נשמת אברהם - חושן משפט סימן יב

סימן יב  דיין שבאו לפניו רך וקשה

וכל דיני פשרה

 

סעיף א  שנים שבאו לפניך לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהם, או משתשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה, אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם, שמא יתחייב הקשה ונמצא רודף אחר הדיין. אבל משתשמע דבריהם ותדע להיכן הדין נוטה, אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם. ואם היה ממונה לרבים, חייב להזקק להם. הגה וכן אם היו שניהם חזקים, צריך לזקק להם. ויש מי שכתב דמכל מקום נוהגין עכשיו שלא למחות בעוברי עבירה, משום (א) שיש סכנה בדבר, שלא ימסרנו לאנסין.

 

נשמת אברהם

 

                   (א) שיש סכנה בדבר. כותב הגר"א 1: ספרי פ' דברים וכו' לא תגורו מפני איש או שמא תאמר מתירא אני מפני פלוני שמא יהרג את בני או שמא ידליק את גדישי או שמא מקצץ את נטיעותי, ת"ל לא תגורו וכו'. ויש לדחות דשמא מששמע דבריהם ויודע וכו' דוקא וכו' ע"ש. ובפ"ת 2 כותב: ע' בתומים וכו' ולאחר שיודע להיכן הדין נוטה נ"ל עיקר שא"א להסתלק בשום ענין אם לא בפקוח נפש וכו' ע"ש. ועיין ביו"ד 3 שכתב שם הרמ"א: אע"פ שחייב אדם למחות בעוברי עבירה וכל מי שאינו מוחה ובידו למחות נתפס באותו עון, מ"מ אין אדם חייב להוציא ממונו על זה. ולכן נהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה, שיש לחוש שיהיו עומדין על גופינו ומאודנו, עכ"ל. ועיין גם במ"ב 4.

                   כתבתי בהמעין 5 שלכאורה יש מצבים אחרים – בנוסף לשלש העבירות החמורות ע"ז, רצח וגילוי עריות – שגם בהם יהרג ואל יעבור ראה בכרך ב חיו"ד סי' קנז ס"ק ג (עמ' **). וכן קיימת נושא נוסף למה שכתבתי שם והוא הטיית הדין.

 

1. הטיית דין. העיר לי העורך של הכת עת המעין, ר' יונה עמנואל

זצ"ל 6, שיש נושא נוסף והוא הטיית דין ע"י דיין מתוך פחד שאחד מבעלי הדין יהרוג אותו, ומקור הדין בספרי (דברים א:יז): לא תגורו מפני איש – שמא תאמר מתיירא אני מפני איש פלוני שמא יהרוג את בני או שמא ידליק את גדישי וכו' ת"ל לא תגורו מפני איש. והוסיף, שהתומים (סי' יב ס"ק ב) כותב "ובזו איירי ספרי דאפילו יהרוג אין להסתלק והיינו שכבר נזקק לדין". והתומים מסיים שכן כתב השו"ת שבות יעקב (ח"א סימן קמג) שאסור להסתלק מחמת פחד בשום אופן. אולם השבות יעקב כותב במפורש שכאשר יש סכנת נפשות ממש, מותר להסתלק מהדין 7, עכ"ד העורך זצ"ל.

וראה בב"י (חו"מ סי' יב) בשם תשובת הרשב"א ובדרכי משה וב"ח (שם) בשם תשובות מהרי"ו, וכן בפתחי תשובה (שם ס"ק א). וראה בתשובת הרב פאלג'י (שו"ת חיים ביד סימן א) שגם פוסק כהשבות יעקב.

 ממשיך ר"י עמנואל זצ"ל וכותב: כל זה אם מותר לדיין להסתלק מהדיין, אך לא מצאתי אם מותר לדיין לזכות את החייב כאשר זה מאיים עליו להורגו. נדמה לי שתפקידו של הדיין לא להכנע כי המשפט לאלוקים אך לא מצאתי זאת במפורש. וקשה לי לקבל שיהיה מותר להטות את הדין אפילו כשיש סכנת נפשות ממש, שאם כן לית דין ולית דיין, עכ"ל.

עוד כתב לי ר"י עמנואל זצ"ל: לפענ"ד אין לדון בפרט קטן, כגון אם הדיין חייב לשלם כאשר חייב את הזכאי מחמת סכנת נפשות. לא זאת השאלה העקרונית. השאלה אם מותר לדיין לסטות מדין תורה מפני שמאיימים עליו אפילו איום שיש בו משום סכנת נפשות. איום כזה יתכן בדיני ממונות, ואיום כזה יתכן גם כדי לכוף את הדיין לחייב מלקות את מי שאינו חייב מלקות. ויתכן שמאיימים על הדיין שיתיר לממזר לבוא בקהל השם או שיתיר אשת איש. מובא במסכת סנהדרין יט ע"א שעבדו של ינאי המלך הרג נפש. שמעון בן שטח הזמין את אדונו של העבד, את ינאי המלך, ודרש ממנו לעמוד על רגליו לפני בית הדין. ינאי המלך סירב ואמר לשמעון בן שטח: לא כשתאמר אתה אלא כמה שיאמרו חבריך. שמעון בן שטח פנה לימינו, כבשו הדיינים פניהם בקרקע, פנה לשמאלו וכבשו פניהם בקרקע. אמר להם שמעון בן שטח בעלי מחשבות אתם? יבא בעל מחשבות (פירש"י – הקב"ה) ויפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו. וכן עשה שמאי כלפי הורדוס, כמסופר ע"י יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות יד:ט מובא במרגליות הים, סנהדרין יט ע"ב (ס"ק ב) שהורדוס בהיותו נציב בגליל הוזמן למשפט הסנהדרין על שהרג אנשים שלא כדין, הוא בא לבוש ארגמן וגבורים מזוינים סביב לו, נבהלו חברי הבית דין מפניו והחשו, קם שמאי והוכיח את השופטים בדברים נמרצים וניבא להם שעל שמחנפים להורדוס יפלו בחרבו.

בשני המקרים לא דנו הדיינים נגד דין תורה, אלא רק שתקו, ובכל זאת נענשו. וז"ל רבינו יונה, שערי תשובה, שער ג' סי' קפח על איסור חנופה: וחייב האדם למסור עצמו לסכנה, ואל ישים את נפשו עון אשמה כזאת. ואמרו רבותיבו על ענין אגריפס שהיה קורא בתורה וכו': אף כי היושב על חמשפט איך לו לפחד מאנוש ימות, שנאמר לא תגורו מפבי איש. וראה שם סי' נט ובהערות זה השער שם סי' לג: והיה אפשר לומר דזה הוי דין מיוחד במשפט שאפילו במקום שיש סכנות נפשות נאמר לא תגורו. וראה מנחת חנוך מצוה תכ"ה ותר"ד שישנן מצות שמחויב בהן אף שיסתכן, ויש לצרף דבריו למצות לא תגורו. וכבר ציין זאת הספרי על פסוק זה.

ועוד הערה על חומרת צווי זה. לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלקים הוא ומפרש רבינו דון יצחק אברבנאל: אדון המשפט שהוא האלקים האדירים הוא יצילך מכל איש וכו' ואפשר שרצה באמרו כי 'המשפט לאלקים שיחשוב הדיין שהבעל דין אשר לו המשפט אינו האדם החלוש, אבל הוא הקל ית', וא"כ אין ראוי לגור מפני איש מה בענין המשפט, כי המשפט הוא לאלקים יתברך והוא הבעל דין בזה והוא ראוי שיגורו ממנו יתברך יותר מאיש אחר להיותו יותר גדול ויכול וחזק.

ונדמה לי שהדבר ראוי לעיון נוסף, עכ"ל של ר"י עמנואל זצ"ל.

