נשמת אברהם - חושן משפט סימן מב

הלכות הלואה

 

סימן מב  שכותבין השטר בכל לשון ודין אם אין

המטבע מפורש

 

סעיף טו  היה כתוב בו חשבון סתם הולכים אחר המנהג שרגילים לעשות בו באותו מקום סכום חשבונם, כההוא שטרא דכתיב ביה שית מאה וזוזי דאיכא לספוקי בשית מאה איסתרא וזוזא או בשית מאה זוזי וזוזא, דאמרינן שיתן לו שית מאה איסתרי שהוא פחות, אבל אין לספק בשית מאה פרוטות, לפי שאין עושים סכום חשבון מפרוטות. לשון שרגילים לכתוב בשטרות, אף על פי שאינו מתיקון חכמים, אלא לשון שנהגו ההדיוטות לכתוב במקום ההוא, הולכים אחריו ואפילו לא נכתב דנין אתו כאילו נכתב. הגה וה"ה תקנות הקהל או דבר שהוא מנהג העיר. מי (א) שמגדל יתום בתוך ביתו, וכתב עליו בשטר בני, או היתום כתב על המגדלו אבי או אמי, לא מקרי מזוייף וכשר, הואיל וגדלוהו ראוי לכתוב כך.

 

נשמת אברהם

 

(א) שמגדל יתום בתוך ביתו.

 

אימוץ ילדים

 

          מה הדין לגבי זוג חשוכי ילדים (וה"ה בזוג שיש להם ילדים), הרוצים לאמץ תינוק יהודי [שאין ספק שהילד הוא כשר לבוא בקהל, או תינוק גוי שהתגייר על ידי בית הדין 1] הנמצא ביד הרשויות לשם אימוץ, מכל סיבה שהיא – כגון שאינו רצוי להוריו הטבעיים, הילד המוכה או תינוק עם תסמונת דאון (מונגולאיזם) וכיו"ב?

                  

1. המצוה.

          מצוה גדולה היא עד מאד לגדל יתום או יתומה יהודי ולהביאם לחופה, וכפי שאמרו לנו חז"ל: כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו 2; עושה צדקה בכל עת וכו' רבי שמואל בר נחמני אמר זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן 3; הראה לו הקב"ה את כל האוצרות של מתן שכר שהן מתוקנים לצדיקים, והוא אומר האוצר הזה של מי הוא, והוא אומר של עושה מצוות, והאוצר הזה של מי הוא, של מגדל יתומים 4.

          וכך כותב החזון יחזקאל 5: גם אלה אשר הבורא מנע מהם פרי בטן, לא נמנעו מהם ערכי הרוח שיש בחיים משותפים של איש ואשה בקיומו של עולם. "כל המלמד את בן חברו תורה כאלו ילדו" ו"כל המגדל יתום בתוך ביתו (בביתו דוקא, שמקיים בו "עמלנו אלו הבנים" בגופו, ולא בבית אחר בממונו) כאילו ילדו". יש שווי המשקל בצער של גידול יתום בתוך ביתו, כנגד צער הריון ומכאובי הלידה. שקולים הם רחמי איש חסד כרחם אב על בנים על זרע לא לו, ורחמי אשה רחמניה שהעמיסה על זרועותיה ילד זר כגמול עלי אמו, מתוך אהבה מאומצת במשך ימים רבים, נגד רחמי אב על יוצא חלציו ורחמי אם על פרי בטנה, מתוך כלות הנפש שכורת אהבה טבעית - אפילו אם תצרף אליהם תשעה ירחי הריון וחבלי יולדת שבאחריתם. סוף דבר כל איש ואשה ששאר רוח ותבונה יתירה בזיווגם, יש להם יד ושם בבניני הדורות של נצחיות ישראל המוכתב בתאר ממלכת כהנים וגוי קדוש, עכ"ל.

          אך עם זאת יש כמה ענינים שחייבים לדעת כדי לקיים מצוה חשובה זו. וכמובן אין הבדל עקרוני בין ילד מאומץ או ילד מנישואים שניים.

                  

2. החיוב לגלות לילד שהוא מאומץ.

          כותב האג"מ 6: ויש שאין רוצים לגלות להם כלל, אבל זה הוא דבר אסור דהא אפשר שישאו קרוביהם האסורות להם, כל שכן הוא לאיסור מהא דיבמות לז ע"א וכו' כל שכן דיש לאסור להשכיח מהם שם האם שיודעין ודאי וגם אם יודעין שם האב אסור להשכיח מהם וכו', עכ"ל. וכ"כ המנתת יצחק 7: הנה כבר מילתי אמורה בספרי ח"ד סי' מט דלית דין צריך בושש דאסור להעלים מחצבת הילד ממנו ומאחרים, מכמה מכשולים המסתעפים מזה וכמו שדן בזה בתשובת החתם סופר אהע"ז ח"ב סי' קכה שכתב איברא בגוף הדבר שיהא אדם אומר על מי שאינו בנו שהוא בנו ויגדלנו בחזקת בנו צריך לפנים וכו', עכ"ל 8 וכן כתב המשנה הלכות 9 דמצוה לפרסם במקום שאין יודעים שזה אינו בנו (של המאמץ). אך עיין בגמ' 10: וכלב בן קנז הוא, והלא כלב בן יפונה הוא וכו', אמר רבא חורגיה דקנז הוא (רש"י – גידלו קנז ולא ילדו), ע"כ. ועיין קידושין 11 שאביי כי עברתו אמו מת אביו, ילדתו מתה אמו ושואלת הגמ' איני והאמר אביי אמרה לי אם, ומתרצת, ההיא מרבינתיה הואי (מינקת – ערוך). וכן עיין ברמב"ן 12 שכותב: ואונקלוס תירגם ושום בת אתת אשר סרח וכו', היתה בת אשתו מאיש אחר, עיי"ש, וצ"ע. ועיין ברמ"א 13 שכותב: מי שמגדל יתום בתוך ביתו וכתב עליו בשטר בני או היתום כתב על המגדלו אבי או אמי, לא מקרי מזויף וכשר הואיל וגידלוהו ראוי לכתוב כך. והחת"ס עצמו 14 כותב להבדיל בין מי שיש לו בנים למי שאין לו, דכשאין לו בנים עביד אינש דמחמת חיבה קורא לו בנו ולא חייש דנפיק מיניה חורבה והפסד ליורשיו בנחלתו, שיבא זה לירש בנחלתו, דלא איכפת ליה כולי האי וכו'. ועיין גם בציץ אליעזר 15.

