נשמת אברהם - חושן משפט סימן שו

סימן רעז  הבכור נוטל פי שנים ואיזה הוא בכור

לנחלה וספק בכור

 

סעיף ג  בכור שנולד אחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים. ואם יצאה (א) פדחתו בחיי אביו, אף על פי שלא יצא כל ראשו לאויר העולם אלא לאחר מיתת אביו, הרי זה נוטל פי שנים (י"א דאם נולד (ב) כשהוא גוסס אינו נוטל פי שנים).

 

נשמת אברהם

 

                   (א) פדחתו. פי' מצח 1. כותב הסמ"ע 2: בטור כתב רוב פדחתו דרובו ככולו ומחשב על ידו כאילו יצא ראשו והוי כילוד ואע"פ דעדיין יציאת הפדחת ליכא הכרה גמורה, מ"מ כיון דהוה כילוד ה"ל ג"כ כאילו הכירו, עכ"ל. וכותב הפ"ת 3: עיין בב"ח שמוחק תיבת רוב וכתב דלא מהני רוב כיון דליתיה בהיכירא ע"ש ועיין בספר שב שמעתתא שמעתא ז פט"ו שכתב דנראה כדברי הב"ח ע"ש ועיין בשו"ת חת"ס חאהע"ז ח"ב סוסי' קמד מה שכתב בזה, עכ"ל. אך הש"ך כותב 4: בח"מ סי' רע"ז מבואר דרוב פדחתו הוי כאלו יצא כל ראשו ואע"ג דבש"ס ר"פ יש בכור וברמב"ם פ"ב מהלכות נחלות ובש"ע שם איתא דאם יצא פדחתו הוי כאלו יצא כולו פשוט הוא דלא מיירי אלא מדין פדחת דהוי כראשו אבל ודאי דרוב פדחת הוי ככולו ומחשב על ידו כאלו יצא כל ראשו וכ"כ העט"ז והסמ"ע שם ס"ק ו' והפרישה כאן וכן הוא לקמן ס"ס קצ"ד בטור ורמב"ם והב"ח בח"מ מחק תיבת רוב ולפענד"נ כמ"ש, עכ"ל.

והניף ידו שנית וכותב 5: משתצא פדחתו היינו לפמ"ש בכ"מ ובב"ה דרוב פדחתו ברמב"ם ט"ס הוא אבל בב"י יישב דבריו וכן בטור כתב רוב פדחתו משמע דסבירא ליה דפדחתו שבמשנה היינו רוב פדחתו ועיין לעיל סי' יד ס"ק א, עכ"ל הש"ך. וראה מה שכתב האור הישר 6. ועיין במה שכתבתי בנשמת אברהם חיו"ד 7.

                   ואם יצא דרך העכוז, אם יצא רוב הגוף אע"פ שלא יצא ראשו נקרא כבר בכור 8. ועיין בשו"ת חת"ס 9 שכותב: דהאי יכיר אינו אלא גזירת הכתוב לא שהקפיר שצריך שיכירנו באמת, אפילו לא ראהו אביו מעולם רק שיצא מה שראוי להכירו בו, וכיון שרוב גופו יצא והמיעוט נגרר אחר הרוב והו"ל כיצא כולו, גם המיעוט הנשאר שהוא הראש עם כל הצורה אעפ"י שאיננו ניכר עדיין שהרי הצורה בפנים, מ"מ לדינא מיעוט הגוף נמשך אחר רוב הגוף והו"ל כאלו יצא כולו עם פרצופו ומקיים יכיר וכו', עכ"ל.

                   וכותב התורה תמימה 10 על מה שנאמר בגמ' 11 יכיר זו הכרת פנים ואיזו היא הכרת פנים פרצוף פנים עד החוטם, וז"ל: בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים משום דבעינן שיכירנו, על זה אמר כאן שאם יצאה פדחתו עד החוטם בחיי אביו אעפ"י שלא יצא כל ראשו לאויר העולם אלא לאחר מיתת אביו, הרי זה נוטל פי שנים, ואעפ"י דבעלמא כתיב לענין הכרה הכרת פניהם ענתה בם (ישעיה ג ט) ומשמע דבלא הפנים אין מכירין, אך באמת הכרת פנים לחוד ויכיר לחוד וכאן א"צ שיכירנו בפנים אלא רק יראה מציאותו בעולם ויוכל להראות עליו לומר זה הוא בכור כדמשמע קראי ובזה די בהכרת פדחת, עכ"ל.