אולם מאי שנא לאו זה משאר לאוים שנדחים משום פקוח נפש. ולפי מה שכתבנו לעיל, מותר לאדם להציל את עצמו בממון חבירו ובלבד שישלם לו.

העירני מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א לדברי רבינו יונה בשערי תשובה ח"ג סע' לג: "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא. הוזהרנו בזה להאמין שלא יקרנו מזה מצד משפט הצדק כאשר לא נכיר בו פנים, כמו שארז"ל שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן. וזהו פי' כי המשפט לאלקים הוא, שלא יבואכם נזק בסבתו", עכ"ל. וצ"ע שהגמרא (פסחים ח ע"ב) מוסיפה: "היכא דשכיח היזיקא שאני" ואנו דנים בבעל דין בריון אשר אינו נרתע לבצע את איומיו לדיין. וצ"ע.

כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: כתב רק שצריך לבטוח שלא יאונה לו כל רע, ולא מיירי כלל בבריון דשכיח היזיקא, עכ"ל.

          כתב לי הגרא"י וולדינברג שליט"א בהערה שם 8: בקשר להטיית דין במקום פקוח נפש. לדעתי צדק כבו' בהחלט (עם מתוכחו) במ"ש דמותר להטות את הדין במקום פקוח נפש כאשר זה מאיים עליו להורגו, והמדובר בבעל דין בריון אשר אינו נרתע לבצע את איומיו. כי מאי שנא לאו זה משאר לאוים שנדחים משום פקוח נפש, ע"כ. וכדמפורש משתמע זה גם בשו"ת שבות יעקב סי' קמג שמציין אליו לפני כן, וכב' היה צריך להביא בזה במפורש גם דברי הגמ' בכתובות ד' יט ע"א (שהביאה בראשית קונטרסו בנוגע לשאלת גזל ופקו"נ) לגבי עדות שקר, שרבא אמר בפשיטות שעדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו ובאו לקמן לאמלוכי, דאמרינן להו זילו חתומו ולא תתקטלון, דככה היא ההלכה הפסוקה, וכדמבאר מהר"מ שיק על תרי"ג מצות סי' תטז, ומזה להקיש וללמוד דה"ה גם בהטיית דין, דמאי שנא לאו דעדות שקר להוציא ממון דמותר משום פקו"נ ומאי שנא לאו דהטיית דין. וכ"כ בשו"ת מהר"מ שיק חאו"ח סי' שג בקטע האחרון מהתשובה, לגבי משפט, דבדרך כלל לענין דין ומשפט בדין שבא לפני דיינים חייבה אותם התורה לעשות משפט והזהיר בלאו דלא תגורו מפני איש ואפי' וודאי ממון חייב לעשות משפט כי אלמלא כן יחרבו עריצי ארץ וכו' אבל במקום פקו"נ מותר עיי"ש.

                   וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 9: לא דמי, דשאני התם דכמו שמתירים לאכול נבלה משום פקו"נ כך גם מותר לומר לעדים לחתום על שקר ולהוציא ממון שלא כדין מחמת ההיתר של פקו"נ. ודבר זה הרי אמת שפקו"נ דוחה את כל זה, אבל איך אפשר להוכיח מזה שמותר לשנות חוקי התורה ולומר לבעל דין שהתורה מחייבתו, בו בזמן שזה שקר והיפך מדין תוה"ק. אך אם ב"ד רק עושים פשרה שלא כהלכה מפני הסכנה, פשוט הדבר דשפיר מותר מפני שאין תולין את הפסק שלהם בתוה"ק, עכ"ל.

ממשיך הגרא"י וולדינברג שליט"א: ובעיקר מה שברצוני להעיר לו הוא על מה שגם כבו' כותב בפשיטות, דהגם דמותר לו לזכות במקרה זה את החייב, אבל צריך הדיין אה"כ לשלם לו, בדומה למה שבירר והביא לעיל בדבריו במציל עצמו בממון חבירו שצריך שישלם לו אח"כ כנפסק להלכה בחו"מ סי' שנט סעי' ד. ולדעתי יש מקום לצדד ולפסוק שבכגון דא אין על הדיין אפילו לשלם אחר כן ושלא דמי דין זה לדינא של מציל עצמו בממון חבירו שצריך לשלם לו, וחילי דידי הוא כדלקמן. דהנה בחו"מ סי' שפח סעיפים ג ו-ד בפסק בכזאת: אנסו המלך למוסר זה עד שיראה לו ממון חבירו שהוא בורח מלפניו והראה לו מפני האונס ה"ז פטור שאם לא יראה לו יכהו או ימיתהו. נשא ממון חבירו בידו ונתנו לאנס חייב לשלם מ"מ אע"פ שהמלך אנסו להביא. והוא מהרמב"ם, ויעוין בסמ"ע בס"ק יג שכותב ע"ז דאבל הראב"ד השיג על הרמב"ם וכתב דאף שנשא ונתן ביד מ"מ כיון שאנסוהו על ההבאה אין לך דבר שעומד מפני פקוח נפש והואיל ויחדו לו בפירוש אינו מחויב שימות בשביל ממון חבירו וממילא ג"כ נפטר מהתשלומין דאח"כ. ונראה דעת הסמ"ע לפסוק כן להלכה. וכך נראה סובר להכריע בכזאת גם בביאור הגר"א ס"ק לא. הש"ך ז"ל מכריע ג"כ לפסוק כהראב"ד ז"ל בדברים מפורשים וגם כותב להסביר ולחלק דדוקא אם אנסוהו על ממון סתם אז אף שאנסוהו להביא חייב כשנשא ונתן ביד דזה מקרי מציל עצמו בממון חבירו. ודמי לנרדף ששבר כלים בסי' שפ ס"ג, משא"כ היכא שאנסוהו להביא ממון פלוני א"כ האונס הוא מתחילה על אותו הפלוני ואין זה נקרא מציל עצמו בממון חבירו אלא שמוכרח לעשות כמו שאומר לו האנס ואם לא יעשה כן נמצא יציל הוא ממון חבירו בנפשו ואין לך דבר שעומד מפני פקוח נפש עיי"ש. יוצא לנו מזה שישנם שני סוגים של מציל עצמו בממון חבירו, הא') שלא תובעים ממנו ממון חבירו, ורק הוא רוצה להציל את נפשו הנתון בסכנה בממון חבירו, ובזה הדין הוא שצריך מיהת אה"כ לשלם, כההיא דסי' שפ סעי' ג בנרדף ששבר כלים וכו' הבנוי על ההיא דסי' שנט סעי' ד במציל עצמו בממון חבירו, כ4צוין בהגה בסי' שפ שם. והב') כשתובעים ממנו ממון חבירו, ואם ימסור את נפשו יציל עי"כ את ממון חבירו, ובזה הוא שאינו צריך אפילו לשלם אח"כ, ואפילו נשא ונתן ביד, כי איננו מחויב להציל ממון חבירו בנפשו. כעת כשנבחון המציאות שלפנינו בהטיית דין לחייב את הזכאי כפי שהמאיים דורש מהדיין, הרי נראה בעליל כי דומה הנהו ממש להסוג הב', כי החייב מה שדורש מהדיין הוא זאת לחייב את הזכאי ולפסוק שיתן לו ממונו, ואם הדיין ימסור את נפשו יציל עי"כ את ממון חבירו, וא"כ אינו דומה זה למציל עצמו בממון חבירו שבחו"מ סי' שנט סעי' ד ושפ סעי' ג שמחויב שם אח"כ לשלם, אלא פטור גם מלשלם אפילו נחשוב זאת להדיין כנשא ונתן בידו, כי איננו מחויב להציל ממון חבירו בנפשו, ואין זה נקרא מציל עצמו בממון חבירו אלא שמוכרח לעשות כמו שאומר לו האלם. ואם לא יעשה כן יציל הוא ממון חבירו בנפשו, ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, וכדברי הש"ך הנ"ל. והגם שבעיקרו של דבר, אם נחשוב הדבר כנשא ונתן ביד, הא יש בזה פלוגתא בין הרמב"ם ודעימיה לבין הראב"ד ודעימיה, ועיין גם בערוה"ש בסי' שפח סעיפים יד, טו ע"ש, מכל מקום הא יכול עכ"פ הדיין לטעון טענת קים לי ולהפטר מלשלם, עכ"ל של הגרא"י וולדינברג שליט"א.

