נשמת אברהם - חושן משפט סימן קנה

הלכות נזקי שכנים

 

סימן קנה  דין הרחקת נזיקין

 

סעיף טו  הכותש הריפות (פי' חטים הנכתשים במכתשת) וכיוצא בהם בתוך שלו, ובעת שמכה מנדנד לחצר חבירו עד שנדנד כיסוי החבית שעל פי החבית, (וי"א שאין צריך כל כך, רק שינדנד הכותל קצת), ה"ז מזיק בחציו וחייב להרחיק כדי שלא ינדנד, או יבטל מלאכתו שמזקת. ואם הזיק בעת הנדנוד, חייב לשלם שהרי מכחו בא הנזק. הגה ואפילו נבנה החצר אחר שבא המזיק לכאן, צריך המזיק להרחיק נזקו. וה"ה אם אין מזיק לחצר, אלא (א) שיש חולי הראש לבעל החצר וקול ההכאה מזיק לו, צריך להרחיק עצמו.

 

נשמת אברהם

 

                   (א) שיש חולי הראש. עיין בס"ק הבא.

 

 

סעיף מא  כל דבר שידוע שאין המערער (ב) יכול לסבלו, אף על פי ששאר בני אדם סובלים אותו, אין לו חזקה כנגד מערער זה.

 

נשמת אברהם

 

                   (ב) יכול לסבלו.

עישון סגריות

 

1. עישון סיגריות במקום ציבורי. כותב האג"מ 1: הנה בדבר עישון סיגריות בביהמ"ד וביהכ"נ שלומדים ומתפללים כל חברי הכולל שיש אברכים שאינם יכולים לסבול העשן וגם משמע שקשה לגופם שחולים מזה, שהרי כתבו בנוסח הבקשה שאיכא להם צער גדול וכאב ראש ומזיק להבריאות שלהם ואולי מקצר גם את החיים, ולבד כתיבתם ידוע שהוא דבר המזיק להרבה אינשי, וממילא יש לחוש שאיכא גם שיוכלו לחלות גם מהעשן שאחרים מעשנים לא רחוק ממנו ומהעשן אשר נמצא בביהמ"ד, שנשאלתי אם יכולין למונעם מלעשן בביה"מ וביהכ"נ. והנה פשוט וברור שאפילו אם ליכא חשש סכנה וחשש חולי דנפילה למשכב אלא שקשה להם לסבול דמצטערין מזה. אסור שם לעשן וכו' ועיין ברמב"ם פי"א משכנים ה"ה שכתב דינא דר' יוסף (ב"ב כב סוף ע"ב) גם במה שהאדם מצטער מקול וצפצוף העורבים וכו'. ומצינו דבשביל איזה צער מקפידא ואיסטניסות בעלמא, אף שלסתם אינשי אין זה צער כלל. אסור לגרום לו שכניו אף רק ע"י השתמשות שלהם בחצרים ובביתם ויפסדו גם ממון הרבה עי"ז דהא יצטרכו לשכור מקום להשתמש באומנותם לפרנסתם במקום שלא יהיה מי שמקפיד בזה, וכדכתב הרא"ש בסוף סי' יח וכו' והביאו הטור והשו"ע להלכה בסי' קנה סע' מא. וא"כ כ"ש בעישון סיגריות שאלו שאין יכולין לסבול הוא צער ממש בעצם לא ענין קפידא ואיסטניסות בעלמא, וגם לא רק צער בעלמא אלא גם מזיק ממש להם כידוע, שאסורין המעשנים לעשן שם, אף אם היה ברשותם ובביתם, אם היה שייך שיגע להם העשן ויצטערו ויוזקו. אבל הוא עוד גרוע דהא המעשנין עושין מעשה בידים ממש דהרי עושין בפיהם עשן המזיק להאין מעשנין הנמצאים שם וכו', עכ"ל. ועיין שם מה שכותב עוד להבדיל בין חבלות וקנסות האידנא וז"ל: דחבלות דהוא ממונא הרי חייב בעצם גם בלא עדים דלא יכול לתובעו כלל ואיכא עליו החיוב לשלם אף שאין בית דין שיכולין לחייבו וכו', עכ"ל.

