נשמת אברהם - חושן משפט סימן לה

הלכות עדות

 

סימן לה  פסול סומא וחרש שוטה וקטן

 

סעיף ח  שוטה, פסול. ולא שוטה שהוא הולך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, (אלא) כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מהדברים, אף על פי שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים, הרי זה פסול, ובכלל שוטים יחשב.

 

סעיף ט  הנכפה (המוכרח ליפול לארץ מחמת חולי המשגע אותו לעתים) בעת כפייתו פסול ובעת שהוא בריא כשר. ואחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע והוא שלא תהיה דעתו משובשת תמיד, שהרי יש נכפים שגם בעת בריאותם דעתם מטורפת, וצריך להתיישב בעדות הנכפים הרבה.

 

סעיף י  (א) הפתאים ביותר, שאין מכירין דברים שסותרים זה את זה, ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינים שאר עם הארץ, וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם, והמשתגעים ביותר, הרי אלו בכלל השוטים. ודבר זה לפי מה שיראה לדיין, (ב) שאי אפשר לכוין הדעת בכתב.

 

נשמת אברהם

                    (א) הפתאים ביותר. ראה מה שכתבתי בנשמת אברהם 1 לגבי הגדרתם של שוטה ופתי. וכעת ראיתי מה שכתב הגר"מ פיינשטיין זצ"ל 2 וז"ל: הנה ודאי איכא חילוק בין שוטה ובין פתי ביותר, ששוטה לא תלוי בכשרונות הבנת דברים ועניינים דאף בעלי כשרון להבין הדברים, אפשר דדעתם תהא משובשת ומטורפת שיודע ומכיר שאיכא חילוק בין הדברים שרואה, אבל הוא טועה בדמיונות שיש אצלו הדמיונות בזמנים קצרים מאד ויש שגם בבת אחת מתחלפים אצלו, וכמעט שכל אדם מכיר זה. וגם שייך שאדם בר דעת יעשה לפעמים דברים שנדמה כמעשה שגעון וכנאמר בקרא על יהוא שהיה בר דעת גדול וראוי להנהגת מלוכה ועשה הרבה פעמים מעשים שהיו כמעשה שגעון, וכו'. אבל פתי הוא מי שדעתו קלישתא שאינו מבין הדברים כמו שהן ואינו יודע לחלק בין הדברים שרואה ולהבין צורכם והוא בגדלו כדעת קטן, יש שהוא כדעת בן שש ויש גם כפחות אבל דעתו הוא קבוע כפי מדרגת שכלו ומתפתח קצת, ויש גם שאין מתפתחין אבל אפשר שע"י חינוך ולימוד יתפתחו קצת, עכ"ל.

 

                   (ב) שאי אפשר לכוין הדעת בכתב. ולגבי הגדרת השוטה נחלקו בה ראשונים. לדעת הרמב"ם 3: כל אדם שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים, אעפ"י שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים, הרי זה פסול ובכלל השוטים יחשב, עכ"ל. לעומת זאת, רבינו שמחה משפירא 4 ורבינו אביגדור כהן 5 כתבו דלא מחזקינן בחזקת שוטה עד שיראו בו סימני שטות המפורשים בחגיגה 6. ומענין הדבר שאמנם הב"י הביא כאן את דברי הרמב"ם להלכה, אך ביו"ד 7 הוא פסק ששוטה הוא זה שיש בו אחד הסימנים המובאים בגמ' חגיגה וכדברי רבינו שמחה משפירא ורבינו אביגדור כהן. ועיין בשו"ת מהרי"ט 8 שכותב דלא אמר כן הרמב"ם רק לענין עדות. וראיתי בספר אבן האזל להג"ר איסר זלמן מלצר זצ"ל 9 שכותב: ולפי"ז יש לומר דמה שחידש הרמב"ם דמי שדעתו משובשת בדבר מן הדברים פסול לעדות שאינו בן מצות, דיש לומר דדוקא לענין מצות הצריכה התורה שלם גמור בכל הפרטים ולכן פסול לעדות כיון שאין עליו עול מצות וממילא אינו יכול 10 להגיד שקר, אבל בעניני קנינים ואפילו גיטין וקדושין, אם דעתו משובשת בדבר אחד שאין לזה שום שייכות לעניני קנינים וגיטין וקדושין, אין להוכיח דמעשה שלו בטלה. כיון דכל הדברים שצריך דעת לא ראינו שאינו שלם בדעתו, עכ"ל. לעומת זאת, כותב התבואות שור 11: הני סימני שוטה לאו דוקא, אלא אפילו עשה דבר אחד דרך שיבוש וטירוף, לשוטה יחשב כל זמן שלא סר ממנו דרך פקחות. ולא נקטו חז"ל להני סימנים כי אם לדוגמא וכו' וע"ש כל הדינים לענין עדות וה"ה לענין שחיטה, עכ"ל. וראה בנשמת אברהם חאו"ח  12 וחיו"ד 13 מה שכתבתי לגבי שוטה.