          ואולי צריך לומר שבכל המקרים הנ"ל היה ידוע גם לילד וגם לאחרים שהבן היה בן חורג או בן מאומץ, וממילא לא היה מקום למכשול.

          ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שחייבים לגלות לילד המאומץ שהוא מאומץ ואת שם אביו האמיתי כדי למנוע מכשולים בעתיד, כגון שלא ישא אח את אחותו וכו'.

          וצריכים להודיע לצד השני קודם נישואין 16.

                  

3. יחוד, חיבוק ונישוק.

          כותב הציץ אליעזר 17: והנה לכאורה פשוט הדבר דאין כל מקום להתיר היחוד בזה אפילו באופן שהבן או הבת לא יודעים וחושבים את האיש לאביה ואת האשה לאמו וכו', אבל לאחר העיון לפענ"ד להציע כמה צדדי היתר שלא להצריכם לפרוש זה מזה היכא שלקחו אותם מתחילה לאימוץ בהיתר כשהיו עוד למטה מגיל שהיחוד אסור עמהם, עכ"ל. ואחרי שמביא כמה צדדי היתר מסכם הציץ אליעזר בזה"ל: כתבתי בצידוד צדדי היתר הנ"ל הגם שנדמה שנכנסים לכאורה בפירצות דחוקות בכדי ללמד זכות על ישראל ובראותינו שגם גדולים וטובים לא נזהרים בזה ובכדי לא לסגור הדרך לפני ילדים אומללים שלא יהא להם דורש ומבקש מבתים שיחנכו אותם שם על ברכי התורה והמסורה. וזאת מיהת לדעת שזה אסור בודאי לקחת לכתחילה לאמץ ילדים שהם כבר בגיל של איסור יחוד, דהיינו בת מגיל ג' שנים ויום אחד ובן מגיל תשע שנים ויום אחד אם יודעים מראש שלא יוכלו להיזהר מלהתייחד עמם, עכ"ל. ועיין גם שם בח"ז סי' מד ומה.

          וכן כותב האגרות משה 18: עכ"פ כשעושין כדין (דהיינו שמגלים להם שהם מאומצים), ודאי צריך לדון בדבר היחוד אף שנקל בזו מפני הסתם והצורך גם עד בת ח' וט' מגדלין אותן כל השנים כמו בן ובת ממש והיחוד הוא יותר מוקשה מהחיבוק ונישוק דאין זה דרך תאוה וחיבת ביאה אלא דרך חיבוק ונישוק לבניו ובנותיו שלא נאסר כדאיתא בש"ך יו"ד סי' קנז ס"ק י ומשמע שם דליכא איסורא כלל, ומשמע מסוטה סוף דף מג מהא דא"ר יצחק א"ר יוחנן משום ראב"י חורגתא הגדילה בין האחין אסור לינשא לאחין דמתחזיא כי אחתייהו, דלא היה היכר בהנהגת האב עם החורגתא מהנהגתו עם בתו, ואם לא היה נוגע בה ולא היה מתייחד עמה כמו עם בתו היה זה ניכר לעלמא וכו' 19. וצריך לומר דיירא מאשתו שתהא חושדתו שבחזרתה תחקור ותדרוש לבתה ולהיתומה ויגלו לה, שלכן מאלו שנמצאין בבית תדיר עמו ועם אשתו אין לאסור אף אם נזדמן איזה זמן קצר שלא היתה אשתו ונשאר הוא לבדו עם בתה ועם היתומה שמגדלין, וכן להיפוך אם היא נשארה זמן קצר עם בנו ועם יתום שמגדלין. ואם מתה אשתו בעצם יש לו ליזהר שלא יתייחד עם בתה ועם היתומה שמגדלין וכו', עכ"ל.

          אך עיין באוצר הפוסקים 20 מכתב מהרבי מליובאוויטש זצ"ל שאוסר יחוד, חיבוק ונישוק עם ילד מאומץ. וכן מאמר מסכם שם 21 שכותב: ובספר זכרון עקידת יצחק עמ' לג-לז האריך טובא להשיג על כל ראיותיו (של הציץ אליעזר) ושאין להתיר בזה אפילו למטרת חינוך בבתי יראים וכו' ואפילו קיבלום לאימוץ מיום לידתם אסור ביחוד אח"כ כשהגדילו, ואדרבה יחוד עם הנך גרע טפי דכיון דגדלו בביתם גייסי אהדדי וכו'. כמו כן אסורים בשאר קריבות דחיבוק ונישוק וכו' והוי בכלל אביזרייהו דגילוי עריות דיהרג ואל יעבור. ושם בסוף הסכמת הרבנים לכלל דבריו כתוב שנחוץ לפרסמם שהם הלכות קבועות, וחתמו שמותיהם הג"ר דוב בעריש וויידענפעלד הגאב"ד דטשבין, הג"ר יעקב ישראל קניבסקי והג"ר עזרא עטייה. ובדבר הלכה סי' ז סע' כ מביא בשם בעל החזו"א שבנדון נער אחד בן י"ג שגידלתו חורגתו מילדותו, והזהיר על איסור יחוד עם חורגתו כשאין שם אביו. ועיין במכתב האדמו"ר (שליט"א) זצ"ל מליובאוויטש (אוצר הפוסקים כרך ט עמ' קל) מה שכתב על הצורך לפרסם האיסור בזה (יחוד וחיבוק ונישוק), ושהעיר דאינו דומה ענין האימוץ הנהוג היום לענין מגדל יתום ויתומה בביתו שהיה נפוץ בין בני ישראל וכו'. ונראה דהכוונה בזה לומר, שאין לתמוה למה לא נתעוררה שאלה זו עד עכשיו מפני שבאופנים שהיה נהוג עד זמננו הרי לא היו משתדלים להעלים מהילדים את הוריהם האמתיים ובודאי כשהגיע גיל איסור יחוד היו נזהרים בזה כבכל האיסורים, כל זה מהסיכום הנ"ל.