                   כותב הגרי"ש אלישיב שליט"א 2: לענ"ד אחרי כל הדברים האמורים בקונטרס (שכתב השואל על אחד שמעשן במקום צבורי) אכתי יש לדון שמשורת הדין אין בכוחם למנעו מזה על אף שהרופאים בזמנינו (המכתב נכתב בתשמ"א) קבעו שלריח עשן סיגריות יש תוצאות בלתי רצויות על בריאות האדם ואף יכול להיות גורם רציני למחלות מסוימות רח"ל מ"מ התודעה הזאת עדיין לא יצאה טבעה בעולם ולא פשטה בקרב הארץ. ורבים וכן שלמים גדולים וטובים מעשנים ומנעוריהם ועד זקנה ושיבה והבריאות שלהם במצב טוב ויפה כנראה שגם דבר זה כלול במ"ש חז"ל כיון דדשו בה רבים שומר פתאים ד'. ומ"ש כת"ר כי ההיתר הזה הוא רק לפעולותיו של האדם עצמו על עצמו כי זה ענין פרטי שלו אבל לא כאשר פעולות הללו מזיקות לאנשים אחרים, הנה בהא דיומא דעיבא דמהלינן על יסוד שומר פתאים ד' אין זה ענין הנוגע רק לו לעצמו שהרי התינוק הוא גוף נפרד בפני עצמו ואותו מכניסם בחשש סכנה ובע"כ כיון דדשו בה רבים אין זה בגדר סיכון כלל. ומכיון דאלה האנשים הרגילים בזה רואים בעישון צורך אשר כמעט אי אפשר להם להתקיים ללא עישון, ולא גרע אצלם מהא דאמרו חז"ל בע"ז ל ע"א אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש לאכול הפירות הנ"ל ללא כל הגבלות, ובשביל צורך כל דהוא ולא מיירי דוקא בבכורה וטרם קוץ אשר בעודה בכפה יבלענה. ולא שמענו למאן דחש ליה מלהושיט גפרור למי שבא לבקש עבור סיגריא שלו – משום לתא דלפני עור.

                   אכן זה פשוט דהמעשן יחוש לעצמו לא לגרום צער ועגמת נפש לזולתו, וע"ז על כיוצ"ב ארז"ל חגיגה ה ע"א יבא משפט על כל נעלם, זה הרק בפני חבירו ונמאס וברש"י שם "על כל אפילו דבר מועט במשמע ונמאס, קצה דעת חבירו בדבר" והיטב אשר דיבר כת"ה שיש להשפיע על המעשן במענה רך ובדרכי נועם שיבליג על רצונו לטובת זולתו, ומה ד' אלקיך דורש ממך כי אם – אהבת חסד, עכ"ל של הגרי"ש אלישיב שליט"א.

 

          2. דעת הרפואה. לדעת הברורה של הרפואה בימינו, אין לעשן אפילו ביום חול כי הוכח מעל כל ספק שעישון, ואפילו מעט, מרבה הסיכויים למחלות ריאה קשות וביניהם ברונכיטיס, דלקת ריאות, וסרטן הריאה, סרטן הפה, הגרון ועוד, מחלות לב וכלי דם, ושיתוק מוחי. ולא רק זה אלא גם אלה שנמצאים בקרבתו של המעשן במקומות סגורים וציבוריים, בני המשפחה ועובר במעי אמו המעשנת, גם עלולים להנזק.

ראה בשני מאמרים של רופאים מומחים באסיא 3 שבגיל 45 שיעור התמותה אצל גברים מעשנים הוא 80% גבוה יותר מאשר אצל לא מעשנים, ובגיל 60 השיעור גבוה יותר ב125%, כשעיקר סיבת התמותה היתה מחלות לב וריאות. כמו כן אנשים מעשנים מתים מסרטן (מכל הסוגים) פי שניים יותר מלא מעשנים. וכשמסתכלים על סרטן הריאה בלבד, שהוא הסרטן הנפוץ ביותר בישראל, נמצא למעלה מפי 7 מתים מסרטן הריאה בין גברים מעשנים בגילים 64-45 יחסית לבני גילם שאינם מעשנים, ויותר מפי אחד-עשרה בגילאים 65 ומעלה.

