה הנו"ב והשיב לו בלשון: הנה אכתי לא נתברר לי דבר ברור בזה, ולתרץ בדוחק כבר דברו הדורות הקודמים עיי"ש.

             ולא אבין לענ"ד מדוע שאיסתגר הנו"ב בישוב הקושי' הב', הא הרי בישובו הקושי' הא' הדגיש בעצמו בדבריו לכתוב שבכתוב הרמב"ם בלשון שהוא כרודף כונתו שאינו רודף ממש אלא מיחשב רק כקצת רודף וא"כ בזה כרוך גם החילוק בין לפני שיצא לבין אחר שיצא דלאחר שיצא לאויר העולם מכיון שדינו כחתן שלם לא מהני תו מה שהוא רק מקצת רודף שיתירו עי"כ דמו להרגו משום כך אלא מביטים אז על הגורם העיקרי שלא הוא זה אלא משמיא הוא דקרדפי לה, וטבעו של עולם הוא זה.

                   וראה זה דהבעל תפארת צבי שגם בקושיותיו אלה פנה הגרי"פ גם אליו, כרך באמת בתשובתו להשיב לו לתרץ ב' הקושיות יחד, ובכזאת, דקי"ל דאסור להציל עצמו בממון חבירו הסמ"ע כ' דמותר להציל עצמו כשישלם מפני פקוח נפש, וזה לא נשמע שיהי' בעל הממון מחויב לאבד ממונו משום פקוח נפשו של זה, רק זה ישלם לו אז מציל עצמו בממונו של זה, וכאן שהורגים העובר אף שאינו בכלל איש מ"מ לא גרע מממון למה יהרגוהו, ובממון דמותר אם ישלמו ויכשירו נזקו, וכאן הוא אבד, וגם פק"נ לא שייך כ"כ הכא דהא אף עליו מחללים שבת משום פקוח נפשו בעקר לצאת כמבואר בערכין (ז ע"א) ובתוס' נדה (מד ע"א ד"ה איהו), וגם הא דקיי"ל דמציל חבירו ושבר כליו של זה דפטור הוא אינו מן הדין רק משום תיקון עשו זה שחשו לפקוח נפש, א"כ הכא די"ל פקוח נפש של העובר מאן לימא לן דשרי כה"ג להציל, דוקא מי שהוא בסכנה י"ל דשרי אבל אחר למה יציל כיון שיש פק"נ של עובר, וגם י"ל המצוה שעלינו להציל האשה היינו משום לא תעמוד על דם מחויבים אנו להציל נפש, כאן שמצוה עלינו להציל העובר ג"כ דהא דוחה שבת למה נהי' מחויבים להציל אשה, ע"ז תי' [ר"ל: הרמב"ם] דהוא גורם, ותו דקשה הרי הוא ממון של הבעל דדמי ולדות שלו ואיכא פיקו"נ לולדות למה נתיר לאבד ממון ונפשם של ולדות, וגם לא הוזכר ההיתר להמציל שישבור כדי להציל רק אם דרך רדיפתו שלא במתכוין שבר פטור משום תקנה, להכי נתן הרמב"ם טעם משום רודף, וכוונתו, דמבואר בב"ק ד' קי"ז ע"ב והוא בשו"ע ח"מ סימן ש"פ בהאי ברחא [בגמ' הגירסא: חמרא] שקפץ בספינה מותר להפילו ואינם משלמים דהוא הגורם לאבד הספינה מותר לאבדו, וזה כונת הרמב"ם, רודף הוא, הוא הגורם. אף דמשמיא רדפו מ"מ הוא גורם למיתתה, מותר להמיתו לסלק גרם מיתתו, לא שניתן להצילו בנפשו שזה עבור רשעתו וזה לא שייך בקטן, רק הגרם היזק מותר להרגו, אבל אם גדול דחייב ההורגו אסור ליגע בו דאינו חייב מיתה בשביל שעל ידו בא תקלה, אבל עובר אינו איש ואין חייבין עליו מיתה, רק לא גרע מגרמא, ואם אינו הגורם אסור להורגו להציל כיון דליכא תשלומין דמיתתו, זה נלענ"ד ברור בדעת הרמב"ם ז"ל עכ"ד הת"צ.

