נשמת אברהם - חושן משפט סימן קנו

סימן קנו  דין מי שירד לאומנתו של חברו

ומי שמביא סחורה לעיר אחרת

 

סעיף א  אחד מבני המבוי שאינו מפולש, (וי"א דבמבוי אינם יכולים למחות ואין דינין אלו אמורים רק בחצר), שבקש ליעשות (א) רופא או אומן (פי' אומן להקיז דם) או גרדי (פי' גרדי אורג בגדים) או סופר שטרות או מלמד תינוקות לימוד שאינו של תורה בני המבוי מעכבין עליו, מפני שמרבה עליהם הנכנסים והיוצאים. ואפילו נתרצו לו כולם חוץ מאחד, אותו אחד מעכב עליו. וכן מי שיש לו בית בחצר השותפין לא ישכירנו לאחד מאלו. הגה אבל למכרו י"א דשרי, ואחר כך ישתעו דינא בהדי לקוח, ובלבד שלא ימכרנו לעובד כוכבים דלא ציית דינא.

 

נשמת אברהם

 

                   (א) רופא או אומן. כותב הסמ"ע 1: אומן פי' כולי עלמא מקיז דם ורופא פירש"י מוהל, וכ"כ בעיר שושן כאן ולא דק שהמחבר ע"כ לא סבירא ליה הכי, שהרי בסמוך בסע' ג כתב דכל מילי דמצוה אינו יכול למחות בו. לכן נראה דפי' רופא לגופות בני אדם, ואומן פי' מקיז דם, כן צריך להיות להאי גירסא דגרסינן רופא או אומן, אבל במיימון ובטור כתב רופא אומן, ולפי זה י"ל רופא שהוא אומן, וכן פירש ב"י ע"ש ועיין דרישה, עכ"ל. ובט"ז 2 כתב: יראה אף ברמב"ם רופא אומן כוונתו או אומן, שהרי סיים ולא ישכרנו לא לרופא ולא לאומן. ומה שהקשה סמ"ע דאי נתכוין רבינו למוהל הא סיים כ"ש מצוה וכו' תמהני מאי תיקן לפ"ז במה שפי' רופא נפשות דאטו זה אינו מצוה. ונראה דלהכי כתב רבינו מילי דמצוה כגון לחלק צדקה או להתפלל בעשרה, להורות דדוקא בענין מצוה התלוי בצירוף אנשים כמו אלו דחשיב משא"כ כשאפשר לו לילך לבתי האנשים שצריכים לכך, מעכבין עליו שלא לעשותו מוהל אם הוא בענין שיבואו הרבה אנשים לביתו, עכ"ל. וכתב הנתיבות 3: רופא פי' לגופות בני אדם, אומן הוא מקיז דם, אבל מוהל הוא מידי דמצוה א"י למחות כדלקמן סע' ג וכו', עכ"ל.