                   כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל : יתכן דמיד כשיצא הפדחת אם יחליפנו באחר יכיר מיד שאין זה כמו הפדחת שראה קודם ואילו בהכרת פנים שפיר זוכרים גם לזמן ארוך, עכ"ל.

 

                   (ב) כשהוא גוסס. כותב הסמ"ע 12: דאז לא הוה בר הכרה, ולפי"ז צ"ל דמ"ש דביצא פדחתו הוי כילוד והוא מהגמרא, לא מיירי שיצא פדחתו בשעה שהיה גוסס ומת ואחר מותו נולד, דא"כ לא מחשב בכור. אלא מיירי שיצא רוב פדחתו ואז היה בריא וחזר לאחוריו וחלה ומת ואח"כ נולד כולו, א"נ אחר שיצא פדחתו, כשהיה בריא מת האב פתאום ואחר מותו נולד כולו ועיין פרישה, עכ"ל. ועיין בתוס' 13. וכותב בנ"י 14 וז"ל: ודקדקו בתוספות מדנקט מטעם יכיר ולא מוילדו כדלעיל למעוטי אם נולד כשהוא גוסס דאינו בר היכירא, דאלו מוילדו הא קרינן ביה וילדו לו אע"פ שהוא גוסס דכחי הוא לכל דבריו, ומיהו מפני שרוב גוססים למיתה נקט לאחר מיתת אביו וכו'. ומובא בהגר"א 15.

                   ויל"ע מה יהיה הדין, אדם שהיה בלי הכרה אך לא היה גוסס, כגון מי שסובל ממחלת הנפילה ואחר התקף יכול להיות בלי הכרה במשך כמה שעות, ובזמן שהיה ללא הכרה נולד לו בן. תוך כדי זמן הלידה חלה האב בהתקף לב בזמן שהוא היה עדיין בחוסר הכרה ומת בלי לחזור להכרתו. והנה מצד אחד וילדו לו בנים כתיב שנולד לו בחייו וזה אמנם נולד לו בחייו, אך מצד השני גם כתיב יכיר וזה לא הכיר וצ"ע.

                   וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: נראה דשאני גוסס דחשיב כאילו כבר התחיל למות אע"ג שעדיין הוא כחי לכל דבר, משא"כ מתעלף חשיב כאילו האב במדינת הים שאינו יכול כלל להכירו. וכן בסומא ושוטה וכדומה ג"כ סגי ביצא פדחתו כיון בסתם אנשים שאינם חולים או בעלי מומים, יכולים שפיר להכיר, עכ"ל.

 

 

סעיף ד  בכור שנולד (ג) טומטום ואחר כך נקרע ונמצא זכר, אינו נוטל פי שנים. וכן (בן פשוט שנקרע ונמצא זכר) אינו ממעט בחלק בכורה, שנאמר וילדו לו בנים, עד שיהיה בן משעת לידה. כיצד אינו ממעט בחלק בכורה, הרי שהיה לו בן בכור ושני פשוטים וזה הטומטום שנקרע ונמצאזכר, הבכור נוטל רביע הממון (בחלק הבכורה) וכאילו אין עמו אלא שני פשוטים בלבד, והשלשה רביעים הנשארים חולקים אותו שני הפשוטים עם הנקרע ועם הבכור בשוה.

 

נשמת אברהם

 

                   (ג) טומטום. ראה מה שכתבתי בנשמת אברהם כרך ג חאהע"ז סי' מד ס"ק ג (עמ' **) לגבי הידע הרפואי היום בנוגע לטומטום.