                   הרי דהתפארת צבי שחלק גדול מדברי תירוצו כלולים גם בדברי תירוצו של הנו"ב שילב באמת לתרץ עי"כ גם הקושי' הב', ואם כי ישנו בדבריו עירובי פרשיות וחסרי קישור, אבל המובן היוצא מדבריו הוא דר"ל שאילולא הסברא שהתינוק גורם ומסבב מיהת המיתה לאשה לא היו יכולים להורגו עבור הצלתה של אמו, דאע"פ שאינו איש מ"מ עבור הצלתו מחללין שבת, ועוד זאת דלא יהא אלא כממון חבירו בלבד ג"כ אסור להציל א"ע בממונו של זה אם לא יהא האפשרות להשיב בחזרה. וכאן אין אפשרות כזאת, ומשום כך הוצרך הרמב"ם להוסיף בטעמא מפני שהוא רודף. ור"ל, גורם ומסבב למיתה אם כי שלא בכוונה ובאדם שנהרגים עליו לא הי' מספיק זה בכדי להתיר דמו, אבל מכיון שהעובר אינו איש ואין נהרגין עליו מספיק גם נימוק זה של גרמא בכדי להתיר להמיתו. ועי"כ הבהיר הבעל תפא"צ את דברי הרמב"ם שאין סתירה בין רישא דדבריו לבין סיפא דדבריו, דבכתבו בסיפא שזה מטבעו של עולם ר"ל, ואין הולד מסבב המיתה בכוונה ועל כן בהיות שכבר יצא לאויר העולם ונהרגים עליו לא יוכל להקרא בשם רודף בכדי להתיר דמו. אבל גורם ומסבב המיתה שלא בכוונה מיהת הוא שפיר, ולכן ברישא דדבריו שעוד לא יצא לאויר העולם מהני גם נימוק גרוע זה בכדי להתיר דמו וכנ"ל. וא"כ בכזאת הרי ניתן לפרש גם לפי תירוצו של הנו"ב, והיינו דבהיות ונחשב רק למקצת רודף, והנו"ב בדבריו מדקדק זה מלשונו של הרמב"ם שכתוב כרודף בכ"ף הדמיון, מועיל זה רק בכדי להתיר דמו של עובר שלא נקרא נפש, אבל אין מועיל זה בכדי להתיר גם דם תינוק שכבר יצא לאויר העולם ונקרא נפש בהיות וסוף סוף איננו רודף בכוונה אלא טבעו של עולם הוא זה.

                   וכפי הנראה היה קשה להנו"ב לשונו של הרמב"ם שכותב וזהו טבעו של עולם דמשמע מזה דהוא אין לו אשמה בזה כלל. אבל מאידך יש לומר דמשום כך דקדק הרמב"ם לשנות מלשון הגמרא בסנהדרין שכתוב שאני התם דמשמיא קא רדפי לה וכתב בלשון וזהו טבעו של עולם כדי שלא נטעה לפרש דמשמיא קא רדפי לה והוא אין לו כל חלק וכל יד בסיבוב וגרמת הנזק הזה, ועל כן השמיענו הרמב"ם בשינויו שלא כך הכוונה, אלא ר"ל דאע"פ שעל ידו הוא דבאה התקלה והוא הגורם לכך על כן מותר להורגו לפני שיצא לאויר העולם, אבל אין עליו אשמת זדון כל שהוא כי זהו טבעו של עולם ולכן לאחר שהוציא ראשו אין נוגעין בו דאז כבר שם נפש עליו ואין דוחין נפש מפני נפש וכנ"ל.

