נשמת אברהם - חושן משפט סימן שמ

הלכות שאלה

 

סימן שמ  השואל חייב באונס ובהמה שמתה מחמת

מלאכה ואם שלחה על יד בנו או עבדו

 

סעיף ג  השואל בהמה מחבירו לילך דרך ידוע, ובאו עליו לסטים באותו הדרך, או חיות רעות, ואנסוה ממנו, חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה. הגה ויש חולקין בזה וסבירא להו דלא מיקרי מחמת מלאכה, דהרי אף בלא הליכת הדרך איפשר שיבא לה אונס כזה. אבל המשאיל לחבירו שונרא לרדוף עכברים, ואכלוה העכברים, מיקרי מחמת מלאכה, (א) דבא לה האונס מחמת המלאכה, וכל כיוצא בזה. בהמה שנתייגעה במלאכתה ונתחממה ומתה אחר כך, או נכשלה בדרך ונפלה ומתה, מיקרי מחמת מלאכה. ודוקא שהרגיש בעודו במלאכה, אבל אם לא הרגיש מיד, לא יכול לישבע דמתה מחמת מלאכה, דדילמא בלאו הכי נמי היתה מתה.

 

נשמת אברהם

 

                   (א) דבא לה האונס מחמת מלאכה. כותב הנתיבות 1 לגבי הדין המובא בש"ך ס"ק ו על מי שהשאיל כלי מלחמה והאויב לקח את כלי הזיין וז"ל: לענד"נ דאם באו על עסקי נפשות דפטור דלא גרע משאל ספר דמצוה קעביד ואפילו שאל שלא לדעת ונאנס מידו פטור 2, ולא גרע מרודף שרדף אחר רודף ששבר כליו בין של הרודף בין של כל אדם, דפטור כמבואר בסנה' דף עד ע"א כיון שיש בזה ג"כ הצלת אחרים. ודוקא נרדף שבא להציל עצמו חייב, אבל הכא שיש בו ג"כ הצלת אחרים פטור דמשום שיש בו ג"כ הצלת עצמו לא גרע וכו', וכן נ"ל ג"כ בלקח כלים של חבירו להציל מן הדליקה דפטור בנאנס מידו דדליקה כסכנת נפשות דמיא דהא מחללין עליו שכת, עכ"ל. וכן עיין בערוה"ש 3.

                   ולפי"ז יוצא לכאורה שאדם ששאל רכב מחבירו כדי להעביר חולה מסוכן לבית החולים וניזוק הרכב בנסיעתו לביה"ח שפטור מלשלם. אך הלום ראיתי בספר תורת היולדת 4 שמביא שם הגר"י זילברשטיין שליט"א את נתיבות הנ"ל וכותב: וכל זה מיירי אם היולדת אינה במכונית, אבל כשהיא במכונית, דינה כדין "שואל" וחייבת לשלם ואין בזה תקנת חכמים הנ"ל "שאין לך מי שיציל את חברו", עכ"ל.

                   וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: דמכל מקום אם היולדת עצמה בקשה ממנו לקחת אותה לבית החולים יתכן שהיא חייבת לשלם עבור הנזק אע"ג שלא היתה אז תוך המכונית הואיל והכל הוא בשליחותה ולהצלתה, עכ"ל (כמובן מדובר שאין בעליו עמו א.ס.א.).