                   ועיין גם שם באסיא 4 מאמר על עישון – סקירה הלכתית מאת הרב ד"ר מרדכי הלפרין שליט"א. ובספרות הרפואית מהשנה אנו לומדים שחמשה מליון אנשים מתים מעישון כל שנה 5 ושהתמותה מסרטן הריאה מחלות ריאות ומחלות לב וכלי דם היו עדיין יותר גבוהים אחרי הפסקת של ארבע עשרה שנה מעישון מבאלו שלעולם לא עישנו 6.

 

3. דעת הפוסקים. עיין ברמב"ם 7 שכותב: הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם היא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדים את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים. וכותב מרן בשולחנו הטהור 8: הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וקצתם נתבארו בטור יו"ד סי' קטז, ועוד יש דברים אחרים וכו'. ושוב כתב 9: כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות, והנזהר מהם עליו תבא ברכת טוב. וכותב הבאר הגולה 10: נלע"ד הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש הוא מטעם שהקב"ה ברא את העולם בחסדו להטיב להנבראים שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו בקיום מצותיו ותורתו כמש"ה כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וכו', וליתן להם שכר טוב בעמלם, והמסכן את עצמו כאילו מואס ברצון בוראו ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו, ואין לך זלזול אפקירותא יותר מזה, ולשומעים יונעם, עכ"ל.

 

4. האם יש איסור לעשן סיגריות. כותב האג"מ 11: נראה פשוט דבדבר דאיכא הרבה שלא קשה להו לבריאותם כלום, כגון הרבה מיני אוכלין שהאינשי נהנין מהם ביותר, כבשרא שמנא ודברים חריפים ביותר, אבל קשה זה לבריאותן של כמה אינשי, ליכא בזה איסור מלאוכלן מצד חשש סכנה, מאחר דהרוב אינשי לא מסתכנין מזה. ועיין ברמב"ם פ"ד מדעות שנקט שם עניני אוכלין ומשקין הטובים לבריאות הגוף והרעים לבריאות הגוף ולא כתב בלשון איסור לא מדאורייתא ולא מדרבנן שאסרו חכמים, כדכתב בהסרת מכשול שיש בו סכנת נפשות בפי"א מרוצח ה"ד, שאסור להניחו ומחוייבין להסירו אפילו שהוא חשש רק לעצמו מעשה דקרא דהשמר לך ושמור נפשך ובלא תעשה דלא תשים דמים, וכשאיכא רק חשש סכנה אסרו מדרבנן ומכין מכת מרדות (שם בה"ה) וחשיב פרטי הדברים עד סוף הפרק וגם בפי"ב וכו' שלכן לא שייך לאסור אלא רק לעורר להעלמא במה שידעו איזה דבר הוא טוב ואיזה דבר הוא רע וליעץ להם כלשון שנקט הרמב"ם שם בכל הפרק. ולדברים כאלו דמי עישון סיגריות שאלו הרגילין בזה נהנין מזה מאד ומצטערין כשאין להם סיגריות עוד יותר מחסרון מיני אוכלין טובים וכו'. והקלקול לחלות מזה הוא עכ"פ רק מיעוט קטן וכ"ש להחלות מזה בסרטן ובעוד מחלות מסוכנות הוא קטן ביותר וכו'. מ"מ ודאי כל החולים הנמצאים בבתי החולים וגם בצירוף אלו שלא באו לבתי החולים הוא מיעוטא לגבי אלו בעלמא שנמצאו בבתיהם שלא נחלו כלל ובחשש כזה אמרינן שומר פתאים ד'. אבל ודאי מן הראוי לכל איש ובפרט לבני תורה שלא לעשן מאחר שהוא חשש סכנתא ואין בזה שום תועלת וגם הנאה לאלו שלא הורגלו בזה וממילא ודאי אין להתרגל לזה ולא יניח אדם לבניו הקטנים שיתרגלו בזה אף אם הוא עצמו נתרגל. וגם בלא ענין חשש הסכנה הזה יש לאסור להתרגל בזה דהא ודאי אין להמשיך עצמו לרבוי תאוות והנאות, אלא אדרבא מהראוי לכל אדם למעט עצמו מתאוות ותענוגים יתרים, עכ"ל.

                   כותב על תשובה זו הגר"א נבנצל שליט"א 12: לענ"ד לא שייך שומר פתאים ד' בדבר דאנן סהדי דאין רצונו יתברך לשמור. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: צ"ע הרי גם על מאכלים שכתב עליהם הרמב"ם "שהם רעיםביותר עד מאד וראוי שלא לאוכלן לעולם" אשר מסתמא ראה שהם ממשם מזיקים, ואפי"ה לא כתב לשון איסור, עכ"ל.