                   כותב השו"ת ציץ אליעזר 4: עובדא הוה ברופא הגר בבית משותף גדול שרצה לפתוח בביתו מרפאה לקבלת וריפוי חולים וקמו נגדו שכני ודיירי הבית ומיחו בידו מעשות זאת בטענה שזה יפריע מנוחתם ע"י רבוי מבקרים מן החוץ ובהיותם שומרי מצוות באו להתדיין ולשמוע דעת תורה בזה וכו'. ומביא הגאון שליט"א את הגמ' (ב"ב כא ע"א), הרמב"ם (פ"י משכנים הי"א) והשו"ע (כאן) וכותב: ונלמד לכאורה בפשיטות מהאמור לנידון שאלתנו שיכולים לעכב עליו מלפתוח בביתו מרפאה לקבלת חולים וכו'. אבל לאחר העיון נראה שאין הדבר פשוט כל כך, דהנה בגמ' שם וברמב"ם שם הי"ב ובשו"ע סע' ג נפסק עוד, דיש לו ללמד תינוקות של ישראל תורה בתוך ביתו ואין השותפין יכולין למחות בידו ולומר לו שאין אנו יכולין לישן מקול התינוקות של בית רבן. והטור והשו"ע הוסיפו לפסוק דה"ה לכל מילי דמצוה שאינם יכולים למחות בידו. וא"כ יש לעיין דבמה שונה בזה רופא הרוצה לענות ולטפל בחולים בתוך ביתו, הא ריפוי חולים ג"כ מצוה גדולה היא, עכ"ל. ומביא הגאון שליט"א הט"ז וכותב עליו שהוא תירוץ מאד דחוק וכן מביא מהערוך השולחן שמשיג על הט"ז. וממשיך הציץ אליעזר: ועוד זאת ראיתי בשו"ת חת"ס חו"מ סי' צב (מוזכר גם בפ"ת) וכו', דע"כ לא קאמרי אלא בביטול מצוה דאם לא ילמדם יתבטלו או שארי מצות המוטלים על הכל, אבל הכא נהי דפרנסת בניו ובני ביתו מצוה מוטלת עליו היא, אבל אינה מוטלת על שכינו שיפסיד ע"י קלא דלא פסק בחצרו ולא עליו מוטל פרנסתו של זה ע"ש. וממה ששלל החת"ס והוציא מכלל גדר של דבר מצוה בכאן, נלמד גם על החיוב דהרי הוציא מן הכלל מצוה שמוטלת רק עליו ולא על שכינו וא"כ דון מינה שהא כל מצוה שמוטלת גם על שכניו הרי היא בכלל זה שאינן יכולין למחות. והא הרי מצות ריפוי מוטלת על כל מי שביכלתו לעזור בכך והיא כלולה במצות התורה של והשבותו לו וכו', ובמקרה זה השכנים יכולים להצילם ע"י כך שלא יתנגדו שיבואו לבקר אצל הרופא שבשכנותם ולכן המצוה עליהם לעשות זאת. ואין תירוץ שיזמינו אותו לביתם כי לאו כל חולה יכול לעמוד במחיר שידרוש עבור ביקור בית. וגם אין תירוץ שילכו אצל רופא אחר, דלאו מכל אדם זוכה להתרפאות כנפסק בשו"ע יו"ד סי' שלו סע' א וכו'. לכן מכל הנ"ל נראה וכו' שהשכנים אינם יכולים לעכב בידי הרופא מפתיחת המרפאה לריפוי חולים אשר למעשה יהיו כולם ועכ"פ רובא דרובא יהודים, עכ"ל.

                   כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: נמצא לפי"ז שגם מותר לפתוח מרפאה כללית לכל הצבור כמו קופת חולים וכדומה דהוי ודאי מצוה, ואין זה כ"כ מסתבר, אך אפשר לכאורה לומר דדוקא במילי דשמיא שלא דרוש כ"כ לאדם מצד הטבע כמו תלמוד תורה, תפלה או אפילו לחלק צדקה לעניים שהמחלק רק מתכוין למצוה, משא"כ בעניני הגוף כמו פרנסה ורפואה שבלא"ה דואג כל אדם לכך, יכולים שפיר בני החצר להתנגד וצ"ע, עכ"ל.

                   ועיין בתחומין 5 דיון רחב לגבי פתיחת מרפאת שינים בין הגר"י אליעזרוב 6, הגר"מ אלחדד 7 והגר"ש דיכובסקי 8 שליט"א. הרב אלחדד שליט"א מסכים עם הפסק דין של הציץ אליעזר וגם מביא שם ששוחח עם הגרי"ש אלישיב שליט"א ושגם הוא הסכים שאין התובע יכול למחות מכיון שזה מצוה רבה שהנתבע פתח מרפאה עם הפרדה לנשים ולגברים, אך בענין ירידת ערך הדירה יתחייב הנתבע לפצות התובע על כך, עכ"ל. אך גם הרב אליעזרוב שליט"א וגם הרב דיכובסקי שליט"א כותבים שאין מקום להתיר פתיחת מרפאת שינים בבית המשותף וזה בהסתמך על הסמ"ע והט"ז. וכותב הרב אליעזרוב שליט"א: והנראה ברור, דהיכא דיש כבר מצות והשבותו לו, דהיינו שישנו חולה לפנינו וצריך להתרפאות, בודאי דאסור על השכנים לעכב כעד החולה מלהיכנס לרופא להתרפאות וכו'. אבל לומר שבגלל והשבותו לו שיוכל רופא לקבוע תחילה מקום מושבו כדי לקיים אח"כ מצות והשבותו לו לכשיקרה המקרה, זה בודאי לא אמרינן וכו'. וע"כ צריך לומר שאין זכות לרופא לקבוע מתחילה מקום מושבו לקיים מצות והשבותו לו באופן שירבה את הנכנסים והיוצאים דע"ז אין השכנים מחוייבים להפסיד זכותם למקום מגורם שקט וכו', עכ"ל.