                   עוד כתב שם כתורת היולדת: יש לעיין מה הדין כאשר על הנהג שהתנדב, הוטל קנס כספי (כשנסע בדרך קצרה שהוא דרך עפר ולא בדרך ארוכה המותרת). האם יכול לדרוש את הכסף מהיולדת, שהרי הוצאות הנסיעה וכל הכרוך בה משלמת היולדת, כמבואר ברא"ש מסכת סנה' פ"ח סי' ב "שהניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא". אלא דהכא שאני כיון שנסיעתו בדרך הקצרה לא היתה לתועלת היולדת אלא רק כדי למעט בחילול שבת ויתכן שעבור זה אין היולדת חייכת לשלם. אולם מסתבר שמאחר הנסיעה בדרך הארוכה אסורה (מצד הדין), נמצא שהנהג נסע למענה ובשליחותה בדרך הקצרה, שהרי אי אפשר לנסוע בדרך הארוכה מצד הדין וחייבת לשלם. כמו כן אם לא כיבה את המנוע והמכונית ניזוקה, יתכן שחייבת לשלם, עכ"ל.

                   כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: אם זה בימות החול ולא היה כ"כ בהול לעשות כן, יכולה היא לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולא היית צריך לנסוע דרך עפר שזה אסור לפי החוק. ומיהו אם ראתה וידעה ומ"מ שתקה, חשיב כנעשה בהסכמתה, ובכה"ג שהיה חייב לעשות כן בגלל השבת פשוט הוא שצריכה לשלם. ולא ידעתי למה מסתפק בכך, עכ"ל.

                   עוד כתב שם 5 בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א: אם כדי לקצר את דרכו צריך לנסוע על גבי גינת נוי השייכת לחברו, הדבר תלוי, שאם חברו עומד שם ויודע שצריך להציל את היולדת, מחוייב הוא להרשות לבעל לנסוע על גבי גינתו, אלא שיוכל אח"כ לבקש מהבעל שישלם לו הנזק (וכך מבואר בשו"ת משנת שכיר סי' נב ועיין לקמן). אולם אם אין חברו יודע מהיולדת, אינו חייב להפסיד גינתו, מאחר ולא נתחייב בדבר (ויעוין שיטה מקובצת ב"ק פא ע"ב ד"ה מפסג ועולה) ואפילו לדעת התוס' ב"ק ס ע"ב שמותר לעבור על איסור גזל כדי להציל נפש מישראל, היינו דוקא כאשר בא להציל חיי ישראל ע"י גזל, אבל להקל באיסור ע"י גזל לא מצאנו, עכ"ל. וראה גם להלן סי' תכו ס"ק א.

                   וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: אם בעל הגינה חייב בהפסד גינתו כדי למעט ממלאכה, כשהוא נמצא שם, למה לא יהא מותר על דעת לשלם גם כשאינו שם כיון שהוא חייב בכך. אולם לענ"ד אינו חייב כלל מעיקר הדין בהשחתת גינתו כדי למעט ממלאכה שנעשה בהיתר לצורך של פקוח נפש, ואין זה אלא מדת חסידות בלבד ולכן שפיר אסור שלא בפניו. ויתכן דהפסק של המשנת שכיר הוא דוקא במאכלות אסורות דאפשר שהחולה קץ בזה, עכ"ל.

                   ובשו"ת משנת שכיר הנ"ל מסתפק בחולה שיש לו דבר איסור ולחברו יש דבר היתר, האם חייב חברו ליתן מההיתר שלו לחולה, או דלמא כיון שלחולה מותרים כל האיסורים אין חיוב ליתן לו. ומסיק דחייב ליתן לו כיון דמוטל עליו להחיותו ולהבריא גופו. אלא שאח"כ חייב החולה להשיב לו, ע"כ. ובהערות שבסוף ספר תורת היולדת כותב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: לענ"ד צ"ע הפסק של בעל משנת שכיר, הרי אין זו כדי להחיותו כיון שיש לו ומותר לו לאכול את המאכל האסור וא"כ למה יתחייב השני מעיקר הדין ליתן לו את שלו אם הוא צריך לכך, עכ"ל.