                   וכך ראיתי גם בספר תורת חסד (לובלין) חאה"ע סימן מ"ב אותיות ט"ז י"ז שכותב מדעת עצמו לפרש כוונת דברי הרמב"ם על הדרך שפירש הבעל תפארת צבי. ומסתייע ג"כ מההיא דחמור במברא, ובהוספת תבלין, ובהסבירו, דהיכא דהרודף הוא לא נפש יש לקרותו רודף אף דאין פשע וזדון ברדיפה ולכן נחשב העובר כרודף אף שאין פשע וזדון בעובר, מטעם דנדחה מפני נפש אמו והעובר עדיין אין נקרא נפש, ומשא"כ בהוציא ראשו דנקרא נפש אין דוחין נפש מפני נפש מכיון שאינו עושה בזדון ופשע דזהו טבעו של עולם. וכותב שם גם כנ"ל דלכן שינה הרמב"ם מלשון הגמ', משום דמלשון הגמ' יש לטעות דהכוונה דלא מקרי העובר רודף כלל, וזה ליתא, דאל"כ קשיא רישא דמתניתין דקתני דקודם שהוציא ראשו ממיתין את העובר, לכן שינה הרמב"ם וכתב וזהו טבעו של עולם פי' אף דנקרא רודף מ"מ כיון שאין פשיעה וזדון בהעובר ואחר שהוציא ראשו אז נקרא נפש ואין דוחין נפש מפני נפש, אבל כשלא הוציא ראשו דעדיין לא נקרא נפש ורודף מקרי ונדחה מפני נפש אמו לזאת מחתכין אותו בשביל הצלת אמו עיי"ש.

                   עכ"פ יוצא לנו מכל האמור ששום אחד מגדולי הפוסקים לא עלה על דעתו לפרש בכוונת דברי הרמב"ם ברישא דדבריו שאילולא שהיה נחשב כרודף שהיו נהרגים על הריגתו כבן נח שנהרג על העוברין. ויעוין עוד בשו"ת חות יאיר סימן ל"א מ"ש לפי דרכו ליישב דברי הרמב"ם, וג"כ לא עולה על דעתו לדייק שיהא דין ישראל כדין ב"נ בזה, אלא מגדיר דנהי דאיש לא מקרי מ"מ אדם מקרי וראי' דאיכא מ"ד דמחייב ב"נ על העוברין ממ"ש שופך דם האדם באדם לכן בלי אמתלא נכונה דהצלת אמו ודאי אסור הוא להמית עובר, ומאידך, משום הצלת האם אמרינן נהי דמן שמיא קא רדפין לה וגם יש חטא בהמתת עובר מ"מ מפני תכלית הטוב הצלת האם דנינן לעובר זה כל קמי שלא הוציא ראשו לרודף, משא"כ בהוציא ראשו לא דנינן ליה כך כאשר באמת טבעו של עולם הוא ואין זה רודף שניתן להציל הנרדף ממנו בנפשו של רודף בכוונה ורצון עיי"ש. ובסוף דבריו של החו"י יש רמז שכיוון לחלק גם בכנ"ל בין רודף בכוונה ורצון לבין רודף שלא בפשיעה וזדון.

                   בגדולה מכל האמור מצינו בספר שו"ת גאוני בתראי סימן מ"ה שכדי לתרץ הקושיות שישנן בדברי הרמב"ם כותב לבאר שענין של מפני שהוא כרודף שהוצרך הרמב"ם לבוא עליו ברישא דדבריו הוא לא על עצם ההריגה שהותר להורגו אלא על צורת ביצוע ההריגה והיינו על מה שהותר לחתוך העובר שבמעיה בין בסם בין ביד, אבל על עצם ההיתר להורגו מודה גם הוא דהוא מפני דעדיין לא מקרי נפש, כי מצינו בכמה מקומות שאע"פ שהותר דמו של מי שהוא מ"מ לא התירו להמיתו כ"א בסם דוקא ולא בידים, ולמה בכאן שרו חכמים להמיתו במיתה חמורה ולחתכו בעודו חי ואפילו בידים הרי אפשר להמיתו בלא"ה ע"י סם ולברור לו מיתה יפה, לכן בא הרמב"ם לפרש זה שמאחר שמצורף לזה הטעם דלא מקרי נפש מקרי נמי רודף, אע"פ דמטעם זה לחוד אינו מספיק להורגו כמו רודף כי משמיא רדפוה, מ"מ מאחר שכבר מותר להרגו מצרפין ג"כ טעם דרודף ויכול להרגו בכל מיתה שירצו כמו רודף וכו' אבל כשיצא ראשו הוא נפש ואין דוחין וכו' מטעם רודף לחוד דמשמיא קרדפו לה וכו' אינו נקרא רודף מאחר שכונתו אינו אלא להיות נולד ע"פ טבע עולם ולא להזיק לאמו ע"ש ביתר אריכות. ולפי"ז אין בכלל הוכחה מדברי הרמב"ם לאיסור הריגת עוברין בישראל. ומאידך אין גם כל הוכחה להיתר בהיות והמדובר להרגו בכדי להציל נפש דהיינו אמו.