                   כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (שם): מותר לדיין לפסוק שלא כדין כשיש סכנת נפשות, אולם חובה עליו לפרסם אחר כך שהיטה בגלל סכנת נפשות. ואף שכתב הים של שלמה בפ"ד דב"ק סי' ט, דאסור לשנות דברי תורה אף כי (שיש) סכנה – "שמחויבים אנו למסור על קידוש השם ואם ח"ו ישנה הדין הוה ככופר בתורת משה", מ"מ נראה דאין זה שייך להטיית דין לומר על חייב שהוא זכאי או להיפך אם אינו משנה בכך חוקי התורה או להיפך ועדיין צ"ע קצת, עכ"ל.

עוד כתב לי הגאון זצ"ל (שם): אגב אעיר, לכאורה יש קל וחומר, הרי הצלת אבר אינה דוחה שבת 10 ואילו פקוח נפש דוחה שבת, וא"כ כל שכן שצריך להניח שיקטעו לו אזנו לצורך פקוח נפש. אך כמו כן מילה דוחה שבת ואפילו הכי דוחין מפני חשש סכנת אבר, וע"כ דלא דמי, דבכה"ג שפקוח נפש דוחה שבת או מילה בזמנה דוחה שבת, אמרינן דלא נעשה שום עבירה, משא"כ אם מפסיד אבר או התינוק יהיה בעל מום, עכ"ל.

                   הרשב"א 11 כותב בתשובה על אחד שאיים לבית דין שלא יטפלו בדינו אלא שיבא לעירו ויעמוד עמו לדין לפני בית דין שבעירו, אין זה מציל את הבית דין להזדקק לתובע שאם הוא הפחידם לעשות עמהם שלא כדין שמא אין בידו כח ומפחידם בדברי הבאי. ועוד שאם כן יהו כל אדם עושין כן שאין לך אחד שלא יוכל להזיק ואם כן אין הגדולים נידונים לעולם והתורה אמרה לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא, עכ"ל. ומוסיף הבית יוסף 12: ונראה שטעמו מפני שהיו בית דין ממונה לרבים וכל שהוא כן חייב להזקק אפילו לבעל דין קשה וכדברי הרמב"ם ז"ל, עכ"ל. ומעיר הדרכי משה: ומיהו מהר"י ווייל כתב בתשובותיו (סי' קנז) הא דבזמן הזה מוחין כל כך בעוברי עבירה משום דיש סכנה בדבר לבית דין שלא ימסרום למלכות ועיי"ש שהאריך בזה, עכ"ל. 

                   הגאון רעק"א בגליוני הש"ס 13 מפני את תשומת לבנו לחידושי בכור שור גיטין (צ"ל סוטה) מז ע"ב. וז"ל הבכור שור: גמרא משרבו רואי פנים בדין בטל לא תגורו וכו'. כתב רמ"א בהגה שו"ע חו"מ ריש סי' יב וכן בשו"ע יו"ד סי' שלד (סע' מח) והוא מתשובת מהרי"ו סי' קנז דנהגו עכשיו שלא למחות בעוברי עבירה משום שיש סכנה בדבר וכו' עיי"ש, מזה דשו רבים וכהיתרא דמי להם לחנף לאשר לו שם ויד קצת אצל שום שררה או שאר תקיפות אע"ג דלא ברי הזיקא ע"כ תפוג תורה ואין כופין אם איש את רעהו חיים בלעו ולענ"ד טעות גמור הוא זה ודברי מהרי"ו ז"ל לא נאמרו כי אם בברי הזיקא ואי לא תימא הכי בטלת לא תגורו מעיקרא דודאי לא נאמר לא תגורו כ"א בדאיכא מקום לירא כמ"ש גמ' נדה דף סא (ע"א) דאין אומרים אל תירא כ"א בדאיכא מקום לירא. וכעין זה הוא תשובת הרשב"א הובא ב"י חו"מ ר"ס יב. ועוד ראיה מעובדא דינאי המלך בסנהדרין דף יט (ע"א) שנתייראו מפני ינאי המלך בדין כמ"ש רש"י שם והענישם שמעון בן שטח ובא גבריאל וחבטן בקרקע, וקשה אטו לא היה ראוי לירא מפני ינאי המלך וסופו מוכיח שהרג כל חכמי ישראל בשביל כבודו, אלא צ"ל דמ"מ לא היה אז ברי הזיקא וביטלו לא תגורו. ועוד ראיה ממ"ש בגיטין דך יד (ע"ב) שאמר רבי דוסתאי ברבי ינאי שהיה ירא מאותן בני אדם דלשם משום שהם מאיימים ואומרי הרוגו הורגין אלא הרגו את דוסתאי כו' והשיב לו רב אחא ב"ר יאשי' אותן בני אדם קרובים למלכות הן יש להם סוסים ופרדים שרצים אחריהם, אמר לו הן, אמר לו א"כ שפיר עבדת. וקשה, כיון דאמר לו קרובין למלכות הן די בזה לירא מהם ולמה לו לשאול אם יש להם סוסים כו', אלא דלא מן הכל ראוי לירא רק כה"ג דברי הזיקא ולהכי דייק וקאמר א"כ פי' דוקא בכה"ג שאין דרך להמלט מהן כי ירוצו ולא יגעו עם סוסים ופרדים, אבל כל זמן שיש ניסה והמלט מיד הרודף המקנא קנאת ד' וכ"ש דיין הממונה לרבים ומעמיד משפטי הדת על תלם או השופט אשר הוא ממונה על ישראל לרדות העוברים ומקיים לא תגורו יזכה למחיצת פנחס המקנא ורעה אליו לא תאונה, עכ"ל של הבכור שור.

 

        עדות שקר. ראיתי בשו"ת חת"ס שכותב 14: ואיידי דאיירי מסתפק אני לדינא באונס מחמת נפשות להעיד שקר על חבירו להרגו, אי יהרג ואל יעבור, או לא? דלכאורה כיון דמעיד לא מקרי רק גורם לדבר. דמשום כן קיי"ל דעדי שקר לא מחייבי לשלם רק למאן דדאין דיני דגרמי, ופשוט הוא שאין הגורם כההורג בידים. וכמ"ש רמב"ן פ' וישב וא"כ ל"ש מאי חזית דדמא דידך סומקי', הא חזית וחזית דאותו יהרגנו בידים והוא לא הי' רק גורם בעלמא. ועדיין כמה רוח והצלה יעמוד לזה וכולי האי ואולי, וא"כ נראה דיעבור ואל יהרג. וממה שכתבתי לעיל בסמוך לר"מ, לא משמע קצת כן. דהרי גזל יהרג וא"י משום שהוא גורם לרציחה, והוא גרם רחוק הרבה יותר מעדות. ואפשר דבעדות כ"ע ל"פ דיהרג וא"י. וכן מוכח מקרא דנבות היזרעלי, דקרי להעדים בני בליעל. ולמדו מזה בסנהדרין, דסהדי שקרי אאוגריי' זילא ביה. ואי ס"ד בכה"ג יעברו ואל יהרגו, אמאי קרי לי' בני בליעל הלא הי' מסוכן לנפול בחרב איזבל? אע"כ בכה"ג יהרג וא"י. והדבר צריך עדיין תלמוד. מ"מ פשוט לי דעכ"פ בהקדימו זמן בכוונה, פסולים לעדות לכ"ע.