          וכותב בשו"ת שבט הלוי 22 לחלוק על הציץ אליעזר וכותב בסוף: וידעתי שגם הרב הגאון ציץ אליעזר כתב כן רק דרך לימוד זכות כאשר הרגיש בעצמו שם סוף הסימן, עכ"ל.

          עוד כותב השבט הלוי 23: והנה בזמן הזה שכיח מאד בזוג שלא זכו לבנים שהם מאמצים להם ילד או ילדה לגדלם במקום בנים, פשיטא ופשיטא דנוהג איסור יחוד על פי האופנים המוזכרים וכו', עכ"ל. ושוב כותב 24: שיש איסור יחוד גמור בזה וכך רגילים אנו לפסוק וכן מנהג רוב המדקדקים, עכ"ל.

          וכותב המנחת יצחק 25: ובח"ד סי' מט אות ט הבאתי מאוצר הפוסקים מהרבה גדולי התורה שדחו דברי הרוצה לצדד היתרא דיחוד וכיב"ז וכתבו דהוי בכלל אביזרייהו דג"ע עיי"ש וכו'. סוף דבר לא ידעתי האיך יעלה על הדעת לחדש סברות למצוא היתר בדבר דלרוב פוסקים אסור מן התורה ולרמב"ם הוי מדברי קבלה וכו' ודאתאן מזה תברא לדינא דאין להתיר בבן ובת המאומצים וכדעת גדולי תורה ופוסקי דורינו שלפנינו, עכ"ל.

          וכ"כ הדבר הלכה 26: המגדל יתום או יתומה בתוך ביתו (אפילו אין הילדים יודעים כלל שאין זה אבותם), אין לך לבו גס בה יותר מזה, עכ"ל. ועיין בשערים מצויינים בהלכה 27 שעל פי הבית שמואל (סי' כב ס"ק כב) והאמרי יושר (ח"ב סי' ט) דגם גבי איש מהני כשאשתו יצאה בעיר על זמן מועט, הורה באשה שיש לה בת ונישאת לאיש בזיווג שני ולפעמים שהאשה יוצאה לחוץ העיר [לחוץ, היינו בתוך העיר, ולא כבמשמע מחוץ לעיר – כתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א] על זמן מועט והוא לבדו נשאר עם בת אשתו, דיש מקום להקל אם הדלת אינו סגור ואם גס בה יש להחמיר, עכ"ל [אך עיין בדבר הלכה 28 שמביא מחלוקת הפוסקים אם מועיל אשתו בעיר או דווקא כשהיא אתו בבית]. וכן אוסר השו"ת דבר יהושע 29 ועיין בספר ברכת בנים 30.

          ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שאמנם מצוה גדולה היא לגדל יתום ויתומה בביתו, אך יש להיזהר שלא ליכשל באיסורי יחוד, חיבוק ונישוק ואפילו אם אימצם מיום הולדתם. וכן שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א שאסור להתייחד וכל שכן לחבק ולנשק לילד המאומץ אחרי גיל האיסור.

          וכמובן שאין הבדל בין ילד מאומץ וילד חורג.

                  

4. עד איזה גיל מותר להתייחד.

          כותב האג"מ לגבי יחוד (מובא לעיל): אף שנקל בזו מפני הסתם והצורך גם עד בת ח' וט' וכו'. אך שמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שמותר עד גיל המבדיל בין תינוקת וקטנה דהיינו עד בת ה' או ו' וראיה מהא דחזו"א, עכ"ד. וז"ל החזו"א 31: ולמאי דמבואר לעיל דכל הני אינה ערוה בעיקרו אלא חכמים אסרוה משום הרהור וטרדא היה נראה דכל שאין דעתן של בני אדם עליהן מחמת קטנותן מותר וכו' מ"מ זו שאין יצר עליהן מחמת קוטנן הדעת נוטה שלא אסרום חכמים. ואין כאן שיעור בשנים אלא לפי מציאותן וקטנות גופן, עכ"ל. אך כותב עליו הבית ברוך 32: ואני העני איני מבין שהרי מפורש הוא בשו"ע אהע"ז סי' כב סע' יא אף דאיסור יחוד פנויה דוד ובית דינו גזרו אפ"ה מג' שנה ויום א' אסור משום יחוד ואנו לא אומרים דזו שאין יצר עליהן מחמת קוטנן לא הוי בכלל הגזירה, ועוד דתמיד חכמים נותנים קצבה לדבריהם דכן מדת חכמים והיאך יתכן שכאן יפקירו זה להרגשים של כל אחד ואחד וכו', אלא שברור כיון שסתמו חז"ל טפח באשה ערוה דינו כמו בכל דיני עריות דשיעורם מג' שנה ויום אחד, עכ"ל.