                   אחת היא שראיתי בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סימן קנ"ה שכותב לבאר כוונת הרמב"ם דבא ליישב מאי דקשה דאמאי רשאין קודם שיצא ראשו לחתוך העובר הא כתבו התוס' בסנהדרין ד' נ"ט דגם לישראל בעובר אינו רשאי להרגו וע"כ דהיינו מן התורה דהוי כמקצת נפש וכחצי שיעור ואנו קיי"ל ביו"ד סימן קנ"ז דגם על ביזרא דעריות וש"ד יהרג ואל יעבור ואמאי מותר להרוג העובר להציל את האם הא הוי ביזרא דש"ד, וע"ז תי' הרמב"ם דנהי דלא הוי רודף מ"מ כיון דהוא הגורם למיתת אמו הוי כמו ביזרא דרודף, והא כאן לא מיקרי נפש ולא הרי ש"ד ממש עיי"ש. ולפי"ז יוצא דבהריגת עוברין נהי דלא הוי ש"ד ממש אבל יש בכאן ענין של אביזרייהו דש"ד דיהרג ואל יעבור. אבל דרכו זאת של המהר"ם שיק היא לפענ"ד דרך חדשה שלא הלכו בה כל רבותינו ז"ל, ועוד זאת דכל הסתמכותו של המהר"ם שיק בפירושו היא עפי"ד התוס' בסנהדרין והתוס' שם כותבים את דבריהם לפי מה דאמרינן ליכא מידי, והרבה מהפוסקים ובראשם רבו הח"ס ז"ל סברי דהרמב"ם לא ס"ל להלכה כהכלל הזה וכו', עכ"ל של הציץ אליעזר.

 

הערות לסי' תכה

 

1) פ"ז מ"ו.

2) הל' רוצח פ"א ה"ט.

3) ל"ת קסד.

4) דברים כב:כו.

5) סנה' נט ע"א ד"ה ליכא. חולין לג ע"א ד"ה אחד.

6) מד ע"א ד"ה איהו.

7) מובאים בספר הרפואה לאור ההלכה ח"א עמ' כא. וראה בשו"ת שבות יעקב סי' יג בשם תשובות הגאונים.

8) סי' יג.

9) ספר חזו"א על הרמב"ם הל' רוצח שם.

10) ח"ג סי' סה אות יד.

11) חו"מ סי' קלב, מובא בספר הרפואה לאור ההלכה ח"א עמ' כב.

12) סי' יד מובא בשו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא שער ג פ"ב.

13) הרפואה לאור ההלכה שם עמ' כא.

14) יו"ד ח"ב ס"ק קסב.

15) סי' לא.

16) חו"מ ח"ב סי' סט.

17) ח"ט סי' נא שער ג פ"ב.

18) ח"ג סי' סה אות יד.

19) חולין נח ע"א ד"ה ולענין.

20) ח"ה סי' פט.

21) חיים ושלום ח"א סוסי' מ.

22) ח"ז סוסי' קע.

23) אהע"ז סי' יד.

24) ח"ט סי' נא שער ג וחי"ד סי' ק ו-קא.

25) חו"מ סי' מו אות ד.

26) ח"ד אהע"ז סי' א.

27) או"ח סי' נח.

28) אהע"ז סי' מב.

29) יו"ד סי' קנה.

30) סי' נט.

31) ח"ג סי' סה.

32) הל' איסו"ב פ"ג ה"ב.

33) יו"ד ח"ב סי' קסב.

34) פ' משפטים כא:כב ד"ה ד"ה ענש יענש.

35) מערכת אלף כללים נב.

36) ח"ד אהע"ז סי' א.

37) חו"מ ח"ב סי' סט.

38) פרק י.

39)  ח"א סי' צז וסי' צט.

40) או"ח סי' שכח מש"ז ס"ק א.

41) שבת קז ע"ב.

42) סט ע"ב. וראה שם סז ע"א בסוף תוס' חד מקמאי.

43) הל' תרומות פ"ח ה"ג.

44) חו"מ סי' רי ס"ק ב.