                   השו"ת שבט הלוי גם דן בדבר וז"ל 9: האם יש זכות לאחד מן הדיירים בבית משותף לפתוח, מרפאת שינים וכדומה, דמצד א' הרי אין הרופא יכול לקחת את כלי רפואה עמו לביתם של חולים, אך מאידך צל"ע דכיון דבכל עיר מצוין הרבה מרפאות ונמצא שאינו שאינו לא לצורך הציבור אלא לצורך הרווחים של הרופא, ומדוע שנכוף את הדיירים האחרים על כך אתו"ד מעלתו, ושאלת חכם חצי תשובה.

                   ואבא קודם על דברי מעלתו שכ' דמצד א' אינו יכול לילך עם כל כלי רפואה לבית החולים כוונתו ודאי למש"כ ט"ז חו"מ סי' קנ"ו דאע"ג דמידי דמצוה מותר ואין יכול למחות, והרי רופא ומוהל מידי דמצוה וכ' ט"ז דדוקא מידי דמצוה שצריך צירוף כמה אנשים כמו להתפלל בעשרה, או תשב"ר של לימוד התורה כמבואר בש"ס ב"ב כ"א ובפוסקים שם, משא"כ מוהל ורופא אעפ"י שצריכים לו לדבר מצוה הרי יכולים לילך לבתי האנשים וא"כ יכולים לעכב עליו כשבאים אליו לביתו לחצר דמרבה עליהם הדרך אפילו במילי דמצוה, ודעת כ"ת דזה לא שייך במרפאת שינים וכה"ג דאין יכולים לקחת כל כלי רפואה לבית של החולים, וא"כ הדר מותר משום מצוה.

                   אלא דכב' פקפק ע"ז אם יש עוד מרפאת שינים בעיר ואין זה עושה רק לרווח עצמו, ואינו נראה לי כ"כ דאם יש שנים או שלשה מרפאות כאלה הי מיניהו מפקת דכ"א יכול לומר אני העיקר העושה גם למען המצוה והשאר רק לרווח, ועוד דלענ"ד לא שייך סברא הנ"ל כלל דאין שייך ברפואה לומר שאפשר להתרפאות מאחר, דלא מכל רופא זוכה להתרפאות, וכל אחד מומחה בענין אחר, ועכ"פ יכול לומר קים לי שאני מובהק בדבר זה, ושוב נכנס הדבר בהיתר מצוה שכ' הפוסקים.

                   וע"כ צריך אתה לומר כן דאל"כ הלא הלכה פסוקה דלימוד תשב"ר של תורה אין השכנים יכולים לעכב והיינו מה"ט דמילי דמצוה א"כ תאמר נמי שאם יש הרבה בתי תשב"ר בעיר והי' מספיק בלי זה שבא עתה לעשות נימא נמי הרי אפשר ללמוד גם בחצר אחר אצל המלמד האחר, וזה מלמד רק לרווח שלו וכה"ג, אלא מה תאמר שלא מכל אדם זוכה ללמוד לימוד מצוה וכדאיתא כה"ג בע"ז י"ג ע"א וה"נ לענין רפואה שהיא מצוה שלא מכל אדם זוכה להתרפאות.

                   ובר מן דין למש"כ רבינו הרמ"ה ב"ב שם והובא בטור חו"מ סי' קנ"ו דדוקא בעלי אומנות וכיו"ב שאין קצבה לנכנסין ויוצאין, ואין קביעות לכניסתם ויציאתם וכו', והיינו שאין קביעות זמן לכניסתם אבל כהיום דמרפאות וכיו"ב עושים זמן קבוע שעת קבלתם, וכמעט רוב שעות מן היום ולילה אין מקבלים כלל, וגם המרפאה אז סגורה אין הכרח מן הדין שיהי' עוול בזה, ע"כ יראה לענ"ד דאם אין דבר חוץ מהרגיל בזה, יכולים לעשות כן כהלכה [ואעפ"י שכ' מרן הב"י בחו"מ שם שהרמב"ם פ"ה משכנים ה"ט חולק על הרמ"ה היינו על סוף דברי הרמ"ה להתיר לאגורי לכמה אינשי דדיירי בי', אבל לא על תחלת דברי הרמ"ה, וכ"ה בשלטי גבורים פ"ב דב"ב, ובתשובת מהר"ם אלשיך סי' מ"ו כ' דאין חולק על הרמ"ה כלל דלא כב"י, ועיין בכנה"ג מהדו"ק שם].