                   עוד כותב האג"מ 13 שאי אפשר לאסור את העישון עפ"י דין תורה ולפי הפסוק ונשמרתם מאד לנפשותיכם, כי אינם מזיקים רק כעבור כמה שנים, וגם מכיון שנמצא בשימוש רחב ודשו בה רבים, על כגון זה נאמר שומר פתאים ד'. וכן שמעתי מהראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א.

                   גם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל כותב 14: הרי כתב הרמב"ם בהל' דעות על כמה מיני מאכל שהם רעים ביותר והרי הם לגוף כמו סם המות, ואפי"ה כתב וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם, ולא כתב לשון איסור, עכ"ל.

                   וצ"ע לגבי מה שכתבו הפוסקים לעיל שאנשים הנחלים מעישון סיגריות הם במיעוטא לגבי אלו שמעשנים ונשארים בבריאותם, וראה לעיל "דעת הרפואה".

                   ושמחתי לראות כדברי במאמרו של הגרא"י וולדינברג שליט"א 15 שמסכם ששפיר יש מקום לאסור העישון עפ"י דין תורה, ומוסיף שם הגאון שליט"א, שמכיון שאנשים הנמצאים בקרבת המעשן במקומות סגורים עלולים גם לקבל מחלות ריאות וכו', יש להם זכות לפי ההלכה להתנגד למעשנים לדרוש מהם לא לעשן, וראייתו מסוגיית הגמ' ב"ב כג שנפסק להלכה ברמב"ם פי"א מהל' שכנים ה"ז וחו"מ סי' קנה סע' לו ו-מא.

                   וכן כותב השבט הלוי בחלק החדש 16: אשר נשאלתי לחוות דעתי העני' דעת תורה בענין מנהג העישון סיגרים וסגריות וכו' אשר כידוע הם המזיקים הגדולים לבריאות הגוף, הריני לרצונכם בקיצור אמרים.

א. לשון הרמב"ם פי"א מהל' רוצח ושמירת הנפש ה"ה, הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהם ואומר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי, או איני מקפיד על כך מכין אותו מכת מרדות.

ב. ובכלל הדברים מיני מאכל ושתי' שאסרו חכמים מפני ספק סכנת נפשות שחשבם שם הרמב"ם, ובריטב"א שבועות כ"ז כתב, המאכלים המזיקים הגוף הם בכלל איסור תורה לאכלו משום השמר לך ושמור נפשך מאד.

ג. ובחי' חתם סופר ע"ז ל' אחרי שהעתיק לשון רמב"ם הנ"ל כתב, ומוטל על החכמים להשגיח על זה מקרא דברים י"ט והי' עליך דמים ע"פ ש"ס מו"ק ה', דאם לא השגיחו חכמים על זה וכיו"ב שאז כל הדמים שנשפכו ע"י שלא עשו או שלא הזהירו ע"ז מעלה הכתוב עליהם כאילו הם שפכו ח"ו.

ד. ולענינינו למדנו, דעל חכמי הזמן להריע ולעורר על הסכנה העצומה המונחת בעישון סיגריות וכו' דבר שנתברר בחקירה ודרישה למעלה כל ספק שמאות אלפים מתים טרם זמנם בעישון סיגריות, וכן ידוע מאד שגורם גדול למחלה החמורה בריאות וגם בלב, ועוד הרבה כיוצא בזה, כאשר יוצא מדו"ח הרופאים מכל מדינות העולם.

ה. ע"כ ברור להלכה דאיסור גמור להתחיל בעישון בימי הבחרות וגיל צעיר, ועל ההורים ומורים ומחנכים מוטל חוב גמור ע"פ התורה למנעם מזה.

ו. כל מי שכבר הרגיל עצמו למנהג לא טוב הזה, ישתדל מאד למען עתידו לרדת מזה בהדרגה ואז טוב לו.

ז. חלילה לעשן במקומות ציבורים שגם הריח בעצמו הוא מזיק גמור כאשר נתבאר בחקירה.