45) הל' איסו"ב פ"י ה"א.

46)  Danforth's Obstetrics & Gynecology 8th Edit. '99 p 32

47) 88',189:319 NEJM. וראה במנחות צט ע"ב שהנשמה נוצרה בארבעים וכותב רש"י שם צורת הולד לארבעים יום.

48) חו"מ סי' קלב.

49) אהע"ז סי' מב אות לג.

50) ח"ג סי' קכז.

51) ח"ג סוסי' סה.

52) נועם ח"ו עמ' א.

53) חו"מ ח"ב סי' סט.

54) ערך נפלים.

55) שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קצג.

56) פרק ס הערה ה.

57) ח"ד שם

58) ח"ט שם.

59) חו"מ ח"ב שם.

60) שו"ת קנה בשם חו"מ סי' קכז.

61) תורת היולדת פרק ס שאלה ב.

62) עיין להלן ס"ק 13 (עמ' קנד).

63) עיין לעיל ס"ק א1 (עמ' קלד).

64) מובאים בהרפואה לאור ההלכה ח"א עמ' צא.

65) יו"ד סי' יט.

66) ח"ג סי' עב אות ג,

67) ח"ג עמ' שכ.

68) ח"ד יו"ד סי' יד.

69) פרק ס שאלה ד.

70) אהע"ז סי' מב אות לב.

71) ח"ג חו"מ סי' מו.

72) ח"א סי' צט.

73) ח"ד אהע"ז סי' א.

74) ח"ז סי' מח פ"א אות ה, ח"ח סי' לו וח"ט סי' נא שער ג.

75) חו"מ ח"ב סוסי' עא.וראה גם שם סי' סט.

76) שם סוס"ק ח.

77) ח"ב סי' לב.

78) חו"מ סי' לט.

79) תורת היולדת פרק ס הערה ד.

80) ח"ח סי' נז.

81) או"ח סי' שכט.

82) סי' שכח סע' יט.

83) סי' שלא בשעה"צ ס"ק יז וע"ע בסי' רמח במ"ב ס"ק כו.

84) ח"א סי' עב (מהדורא בתרא או"ח סי' קנה).

85) או"ח ח"א סי' קכז.

86) ח"ח סי' טז פ"ד.

87) מוריה, סיון תשל"א עמ' לב.

88) ח"ד עמ' רלו.

89) פל"ב הערה צו.

90) ח"ט סי' נא בסיכום אות יז.

91) בספר שאילת ישורון סי' לט.

92) לא ברור לי למה זה ודאי, כי תלוי מתי היא תמות ומה יהיה משקל העובר אז.

93) פרק ס שאלה ב.

94) בחודש השישי כששים אחוז נשארים בחיים.

95) ראה קובץ תשובות ח"א סי' רכ.

96) ח"ז סי' מח.

97) ח"ט סי' נא סוף שער ג.

98) ראה אסיא תש"ן מז-מח עמ' 185 ומט-נ עמ' 26.

99) הכוונה מזמן ההפריה, ולכן מכיון שברפואה מונים מיום הראשון של הוסת האחרון, יוצא שלפי מנין הרופאים מדובר על כ 7-8 שבועות מהוסת האחרון.

100) Amer J Obstet Gynecol 186:1133, 02 

101) חי"ג סי' קב.

102) חו"מ ח"ב סי' סט.

103) שם. וכן שם סי' עא.

104) חי"ד סי' ק.

105) חי"ד סי' ק וח"כ סי' נו.

106) ח"ב סי' לב בתוכן הענינים.

107) אסיא ספר א עמ' 96.

108) שם.

109) שם.

110) נועם ח"ו עמ' א.

111) חו"מ ח"ב סי' סט.

112) ח"ה סי' רלג וח"ו סי' יד.

113) שו"ת קנה כשם חו"מ סי' קכו.

114) ח"ג סי' קכז.

115) ח"ט סי' נא שער ג.

116) Harrison's Principals of Internal Medicine 14th Ed. '98 p. 1093

117) CDC '05. American Pregnancy Assiciation '05

118) חי"ד סי' קא.

119) שם סי' קב.

120) פרק ס שאלה ה.

121) מודפס משיעוריו לרופאים.