 

          2. להתקפל בפני איום.

(א) חולה שמאיים שיתנקם אם מגלים מצבו לאחרים. יש לשאול, מה יהיה הדין לגבי רופא שנדרש ע"י חולה אלם לא לגלות לאחרים את מצבו ואם לא – יתנקם בו, האם מותר לרופא לא לגלות על אף שיכול לצאת מזה נזק לאחרים ?  ולכאורה יוצא ממה שהבאנו לעיל דמכיון שאין הרופא עושה דבר בקום ועשה ולא מדובר על סכנת נפשות לאחרים (כגון להודיע או לא, על חולה הסובל מאפילפסיה, שאסור לו לנהוג וכו'), שיהיה מותר לו לציית לחולה משום חשש של נזק לעצמו. אך מאידך יהיה אסור לו להוציא מסמך כוזב משום מדבר שקר תרחק שהוא עובר עליו גם על כתיבה בלבד אם אין איום של רציחה 15. ואמנם בשו"ת חכם צבי 16 כתב: וזה ברור ופשוט כביעתא בכותחא דבין נדר ובין שבועה צריך לבטא בשפתים ואם לא בוטא, אף שכתב בשטר באלה ובשבועה, אין בו ממש וכו', עכ"ל. וכן עיין בשו"ת הרדב"ז 17: דכתיבה לאו כדיבור דמי וכו' דכתיב מוצא שפתיך תשמור. הילכך הדבר ברור אצלי שהכתיבה אינה כדבור וכו', עכ"ל, וכן עיין בספר גליוני הש"ס 18. אך פשוט הדבר שאין כאן מחלוקת, כי הלא דייקו התוס' 19 לכתוב דעובר על מדבר שקר תרחק וממילא גם על כתיבת שקר יש קפידא משא"כ בנדר ושבועה .

         

(ב) איום על איבוד לדעת. מה הדין אם חולה או אדם בריא מאיים על איבוד לדעת אם הרופא לא יתן לו תעודה כוזבת לפי בקשתו. עיין בשו"ת מלמד להועיל 20 בנער שאביו אמר לו שיכתוב בשבת והוא אינו רוצה, ואמו אמרה לו אם אינו שומע בקול אביו ויהיה ריב בבית, תאבד עצמה לדעת, מהו שישמע הנער אל אביו משום פקוח נפש דאמו. וכותב בתשובה: אין זה פקו"נ שמחללין עליו את השבת, אם אמו רוצה בזדון לאבד עצמה לדעת כדי להעביר את בנה על הדת, דא"כ כל המסיתים יגזמו שיפילו עצמם לים אם לא ישמעו להסתם. ועיין בשו"ת מהרי"א אסאד חאהע"ז סי' קמ, דאין להתיר חלוצה לכהן אף שיש לחוש שימירו דתם (וזה הוא יותר מאיבוד גוף דהוי איבוד נפש) אם לא יאבו להם (ראה להלן גם תשובה מהחת"ס – א.ס.א). ומכש"כ דאין להתיר איסור שבת משום חשש שיאבדו את גופם. עיי"ש דברי הגאון יהודה יעלה שהוא מברר את הדין בראיות ברורות. ואף שרמ"א כתב באו"ח סי' שו סע' יא דכתב שלהם אינו אלא מדרבנן, מ"מ רבים חולקים עליו עיין ארחות חיים שם. ואף אם יכתוב בשמאל שהוא ודאי דרבנן, מ"מ אין להתיר כמו דלא התיר הרב יהודה יעלה איסור חלוצה דרבנן, ואף שהשואל הביא סניף להתיר מתשובת רשד"ם, עכ"ל של המלמד להועיל.

         

(ג) חשש שיצאו לתרבות רעה. שאלו את החת"ס 21 ע"ד גומר בת דבלים וטומאתה בשולים ואשר כריסה בין שינים והיא מפורסמת למופקרת ונמצא נער א' בדומה לדומה שרוצה לישא אותה כשהיא מעוברת עדיין דוקא ואיכא למיחש אם לא נתיר הנשואין נראה מרצונה שתלד ביני עממי' ותתן הילד לבית האסופים שבווין וגם איכא למיחש אם לא נתיר להם הנשואין יצאו שניהם לתרבות רעה ויעשה מה שלבם חפץ. אומר בקיצור הנה להציל נפשה לא תתיר למיעבד אפילו איסורא זוטא ומכ"ש שלא נתיר לו מפני אימתה ופחד שגם שניהם יצאו לת"ר ואפי' לט"ז בי"ד ר"סי של"ד היינו שאם כבר עברו לא יענשו העוברי' בלי לידח אבן אחר הנופל אבל אם בליעל אחד יבקש ממנו להתיר לו למיעבד איסורא ואם לאו יצאו מן הדת חלילה לנו להתיר לו אפילו איסור קל דרבנן וכבר הארכתי בזה בתשובה אחרת (עיי' ח"ס יו"ד סי' שכ"ב) ויעיי' חו"י סי' קמ"א ומכ"ש הכא שעכ"פ חכם א' יסדר קידושין וגם ניחד להם עדים ונברך להם ברכות חתני' ואיך נסייע עוברי עבירה, עכ"ל אך עיין שם שהתיר מטעם מכשול לרבים.