                   ואשר הציע כב' לפנינו בענין כל אותם נזקי שכנים שרשאים לעכב כגון רבוי עוברים ושבים או רעש במקום חולה או ריח האם זה דוקא אם כלפי שמיא גליא שזו הסיבה האמיתית להתנגדותו, או אפילו אם זה באמת לא מפריע לו מכ"מ זה נותן לו זכות לעכב, וכ' כב' שזה נוגע הרבה להלכה, ואומר בעניי כי בודאי שיטת הש"ס ב"ב כ' ע"ב וכ"א ע"א ושו"ע סי' קנ"ו פשוט כמפורש דדוקא אם באמת מפריע לו או יכול להפריע לו ומה"ט מוחה, לא שהמציאות כך או סבה אחרת שאינו מפריע לו כלל, וסבור היתי לומר במה שהקשה רבינו הרשב"א ב"ב כ' ע"ב במשנתינו חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הנכנסים והיוצאים, והק' הרשב"א מאי חנות שבחצר דנקט הול"ל לא יעשה אדם חנות בחצר השותפין א"נ אחד מבני החצר שבקש ליעשות חנוני כלישנא דברייתא דקתני א' מבני החצר שבקש לעשות רופא או אומן חברו מעכב עליו, והרשב"א תי' דמשנתינו קמ"ל דאעפ"י דמעיקרא נעשה ברשות, מכ"מ יכול עכשיו למחות בטענה דסבור היתי שאני יכול לקבלן כו' וע"ש ובטור חו"מ סי' קנ"ו בשם הרשב"א.

                   ולענ"ד אולי דה"ק דאם בקש ליעשות רופא וכה"ג אין שואלים ובודקים אם יפריע או לא דאין מניחים אותו לעשות רופא דהגם דמעיקרא אולי לא יפריע להם מכ"מ במשך הזמן מי יודע מה יולד יום, ואעפ"י שגם אז יכולים למחות כקוטרא וביה"כ, מכ"מ מה להם לילך אח"כ בדינא ודיינא משא"כ אם כבר נעשה חנות וכיו"ב אז אין להם זכות למחות דילמא יפריע להם אם עכשיו עדיין לא מפריע כיון שזה כבר מוחזק בחנותו אלא א"כ מפריע להם באמת, וזה דאשמעינן במשנתינו, עכ"ל של השבט הלוי.

 

 

סעיף ב  חנות שבחצר, יכולים השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים, אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר לשוק. אבל אינם יכולים למחות בידו ולומר אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הריחים, מאחר שכבר החזיק לעשות כן ולא מיחו בידו. הגה וי"אדכל מה שעושה בחנותו ובביתו, אפילו לכתחלה אינן יכולין למחות. ודוקא בני אדם בריאים, (ב) אבל אם הם חולים והקול מזיק להם, יכולים למחות.

 

נשמת אברהם

 

                   (ב) אבל אם הם חולים. כותב הנתיבות 10: ונראה דאפילו היה בריא ואח"כ נחלה דלא מהני חזקה, דחולה ודאי דדמי לקוטרא ובית הכסא, עכ"ל. וכ"כ הערוה"ש 11 דחזקה אינו מועיל וכפי שכותב השו"ע בסי' קנה סע' מב.

 

 

הערות לסי' קנו

 

1) ס"ק ג.

2) כאן.

3) ס"ק ג.

4) ח"י סי' כה פ"ל.

5) ספר ג תשמ"ב.

6) עמ' 255.

7) עמ' 261.

8) עמ' 266.

9) שו"ת שבט הלוי ח"ט סי' רצט.

10) ס"ק ז.

11) סע' כ.