                   וכמו שכותב השו"ע, שאי אפשר לכוין הדעת בכתב, קשה ובלתי אפשרי להגדיר בדיוק מה נקרא שוטה בזמנינו, או יותר נכון, באיזה שלב אדם נחשב כשוטה ופטור מן המצוות. כי אמנם אין קושי, כשרואים אדם שבכלל מטורף לגמרי ולא שפוי בדעתו לשום דבר, להגדיר אותו כשוטה, אך בגלל המגוון הרחב של מחלות פסיכיאטריות עם כל מיני צורות של התנהגויות, שגם עלולות להשתנות מזמן לזמן באופן טבעי או עקב טיפול, חייבים לדון על כל מקרה ומקרה בנפרד לפי חוות דעת של מומחים ושיקולו של המורה הוראה או הבית דין.

                   הפמ"ג 14 כותב: והם (חש"ו) בני מצות אלא דלאו בני דיעה נינהו, וגם כשעוברים על לאו אין להם עונש בעולם הזה ועולם הבא דאונס רחמנא פטריה, עכ"ל. ועיין בתומים 15 שכותב על שוטה:

הרמב"ם 16 נתן טעם שאינו בכלל מצות, ותמה הלח"מ, ת"ל דלאו בני דיעה נינהו. ולא הבנתי קושייתו, הא קיי"ל דחש"ו שכתבו גט וגדול עומד ע"ג, יש להם דיעה ליכתוב לשמה. ש"מ דיש להם דיעה ומילף יליף, ואם כן כשמעיד שנתקדשה אשה בפניו וגדול עמו, למה לא יוכשר, אם כשר לכתיבת הגט איך לא יכשר לעדות קדושין, ולכך ל"ל הטעם דלאו בני דיעה נינהו ופשוט, עכ"ל. אך ק"ל מכמה גמרות מפורשות 17 דלאו בני דעה נינהו. והרמב"ם עצמו כותב 18 שאינן חייבים לשלם שבשעה שחבלו בהן לא היו בני דעה. מאידך מה שכתב הפמ"ג שהם בני מצות גם צ"ע, כי בגמ' 19 מובא שהם פטורים מכל מצוות האמורות בתורה, והרמב"ם 20 כותב: ולעולם אין עונשין מהן (בני נח) לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצוות. וצ"ע בכל זה.

                   לגבי ההבדל בין פתאים והמבוהלים והנחפזים בדעתם המובאים בשו"ע, עיין בסמ"ע 21 שכותב: זה החילוק בין פתי לשוטה, שהשוטה דעתו היא משובשת ומטורפת לגמרי בדבר מהדברים משא"כ פתי שאינו מטורף לגמרי בשום דבר, אבל מצד אחר הוא גרע מהשוטה, שהשוטה בשאר דברים הוא חכם כשאר בני אדם והפתי הוא שאין לו שכל גמור ואינו מבין שום דבר כדרך שמבינין אותו שאר בני ארם. ומ"ה סיים וכתב דבכלל שוטה יחשב והיינו לדין פסול. אבל לאו שם שוטה עליו וק"ל. שוב כותב הסמ"ע 22: והמבוהלים והנחפזים בדעתם וכו' נראה שכל הני פירושם הוא שאינם מתונים בענייניהם אלא כל מעשיהם עושים במהירות ולא מבינים לסוף הענין ולתכלית המעשה. מ"מ זה ג"כ בשם שגעון ושוטה יחשב, עכ"ל.