                   ובתשובה שניה (צויין לעיל ע"י החת"ס) כותב החת"ס 22: כתב בפסקי מהרא"י סי' קל"ח שמצא בקובץ ישן שמחרימין ומנדין למי שחייב נדוי וחרם אע"ג דאיכא למיחש שמא עי"ז יצא לתרבות רעה ופסקו רמ"א בהגה' ש"ע י"ד סי' של"ד ס"א והטו"ז שם רצה לדחות דבריו והש"כ בנה"כ דחה דבריו כלאחר יד ובתשו' חו"י סי' קמ"א הביא ראי' ברורות כראי מוצקות לדינו של רמ"א הנ"ל ומהם אין לזוז שוב מצאתי בתשו' שתי לחם להגאון מהר"ם חאגיז נדפס שם תשובה א' מהריעב"ץ זצ"ל וגם הוא החזיק ידי חו"י דלא כט"ז והנה מ"ש ט"ז ראיה ממוכר עצמו לעכו"ם שלא לדחות אבן אחר הנופל יפה דחאו בחו"י הנ"ל דהתם רוצה הוא בתשובה וגם כי נמכר מפני דוחקו ע"ש בטוב טעם ואדרבא חזינן בגטין מ"ו ע"ב אפי' במוכר עצמו לנכרי אם רגיל בכך שמכר ושנה ושילש שוב אין פודין אותו ודוחין אבן אחר הנופל וה"נ במחייב נדוי צריכים אנו לקיים דיני ישראל בכל מה דאפשר ומה שהביא ראי' מההיא אתתא דעבדי אנשי איסורא ומסקי' דמשחררי' אותה נדחק בחו"י ולפע"ד אין ראיה משם דהתם להציל אחרי' דהאמתא הסיתם לעבירה אבל משום קלקול העובר לא חיישי' ועוד נלענ"ד אין צריך דכבר כ' שם הרמב"ן דאין כאן שום מצות עשה דלעולם בהם תעבו' כיון שאין עושה לטובת העבד והאמה כי אם משום אפרושי רבים מאיסורי או משום מצוה דרבים ומה שהקשה מג"א סימן צ' סק"ל ע"ז דא"כ מה פריך הש"ס פ"ג שאכלו מצוה הבאה בעבירה היא תיפוק ליה כה"ג ליכא עבירה כלל י"ל דמ"מ אי לאו דהוה מצוה דרבים היה ניכר שהוא עושה לטובת העבד דאל"ה מאי אולמא דהאי מ"ע מהאי מ"ע דאי יהיה משחררו יקיי' עשה של תפלה בצבור או קריאת התורה ואי יהיה בשב ואל תעשה משום לעולם בהם תעבודו הרי גם בזה מקיים מ"ע וא"כ מאי אולמא וע"כ רוצה הוא בתקנת העבד וה"ל מצוה הבאה בעבירה ומשני מצוה דרבים שאני פי' כי מצוה דרבים עדיף טפי ממ"ע דיחיד ושפיר יש לו לשחררו ונמצא שאינו עובר כלל על לעולם בהם תעבודו כיון שאינו עושה לטובת העבד כי ה"ל כמוכרו ומרוויח במה שמחליף קיום עשה דיחיד בעשה דרבים ואינו עובר כלל על לעולם בהם תעבודו ובזה מיושב מה שמקשים הא בעידנא דמיעקר לעשה דלעולם בהם תעבודו לא מקיים עשה ובחי' ישבתי ע"ש אמנם לשיטת הר"ן הנ"ל א"ש טפי דאין כאן דחיי' כלל אלא כיון שהוא מ"ע דרבים ה"ל כמוכרו לו וה"ה והוא הטעם נמי בההיא אמתא דעבדי בה אנשי איסורא דאין כאן איסורא כלל למשחרר משום דהוה כמוכרו לו. וכן צ"ל נמי בש"ס דע"ז ס"ד ע"א דקאמר הש"ס מדר' יהודה נשמע לר"ע לאו מי אמר ר"י אסור ליתן להם מתנת חנם אבל למעוטי תפלה שפיר דמי לר"ע נמי אף על גב דמקיים ביה כלאים לוקה למעוטי תפלה ש"ד וקשה מה ענין זה לזה בשלמא דר' יהודה א"ש כיון דעביד למעוטי תפלה תו אינו נותן להם מתנת חנם דה"ל כמוכרו לו משא"כ במקיים כלאים לא שייך זה אע"כ צ"ל כנ"ל דאי לאו דלמעוטי תפלה עדיף טפי טובי מלקיים מ"ע דאורייתא לא הי' מרוויח כלל במה שנותן מתנת חנם לעכו"ם כדי שעי"ז ימעט תפלה ומאי אולמא וק"ל. ומ"ש ט"ז ומייתי ראי' מהא דמהר"י מינץ שהתיר מניקת חברו שלא יצאו ב' נפשות לתרבו' רעה בזה נדחק בחו"י מאוד וממש לא מצא מענה כאשר יראה המעיי' ולפע"ד פשוט מאוד שאין ענין לכאן כלל דהתם במניקת חברו עיקר תקנתא הי' לטובת התינוק שיהיה לו במה לינק ולהתפרנס והכא כיון שעי"ז תצא האם לתרבות רעה והתינוק עמה הרי יאמר נא היונק א"א בתקנת חכמים וטוב לו שלא ייניק ממה שיטומע בין העכו"ם ח"ו וכה"ג לא תקנו חכמים מעיקרא ולא עוד אלא אפי' היינו יכולים להציל התינוק מידה שלא יצא לתרפות עם האם מכל מקום כיון שהיא תצא לתרבות רעה  ובין כך ובין כך לא תניק הילד וכשנתיר אותה להנשא אפשר שלא תשמט הדד ממנו נמצא במה שאנו מחמירי' הוא קרוב להפסד לילד ואם נקיל עלי' הוא קרוב יותר לשכר א"כ למה נעמיד דברינו בכה"ג ומצאתי כ' בס' ברכי יוסף בחושן משפט סי' ב' כ' בשם רדב"ז ח"ב סימן קכ"ז וז"ל פריצי' העוברי' ביד רמה ואם מייסרם אפשר שימירו מייסרם במתון ואף שימירו ע"ש ונ"ל ראי' מב"ק צ"ב ע"ב קרית לחברך ולא ענשך שדי גודא רבא ע"ש. אמנם יש להסתפק היכא דאיכא למיחש שיצא לתרבות רעה זה הרשע ויקח גם בניו הקטנים עמו ויטמעו בין העכו"ם מהו לחוש לקטני' שלא חטאו או דלמא כי צריכים אנו להעמיד דתינו ואין אנו חוששי' לשום דבר ולכאורה י"ל משו"ה מייתי בקובץ ישן הנ"ל ראי' מנבואות של ר' בשעת מותו שהיא קצת ראי' דחוקה וכי נעלם ממנו כל הני ראיו' ברורות וחזקות דמייתי בחו"י הנ"ל אע"כ שרוצה לאתוי' ראיה דאפילו לבנים קטנים אין חוששי' שהרי כל העיר אשתמוד ולא היה שריד ומסתמא לקחו בניהם עמם. אלא שהדבר נראה קצת כמו זר בעיני בשגם ידוע כי אין ראיות הקובץ מכרעת מנבואתו של רבי ובחו"י מראה פנים להיפך לומר שלא כדין עשה ועוד נ"ל דיש לחלק דודאי רשע שהוא מין ואפיקורס ופוקר בתורה אזי קרוב לודאי שילמוד אמונתו המזויפת גם לבניו אחריו ואז יהיה גם הבנים בכלל כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיי' אז י"ל מן הסברא דאין לחוש על הבנים ובתוספ' דסנהד' מייתי פלוגת' בקטני בני עיר הנדחת ומייתי לה הרמב"ן פ' ראה וכן פסק רמב"ם פ"ד מהל' עכו"ם ה' ו' ע"ש מכ"ז נ"ל דהכת הארורה המאמינים בש"ץ ימ"ש הידוע תיפח רוחם וישחקו