122) William's Obstetrics 22nd Edition '05 p. 531

123) ח"א אהע"ז סי' ד.

124) ח"ג חו"מ סי' מז.

125) סי' לא.

126) חו"מ ח"ב סי' סט.

127) קובץ תשובות ח"א סי' רכא.

128) . Lancet 352:416, '98. Ann Int Med 138: 238, '03עיין במ"ב סי' תרו ס"ק כא בשם המג"א ס"ק ח – הראה לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א. ועיין בשו"ת רעק"א סי' עא שמתמה על המג"א הנ"ל.

129) Lancet 353:1035, '99. NEJM 346:1879, '02

130) י ע"א.

131) חו"מ ח"ב סי' עא.

132) ח"כ סי' ב.

133) ח"א עמ' קכא.

134) ח"ט סי' נא שער ג.

135) חו"מ ח"ב סי' סט אות ד ד"ה וגם לענין.

136) הל' רוצח ושמירת הנפש פ"א ה"ט ד"ה ויסוד.

137) שם ד"ה ויסוד.

138) סנהדרין נז ע"ב.

139) הל' מלכים פ"ט ה"ד

140) סנה' נט ע"א.

141) ח"א עמ' קמא.

142) סנה' נט ע"א ד"ה ליכא.

143) יו"ד סי' יט.

144) שם עמ' קמה.

145) יו"ד סי' קנז סע' א.

146) ח"ב סי' לב.

147) חו"מ ח"ב סי' עג אות ה.

148) אסיא חוברת מה-מו טבת תשמ"ט עמ' 83-91.

149) Obstet. Gynecol. 108:134, '06.

150) שו"ת שבט הלוי ח"ט סי' רסז אות ב.

151) חו"מ סי' ט ס"ק ג.

152) מערכת ואו כלל כו ס"ק ט.

153) פ"ד מהל' מלוה ולוה ה"ב.

154) מצוה רלב אות ג.

155) שנה ב פ' ואתחנן סע' ב.

156) או"ח סי' ה.

157) וא"ל הגאון זצ"ל שרק מי שנותן לכירורג את המכשיר בו הוא יבצע את ההפלה יעבור על הלאו דלפני עור (כשהכירורג אינו יכול לקחת או לקבל את המכשיר בלעדיו), דומיא למושיט יין לנזיר או אבר מן החי לבן נח, עכ"ד. ועיין בריטב"א ע"ז סג ע"א ד"ה ומה.

158) סי' אלף רטז.

159) יו"ד סי' קנז סע' א.

160) יו"ד שם ס"ק ד.

161) כאן א"א ס"ק ח.

162) ח"ג סוסי' לב מובא גם בדרכ"ת יו"ד שם ס"ק יז.

163) על סנהדרין סג ע"ב.

164) הל' איסורי רכילות כלל א בבאר מים חיים סוס"ק יב.

165) שו"ת מהרי"ל דיסקין, קונטרס אחרון סי' קמה.

166) ואע"פ שמכשיל את העכו"ם השופט בחיזוק ע"ז.

167) יו"ד שם ס"ק ד ובאו"ח כאן סע' א.

168) מערכת הלמ"ד כלל קז וכן בדברי חכמים סימן לט.

169) סי' תרנו סע' א.

170) אהע"ז ח"א סי' נז.

171) ולכאורה צ"ע מהב"ח סי' כא ד"ה לא יכלו בנות ישראל, דכותב: נראה דנפקא לן מדאיתא פרק המדיר וכו' ותנא דבר"י אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש, דמדלא קאמר אזהרה לאשת איש אלא סתמא אזהרה לבנות ישראל, אלמא דאחת פנויה ואחת אשת איש באזהרה (והכוונה פנויה דהיינו אלמנה עיין בב"ש ס"ק ה) וכ"כ

     הגר"א שם ס"ק יא: אחד פנויה מדקאמר לבנות ישראל ול"ק לאשה, עכ"ל. אך עיין במג"א סי' עה ס"ק ג ובשו"ת שבות יעקב סי' קג שחולקים על הב"ח וכן ראיתי בשו"ת יביע אומר ח"ד אהע"ז סי' ג ס"ק ג שגם כותב שלאשה גרושה או אלמנה פנויה אין איסור מן התורה לצאת בפרוע ראש. ועיין שם בס"ק ד מה שכותב היביע אומר על התשובה הנ"ל של האג"מ. וכן עיין במחזה אברהם סי' קיט ו-קכ.