          אך שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א שאין החזו"א מדבר על יחוד אלא על קריאת שמע בנוכחות ערוה וכפי שכותב שם בשו"ע (סי' עה סע' א), ולכן הוא מיקל, באיסור דרבנן, כל זמן שאין הילדה מפותחת כך שתגרום ל"הרהור וטרדא" בזמן קריאת שמע, וממילא אין להקל ביחוד אחרי גיל ג' בילדה.

          וכששוב דברתי עם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל אמר לי שכיון שהכל תלוי בהרהור שיביא לידי עבירה, אם אין מקום להרהור כגון בתינוקת כזאת, אז גם אין איסור יחוד. ואף שחיבוק ונישוק יהיה אסור בסתם ילדה אחרי גיל שלוש, בתינוקת מאומצת גם זה מותר עד גיל ה' או ו', עכ"ד.

          וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: כיון שמצאנו (דבר הלכה סי' א ס"ק א) דאיסור יחוד הוא רק משום חשש ביאה והרי החזו"א כתב במ"ב דחז"ל אסרו (אמירת דברי קדושה בפני ערוה) משום הרהור שעינא וליבא סרסורא דעבירה וזו (שהיא קטנה מעל לגיל שלוש) אין יצר עליהן מחמת קוטנן, הדעת נוטה שלא אסרום חכמים. ואולי יש להוסיף דבדרך כלל מדובר באיסור יחוד שאינו אלא מדרבנן, כיון שמן התורה האיסור הוא רק בערוה, ונדה בכלל, והרי בדרך כלל קטנה כזו אינה רואה דם נדה, עכ"ל.

                  

5. קריאה לתורה.

          עיין בשו"ת מנחת יצחק 33 שכותב שאסור לקרוא לתינוק על שם המאמץ כדי שלא תצא תקלה מזה.

          לעומת זה, כותב הלב אריה 34 שאם הוא מוחזק בשם אביו המאמץ, מותר לקרות לו כך (לתורה) ואין כאן חשש תקלה לענין גט כיון שנקרא בפי כל על שם אביו המגדלו אם כן אין חשש לעז וגם לא הוי שקר, דכיון שגידלו שייך שפיר לקרות את הבן על שמו. וגם אין חשש לענין חליצת אמו המגדלתו (כשאין לזוג ילדים ולו יש אח) כיון שהיא יודעת שאינו בנה לא תינשא בלא חליצה. ועוד יש לתקן לכתוב בפנקס הבית דין שהבן הוא רק מאומץ ואינו בנם האמיתי וכו', עכ"ל.

          וכן שמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שאם יודעים את שם אביו האמיתי, צריכים לקרוא לו כך לתורה. אך אם הרשויות אינן מוכנות לגלות את שם אביו למשפחה המאמצת, מותר לקרוא לו בשם המאמץ, וכפי שכתוב ושם בת אשר שרח וכן לגבי כלב בן יפונה, עכ"ד.

          ולגבי דין של אסופי ושתוקי, עיין ברמ"א 35.

                  

6. כהן או לוי.

          שמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שאם האב המאמץ כהן והיתום ישראל, צריכים להודיע לבן כדי שלא ייכשל בנשיאת כפים, עליה לתורה ככהן וקבלת כסף בפדיון הבן (וכמובן, הילד אינו פדוי). ואם האב הוא לוי והבן ישראל, שידע הבן לא לעלות לתורה כלוי. וכן כשהבן המאומץ הוא כהן או לוי והאב המאמץ הוא ישראל שידע כדי שיעלה לדוכן וכו'. ועיין לקמן לגבי פדיון הבן.

                   

7. כתובה וגט.

          ברור שכשיודעים שם של אביו (האמיתי) שצריכים לכתוב שמו 36 לפי המנהג שכותבים שמו ושם אביו 37. אך מה הדין כשאין יודעים שם של אביו? עיין בב"י (שם) על מה שכתב הטור: כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה באם לא הזכיר שם אבי האשה אלא כינויו או אפילו לא הזכירו כלל שהוא כשר. וז"ל של מרן הב"י: ד"ה לשם אבי הבעל דכשר, דמאי שנא, וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תקנה וז"ל אפשר שא"צ לכתוב שם אביהן כלל דשמו ושמה שם עירו ועירה תנן, שם אביה ושם אביו לא תנן. ובתשובה אחרת כתב על יהודי שבא מארץ אחרת ולא נודע שם אביו, אם לא כתב שם אביו בגט, כשר, והגע עצמך שהיה גר מה שם אביו כי תדע או אם היה שתוקי או אסופי שאינו מכיר את אביו היאך יכתוב בגט או בשטרות וכתובות וזה פשוט, עכ"ל. וכן נפסק להלכה בשו"ע 38: ולפיכך גר או שתוקי או אסופי, אין כותבין אלא שמותיהם בלבד, ע"כ. לעומת זאת בסע' כ כותב השו"ע: בגט גר כותב פלוני בן אברהם אבינו. ומיישב הדגול מרבבה 39 וז"ל: ולענ"ד היה נראה לכתוב שם אמו כדאשכחן רב מרי בר רחל 40 ואפשר דשאני התם שבשעה שנתעברה היה איסור גוי א"כ אינו אביו כלל ולא היה לרב מרי שום אב, אבל שתוקי יש לו אב אלא שאין אנו יודעים מה שמו, לכן אין לכתוב שם אמו, עכ"ל. ועיין בפ"ת 41 שכותב: כתב בספר גט פשוט ס"ק נא אם המגרש לא כתב שם אביו רק שם אמו ובמקום דה"ל לכתוב יצחק בן אברהם כתב יצחק בן שרה, יראה לי לצדד דהגט כשר כיון דידוע דשם שרה הוא משמות הנשים, אמנם אם שם אמו שמחה וכה"ג דנקראים גם אנשים בשם זה, אפשר דאיכא לעז. ועוד אפשר דאפילו בכותב יצחק בן שרה איכא לעז דהרואה יחשוב דגט זה הוא משתוקי או אסופי דלא נודע שם אביו, ולכן כתבו שם אמו. אמנם במי שהוא מפורסם על שם אמו כמו יואב בן צרויה ורב מרי בר רחל, פשיטא לי דאם כתב כן בגט כשר, ואפשר דלכתחלה נמי יכול לכתוב כן, עכ"ל. ועיין בשו"ת חת"ס 42 שכותב בשם הגט פשוט סי' קכט ס"ק נא שהתיר לכתחלה לכתוב שם אמו דלא כבדגול מרבבה, וראייתו מיואב בן צרויה (בת ישי), ר' שמעון בן פזי 43 ואבא שאול בן אימא מרים 44 ועיין גם בשו"ת זכר שמחה 45, אוצר הפוסקים 46 וברכת בנים 47.  ולענין גט שנכתב בו שם האב על שם מי שגידלתו או שגידלו כשלא ידוע שם האב האמיתי, כותב החת"ס 48 שיש מקום לומר שאם הוחזק בשם אביו המגדלו וחותם עצמו כך, אין זה שקר בהחלט עפ"י השו"ע (חו"מ סוסי' מב). וכותב האג"מ 49: ליכא קפידא כל כך מאחר שמוחזקת בשם בת איש זה וגם בתורה מצינו כהא אליבא דרמב"ן (במדבר כו, מו) דשרח לא היתה בת אשר אלא בת אשת אשר ומ"מ קראה הכתוב בת אשר וכהנה עוד הרבה, אבל לכתוב, טוב להזכיר בפירוש בגט בת פלוני שגידלתה כבתו, אבל במקום עיגון יש להתיר גם בסתמא, עכ"ל. ועיין בשו"ת מנחת יצחק 50 רבאוצר הפוסקים 51.