עצמותם אם ח"ו לא יהפך לבבם לטוב אותם יורדפו עם בניהם ובנותיהם כי כולם ארורים הם לה' והמינות תקועה בלבם ואין ע"ז בעולם שלא נכללו באמונתם המזוייפת וטוב יותר אם יפרדו מקהל הגולה ויתערבו בעכו"ם הם ובניהם ולמצוה רבה יחשב וגם בהיותם עדיין בין היהודי' פתם פת כותי ויינם יין נסך וכל דבריהם ומחשבותם ועלילותם לע"ז וכה"ג אמרי' בנדה ל"ג ע"ב דבנות צדוקי' סתמן ככותי' לכל דבריהם והלכה כת"ק שם והני נמי להני דמי' וגריעי מיני' טובא וא"כ י"ל הנך בירתא דסטי' נמי היה כך שפקרו ופקפקו ע"ד חז"ל באופן דמשכו גם בנייהו בלצנותי' ואל תתמה שהרי להכ"מ בלא"ה אין מנדין אלא במפקפק ע"ד חז"ל אבל לא לעבריין בעלמא ועפר"ח א"ח רסי' תצ"ו ע"ש ומה שהקשה עליו הש"ך בי"ד סי' של"ד סק"ע נ"ל ליישב דקו' הכ"מ הכי הוא דודאי אי נימא כחלוקו של הר"ן ז"ל דדבר שיש לו עיקר מן התורה קיל טפי משום דאינו עוקרו לגמרי א"כ ה"ה וכ"ש דבר שאין לו עיקר מן התורה ואינו עוקרו לגמרי פשיטא שאין לנדותו והשתא ק' הא נטילת ידים אין לו עיקור מן התורה דקראי אסמכתא בעלמא הוא ועיקור יסודתו הוא משום סרך תרומה ואלעזר בן הנדך שזלזל בנטילת ידיים משמע שזלזל בנט"י סתם היינו לחולין ולא לתרומה וקדש ונמצא שהניח עיקרו של תקנת חז"ל ומ"ט נדוהו אע"כ משום שערער ופקפק וש"מ כל המערער ומפקפק אפי' בקל שבקלות מנדין אותו ומ"מ גם דינו של ר"ן אמת במי שאינו מפקפק רק עובר ע"ד חז"ל יש לחלק בין עוקר הכל אז מנדין אותו ואי לא עקר הכל מלקי' אותו והנה אין רחוק לומר דהני דצד כוורי בשבתא לא היה מלאכה דאוריי' רק דרבנן ויש לו עיקור מן התורה ומ"מ נידם הואיל שפקפקו וערערו ומשו"ה לא חס על בניהם אחריהם. אבל סרבן ועבריין בעלמא מאן לימא לן שלא נחוש על בניו שיהיה צדיקים ואיך נגרשם מהסתפח בנחלת ה' והנה מהרש"ל ביש"ש פ' יו"ד דב"ק סי' יו"ד השיג על תשובת רב פלטוי גאון שיש לגזור על אשת המוחרם שלא לילך לבה"כ ולגרש בניו מבית הספר וכ' חלילה במה שכל העולם אינו מתקיים אלא בהבל תינוקת של בית רבן וכו' גם מ"ש להוציא אשתו מב"ה אם הוא חטא היא מה חטא וכו' ומסיים בסוף וז"ל אבל לעשות נזיפה לאשתו אם לא יצא עלי' שום בישא ולא שום סרבנות פשיטא ופשיטא דלא עבדינן לה מידי וכן להוציא בניו מן המדרש או מן הישיבה חלילה וחלילה וכן פ"א בא מעשה לידי שכ' לי חכם וזקן בדורו בעל הוראה שאוציא בני המוחרם מהישיבה ולא השגחתי בו כל עיקר עד כאן לשונו מהרש"ל והנה לפע"ד יש לי ליישב דברי הגאון רב פלטוי ז"ל דהרי ארור ונדוי ושמתא כולן לשון קללה ומיתה הם וכדאי' להדי' במס' מ"ק י"ז ע"ב ומהראוי שימות ויענש לאלתר מכיון שנתנו בו חכמים עיניהם אלא יש זכות תולה ואם כן מ"מ יש לנו לבטלו מהרבות זכיות שיגינו עליו ויוסיפו לו כח ואומץ לעמוד ברשעו וסרבנותו וידוע כי יש זכי' רבה להאב במה שבניו הולכי' לבית הספר וגם לכל בעל הבית אם בני ביתו שומרים דרך ה' ע"כ עלינו לבטלם מבית הספר ולגרש אשתו מבה"כ כדי שלא יהיה לו להרשע שום זכות המסייעו ומ"מ אין בזה שום הפסד לבניו ולאשתו וגם לקיום העולם העומד על הבל תינוקות שב"ר דכל המחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו נמצא שכר האשה והבנים ושל כל העולם הוא ממש כל כך כאלו נכנסו הבנים לבית הספר וכאלו התפללה האשה בבה"כ ורק אך הוא הסרבן מפסיד שכרו ואדרבא הקולר תלוי בצווארו כי הוא הגורם להם זה הביטול אבל הם לא יפסידו כי אנוסים הם עפ"י ב"ד וכה"ג כ' תוס' בשבת ד' ע"א קודם שיבא לידי איסור סקילה וא"ת מאי בעיא היא זו פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסר לו ותי' ריב"א דאם לא התירו לא מחייב סקילה כיון שמניח לרדות ע"י מה שאנו אוסרים לו ומייתי ראי' נמי ממה שהעמידו דבריהם במקום כרת גבי פסח ומ"מ לא יתחייב הלה כרת כיון שהוא אנוס עפ"י ב"ד וה"נ דכוותי' ולק"מ ק' מהרש"ל הנ"ל מ"מ מיני' יש לדון בנדון דידן שיש לנו לחוש על בנים קטנים דבהא לא שייך לומר שלא יפסידו אם יטמעו בין הנכרים ח"ו. ואין להביא ראי' מהא דפ' השולח מ"ו ע"ב דהמוכר עצמו ובניו לנכרים ושנה ושילש שאין פודין גם הבנים דאדרבא משם ראי' להיפך דהרי שם גיטין מ"ז ע"א אמרי' אבל פודין את הבנים משום קלקולא פירש"י וז"ל שלא יטמעו בין העכו"ם וילמדו מעשיהם ובחיי אביהן ליכא למיחש להכי דמנטר להון אבוהון עכ"ל ובש"ך י"ד סי' רנ"ב סק"ה מסיים על זה משמע שאביהם הוא עמהם בשביה אבל כל שא"א שישמור אותם פודים אותם מיד עכ"ל הרי קצת ראי' להיפוך שצריכי' לחוש על הבנים קטנים אלא לפ"ז הדרא לדוכתא מ"ש בחו"י א"כ בטלת דינינו כי כל מי שיש לו בנים יהי' סרבן כי יסמוך עצמו שנירא מלנדותו שלא יוציא בניו מן הכלל. מצאתי בס' ברכי יוסף חי"ד סי' רנ"ז מייתי ת"כ פ' בהר ופירושו בשם ראב"ד שאם אמר לקרובו הריני מוכר עצמי לע"ז אם לא תתן לי כדי דמי וכו' יכול יהיה נזקקים לו ת"ל אחרי נמכר גאולה וכו' ולא קודם ע"ש ומשמע דלא פלוג אפי' אם ימכור עצמו ובניו ועדיין צ"ע דהתם שב ואל תעשה ליתן לו דמיו אבל הכא לדחות בידים אבן אחר הנופל לגרום רדת שחת לבניו לא ועוד התם יד ישראל תקיפה ואחרי דנמכר גאולה תהיה לו ולבניו אבל הכא עדיין הדבר צריך עיון ומתון למעשה וה' ישמרנו מעזי פנים, עכ"ל של החת"ס.