                   לגבי אנדרוגינוס, עיין לקמן שו"ע סי' רפ סע' ז ו-ח שיש לו דין ספק ויורש כאחת מהבנות ועיין בסמ"ע שם 16. וראיתי בספרי 17 שדורש: והיה הבן, לא טומטום ולא אנדרוגינוס. ע"כ. וצויין שם לגמ' ב"ב קכז ע"א, אך הגירסא שם היא: בן ולא טומטום. וכותב הנצי"ב 18: איצטרך לר"ש דסתם ספרי אליביה וסבר ביבמות דף פא דאנדרוגינוס זכר מעליא הוא ומאכיל בחזה ושוק. ואפילו ר"ל שם לא קאמר אלא לר' יוסי דסבר שם בברייתא אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא כמש"כ התוס' שם ד"ה ואין, דזה הכריחו לר"ל לפרש הכי. אבל לר"ש כו"ע מודי מדשבקיה ר"י בברייתא לבר זוגיה ש"מ דר"ש פליג עליה שם. וא"כ לר"ל יורש הוא בין הזכרים וקמ"ל דאינו נוטל בכורה וכו'. אבל טומטום ספק נקבה היא ולא איצטריך למעוטי אלא אם נקרע ונמצא זכר. והא דממעט אנדרוגינוס הוא מהבן, היינו המיומן שבבנים או מבן מיותר בן ולא אנדרוגינוס, עכ"ל.

                   בענין קדושתו כבכור ופדיונו, מובא בגמ' 19: אמר רב חסדא מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום דברי הכל ספיקא הוא וקדוש מספיקא. ומפרש רש"י: מחלוקת, דקאמרי רבנן בתראי (במשנה) בריה הוא באנדרוגינוס. עכ"ל. וכן מובא בשו"ע לגבי בכור בהמה 20: אנדרוגינוס הוא ספק בכור ויאכל במומו לבעלים. וכותב שם הש"ך 21: אע"ג דבעלמא קי"ל דבריה בפני עצמו הוא ואינו לא בכלל זכר ולא בכלל נקבה ולפי"ז לא הוי בכור כלל, מכל מקום כיון דפליגי ביה הפוסקים, יש פוסקים שהוא בכלל ספק זכר ונקבה, הכא גבי בכור אזלינן לחומרא ואינו נגזז ונעבד וכו'. ועיין ביו"ד סי' קצד סע' ח שאמו נותנים לה ימי טומאה של נקבה. עכ"ל. אך לגבי דין של פדיון הבן אמר לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שפטורים מלפדות אותו מספק ואפילו בלי ברכה כי המוציא מחברו עליו הראיה. וכעת כתב לי הגאון שליט"א להוסיף: וגם הרעק"א כתב שם בסי' שטו דלא מהני תפיסה משום דמעיקר הדין איננו כלל בכור. והוא הדין נמי לענין פדיון, עכ"ל. ועיין במנחת חינוך 22. ופלא בעיני שהדין של אנדרוגינוס, גם לגבי פדיונו וגם לגבי דינו בחו"מ כאן לא הובא במפורש בשו"ע. וכן לא מצאתי בנושאי כלים שדיברו בזה, וצ"ע.

                   אגב, כותב הרמב"ם 23: וטומטום ואנדרוגינוס שהיו בן שתים עשרה שנה ויום אחד הרי הן בחזקת גדולים וכו'. וכותב הראב"ד  א"א ולמה בחזקת גדולים, אלא יבדקו אם יש להם סימנין אם לא, דלענין הבאת סימנין הרי הם ככל אדם, עכ"ל. וכותב המ"מ שם: ומ"מ אני תמה בדבר בין לדעתו בין לדעת הר"א ז"ל כשהן בן י"ב שנה אפילו בהבאת סימנין למה הן בחזקת גדולים וכ"ש הטומטום שהרי אם יקרע שמא ימצא זכר, וא"כ המצות שהנשים פטורות מהן ואלו חייבין בהן מספק כשהן בן י"ב שנה ויום אחר למה יתחייבו והו, פטורין הן ממה נפשך, שאם זכרים הם עדיין לא הגיעו לכלל חיוב, ואם הם נקבות כל הנקבות פטורות ממצות אלו. וזה צריך עיון, עכ"ל. וכותב על זה הל"מ: מה שתמה ה"ה ז"ל והניחו בצ"ע, יש לומר דלא כתב רבינו ז"ל הרי הן בחזקת גדולים אלא לענין המצות שהנשים חייבות בהן שהן בני עונשין דבית דין ממיתין אותן כדין גדול שעבר עבירה, אבל לא לחייבם בדינים שהנשים פטורות בהם. עכ"ל. ובספר הליקוטים 24 מובא בשם ר' דוד עראמה ז"ל: בחזקת גדולים, פי' אם הביאו כל הסימנים וכו' ופי' דברי הרב הם להחמיר בהם על הספק בכל מקום הראוי להחמיר וודאי שבמקום שפטורין מלא ימנע לא דבר הרב, אם לא מדרבנן ומשום חינוך, עכ"ל.