          כותב בעל היסודי ישורון 52 שיכולים לכתוב שם המאמץ ועיין בפ"ת 53 שאם הוחזק בשם זה, כשר. וכן משמע מדברי החת"ס 54 שגם לכתובה מותר שאפילו כה"ג אורחא דמלתא הכי הוא. אך כותב האג"מ 55: ובדבר חתן שאין ידוע שם אביו, אם לכתוב בכתובה שם בעלה השני שמגדלו כאב או לכתוב אברהם אבינו או לכתוב שם אמו או שמו לבד, הנכון לע"ד לכתוב בנוסת כזה "בן מי שנשכח שמו ונקרא בן פלוני שגידלו" ובשעת הקריאה תחת החופה כנהוג, אם ירגיש כתר"ה שאין זה כבוד להמגדלו, יוכל כתר"ה לדלג התיבות הנוספות אבל בכתיבה יכתבו כאשר כתבתי. כי לכתוב בן אברהם אבינו וכו', ואין לכתוב שם האם או שמו לבד משום דיאמרו שהוא שתוקי או אסופי ויוציאו לעז על זרעו, ולכתוב שם שגידלו לבד אף שיש מקום לכתוב סתם בן על המגדלו כדאיתא סברא כזו, מ"מ לכתחלה אין לעשות כן אלא לכתוב דברים מפורשין כדבארתי, עכ"ל. וכ"כ המשנה הלכות 56 דאולי יכול לכתוב "בן פלוני שגדלו" וידעו שנקרא בנו מפני שגידלו. גם השו"ת מנחת יצחק פוסק 57 שאין לכתוב שמו על שם המאמץ.

          ושמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א שיכתוב שם אמו, והוסיף "כך אנו נוהגים", אך גם יכול לכתוב "בן פלוני המגדלו", עכ"ד.

          ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שחייבים לכתוב את שם אביו או אביה האמיתי כפי שרשום אצל הרשויות, אך אם אינם מוכנים לגלות את שם האב למשפחת המאמץ, יכתוב את שם המאמץ. וכן אם מתביישים או אם יש ענין בדבר לא לגלות לאחרים, יכתבו את שם האב המאמץ, עכ"ד.

          ואם יש לו דין אסופי או שתוקי 58 יכתבו שמותיהם בלבד 59, ועיין באג"מ 60.

          ובאימוץ בת יש לעיין היטב אם מותרת להנשא לכהן 61.

          כתיבת הנדוניא. ועל מה שכתב הרמ"א 62: דכשהאב קיים ומשיא בתו כותבין ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי אבוה וכשאין האב קיים כותבין נשא ע"כ, כותב באוצה"פ 63 בשם האבני האפוד, דמי שגידל יתומה בתוך ביתו דבתחילת הכתובה יכתבו שם אביה האמיתי ואח"כ יכתבו "דהנעלת ליה מבית פלוני שנתגדלה ותהי לו כבת", וכו'.

          כשאביו נכרי. עיין בשו"ת הרי בשמים 64 שנשאל על המגרש שאביו היה נכרי ואמו ישראלית, איך לכתוב בגט. וכותב דיש לכתוב שם אמו בהגט כיון דאביו הוא נכרי וכפי שכתב הדגול מרבבה (מובא לעיל). וכן פוסק האג"מ 65 דבבת ישראלית מנכרי כותבים שם אמה, וכדאיתא בדגול מרבבה ופ"ת (מובא לעיל). ואם החזיקה עצמה בשם בת פלוני, אז צריכים להוסיף "שהחזיקה עצמה בשם בת פלוני", דכיון דהיא כשרה לקהל צריך לכתוב עליה שם אמה ולא סימן של שתוקי ואסופי (דסגי בשמותן בלבד) שהן פסולין וכו', ע"ש. ובציץ אליעזר 66 כותב בנוגע למגרש שהוא בן ישראלית הנולד מנכרי שיכתוב בגט שם אמו והביא בשם השו"ת מהר"י אסאד חאהע"ז סי' קח ו-קט שאם כתבו שם אבי חורגה של האשה שהוחזקה בכך, למעשה הצריך שם גט אחר, ע"כ. ובשו"ת שבט הלוי 67 דן להבדיל בין מה שכתב הרמ"א בחו"מ סוסי' מב (מובא לעיל) לגבי שאר שטרות לבין גיטין וכתובה ע"ש, ובמסקנה כותב דלגבי כתיבת כתובה למי שאביו גוי: עכ"פ למעשה לענין כתובה נלענ"ד דיכול לכתוב פלוני בן פלוני שם אביו שגידלו וחינכו ונקרא על שמו לעולם, עכ"ל. ועיין באוצר הפוסקים 68.