 

 

סעיף יא  חרש, פסול. אחד מדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר ודעתו נכונה, מפני שצריך להעיד בבית דין בפיו, ושיהיה ראוי לשמוע דברי הדיינים והאיום שמאיימים עליו. וכן אם נשתתק, אף על פי שנבדק כדרך שבודקים לענין גיטין ונמצאת עדותו מכוונת, (ג) והעיד בפנינו בכתב ידו, אינו עדות כלל, חוץ מעדות אשה, לפי שבעגונה הקילו.

 

נשמת אברהם

 

                   (ג) והעיד בפנינו. עיין בסמ"ע 23 שזה מגזירת הכתוב על פי שני עדים, מפיהם ולא מפי כתבם.

 

 

סעיף יב  (ד) סומא בשתי עיניו, אף על פי שמכיר הקול והאנשים ומכוונת עדותו, פסול.

 

נשמת אברהם

 

                   (ד) סומא בשתי עיניו. גם זה מגזירת הכתוב דילפינן לה מדכתיב או ראה 24. ועיין בפ"ת 25 בשם שו"ת התשב"ץ ח"ג סי' ו דאף שרואה מעט, אם אינו יכול להבחין בין איש לאיש אפילו כשהוא מסתכל בהם, עדותו בטל מן התורה אף שהוא מבחין אותו בטביעת קול והוא פשוט. עכ"ל. וכותב הערוה"ש 26 ובאחת מעיניו כשר אף לכתחלה דהלא רואה הוא.

                   וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: יש לברר, עדי קדושין שלא מכירים את הכלה והיא מכסה כל פניה, למה כשרים לעדות, עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: גדולי עולם כבר נו"נ בזה, ומ"מ למעשה כתב הפת"ש באהע"ז סי' לא ס"ק ה ובסי' מב ס"ק יב וכן עוד הרבה ספרים חשובים כתבו דכיון שהוקבעה שזוהי הכלה והוליכוה לחופה, הרי זה חשיב כאילו העדים עצמם יודעים שזוהי הכלה אפילו אם לגמרי לא ראו אותה ולא מכירים אותה, עכ"ל. ועיין להלן עמ' ***.

 

 

הערות לסי' לה

1) כרך א או"ח סי' נה ס"ק ב (עמ' **).

2) עם התורה מהדורא ב חוברת ב עמ' י.

3) הל' עדות פ"ט ה"ט.

4) מובא בב"י אהע"ז סי' קיט.

5) מובא בב"י שם סי' קכא ד"ה סימני בשם השו"ת מהרי"ק שורש יט.

6) ג ע"ב.

7) סי' א סע' ה. וכעת ראיתי שכן מתמה השאגת אריה בסוף הספר סי' ב (מספר אור הישר).

8) אהע"ז סי' טז.

9) הל' עדות שם. וכן באג"מ אהע"ז ח"א סי' קכ ענף ב (עמ' רפח).

10) כנ' צ"ל "הנו יכול".

11) סי' א ס"ק כט.

12) סי' נה ס"ק ב (עמ' **).

13) סי' א ס"ק ב (עמ' *).

14) פתיחה כוללת ריש החלק השני.

15) ס"ק ו.

16) הל' עדות פ"ט ה"ט.

17) יבמות צט ע"ב, גיטין כג ע"א.

18) הל' חובל פ"ד ה"כ.

19) חגיגה ב ע"ב.

20) הל' מלכים פ"י ה"ב.

21 ) ס"ק כא.

22) ס"ק כב.

23) ס"ק כה.

24) סמ"ע ס"ק כז.

25) ס"ק ז.

26) סע' א.