172) עיין רמב"ם הל' מלכים פ"ט ה"ד. ועיין בתוס' סנה' נט ע"א ד"ה ליכא שמסתפק אם מותר לבן נח להרוג את העובר אפילו כדי להציל את היולדת. ופוסק האג"מ, חו"מ ח"ב סי' סט, דלא הותר לבן נח להרוג עובר מפני פקוח נפש דהאם.

173) יו"ד סי' קנא סע' א. ועיין גם באהע"ז סי' ה סע' יד בהגה.

174) דהיינו התוס', הרא"ש והגמ"ר פ"ק דשבת והר"ן פ"ק דע"ז. וכן מחמירים התשב"ץ ח"ג סי' קלג והחיד"א יו"ד סי' קנא סע' א. ועיין בשדי חמד מערכת ואו כלל כו ס"ק ב ובמ"ב סי' שמז ס"ק ז.

175) ס"ק ו.

176) שו"ת, יו"ד סי' יט מובא גם בפ"ת יו"ד סי' סב ס"ק א.

177) סי' שמז ס"ק ד.

178) סי' קסג א"א ס"ק ב.

179) שו"ת, ח"א יו"ד סי' ג.

180) ע"ז ג ע"א.

181) ב"ק לח ע"א ד"ה לומר וסנה' ו ע"א ד"ה ולפני עור.

182) חו"מ סי' קפה.

183) ח"ב אהע"ז סי' מג.

184) ועיין יו"ד סי' קפא סע' ד.

185) על יו"ד סוסי' סב.

186) ס"ק א 4 (עמ' קמז).

187) ח"ג סוסי' סה.

188) אהע"ז סי' מב אות לג.

189) חו"מ ח"ב סי' סט אות ג.

190) שו"ת רדב"ז ח"ד סי' קמה (סי' אלף רטז), שו"ת ב"ח הישנים סי' קכט, פמ"ג או"ח סי' תרנו, שו"ת חות יאיר סי' קפג, פ"ת יו"ד סי' קנז ס"ק ד ושדי חמד מערכת הלמ"ד כלל קז ודברי חכמים סי' לט.

191) יו"ד סי' קנז ס"ק יז בשם שו"ת זרע אמת ושו"ת רמ"ץ.

192) איסור רכילות כלל א בבאר מים חיים סוס"ק יב.

193) חו"מ ח"א סוסי' צג.

194) על סנהדרין עג ע"א.

195) שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' לג.

196) יו"ד סי' פד סע' לו.

197) בינת אדם שער או"ה סי' לר.

198) מהדורא תניינא קונטרס אחרון סי' נג.

199) יו"ד ח"ב סי' קמו ד"ה ואגב.

200) תשרי תשמ"ג כרך כג עמ' 64.

201) וראה באור החיים פ' שמיני יא:ג, החת"ס (תורת משה) פ' ראה ד"ה את החזיר והרמ"ע מפאנו, עשרה מאמרות מאמר חקור דין ח"ב פי"ז, שלפי המדרש לעתיד לבוא החזיר יעלה גרה ויטהר. אך חולקים על פירוש זה במדרש הרבינו בחיי פ' שמיני שם, הריטב"א קדושין מט ע"ב ד"ה תשעה והשו"ת רדב"ז ח"ב סי' תתכח.

       ולמעשה הם שתי דיעות במדרש תהלים מזמור קמו ד"ה ד' מתיר אסורים. וראה גם בשדי חמד כללים מערכת הגימל סימן ז.

202) וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: ויש בו דין ערלה כי הוא עץ בצבע של עגבניה, עכ"ל.

203) ראה אסיא תש"ן מז-מח עמ' 185 ומט-נ עמ' 26.

204) סנה' סז ע"א.

205) סנה' סה ע"ב ו-סז ע"ב.

206) וראה בשו"ת חכם צבי סי' צג צויין במ"ב סי' נה ס"ק ד), שו"ת יעב"ץ ח"ב סי' פב ובפ"ת יו"ד סי' סב ס"ק ב בשם השל"ה, שדנים בהשלכות ההלכתיות של אותו אדם שנברא ע"י ספר יצירה. ברכ"י או"ח סי' נה אות ד.