 

8. גר.

          קוראים אותו לתורה בשם פלוני בן אברהם 69, ובגט 70 וכתובה 71 כותבים בן אברהם אבינו. ועיין שם בבית שמואל 72 שאם לא כתב "אבינו" צריך לכתוב הגר ואם לא כתב גר, פסול דמשמע שהוא בן אברהם. וכותב היסודי ישורון 73 דאין לכתוב את שם המגדלו והמאמצו.

          ועיין בשו"ת אגרות משה 74, שו"ת מנחת יצחק 75 ושו"ת שרידי אש 76 שאין לאמץ ילד נכרי. וראה בספר ברכת בנים 77.

                  

9. ברכת המילה.

          כאשר מלים ילד מאומץ, נוהגין שמי שתופס את הנער (הסנדק) מברך ברכת "להכניסו" 77 אך עיין ברמב"ם 78 שאין מברכים ברכה זו כשאין אביו שם, ועיין שם בראב"ד, מגדל עוז והגהות מיימונית 80 וכן בביאור הגר"א 81.ועיין בספר הברית 82.

          באשר לנוסח לתפלה "קיים את הילד הזה" עיין בש"ך 83, בספר הברית 84, בברכת בנים 85 ובקונטרס זכרון יהודית 86.

                  

10. פדיון הבן.

          מי שהוא ספק אם הוא חייב בפדיון, פטור, שהמוציא מחבירו עליו הראיה 87. ומה הדין כשיודעים שהוא בכור לאמו אלא שלא יודעים אם ההורים כהנים או לויים. וכותב הנחלת צבי 88: עיין בפתחי תשובה שכתבתי בשם המהרי"ק דאם היה ספק אם אבריו מרוקמין אינו פוטר הבא אחריו וכו' ולענ"ד קשה ע"ז דהא קי"ל וכו' דאין הולכין בממון אחר הרוב ומה"ט כתב בתשובות צמח צדק סי' קכה באשה שאינה יודעת אם אביה היה כהן או לוי או ישראל ונישאת לאיש והמליטה זכר שהוא פטר רחם לה דפטור מפדיון, דאף דרובא דעלמא הם ישראלים ולא כהנים ולוים מ"מ אין הולכין בממון אחר הרוב, עכ"ל. לעומת זאת כותב הקונטרס הספיקות 89: ומשמע מדברי הרמ"א בחו"מ סי' רצב דאין הולכין בממון אחר הרוב וכו' וע"ש בש"ך ס"ק כו וזהו גם כן דעת הרב צמח צדק בסי' קכה וכו'. מ"מ אין דעתי העניה נותה הימנו ואני אומר אילו הואי התם הייתי כהנא מסייע כהני ומחייבינא לפדותו לפי שנ"ל דהאי כללא דאין הולכין בממון אחר הרוב לא איתמר אלא בממון דעלמא אבל בממון עניים שפיר אזלינן בתר רובא וכו'. ודין מתנות כהונה דין מתנות עניים להם לענין זה וכו', עכ"ל ע"ש.

          וכן ראיתי בערוך השולחן 90 שכותב: ויש (פתתי תשובה בנחלת ציון) שתמה על המהרי"ק דהא רובא עדיף מחזקה וכיון שאין הולכין בממון אחר הרוב כל שכן בחזקה, ואינו כן וכו'. ובמסקנה כותב: ולכן ולד כזה פדיון ודאי צריך ואולי גם בברכה ועכ"פ בלא ברכה וודאי חייב בפדיון, עכ"ל. ועיין גם בשו"ת חתם סופר 91, שו"ת כתב סופר 92, דברי שאול של בעל השואל ומשיב 93 והשו"ת לבושי מרדכי 94.    כותב האג"מ 95: הנה בשתוקי לענין פדיון הבן כשידוע שנולד לאמו יהודית פנויה והוא פטר רחם, ולא ידוע אולי הבועל האב הוא כהן או לוי וכן לא ידוע האם אולי היא בת כהן ולוי, אם יש להחשיב זה לספק ולפוטרו מפדיון, ודאי היא שאלה גדולה ולא מצאתי בעניותי ראיה לזה וכו', ולכן למעשה יש לעשות פדיון בלא ברכה. אבל בכלל אין על שום אדם החיוב אלא עליו כשיגדל, ורק רוצים יכולין לפדותו מדין זכות אף שיש בזה מחלוקת, אבל נוהגין כהש"ך 96 שיכולין לפדותו כשרוצים. אף שדעתי אין נוחה מזה מטעם הדברי חמודות שהביא הש"ך וכו' אבל עכ"פ נוהגין כהש"ך וכו'. עכ"פ למעשה אם לא יוכלו לברר מי הם האב והאם, יפדה עצמו כשיגדל בלא ברכה או אם רוצים לזכותו יפדוהו עתה בלא ברכה (והכהן יחזיר את הכסףמו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א). ובספק השני (כשגם אין יודעים מי היא האם ויש עוד ספק שמא כבר ילדה אחר או הפילה קודם לזה), הוא רק כשרוצה להחמיר על עצמו, אבל מדינא אין לחייבו כלל דהמוציא מחבירו עליו הראיה, כיון שהוא ספק שמא אינו פטר רחם כלל, עכ"ל.