 

(ד) בתו החלוצה שנשתדכת עם כהן. בתשובה אחרת כותב החת"ס 23: נידון, בתו החלוצה שנשתדכת עם כהן אחד בלא ידיעה ועתה נודע הדבר ואם יתפורר בין הדבקים איכא למיחש לסכנה כי אהבת נפש אהובים זל"ז וכו'. אשיב בע"ה על חשש סכנת נפשות גרסי' בפ' בן סורר ומורה אחד נתן עיניו באשה אחת וכו' וש"מ מהאי עובדא תלתא ש"מ דבערוה דאורייתא יהרג ואל יעבור אבל אבזרייהו אפי' אי' דרבנן דמסתעיף מיני' וש"מ בערוה דרבנן יעבור ואל יהרוג וש"מ כשהסכנה מסתעף ממנו וממנה לרוע מזגם ורב טובתם העמידו חז"ל דבריהם אפי' אבוזריי' דערוה דרבנן ימות ואל יעבור.  מדאמרי' בשלמא למ"ד א"א ניח' ש"מ דאי הוי א"א אע"ג דלא אסיק אדעתי' הך בפגם משפחה שלא יהיו בנות ישראל פרוצות אפ"ה ניח' לי' שלא לספר אחורי גדר בא"א אע"ג דהאי גם לרמב"ם לאו דאורייתא הוא כ"א קרבת בשר חיבוק ונישוק וכדומה אבל להרבות שיח' דרבנן ומ"מ הוי ניחא לי' ש"מ כי אביזריי' דערוה דאורייתא אפי' דרבנן דידהו יהרג ולא יעבור ולזה נתכוון נמק"י שהוכיח מקו' הש"ס הלז ולא מגופי' דעובדא אלא כהנ"ל. שנית מדפריך בפשיטות אלא למ"ד פנוי' מ"ט ש"מ פשיטא לי' דאפי' נימא ביאת פנוי' טהורה בנידתה לאו אית בי' ונימא נמי באי' לאו נמי יהרג ואל יעבור בג' עבירות כדמשמע בירושלמי הביאו מגי' במ"ל פ"ז י"ז מאי' ביאה ה"ז מ"מ לספר עמו באחורי הגדר לא חמור כולי האי וה"ה כל אי' ערוה דרבנן דאין להם שורש דאורייתא פשיטא דלא שייך בהו יהרג ואל יעבור והיינו דפשיטא להש"ך ביו"ד סי' קנ"ו ססק"י ובזה מיושבים דברי חי' ר"ן סנהדרין ובר"ן שברי"ף פיה"כ דס"ל אפי' אי' דרבנן יהרג ואל יעבור ושוב כ' בגוי הבא על בת ישראל יעבור ואל יהרג כאסתר משום דלא הוי אלא גזרת שם ובנישואין ליכא אלא לאו דלא תתחתן וא"ש דרמב"ן ס"ל לפני זה דלא אמרו יהרג ואל יעבור אלא בעריות דחיוב כרת ולא בחייבי לאוין דלא כירושלמי הנ"ל אך העריות דחייבי כריתות חייב למסור נפש אפי' אאי' דרבנן דידהו כדמוכח מס"פ בס"ומ דקאמר בשלמא למ"ד א"א וכו' אע"ג דסיפור באחורי גדר ליכא אלא אי' דרבנן לרמב"ן אפי' קרבת ממש ליכא אלא דרבנן מ"מ ניחא להש"ס דימות ואל יספר אבל גזרת שם אפי' לאו דחתונות מוכח מדפריך אלא למ"ד פנוי' מ"ט מוכח דיעבור ואל יהרוג. שלישית למסקנת ש"ס משום שלא יהיו בנות ישראל פרוצות מוכח היכ' דבשאט נפש ובתעבת לבם הרע הביאו עצמם לידי סכנה כדי למלאות תאותם העמידו חכמים דבריהם שלא להפקיר בנות ישראל ולא הנחת בת לאברהם אבינו עליו השלום א"כ ימות זכאי ואל יספר עמה אחורי הגדר אעפ"י שסיפר עם הפנוי' אחורי הגדר הוא אי' קל מאוד העמידו דבריהם והר"א מזרחי בתשו' סי' נ"ט הביאו בקיצור במ"ל פ"ה מיסודי התורה על כהן שנשא חלוצה וכשרצה לגרש גיזמוהו קרובי האשה למסרו בידי גוים להפסיד ממונו ופ' אפי' גופו מחויב למסור אפי' משום חלוצה דרבנן כדמוכח ס"פ בס"ומ ולכאורה אין ראי' משם ולפענ"ד דינו אמת ק"ו השתא ומה התם ליכא שום ביאת אי' אלא לספר אחורי הגדר והוא אז באונס סכנת מיתה מ"מ שלא יפרצו במקום אחר ויבואו לידי פריצות וביאת אי' ברצון העמידו דבריהם הכ' אי נתיר לו לקיים החלוצה תחילתו באונס שלא ימסרוהו בידי גוים אח"כ בועל כמה בעילות בלי שום אונס נהי דאונס שלא לגרשה מ"מ יאנסנה על כל בעילה ובעילה ולא אמרי' אלא שאם ירצה גוי להרוג אם לא יבעל ערוה דרבנן יעבור ואל יהרג אבל בנישואין שיהי' עמה תמיד ואינינו נאנס על כל בעילה נמצא עובר כמה איסורים בשאט וברצון פשיטא דהעמידו דבריהם טפי מטעמא דפגם משפחה שלא תהיינה פרוצות ועוד נ"ל באי' כהונה שהוא גרם לעצמו אפי' מ"ד בא"א הוי עובד' ולא בפנוי' ולא חייש לפגם משפחה ולפריצות מ"מ בחליצה לכהן יוד' דודאי אם מחמת רוע תאותו ינסב חלוצה שהביא עצמו לידי חולי וסכנה מ"מ עכ"פ לא ישא כפיו ולא יקרא ראשון ובניו חלולים דרבנן ובכהונה כתיב וקדשתו דופנו עי' ר"פ אשה רבה ע"כ יפה פ' הרא"מ ואין כאן מחלוקות.

                   מעתה ק"ו בן בנו של ק"ו בנידון השתא הרא"מ שהאונס לא היה מחמת זדון לבם אפ"ה אמר יהרג ואל יעבור מטעם הנ"ל משום דסוף ליבעל בלא אונס כש"כ נידון שלפנינו דתרוויי' איכא שמחמת תאותם הביאו חולי וסכנה על עצמם ועוד אחר זמן זמנים ויתבטל רוע יצרם ולא יהי' עוד חולי ומכאוב מ"מ אשתו עמו בנין עדי עד וכמה בעילות אי' יבעול בלי אונס פשיטא דאין שום ה"א ולא יעלה על דעת להתיר חלוצה לכהן, עכ"ל של החת"ס.

         

(ה) כיבוי דליקה בשבת. עיין במאמרו של הגר"י זילברשטיין שליט"א 24 שכותב: ולמה לא התירו חז"ל לכבות את הדליקה מחשש פקו"נ (דהיינו כשבעל הרכוש רואה שכל עמלו הופך למאכולת אש ועלול למות מרוב צער), על זה כתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: שמאחר ואין גוף האש סכנה, כי אם מה שנותן אל לבו ומצטער ואינו מתחזק בבטחון בהשי"ת, דבר זה נחשב כאילו האדם מתאבד בידים, עכ"ל של הגר"י זילברשטיין שליט"א. ומסתבר שאין זה דומה למה שכתבו הפוסקים 25 שמחללין את השבת כדי להציל את אדם שניסה לאבד את עצמו לדעת, כי שם המעשה לא בשליטתו שלא, ברוב רובם של המקרים, מתוך מחלה דכאונית וכו' 26 , ולא מתוך זדון ואיום על יהודי אחר כדי להכריע אותו לעבור עבירה.

                וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: גם בלא"ה חלוק מהתם שזה כבר לאחר מעשה העבירה ואע"פ שחטא בזדון. ישראל הוא ומצוה להצילו, משא"כ לעבור בשאט נפש על דיני התורה כדי להציל אותו מעבירה שרוצה לעשות בזדון לאבד את עצמו אין אנו מוזהרים על כך, עכ"ל.

 

(ו) לא להמתין חמשה ימים לפני ז' נקיים. כותב הגרי"ש אלישיב שליט"א 27: כתב השורש מיעקב הובאו דבריו בדרכי תשובה סי' קצו סעיף יא אות פג באחד שמסרב להמתין חמשה ימים לראייתה ושבעה נקיים אלא להתחיל בז' נקיים אחרי שייפסק דמה גם מתוך החמשה ימים ואם לא יתירו לו יחיה אתה ללא טבילה והעלה דח"ו להורות היתר ולהקל בזה. ועיין בכוכב מיעקב ובתשובות מהרש"ם אם להתיר לשחוט בתוך התשעת הימים שאם לא כן יאכלו במסעדות נכרים, והעלו שניהם דח"ו להתיר, והמהרש"ם 28 הביא את העקדה 29 בפריצים הדורשים להתיר להם זונות פנויות כדי שלא יכשלו בעון אשת איש והשיב כי חטא גדול הנעשה שלא ברשות, כל ישראל נקיים, אבל חטא קטן שנעשה בהסכמת בית דין חטאת כל הקהל הוא ומי שלא יקבל זה בדעתו אין לו חלק ונחלה בתורת השם, עכ"ל.