207) סנה' סז ע"ב ד"ה עסקי.

208) סנה' סז ע"ב.

209) כד ע"א.

210) קדושים יט:יט

211) מב ע"א.

212) ד"ה ולזרעך.

213) יבמות מז ע"ב ד"ה קשים, קידושין ע ע"ב ד"ה קשים ונדה יג ע"ב ד"ה קשים.

214) ידים פ"ד ס"ק כז.

215) תמורה כח ע"ב ד"ה נעבד.

216) הקדמתו למס' ברכות.

217) סי' קנג.

218) במדבר לא:יד.

219) במדבר כב:לב.

220) מורה נבוכים ח"ג פי"ז ד"ה והדעת הה'.

221) בראשית ו:יג.

222) סנה' קח ע"א.

223) בראשית ז:כא.

224) הל' מלכים פ"ט ה"א.

225) סנה' נו ע"ב.

226) מדרש רבה בראשית כב:כו. ועיין בתנחומא בראשית ס"ק ט.

227) בראשית ב:טז אות לט.

228) חו"מ סוסי' לב.

229) אבות פ"א מ"א.

230) חו"מ סי' שעח סע' א.

231) שערי תשובה שער ג סי' טו.

232) יחזקאל טז:מט.

233) דברים כג:ה.

234) פרט לשבועת שוא – ב"ק קה ע"ב.

235) סוטה מב ע"א.

236) תורה שבכתב פ' וישב על הפסוק וירא שם יהודה. וראה שם בראשית לח:ז ברש"י מיבמות לד ע"ב. וראה ברש"י נדה יג ע"א ד"ה כאילו.

237) שם סוף פ' בלק.

238) מצוה תקפב.

239) ברכות י ע"א.

240) חגיגה יב ע"א.

241) Lancet 364:121, '04

242) ולכאורה ה"ה אפילו אם העובר פחות מארבעים יום. וכן צ"ע לדעת הרמב"ן, רא"ש ור"ן שהיכא דאין "מאי חזית" פקו"נ דוחה אפילו איסור רציחה – מובא בחזו"א לעיל הערה 9.

243) לד ע"ב.

244) אהע"ז סי' כג ס"ק ב.

245) יג ע"א.

246) שכותב: כאילו מביא מבול. שעבירה זו היתה בידם דכתיב כי השחית כל בשר וכו'.

247) נט ע"ב תוסד"ה והא.

248) מלכים פ"י ה"ז ד"ה נחזור לענינינו.

249) כללים מערכת זיין כלל כ.

250) שאילתא קסד.

251) אהע"ז סי' כג ס"ק ה (עמ' פד).

252) תשכ"ח סי' צ.

253) פ"ט ה"ד.

254) יו"ד סי' קצד.

255) רע"ב אהלות פ"ז מ"ו. פ"ת כאן ס"ק ב. טור יו"ד סי' קצד.

256) א"ל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.

257) אהלות שם.

258) סנה' עב ע"ב ד"ה יצא ראשו.

259) אהלות שם.

260) חו"מ סי' נ, מובא בהרפואה לאור ההלכה ח"א עמ' קכז.

261) שם.

262) חו"מ סי' רעו ס"ק ז.

263) סי' של ס"ק י.

264) על המג"א שם.

265) סי' מה מובא בספר הרפואה לאור ההלכה ח"א עמ' כו.

266) שו"ת נו"ב תניינא חו"מ סי' נט.

267) כאן סע' ז.

268) סנה' עב ע"ב.

269) הרפואה לאור ההלכה ח"א עמ' כד.

270) חו"מ סי' יט.

271) חו"מ ח"ג סי' מז.

272) סי' לא.

273) יו"ד ח"כ סי' קטז.

274) תניינא חו"מ סי' נט.

275) או"ח סי' שכח מש"ז ס"ק ב.

276) סי' כא.

277) סי' קסח.

278) בספרו אבי העזרי על הרמב"ם שם.

279) חדושיו על הרמב"ם פ"א דרוצח.

280) חו"מ ח"ב סי' סט.

281) אהע"ז סי' מב.

282) ח"ט סי' נא שער ג פ"א או"ק יא.