נשמת אברהם - אבן העזר סימן קנו

הלכות יבום

 

סימן קנו  איזו נקרא זרע קיימא לפטור מן היבום

 

סעיף ד  מי שמת והניח אשתו מעוברת, אם הפילה, הרי זו תתייבם. ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם, אפילו מת בשעה שנולד, הרי אמו פטורה מהחליצה ומן היבום, אבל מדברי סופרים, עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לתשעה חדשים גמורים. הגה י"א דבזמן הזה אפילו לא נכנסה בחדש התשיעי רק יום אחד מלבד יום שנתעברה בו, הוי ולד קיימא. ואע"ג דאמרינן בגמרא יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, כבר תמהו על זה רבים שהחוש מכחיש זה, אלא שאנו צריכין לומר (א) שעכשיו נשתנה הענין, וכן הוא בכמה דברים. מיהו חדשי העיבור כל אחד שלשים יום, ולא חשבינן להו בסדר השנים. אבל אם לא נודע לכמה נולד, אם חיה ל' יום, ה"ז ולד קיימא ופוטר נשי אביו מהחליצה ומהייבום. ((ב) וי"א דוקא שגמרו שעריו וצפרניו וכן נ"ל). ואם מת בתוך שלשים, אפילו ביום השלשים, בין שמת מחולי בין שנפל מהגג או אכלו ארי, הרי זו ספק נפל ספק בן קיימא, וצריכה חליצה מדברי סופרים, אבל לא תתייבם (וי"א דאפילו אם נולד מת, ואפילו אם יש להסתפק שכלו חדשיו, חולצת ולא מתייבמת).

 

נשמת אברהם

 

                   (א) שעכשיו נשתנה הענין. עיין במג"א 1 שכותב: ואפשר דבזמן הזה אין סכנה כ"כ דחזינן כמה דברים המוזכרים בגמ' שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים והאידנא אינו מזיק דנשתנו הטבעיות וגם הכל לפי טבע הארצות ועיין ביו"ד סי' שטז סע' ג ובאהע"ז סי' קנו וכ"כ הב"ח בשם הרמב"ם, עכ"ל. ועיין בכף החיים שם.

                   ועיין בנשמת אברהם כרך א חאו"ח 2 וכרך בחיו"ד 3 שהבאתי שם עוד דוגמאות שכתבו הפוסקים שהשתנו הטבעים. ועיין גם לעיל סי' ה ס"ק ג (עמ' פט) וסי' כג ס"ק ב (עמ' רלא) בשם האג"מ.

                   והנה כותב השו"ת יביע אומר 4 על דברי הרמ"א וז"ל: אכן באמת אין שום ראיה ממה שהמציאות נראית להיפך, שכבר ישב על מדוכה זו בתשובת הריב"ש סי' תמו וז"ל: ואין להקשות ממנהגו של עולם שרוב הנשים יולדות ולד של קיימא בפחות מט' חדשים גמורים מיום שטבלה לנדתה, שכיון שאין בועלים ופורשים י"ל שטעו באומד דעתן בהריון והולד הוא מטבילות הקודמות והוא בן תשעה גמורים ואע"פ שלא פסק וסתה (עיין נדה ז ע"ב) או שהוא מן המאוחרות והוא בן שבעה שנולד בזמנו או מאותה טבילה והוי בן שבעה ואשתהי, ע"כ. וכ"כ להדיא גם המאירי נדה לח ע"א ע"ש. ובאמת שקשה לסמוך על הטעם שכתב שנשתנו הטבעים בזמנינו גם לענין זה. ועיין בשו"ת תה"ד סי' רעא שכתב שאע"פ שכתבו התוס' בכ"ד שנשתנו הטבעים, מ"מ אין נראה להתיר מה"ט לחודא כלל, לסמוך על חקירתינו נגד קבלת התלמוד ולומר שנשתנו הטבעים בזמנינו בנ"ד, ע"ש ודון מינה ואוקי באתרין וכו', עכ"ל של היביע אומר. ועיין שם שדן באריכות לגבי דעת הרמ"א כאן. ועיין גם בערוה"ש 5.