ח. היות שכאמור המנהג הרע הזה הוא מזיק עצום, על העתונים מעתה לא לפרסם פרסום מודעות מסחריות עבור המעונינים לכך למען בצע כסף.

ט. לאור הדברים החמורים האמורים למעלה, כל היכול למנוע עצמו שלא לעזור למעשנים, מחויב לעשות כן עפה"ת.

כל השומע לדברינו ישכון שאנן ובוטח ויזכה להאריך ימים בשמרו על נפשו ונפש משפחתו וסביבו עפה"ת – ויזכה להבטחת תוה"ק כל המחלה וגו' לא אשים עליך כי אני ה' רופאך – ולמען ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים. ע"ז בעה"ח למען טובת עמינו הק' מצפה לרחמי ה', עכ"ל של שבט הלוי.

                    והנה כותב החפץ חיים זצ"ל 17 וז"ל: אמרתי להם (אלא שטוענים שהורגלו לעישון וקשה להם לפרוש מזה), מי התיר לכם להרגיל עצמכם כל כך. אמת חז"ל אמרו 18 החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור, אבל עכ"פ הלא אמרו שאינו רשאי לחבול בעצמו, ראשית משום ונשמרתם לנפשותיכם, ועוד, דין הוא, דהלא תבל ומלואה של הקב"ה היא, ולכבודו בראנו ונותן לכל אחד בחסדו כח כפי צרכו לתורתו ולעולמו, ואיך ירשה העבד לעשות לעצמו כפי רצונו, הלא הוא שייך לאדונו. ואם ע"י העישון יגרעו כוחותיו, בודאי יתבע לבסוף לדין על זה, והוא עשה זה ברצון לבו ולא באונס וכו', וא"כ כאשר יתבונן האדם בנפשו מגודל הרעה שמביא על עצמו ע"י זה יתחזק שלא ירגיל עצמו בזה, עכ"ל.

                    מובא בברכ"י 19 שזקנו שאל בחלום מה שאומרים בשמים על שתיית הטאבאקו, ואמר לו שהשותה ביו"ט משמתין אותו, והשותה בט"ב מקללין אותו, וכן לשותה ומעלה עשן תחת חופת חתנים, עכ"ד.

 

5. עישון פסיבי. האג"מ 20 (מובא לעיל 1) אוסר עישון במקום ציבורי כגון ישיבה או בית הכנסת כי המעשן מזיק את אלה שמסביבו שאינם מעשנין.

 

6. להושיט גפרורים למעשן, האם עובר על לפני עור. כותב האג"מ 21:

הנה בדבר עישון סיגריות ודאי מכיון שיש חשש להתחלות מזה מן הראוי להזהר מזה, אבל לומר שאסור מאיסור סכנתא מכיון שדשו בה רבים כבר איתא בגמ' בכה"ג שומר פתאים ה' בשבת דף קכ"ט ובנדה דף ל"א ובפרט שכמה גדולי תורה מדורות שעברו ובדורנו שמעשנין, וממילא אף לאלו שמחמירין לחוש להסכנה ליכא איסור לפנ"ע בהושטת אש וגפרורים למי שמעשן.

 

 

הערות לסי' קנה

 

1) חו"מ ח"ב סי' יח.

2) קובץ תשובות ח"א סי' ריט.

3) אסיא, חוברת לז כסלו תשד"מ עמ' 5 ועמ' 17.

4) שם עמ' 21.

5) Lancet 365:1849, '05

6) Ann Int Med 142:223, '05. Editorial page 299

7) הל' דעות פ"ד ה"א.

8) חו"מ סי' תכז סע' ט.

9) שם סע' י.

10) שם ס"ק צ.

11) חו"מ ח"ב סי' עו. וראה להלן סי' תכז ס"ק ב בשם החפץ חיים.

12) אסיא, חוברת לז כסלו תשד"מ עמ' 83.

13) יו"ד ח"ב סי' מט.

14) לב אברהם ח"ב עמ' יז.

15) שו"ת ציץ אליעזר חלק ט"ו סי' לט.

16) שו"ת שבט הלוי ח"י סי' רצה.

17) ליקוטי אמרים פי"ג.

18) ב"ק צ ע"ב.

19) מחזיק ברכה או"ח סי' רי ס"ק יג.

20) שו"ת חו"מ ח"ב סי' יח.

21) יו"ד ח"ב סי' מט.