          בן לויה שאמו נתעברה מעכו"ם פטור מפדיון. לעומת זאת, בן כהנת חייב בפדיון שהרי נתחללה אמו מן הכהונה בבעילת העכו"ם 97, ויפדה את עצמו כשיגדל 98.

                  

11. כבוד אב ואם.

          הילד המאומץ חייב לכבד את אביו ואת אמו שאמצוהו משום הכרת הטוב והחסד שהם גמלו לו, אבל אין עליו מצות עשה של כיבוד אב ואם 99. לעומת זאת חייב משום מצות עשה לכבד את אביו ואת אמו האמיתיים אם מכירם, על אף שלא גמלו לו כל חסד ואדרבה השליכו אותו מתוץ לביתם 100. ויאמר על אביו או אמו המאמצים קדיש, אבל לא ישיג גבול שאר האבלים, אך טוב שיוסיפו לומר מזמור אחד עבור הנ"ל ויאמר קדיש 101. ועיין בשדי חמד 102. ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שצריך לכבד את אביו ואמו המאמצים כאילו הם הוריו האמיתים וכן צריך לומר קדיש עליהם, אך לא על חשבון שאר האבלים, עכ"ד. אין חיוב לקרוע עליהם או לשבת שבעה. שוב אמר לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שעל אף שמותר לשבת שבעה על הורים מאמצים משום הכרת הטוב, חייב הוא בתלמוד תורה כל הזמן שאין מנחמים, וכאשר יש מנחמים, הוא פטור מלימוד תורה שזה נקרא כבוד המת וכבוד ההורים שאמצו אותו. ביום הקבורה אחרי שמסר את הקבורה לכתפים, הוא חייב להניח תפילין, אבל יעשה זאת בצנעה, עכ"ד. הרמ"א כותב 103: מי שרוצה להחמיר על עצמו להתאבל על מי שאינו צריך וכו' אין מוחין בידו. וכותב בחי' רעק"א שם בשם הכנסת הגדולה: היינו בדבר הרשות חליצת מנעלים וכדומה, אבל לא ליבטל מדברי תורה או למנוע עונה מאשתו בליל טבילה. והפ"ת כותב (שם) בשם הבשמים ראש סי' קכג, דמ"מ להתנהג בכל דיני שבעה לא יאות והדיוט הוא העושה כן, עכ"ל. ועיין בקונטרס זכרון יהודית 104.

          ושמעתי ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א להביא ראיה ממה שכותב השו"ע יו"ד שעו סע' ב בהגה מהגמ' שבת קנב סוע"א: מת שאין לו אבלים להתנחם באים עשרה בני אדם כשרים ויושבים במקומו כל ז' ימי אבלות ושאר העם מתקבצים עליהם וכו'.

 

12. חובות ההורים המאמצים ודיני ירושה.

          עיין ברכת בנים 105 וקונטרס זכרון יהודית 106.

 

הערות לסי' מב       

1) כך הכתיב לי הגרי"ש אלישיב שליט"א. ועיין בשו"ת אג"מ יו"ד ח"א סי' קסב ואהע"ז ח"א סי' ז, ובספר ברכת בנים פי"ד סי' א.

2) מגילה יג ע"א. ועיין בסנה' יט ע"ב.

3) כתובות נ ע"א.

4) שמו"ר פמ"ה סע' ו. ועיין גם שם סוף פמ"ו.

5) הקדמה לתוספתא יבמות.

6) אהע"ז ח"ד סי' סד סע' ב.

7) ח"ד סי' מט ס"ק ז וח"ט סי' קמ.

8) עיין בחת"ס שם שדן באריכות תוך כדי ציטוט גמרות, ראשונים, אחרונים ותשובות, ובסוף כותב: הנלע"ד כתבתי בלי שוס עיון בספרים כי אינם אתי עמי, עכ"ל.

9) ח"ד סי' קסט.

10) תמורה טז ע"א.

11) לא ע"ב.

12) במדבר כו:מו.

13) חו"מ כאן.

14) אהע"ז ח"א סי' עו מובא בם"ת בחו"מ שם. ועיין בספר ברכת בנים פי"ד סי' א סע' ו וסי' ב סע' טו.

15) ח"ד סי' כב.

16) שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' מד.

17) ח"ו סי' מ פכ"א.

18) אהע"ז ח"ד סי' סד סע' ב.

19) לולא דמסתפינא הייתי שואל – כי תורה  היא וצריך אני ללמוד – אולי אדרבא, חיי הצניעות בזמן חז"ל היו כך שבאמת לא היה נוגע בבתו הגדולה בפרהסיא ואם כן באמת לא היה היכר בהנהגת האב עם בתו ועם בתו החורגת או המאומצת, כי בשתיהן לא היה נוגע בשוק, וראיה מהא דברכות מג ע"ב: ואל יספר עם אשה בשוק א"ר חסדא ואפילו היא אשתו, תנ"ה אפילו היא אשתו ואפילו היא בתו וכו' לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו, ע"כ. ואם לא סיפר עם בתו (הגדולה, ששייך בה חשדא) כל שכן שלא נגע בה, וצלע"ג.

     וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: לכאורה נכון מאד, עכ"ל.

     וכן הסכים הגרש"ז אויערבאך זצ"ל עם מה שכתבתי ואמר לי שודאי נהגו בצניעות-יתר בזמנים קודמים ולא כפי שגוהגים היום, עכ"ד.

     וכן הסכיס אתי הגרי"ש אלישיב שליט"א.