 

 

סעיף ו  הבא אחר נפלים, (ד) אף על פי שיצא ראש הנפל כשהוא חי, הבא אחריו בכור לנחלה. וכן בן ט' שיצא ראשו מת, הבא אחריו בכור לנחלה, שזה שנאמר ראשית אונו הוא שלא נולד לו קודם לזה (ילד) שיצא חי לאויר העולם. לפיכך בן ט' שהוציא רוב ראשו חי, הבא אחריו אינו בכור.

 

נשמת אברהם

 

                   (ד) אע"פ שיצא ראש הנפל. כותב הש"ך 25: כתב הסמ"ע ס"ק יג אפילו נולד הנפל כולו, נ"ל דהבן הנולד אח"כ באותו הפעם או לאחר זמן, הוא בכור לנחלה, ודלא כתשובת שארית יוסף, וכ"כ הב"ח וכ"כ רש"י להדיא פרק המקשה דף סח ע"ש, עכ"ל. ועיין בפ"ת כאן שדן לגבי בכור לנחלה ובכור לכהן. ועיין בסמ"ע 26 שזה לאפוקי שאינו בכור לכהן לפדותו בה' סלעים.

                   כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: צ"ע בעובר בן ח' אשר בגמ' אמרו עליו שהרי הוא כאבן, איך הדין בזמנינו אם נולד ושמו אותו כרגיל באינקובטור וחי כרגיל כמה ימים באופן כזה שעפ"י רוב הם ממש בני קיימא ורק אירע שפתאום "נהרג", אם זה שבא אחריו בכור לנחלה, עכ"ל.

 

 

סעיף ז  יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינם בכורים, הראשון לפי שלא נולד, ונאמר (ה) וילדו לו בנים, (ו) והשני שהרי קדמו אחר.

 

 

 

 

נשמת אברהם

 

                   (ה) וילדו לו. דרך לידה 27.

 

                   (ו) והשני שהרי קדמו אחר. והיה בן קיימא שלב אביו דוה ואונן עליו 28.

 

 

סעיף יא  מי שנסתפק לנו אם הוא בכור או פשוט, (ז) כגון שנתערב עם אחר, אינו נוטל פי שנים. וכיצד עושין, אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבים הרשאה זה לזה ונוטלים חלק בכורה. ואם לא הוכרו, כגון שילדו במחבואה אחת, אין נוטלין חלק בכור. הגה ספק בן ט' לראשון או בן שבעה לאחרון, אינו יורש אחד מהן, והבא אחריו אינו נוטל חלק בכורה אפילו בהרשאה מן הספק.

 

נשמת אברהם

 

                   (ז) כגון שנתערב עם אחר. כותב הסמ"ע 29: לשון הטור, כגון שילדו שתי נשים ביחד ואינו ידוע לנו איזה ילדה תחלה, עכ"ל. אך אם ידוע איזו אשה הולידה תחלה אך נתערבבו שני הילדים, עיין בדברינו בנשמת אברהם חאהע"ז 30 לגבי שימוש בבדיקת דם כדי לזהות את הורי הילדים.

 

 

הערות לסי' רעז

 

1) רש"י בכורות מו ע"ב.

2) ס"ק ו.

3) ס"ק א.

4) יו"ד סי' יד ס"ק א.

5) יו"ד סי' קצד ס"ק י.

6) על בכורות מו ע"ב.

7) סי' קצד ס"ק י (עמ' ***).

8) שב שמעתתא שם. שו"ת חת"ס שם. חוקת משפט פ"ד ביאורים אות ז.

9) שם .

10) פ' תצא כא יז אות קכ.

11) בכורות מו ע"ב.

12) ס"ק ז.

13) ב"ב קמב ע"ב ד"ה בכור.

14) שם.

15) כאן.

16) ס"ק י וס"ק טו.

17) דברים כא:טו

18) על הספרי שם.

19) בכורות מא ע"ב.

20) יו"ד סי' שטו סע' ג.

21) ס"ק ט.

22) מצוה שצב.

23) אישות פ"ב סוף הכ"ה.

24) רמב"ם הוצאת פרנקל.

25) ס"ק א.

26) ס"ק יג.

27) רש"י בכורות מז ע"ב.

28) סמ"ע ס"ק יד.

29) ס"ק יט

30) סי' ד ס"ק א.