                   ובספר מנחת שלמה כותב הגאון זצ"ל 6: ברם נלענ"ד דאף אם נאמר שאסור לבעל הנר לחלל שבת בהדלקת נר אחר כדי להמנע מליתן את הנר שלו (לחולה שיש בו סכנה), מ"מ אם החולה עצמו יכול להדליק לו נר שפיר נראה שמעיקר הדין רשאי לומר לו שידליק בעצמו ואינו חייב ליתן לו את שלו, ודוקא בכה"ג שהחולה זקוק לבשר ויש לו נבלה אמרינן דשוחטים עבורו בשבת משום דשמא הוא קץ באכילת נבילה ויש לחוש שיסתכן ולא יאכל, ואפילו אם אינו יודע שהוא נבילה מ"מ חיישינן דדלמא ידע שהי' נבילה ויקוץ בה ויסתכן, משא"כ בהדלקת נר הן אמנם שאם החולה נפשו עגומה עליו ואף אם יגידו לו שמותר יש חשש שיסתכן ולא ידליק, שפיר חייב הלה ליתן לו את נרו, אבל אם אינו מצטער מזה וכשאומרים לו שמותר מיד ידליק ולא יסתכן שפיר נראה דפטור מליתן לו אפילו אם ננקוט בהא דפקו"נ דוחה שבת זה רק דחויה ולא הותרה, שהרי החיוב לבזבז ממון ולהציל נפש מישראל הוא רק משום לא תעמוד על דם רעך, ולכן אינו חייב ליתן כי אם בכה"ג שאם ימנע מהנתינה יש לחוש לסכנה, אבל אם הוא יודע שהחולה ידליק בעצמו בהיתר ואין שום חשש סכנה נראה שמעיקר הדין יכול לילך לדרכו ואינו עובר כלל בלא תעמוד על דם רעך ולא בשום איסור אחר וכיון שאין עליו שום עבירה איך אפשר לחייבו בכך, וכמ"ש קודם לענין עשה דוחה ל"ת דאף שאם אפשר לקיים שניהם ע"י הוצאה של פחות מחומש מסתבר שאסור לעבור על הלאו משום דחשיב כאפשר לקיים שניהם דאין עשה דוחה ל"ת, אבל מ"מ רק הוא עצמו חייב להוציא ממון על כך אבל לא אחרים כי לא מצינו בשום מקום שחייב אדם לבזבז ממון למנוע אחרים מעשה דוחה ל"ת אע"ג שזה רק דחויה ולא היתר גמור, וה"נ גם כאן בפקו"נ, החולה עצמו צריך לבזבז ממון ואפשר שצריך גם לפייס את שכנו שיתן לו את הנר או תבשילו אבל האחרים אינם חייבים בכך, [וכמו כן נלענ"ד בחולה שיש בו סכנה שאינו יכול בעצמו לילך אל הרופא דמ"מ אם יכול החולה עצמו לטלפן בשבת לרופא [נכרי] אפשר שאין אחרים חייבים מעיקר הדין למונעו מזה ולהטריח בעצמם בטירחה יתירה לילך אל הרופא, דאף שאין כאן הוצאת ממון מ"מ כיון שהחולה לא יסתכן אף אם הם לא ילכו אל הרופא למה יתחייבו לטרוח עצמם טרחה גדולה כדי למנוע מהחולה לעשות מלאכה בהיתר, אך אם החולה עצמו אינו יכול לטלפן ורק אחר מטפל בהצלתו מסתבר שאם הדבר אינו בהול ויכול לילך ברגל אל הרופא דשפיר חייב לילך ברגליו ולא לטלפן בשבת], ומה שמחייבין את האדון לשחרר חצי עבד וחצי בן חורין משום מצות פו"ר או שבת של העבד היא תקנה מיוחדת ולא מעיקר הדין, עכ"ל.

 

הערות לסי' שמ

 

1) ביאורים ס"ק ו.

2) וכן פסק בשו"ת יביע אומר ח"ב חו"מ סי' ז.

3) סע' יד.

4) פרק כ הערה ג.

5) פרק י הערה ג.

6) סי' ז עמ' מ ד"ה ברם.