20) כרך ט עמ' קל.

21) עמ' קלב.

22) ח"ו סי' קצו.

23) ח"ה סי' רה סע' ח.

24) ח"ו סי' קצו.

25) ח"ט סי' קמ.

26) סי' ז סע' כ.

27) סי' קנב ס"ק ז.

28) סי' ו סע' ב.

29) ח"ג אהע"ז סי' טז ו-יז.

30) פי"ד סי' ב סע' א-ג.

31) או"ח סי' טז ס"ק ח ד"ה כ' במ"ב.

32) על החיי אדם כלל ד סי' ב ס"ק ה בהערה – העיר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

33) ח"א סי' קלו, ח"ב סי' קטו, ח"ד סי' מט, ח"ה סי' מד וח"ו סי' קנא.

34) ח"א סי' נה.

35) או"ח סי' קלט סע' ג. ועיין בט"ז, פמ"ג, אליה רבה, דעת תורה וכף החיים שם. וכן עיין במרן אהע"ז סי' קכט סוסע' ט וסע' י.

36) אהע"ז סי' קכט סע' י.

37) שם סע' יט.

38) אהע"ז שם סע' ט.

39) שם על סע' ט.

40) יבמות מה ע"ב ועיין בתוס' ב"ב קמט ע"א ד"ה רב מרי.

41) אהע"ז שם ס"ק כו.

42) אהע"ז ח"ב סי' כה וסי' מא.

43) עיין בתוס' ב"ב קמט ע"א סוד"ה רב מרי דפזי היתה שם אשה, ועיין ביבמות סה ע"ב דפזי היתה בת ר' חייא.

44) כתובות פז ע"א.

45) סי' קפ.

46) סי' סו ס"ק קיז, קכו ו-קכז.

47) פי"ד סי' ב סע' טז ו-יז.

48) אהע"ז ח"ב סי' מא.

49) אהע"ז ח"ד סי' כו אות ב. ועיין גם שם אהע"ז ח"א סי' צט.

50) ח"א סי' קלו, ח"ב סי' קטו, ח"ה סי' מד וח"ו סי' קנא.

51) שם ס"ק קל.

52) בספרו נחלת צבי עמ' לא.

53) אהע"ז סי' קכט ס"ק כד, וראה בשו"ת הרא"ש כלל טו סע' ד ושו"ת הרדב"ז סי' שעו המובאים שם.

54) אהע"ז ח"א סי' עו ד"ה הנה ראשון.

55) אהע"ז ח"א סי' צט.

56) ח"ד סי' קסט.

57) ח"ד סי' מט או"ק ד, ח"ה סי' מד וח"ו סי' קנא.

58) רמב"ם פט"ו מהל' איסו"ב הל' יב ו-יג.אהע"ז סי' ד סע' לא.

59) אהע"ז סי' קכט סע' ט.

60) יו"ד ח"ג סי' קו סע' ג.

61) עיין אהע"ז סי' ז סע' יז.

62) אהע"ז סי' קכט סע' יא.

63) סי' סו ס"ק נא (ה).

64) מה"ת סי' קעב.

65) אהע"ז ח"ב סי' כב.

66) ח"ד סוסי' כב וח"ו סי' מא.

67) ח"ד סי' קעד.

68) סי' סו ס"ק קכט ו-קלב.

69) או"ח סי' קלט סע' ג בהגה.

70) אהע"ז סי' קכט סע' כ.

71) הנשואין כהלכתה פט"ז סע' מח.

72) אהע"ז סי' קכט ס"ק לט.

73) בספרו נחלת צבי עמ' לד.

74) יו"ד ח"א סי' קסב בסוף התשובה.

75) ח"א סי' קלו.

76) ח"ב סי' צו.

77) פי"ד סי' ד.

78) יו"ד סי' רסה סע' א ברמ"א וט"ז שם ס"ק ב.

79) הל' מילה פ"ג ה"א.

80) ס"ק ג.

81) יו"ד סי' רסה ס"ק ב.

82) סי' רסה בלקוטי הלכות ס"ק יז.

83) יו"ד סי' רסה ס"ק ו.

84) שם ס"ק מה ו-מח.

85) פי"ד סי' א סע' ז-יא.

86) אימוץ ילדים באספקלריית ההלכה להרב א. דבורקס שליט"א, עמ' כה.

87) יו"ד סי' שה סע' יג.

88) הגהות על השו"ע יו"ד סי' שה סע' כג.

89) לאחיו של הקצות, כלל ו סע' ה – העיר לי הגרי"ש אלישיב שליט"א.

90) יו"ד סי' שה סע' סו.

91) יו"ד סי' רצט.

92) יו"ד סי' קמה.

93) על יו"ד סי' שה סע' כג.

94) יו"ד סי' רד ו-רה.

95) יו"ד ח"א סי' קפח.

96) יו"ד סי' שה ס"ק יא.

97) יו"ד סי' שה סע' יח.

98) ש"ך ס"ק כב ע"ש פרטי דינים.

99) סוטה מט ע"א ורש"י שם במעשה דרב אחא בר יעקב – חת"ס או"ח סי' קסד.

100) ראה בחינוך מצוה לג, ויו"ד סי' רמ סע' ח וסע' יח. וראה גם במשך חכמה דברים ה, טז ובשו"ת אג"מ יו"ד ח"ב סי' קל.

101) חת"ס שם. ועיין גם שם חיו"ד סי' שמה ד"ה אלא.

102) אסיפת דינים מערכת אבלות אות קנו. ועיין בספר ברכת בנים פי"ד סי' יב-טו.

103) יו"ד סי' שעד סוסע' ו.

104) בהסכמתו של הגרח"פ שיינברג שליט"א. ועיין שם עמ' יד.

105) עמ' תמב.

106) עמ' יח ו-כב.