                   וז"ל החזו"א 6: יבמות פ ע"א וכו'. והנה לת"ק כל שנולד קודם ט' אף שגמרו שערו וצפרניו, הרי הוא נפל גמור וכו'. ורבי ורשב"ג סברי דכיון שגמרו סימניו, ספיקא הוא שמא בן ז' הוא ואשתהויי אשתהי ומחללין עליו את השבת ומהלין ליה ממה נפשך כדאמר שבת קלו ע"א ואמו אינה מתייבמת אף שמת תוך ל'. וכן לענין נחלה הוא ספק. וכן לענין אבלות, ואם נתקדשה אמו לכהן חולצת, והכי נקטינן לדינא וכו'. ובאין ידוע לנו חדשי עיבורה, מהלינן ליה בשבת אף בלא נגמרו סימניו דהרי זה שלא נגמרו סימניו אינו עושה ליה לנפל וכו'. וכן מש"כ בד"מ דאין מפקחין עליו את הגל תמוה, דודאי מפקחין עליו את הגל, שאם זה שהוא ספק אם כלו לו חדשיו בעינן גמרו סימניו ואם לא גמרו הוא בחזקת נפל ודאי. א"כ אין נפקותא לרבי בין בן ח' לסתם נולד, ובברייתא אמרו איזהו בן ח' וכו' רבי אומר סימניו מוכיחין עליו ופי' דתרתי בעינן ולפי' רמב"ן זהו עיקר דינא של ר' אבהו דמחללין עליו את השבת אע"ג דלא נגמרו סימניו והרמב"ן הביא שכן הוא בהדיא בירושלמי, וכבר חלק עליו הגר"א בסי' שלא דכיון דהוא ספק דין הוא דמחללין עליו השבת להצלתו וכו'. יש טועין וסוברין דהנולד קודם ט' הוא נפל ומתיאשין הימנו ואינם זריזין ברפואתו וזו טעות, אלא כל שנגמרו שערו וצפרניו הרי הוא ספק בן קיימא וליש פוסקים הוא בחזקת ודאי בן קיימא, וחייבין להשתדל ברפואתו ומחללין עליו את השבת לרפואתו. וכן מעידין עכשיו עובדות רבות דבני ח' חיים ומתקיימים, עכ"ל של החזו"א.

                    וממשיך החזו"א שם: בימים הראשונים היה מיעוט המצוי שנגמרו לז' ורובן לתשעה, אבל לא היו נגמרין לשמונה ולפיכך אמרו האי בן שבעה הוא ואשתהי. וכמדומה דעכשיו נשתנה הטבע וכפי בחינת הרופאים אפשר שהוסיפו השתלמותם אחר ז' ונגמרו לח' והרי נשתנו הטבעים ללדת למקוטעין כמש"כ הרמ"א סי' קנו סע' ד בהגה, עכ"ל.

 

        הישרדות של פגים. והיום עם הטיפול המשוכלל בפגים, אמר לי מנהל מחלקת הפגיה, שעובר שנולד במשקל של מ-700 עד 1000 גרם, דהיינו בשבוע העשרים ושש בערך להריון, יש לו כשמונים אחוז סיכוי לחיות, וכמובן שהסיכוי הזה הולך ועולה ככל שמשקל התינוק והתפתחותו בלידה היה יותר גבוה. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: הסיכויים הם רק בזמננו בגלל האינקובאטור אשר לא היה כלל בזמן חז"ל.

וראה מה שכתבתי בכרך א חאו"ח סי' של ס"ק כב.

 

                   (ב) וי"א דוקא שגמרו וכו'. כותב החזו"א 7: כבר כתב הגר"א דליכא מן הפוסקים דסבר הכי רק רבנן דרבי לפירוש התוס' דאין עושין מעשה עד כ' שנה, אבל אנן קיי"ל כרבי ורשב"ג וכבר איפסק הלכתא כרשב"ג, עכ"ל.

 

        קריעה ואבלות. כותב מרן השו"ע 8: קטן דלא קים לן ביה שכלו לו חדשיו שמת בתוך ל' או אפילו ביום שלשים, אין קורעין עליו. ומוסיף הש"ך 9: אבל קים לן דכלו חדשיו, כגון שבעל ופירש, אפילו מת בתוך ל' קורע ומתאבל עליו.

 

 

          הערות לסי' קנו

 

1) סי' קעג ס"ק א וכן עיין בסי' קעט ס"ק ח.

2) סי' שכח ס"ק ו2 (עמ' תו). סי' שלא ס"ק ג (עמ' תקמד).

3) סי' כט ס"ק א (עמ' יט). סי' פז ס"ק ב (עמ' מז). סי' קטז ס"ק א (עמ' נד). סי' קפט ס"ק ב ו-ג (עמ' קסד ו-קסה).

4) ח"ג אהע"ז סי' א.

5) סע' יז.

6) הל' יבום סי' קטו.

7) שם ס"ק ג.

8) יו"ד סי' שמ סע' ל.

9) ס"ק מג.