                  

(ז) מונעו באכילת היתר. כותב המנחת שלמה 30: אם אחד כופה את חבירו למונעו מאכילת היתר נראה דאף שיכול להמנע מאכילה זו ולהציל בכך את עצמו, אשר לכאורה עדיף טפי מהצלה ע"י אחד מאבריו של הרודף, מ"מ נלענ"ד דלאו כל כמיניה של הרודף להכריח את הנרדף לעשות דוקא כרצונו, ואם מתעקש דוקא להרגו משום כך, הרי הוא נקרא רודף ומותר להרגו, ולא חשיב כלל כיכול להציל עצמו ע"י זה שיבטל רצונו מפני רצונו של הרודף, ע"כ. ושוב שם 31 כותב: ומטעם זה נלענ"ד שכנים הדברים שהובאו בס' שמירת שבת כהלכתה פ"מ סעיף ח "חולה שאין בו סכנה וכו' אם אי אפשר ללכת אל רופא שומר מצוות או שהרופא החילוני מומחה יותר במקצועו, ילך אל רופא מחלל שבת, גם אם הוא יודע שהלה ידליק אור וכו' וגם יכתוב לו מירשם בשבת" באופן שאי אפשר למחות ולהניא את הרופא מלחלל שבת, ועיי"ש בהערה כ"ז שמציין לעיין בספרים חשובים, וכאשר בינותי בהם ראיתי שהם סוברים דבכה"ג שהרופא ודאי יעבור על איסור תורה וגם ברור דליכא חשש סכנה אסור לעבור על לפני עור לצורך חולה שא"ב סכנה. ולענ"ד אין זה פשוט, הגע עצמך באחד שחייב לחברו כסף והלוה הוא רשע ומאיים על המלוה שאם יתבענו יחרף ויגדף, הלא ברור הדבר שאף אם המלוה מכירו ויודעו שיעמד במרדו ורשעו אפי"ה אינו צריך כלל להמנע מלתובעו, כמו שכל תובע מחייב את הנתבע בשבועה אפי' בחנוני על פנקסו שאחד מהם ודאי נשבע על שקר ואפי"ה אין הבעה"ב עובר בלפני עור, וע"כ דבכה"ג שהוא עושה כדין לתבוע מה שמגיע לו אין צריך כלל להתחשב בזה שמכשיל וגורם את חבירו בשבועת שקר אפילו בכה"ג שמכירו וחשוד הוא בעיני התובע על שבועת שקר וצריך לחשוש ע"ז שנפרעין על כך מכל העולם כמבואר בגמ' שבועות ובשו"ע חו"מ סי' פז אפי"ה אינו עובר ממש בלפני עור וכו', עכ"ל של המנחת שלמה.

         

(ח) להתיר איסור דרבנן. כ"כ האג"מ 32: והנה ודאי להתיר איסור דרבנן לרשעים שאומרים שאם לא יתירו להם יעברו איסורים החמורים דאורייתא ואף שישתמדו אין לנו לחוש לזה וכמדומני שהחת"ס באיזה תשובה הביא ראיה מהא דקידושין דף ע"ב שאמר רבי כי הוה ניחא נפשיה בירתא דסטיא איכא בבבל היום סרו מאחרי המקום דמקפי פירא בכוורי בשבתא ואזיל וצדו בהו בשבתא ושמתינהו ר' אחי בר' יאשיה ואישתמוד, שכוונתו בזה להורות שאין לנו לחוש מלאסור איסור דרבנן דצידה זו לא היתה אסורה מדאורייתא כיון דהציף הנהר הכוורי והיו ביבשה אף שאישתמוד ע"י זה. והוא דין ברור ופשוט וכדמשמע שגם כתר"ה סובר כן, עכ"ל.

          ואם כן, יוצא לנו לפי כל האמור לעיל, שיהיה אסור לרופא לכתוב שקר אפילו כדי להציל את המאיים לאיבוד הדעת, וכן פסק הגר"י זילברשטיין שליט"א (שם). אך כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: תעודה כוזבת אין זה כל כך ברור שיוכל החולה להטעות בכך אחרים. וגם אפשר שלאחר מתן התעודה גם יוכל עדיין הרופא למצוא דרכים למנוע אותו מלהשתמש בתעודתו. גם המצב ישתנה אז ולא יפחיד באיבוד לדעת או ברציחת הרופא וצ"ע, עכ"ל.

                   כותב השמירת שבת כהלכתה 33: ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל וכו' מה טעם לא חוששין עבור מי שכל רכושו נשרף שיהא מותר להציל ע"י כיבוי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, הרי ודאי דיש לחשוש שמרוב צער שנהפך פתאום מעשיר לעני – יחלה ויסתכן וכו' וגם נראה דאף שבעה"ב עצמו חייב לבטוח בד' ולא לדאוג הרבה על איבוד דמיו, מ"מ לאחרים צריך להיות מותר וגם בעה"ב עצמו צריך לחשוש לאשתו ולבניו, שהרי בני עליה הם מועטים ולגבי רובא דעלמא החשש שיחלה מזה הוא יותר קרוב מסכנה של בא במחתרת לגנוב ממון, וכ"ש בכה"ג שיודעים על בעל הרכוש שהוא מאלה אשר ממונם חביב עליהם יותר מגופם או שהוא חולה או חלש. גם ידוע שע"פ רוב שבשעה שצריכים לבשר לאדם בשורה רעה כזו חוששין לחייו ומזמינים רופא שיהא נוכח בשעת מעשה. וכיון שכן, מ"ט אסור לכבות. וחזינן נמי דאפילו אם יש ממש סכנת אבר, אין מחללין שבת ואין חוששין שיצטער הרבה עד שיחלה וכו'. ולעומת זה לא מצינן דמתחשבין בחייבי מיתת בית דין עם הצער וספק סכנה של הקרובים, עכ"ד.

                   ולפי מה שהבאתי לעיל בשם הגר"י זילברשטיין שליט"א בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, ניחא.

 

הערות לסי' יב

 

1) ס"ק ב.

2) ס"ק א.

3 סי' שלד סע' מח.

4) ביה"ל סי' תרח סע' ב ד"ה אבל.

5) טבת תש"מ כרך כ גליון ב' עמ' 17.

6) ניסן תש"מ כרך כ גליון ג' עמ' 49.

7) ראה מהר"ם שיק על המצוות מצוה תט"ז וגליונות ברוך טעם על התומים כאן ובהערות הרב ברוך שמעון שנייאורסאהן ס"ק ה אם הטיית דין בגדר ייהרג ואל יעבור.

8) המעין גליון ג' שם וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' צט.

9) המעין גליון ג' שם וראה מנחת שלמה ח"ג סי' קו אות ד.

10) ע"ע בש"ך יו"ד סי' קנז ס"ק ג. ועיין בנשמת אברהם כרך חאו"ח סי' שכח ס"ק מט (עמ' ***) בשם כמה ראשונים דמותר לחלל את השבת ואפילו באיסורי תורה כשקיימת סכנת אבר ואפילו ללא סכנת נפשות.

11) שו"ת, ח"ב סי' שדמ.

12) כאן בריש הסימן. 

13) גיטין יד ע"ב.

14) חו"מ סי' א.

15) תוס' כ"ב צד ע"ב ד"ה הכי. וכן עיין בגמ' כתובות ריש דף יט ע"א .  ועיין בש"ך חו"מ סי' לט ס"ק לח.

16) הוספות בסוף הספר סי' א אות יב.

17) ח"ג סי' אלף לא (תרה*).

18) על מגילה יח ע"ב.

19) ב"ב שם.

20) ח"א סי' סא.

21) אהע"ז ח"א סי' לו.

22) ח"ס יו"ד סי' שכ"ב.

23) אהע"ז ח"ב סי' פג.

24) תורה ומדע כרך ט תש"מ עמ' 69.

25) ארחות חיים סי' שכח סע' יט. שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' עב. שו"ת אג"מ או"ח ח"א סי' קכז. שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ד וח"ט סי' יז פ"ב אות ו.

26) עיין בנשמת אברהם כרך א חאו"ח סי' שכח סוס"ק ו (עמ' ***).

27) קובץ תשובות ח"ג סי' קלה.

28) שו"ת, ח"ח סי' צב.

29) שער כ.

30) סי' ז עמ' מה ד"ה נראה.

31) שם עמ' נד ד"ה ומטעם.

32) יו"ד ח"א סי' נב. וראה גם שם סי' נג.

         33) פמ"א הערה ח.